ראש כולל "ברכת זאב" בני ברק
בדין ברכת הזן על המן אף שנבלע באיברים
ברכות דף נא: "מתני', ועד מתי מברך עד כדי שיתעכל המזון שבמעיו", ובגמ' שם דף נג: "עד אימתי הוא וכו' כמה שיעור עכול אמר רבי יוחנן כל זמן שאינו רעב" וכו'.החזו"א (או"ח סי' כח ס"ק ד) חוקר בדין זה דמברך עד שיתעכל - האם הוא משום שהברכה היא לאו דוקא על מעשה האכילה אלא על מה שהספיקו הקב"ה מזון, וממילא שייכת ברכה זו גם על עיכול המזון וצריך לברך תיכף בלא הפסקה, ועל זה כתב שמסתבר שברכה אחרונה היא על מעשה האכילה אלא שהאדם יכול לברך כל זמן שלא נתעכל המזון. ובזה חוקר החזו"א אם הביאור הוא שצריך לברך ברכה אחרונה בלא הפסק, וכמו ברכה אחרונה של תורה, אלא שכל זמן העיכול חשיב כמעשה אכילה לענין זה דלא חשיב הפסק, או דהביאור הוא דבאמת ברכה אחרונה ניתן לברך גם אח"כ ואין דין לברך, תיכף אלא דלאחר שנתעכל המזון כבר כלתה טובתה של אכילה ואינו ראוי יותר לברכה.
והנה כתב השולחן ערוך (אורח חיים סימן רטז סעיף א): "אסור ליהנות מריח טוב עד שיברך קודם שיריח, אבל לאחריו א"צ לברך כלום". וכתב המג"א (שם ס"ק א): "לאחריו א"צ לברך - משום דהנאה מועטת היא (רש"י נדה) וכו', ובכל בו פי' משום דכשמפסיק הריח מחוטמו כבר עברה הנאתו לכן אין מברך ברכה אחרונה משא"כ באכילה שנשארה תוך מעיו".
וכתב החזו"א שם דמדברי הכל בו משמע שהוא ביאר בדין שיעור עיכול שלאחר שנתעכל המזון כבר כלתה טובתו ולכן לא שייך לברך ברכה אחרונה, ולכן על ריח לא שייך ברכה אחרונה כי מיד כלתה הנאתו, ואף שהוא רוצה לברך מיד לאחר שהריח, לא שייך בזה ברכה[2].
והקשה החזו"א מהגמ' בברכות דף מח: "אמר רב נחמן משה תקן לישראל ברכת הזן בשעה שירד להם מן". הרי דמברך ברכהמ"ז על המן, והרי איתא ביומא עה: "לחם אבירים" לחם שנבלע במאתים וארבעים ושמונה אברים, אלא מה אני מקיים ויתד תהיה לך על אזנך (ויצאת שמה חוץ) דברים שתגרי אומות העולם מוכרין אותן להם. ומבואר דהמן הי' משקה ומרוה את האיברים בלי שום ענין עיכול והוא בבחינת ענין הבושם ואיך תתכן עליו ברכהמ"ז? אלא מוכח שאין צריך תנאי דעיכול אלא כשיש הפסק בין האכילה לברכה, אך כשמברך מיד יכול לברך אף שכבר נתעכל המזון, ורק באינו מברך מיד יכול לברך כדי שעור עיכול כי כל זמן שלא נתעכל חשיב כנמשכת האכילה לענין זה שלא חשיב הפסק. ובמן היו צריכים לברך תיכף בלא הפסק. ולפי"ז גם בבושם שייך ברכה אחרונה, ומה דלא מברכים ברכה אחרונה על הבושם צ"ל כדפי' רש"י דמשום דלא חשיב לא תיקנו בו חכמים ברכה אחרונה[3] עכ"ד החזו"א.
♦
א. ב.
ואולם הי' מקום לדון בדין זה דשעור עיכול דמבאר ר' יוחנן דכמה הוא שעור עיכול כל זמן שאינו רעב. אם הכוונה בזה היא דבאמת השעור הוא כל זמן שלא נתעכל המזון, אלא דידעינן מתי נתעכל לפי מה שאינו רעב, או דלהיפך השעור הוא כל זמן ששבע, אלא דזה תלוי בעיכול המזון דכשמתעכל המזון כבר הוא רעב. ועי' רבינו יונה ברכות (דף מ.) שכתב: "כל זמן שאינו רעב מחמת אותה אכילה, אבל משעה שמתחיל להיות רעב אף על פי שלא נתעכל עדיין לגמרי כיון שמתחיל להתעכל כמו שנתעכל לגמרי דיינינן ליה ואינו מברך עליו אח"כ" עכ"ל. הרי דכתב דאף שעדיין לא נתעכל המזון לגמרי מ"מ משעה שמתחיל להתעכל הרי זה כמו שנתעכל, א"כ לכאורה קצת משמע שהעיקר תלוי בזה שמתחיל להיות רעב, ויש לדחות.ולכאורה יש לתלות זאת בחקירת החזו"א הנ"ל, דאם שעור עכול הוא דחשיב עדיין כמעשה אכילה לענין דלא הוי הפסק א"כ מסתבר שתלוי במעשה העיכול, אך אם נימא שאינו יכול לברך לאחר שכלתה טובת האכילה א"כ מסתבר שהעיקר תלוי במה שאינו רעב. וא"כ לשיטת הכל בו, כפי שביארו החזו"א דהביאור הוא שאינו יכול לברך לאחר שכלתה טובת האכילה, וא"כ י"ל דאף שבמן לא הי' עיכול דנבלע מיד באברים, מ"מ י"ל דהי' תחושת שובע מחמת האכילה דלא יתכן שבאכילת המן לא תהי' תחושת שובע מחמת האכילה. וא"כ לסברת הכל בו י"ל דחשיב כלא כלתה טובת האכילה ויכול לברך כל זמן ששבע מחמת האכילה ולא קשה ממה שמשה רבנו תיקן ברכת הזן על המן אך לצד השני בחזו"א שכל זמן שיש עיכול חשיב כמעשה אכילה לענין דלא הוי הפסק. א"כ במן, דנבלע באברים, היו צריכים לברך מיד.
אולם, בפשטות הגמ' שם דאמרה "כמה הוא שעור עכול", משמע שהדבר תלוי בעיכול, וכל זמן שאינו רעב הוא רק סימן שלא הי' עיכול. וכן בדברי ריש לקיש שם, דאמר כל זמן שיצמא מחמת אכילתו וכו' בדבריו, הרי ודאי שהוא כן דכשצמא מחמת אכילתו הוא סימן שלא נתעכל המזון והעיקר תלוי בזמן העיכול. ולפי"ז קושית החזו"א במקומה עומדת, דבמן שנבלע באברים לא הי' עכול.
♦
ואולם צריך ביאור מנ"ל לחזו"א דבמן לא הי' עיכול, דילמא גם במן הי' עיכול אלא דנבלע באיברים הכוונה היא שלא הי' פסולת וכולו נבלע באיברים לאחר העיכול. והביאור בזה י"ל כי המן הי' כולו חומר שנבלע באיברים ולא הי' בו חלק פסולת שיש בשאר מאכלים. ולכאורה מוכח כן בגמ' יומא דף ד:, שם בברייתא מבארים מה דנאמר בפסוק (שמות כד, טז) "וַיִּשְׁכֹּן כְּבוֹד יְקֹוָק עַל הַר סִינַי וַיְכַסֵּהוּ הֶעָנָן שֵׁשֶׁת יָמִים וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִתּוֹךְ הֶעָנָן", ואיתא שם בברייתא רבי נתן אומר לא בא הכתוב אלא למרק אכילה ושתיה שבמעיו לשומו כמלאכי השרת וכו' עיי"ש. ולכאורה, הרי אכלו מן ולא הי' עיכול, דנבלע באברים, ולא שייך בזה מירוק אכילה ושתיה שבתוך מעיו. ומוכח מכך שגם במן הי' עיכול אלא דכולו נבלע באברים בלא פסולת, ודלא ככתוב בחזו"א. ולא יקשה על הכל בו ממה דמשה תיקן ברכת הזן על המן.
אולם, ראיתי בתוס' ישנים ביומא עה: על דברי הגמ' שם רבי אלעזר בן פרטא אומר אף דברים שתגרי אומות העולם מוכרין להן מן מפיגן אלא מה אני מקיים ויתד תהיה לך על אזנך לאחר שסרחו, דמבואר שגם שאר אוכל שאכלו נבלע באיברים. כתבו שם התו"י וז"ל: "אף דברים שתגרי אומות העולם מוכרין להן מן מפיגן כו'. ולית ליה להאי תנא הא דאמרינן לעיל בריש מכילתין (דף ד:) ויכסהו הענן ששת ימים כדי למרק אכילה ושתיה בתוך מעיו לשומו כמלאכי השרת כי לא היה צריך לכך עד שחטאו במן" עכ"ל. ואם נימא כדרצינו לומר, שגם במן הי' עיכול אלא דנבלע כולו לאחר העיכול, א"כ נימא דהי' צריך למרק אכילה ושתיה שבתוך מעיו דהרי הי' עיכול. ומוכח כדהבין החזו"א, שמה דאמרי' שנבלע באיברים הכוונה בלא עיכול, והבין שרבי נתן שאמר כדי למרק אכילה ושתיה הכוונה היא למה שלקחו מתגרי האומות.
אך לכאורה קשה, דא"כ לא הי' אוכל משה רבינו דברים אחרים מלבד המן ולא הי' צריך לאותם ששה ימים? וא"כ אדרבה בדעת הכל בו י"ל דהוכיח מדברי רבי נתן בדף ד: דגם במן שייך מירוק אכילה ושתיה שבתוך מעיו, והוא משום שגם במן הי' עיכול ודלא כתו"י ודלא כחזו"א, ולכן מובן מה דתיקן משה רבנו ברכת הזן על המןג).
♦[4]
ג. ד.
והנה כתב הרמב"ם הלכות שבועות (פרק א הלכה ד): "שבועת שוא נחלקת לארבע מחלוקות וכו', ובהלכה ז שם כתב: "רביעית שנשבע על דבר שאין כח בו לעשות, כיצד כגון שנשבע שלא יישן שלשה ימים לילה ויום רצופים, או שלא יטעום כלום שבעה ימים רצופים וכן כל כיוצא בזה". ובכס"מ לא כתב מקור לדברי הרמב"ם בענין שלא יטעום כלום שבעה ימים רצופים. ובמקורי הרמב"ם לרש"ש שם (אות ז) כתב: "או שלא יטעום כלום שבעה ימים רצופים. עי' לקמן פ"ה ה"כ ובכ"מ שם, ושיעור שבעה ימים נ"ל להסמיך קצת על הא דיומא (ד' ב') ר' נתן אומר לא בא הכתוב (דויכסהו הענן ששת ימים) אלא למרק אכילה ושתיה שבמעיו, ולכן לא כתב רבינו בכאן לילה ויום כמו בשלשה ימים דשינה עי' בסוגיא דפלוגתת רב מתנא ובר פדא בנזיר (ה' ו')" עכ"ל. וכן כתב האור שמח (הלכות שבועות פרק ה ה"כ), וז"ל: "ושיעור שבעה ימים נראה רמז מיומא (דף ד' ע"ב) למרק אכילה ושתיה שבמעיו, לשומו כמלאכי השרת יעו"ש" עכ"ל.ולכאורה קשה, איך מוכח מכך שזמן שאדם יכול להתקיים בלא טעימה הוא שבעה ימים, דילמא אף טפי מכך והרי כאן ששה ימים הוא רק לשעור עיכול שבמעיו. ולכאורה צ"ל דמפרשי בדעת הרמב"ם, אכילה ושתיה "שבמעיו" לאו דוקא למעיים אלא לכל מה שבגופו מחמת האכילה זה נכלל במירוק אכילה, ודלא כמבואר בתו"י הנ"ל.
ולפי"ז לא יקשה על החזו"א ממה דהי' צריך למרק אכילה שבמעיו, דלכאורה משמע שהי' עיכול למן, ולפי"ז י"ל דאף אם לא הי' עיכול למן מ"מ הי' צריך למרק את כח המן שבגופו שנכלל גם במירוק אכילה שבמעיו.
אלא דמפי' הרש"ש והאור שמח במקור לדברי הרמב"ם בה' שבועות יהי' מוכח שהי' עיכול למן, דאם לא הי' עיכול- איך מוכח משם דאינו יכול להתקיים בלא לאכול שבעה ימים? דילמא היינו דוקא במן שנבלע מיד באברים אינו יכול להתקיים שבעה ימים אבל באוכל שיש בו גם עיכול יהי' שייך להתקיים יותר משבעה ימים, כי יש כאן תוספת הזמן של העיכול. אלא ודאי לדבריהם צריך לומר שגם במן הי' עיכול.
♦
עוד יש לדון בקושית החזו"א איך שייך לברך ברכת הזן על המן לדברי הכל בו, די"ל עפ"י מש"כ במעדני יו"ט על הרא"ש (ברכות פרק שביעי סי' כב אות ע) דחיוב ברכת המזון דאורייתא הי' רק לאחר כיבוש ארץ סיחון ועוג, דשם נאמר להם ואכלת ושבעת. וראיתי בשם הגרי"ש אלישיב לישב עפי"ז איך שייך ברכת הזן על המן והרי הוא אינו מין דגן, למ"ד שבמן הי' טעמו ולא ממשו. ואמר ע"כ די"ל שתקנת משה רבנו היתה קודם החיוב מדאורייתא, וממילא אינו קשה שחייב ברכת הזן על המן אף שאינו ממיני דגן. וא"כ נאמר גם דחייב ברכת הזן על המן אף דאין בו עיכול, דכל דין זה שצריך להיות בתוך זמן עיכול הוא רק בדין התורה בברכהמ"ז ולא בתקנת משה רבנו. אך באמת אינו מסתבר לומר כן בדין זה שמברך רק בתוך זמן עיכול, דהוא סברא בכל דין ברכה אחרונה. ורק לגבי דין ברכהמ"ז שאינו אלא במין דגן בזה י"ל שבתקנת משה רבנו שהי' קודם לחיוב הדאורייתא הי' חיוב גם במן אף שאינו חמשת מיני דגן.
♦
ה. ו.
ובעיקר הבנת החזו"א בדברי הכל בו שאין ברכה אחרונה על הריח דחשיב כלאחר עיכול, כן גם כתב המחצית השקל שם וכן הבינו הב"ח והט"ז בדברי רש"י וכן כתב השעה"צ (סי' רטז אות ג) בשם הכל בו. אולם, כנ"ל, המג"א הביא את הכל בו בזה"ל: "ובכל בו פי' משום דכשמפסיק הריח מחוטמו כבר עברה הנאתו לכן אין מברך ברכה אחרונה משא"כ באכילה שנשארה תוך מעיו" עכ"ל המג"א. הרי דלא הזכיר להדיא את העניין של "יתעכל המזון שבמעיו" אלא "שכבר עברה הנאתו" ובאכילה כתב "שנשאר תוך מעיו", ולכאורה הוא שעור אחר ולא שעור של נתעכל המזון. ובאמת דלפי הסברא שתהיה הנאת האכילה קיימת, הרי דזה נמצא גם לאחר שנתעכל המזון שבמעיו. ואף אם נימא דהנאת האכילה היא כל זמן שהוא שבע מ"מ כבר כתבנו לעיל שמשמע שהשעור הוא עיכול המזון, והנאת השביעה היא רק סימן לכך שלא נתעכל. ואם נימא שביאר הכל בו דשעור דנתעכל הוא דעד זמן זה ראוי לברכה שהנאת האכילה קיימת א"כ השעור הי' צריך להיות ששבע, ולא רק כסימן מתי נתעכל, וכדביארנו לעיל.ולכן מסתבר שמה שכתב הכל בו שבעינן שתהי' הנאת האכילה כשמברך זה שעור אחר והוא דין נוסף שלמד מהא דאין מברכים על הריח ברכה אחרונה, דבעינן מלבד הדין שאין לברך לאחר שנתעכל דהוא משום דחשיב הפסק אף דהנאת האכילה קיימת. מ"מ יש גם דין נוסף, שאף באופן שלא יהי' הפסק אין לברך כשכלתה הנאת האכילה. וזו כוונת המג"א. ויש לבאר את מה שכתב המג"א "משא"כ באכילה שנשארה תוך מעיו" הכוונה בזה כמו ביומא ד: "למרק אכילה ושתיה שבתוך מעיו" שאף לפי' התו"י שהבאנו לעיל שמבאר שהוא עיכול המעיים מ"מ אין הכוונה לשעור עיכול, דהנאת מעיו נמשכת גם לאחר שעור עיכול.
וממילא לא יקשה ממה דבירכו ברכה אחרונה על המן, די"ל דאף אם לא הי' עיכול במן דנבלע מיד באברים מ"מ היתה הנאת שביעה, וממילא אף דהיו צריכים לברך מיד, דלענין הפסק מהני רק שעור עיכול מ"מ שייך בזה לברך ברכה אחרונה משום שעדיין הנאת האכילה קיימת.
גם הי' שייך לומר שמהני הנאת האברים ממה שנבלע בהם וגם הנאת האברים נכללת במה שכתב המג"א שנשאר תוך מעיו, וכדביארנו עפ"י האור שמח בגמ' יומא ד: למרק אכילה ושתיה שבמעיו שהכוונה היא לכל האיברים. ועכ"פ הוא דין חדש, שבעינן גם שתהי' הנאת האכילה קיימת ונ"מ לענין ברכה על הריח.
ויתכן דתהי' גם נ"מ לענין כל אכילה, אם יתחיל לברך קודם שנתעכל המזון ויאריך בברכה עד לאחר שיעבור שעור עיכול וגם יעבור זמן הנאת האכילה. שלענין דין ההפסק מסתבר שאם התחיל קודם שעור עיכול יכול להמשיך לברך גם אח"כ, דלא חשיב עכ"פ הפסק כיון שלענין הפסק אם התחיל לברך בלא הפסק שוב לא יהי' הפסק גם אם יאריך לברך [עי' חזו"א שם ס"ק ה']. אך אם יעבור גם זמן הנאת האכילה, דבזה ס"ל לכל בו דלא שייך ברכה אף בלא הפסק, א"כ לא יעזור מה שהתחיל לברך קודם דהא מ"מ עתה כבר לא שייך לברך ברכה אחרונה.
שו"ר בכל בו (סי' כד) שכתב: "ולכל ריח שבעולם אין מברכין לאחריו כלל, והטעם לפי שכשמפסיק הריח מחוטמו, עברה הנאתו, מה שאין כן באכילה". עכ"ל. הרי דלא כתב כלל מה שהוסיף המג"א "משא"כ באכילה שנשארה תוך מעיו" ולא כתב אלא דבריח עברה הנאתו משא"כ באכילה. וא"כ יש לפרש שכל עוד שיש הנאת אכילה, אפילו הנאת איברים בלבד, שייך לברך, וכן יש לפרש בכוונת המג"א.
♦ ♦ ♦