ישיבת אדרת אליהו, ציון המצוינת
ירושלים שבין החומות תובב"א
טלטול כלי שאין לו שימוש היתר
מחלוקת התנאים לענין טלטול שופר וחצוצרה וטעמיהם
הגמרא במסכת שבת (לה:-לו.) לומדת שאין מטלטלים לא את השופר ולא את החצוצרות בשבת, והיא מקשה על כך מברייתא האומרת ששופר מותר בטלטול ורק חצוצרה אסור. מתרצת הגמרא שמה שהתרנו לטלטל שופר היינו רק שופר של יחיד, כיוון שראוי לגמע בו מים לתינוק (כלומר לשמש כמשפך וכד') משא"כ השופר של הציבור, שאינו ראוי לכך - אסור בטלטול. מקשה אביי, והרי אף השופר של הציבור ראוי לגמע בו מים לתינוק, כגון עני שהציבור אחראי עליו (מצוי הוא להשתמש בשופר ציבורי בשביל לגמע מים בשבילו), ומקשה עוד מברייתא המתירה לטלטל שופר כפי שמותר לטלטל חצוצרה (וכשם שבחצוצרה אין חילוק בין יחיד לציבור, כך גם בשופר לא יהיה את החילוק הנ"ל). מתרצת הגמרא שכל אחד מהמקורות נאמר ע"י תנא אחר, את אחד מהם אמר רבי יהודה, ואת השני אמר רבי שמעון, ואת השלישי אמר אותו רבי נחמיה, ע"כ.בפשטות הכוונה היא שרבי יהודה הוא המתיר לטלטל את השופר, ואילו את החצוצרה הוא אוסר. רבי שמעון הוא שהתיר לטלטל הן את השופר והן את החצוצרה (שאין לר"ש 'מוקצה'). ורבי נחמיה הוא שאסר טלטל הן את השופר והן את החצוצרה (שאסר לטלטל כלי אלא לצורך תשמישו).
♦
פירוש רש"י
יש לעיין מדוע אסר רבי נחמיה לטלטל את השופר והחצוצרה ורבי יהודה אסר לטלטל את החצוצרה ומאידך למה רבי שמעון התיר את שניהם.טעמו של רבי נחמיה לאסור לטלטל גם את השופר וגם את החצוצרה היא מפני שהוא סובר ש"אין כלי ניטל אלא לצורך תשמישו" ופירש רש"י (ד"ה הא, בתרא) לצורך שימוש שמיוחד לו (כגון שופר לתקוע, עיפרון לכתוב וכדו').
בעניין טעמו של רבי יהודה להתיר את שופר ואילו את החצוצרה לאסור, פירש רש"י (לו. ג' ד"ה הא) שרבי יהודה התיר לטלטל את השופר מפני שיכול לגמע בו מים לתינוק (דהיינו לשמש כמשפך), וכיוון שכך' תורת כלי עליו. מאידך, חצוצרה שא"א לגמע בה מים לתינוק (מפני שאינה כפופה), נחשבת היא ל"דבר שמלאכתו לאיסור ואסור משום מוקצה". תוספות (שם ד"ה הא רבי נחמיה) הבינו שדעת רש"י היא ששופר נחשב ככלי שמלאכתו להיתר, ולמדו זאת ממה שכתב רש"י שחצוצרה היא "דבר שמלאכתו לאיסור". אולם, לכאורה פירוש זה צע"ג, דברור שגם שופר נחשב לכלי שמלאכתו לאיסור, שהרי עיקר שימושו של השופר הוא לאיסור, וגמיעת המים היא רק תשמיש טפל וצדדי, וק"ו שהוא רק "ראוי" לכך.
אלא נראה לומר שרש"י מבחין בין שופר, שהוא כלי שמלאכתו לאיסור אבל יש לו תשמיש היתר רגיל, לבין חצוצרה, אשר כל עיקר שימושה הוא לאיסור ואין לה שימוש היתר רגיל (ובהמשך נוכיח זאת מדברי רש"י עצמם). כלומר הטעם שרבי יהודה אוסר לטלטל חצוצרה הוא משום שאין הוא ראוי לגמע בו מים לתינוק, ומשום כך בטל ממנו שם כלי שמותר לטלטלו בשבת, ומה שהתירו לטלטל שופר הוא רק לצורך גופו או מקומו, שהרי הוא לפחות כלי שמלאכתו לאיסור. וא"כ מה שרבי יהודה אסר לטלטל חצוצרה מוכרח להיות שאסר זאת אף לצורך גופו או מקומו.
אולם א"כ צ"ע מה הטעם שרבי שמעון מתיר לטלטל חצוצרה.
♦
דברי תוספות וסיע'
תוספות ביארו את כל אחת מדעות התנאים (שם בשלושת ד"ה הא):רבי שמעון – מתיר לטלטל כל כלי בין לצורך גופו ובין לצורך מקומו, כל עוד יש להם שימוש היתר, ואפילו אם אותו השימוש אינו אלא שימוש מועט. ולכן גם חצוצרה מותר לטלטל, כיוון שיש לה מעט שימוש היתר.
רבי יהודה – מתיר לטלטל כלי שמלאכתו לאיסור לצורך גופו ומקומו אך ורק אם הוא ראוי לשימוש היתר רגיל, אך שימוש היתר מועט אינו מספיק על מנת להתיר את טלטולו בשבת. וז"ל התוספות (שם ד"ה הא רבי יהודה): "אבל בחצוצרות אסר (רבי יהודה) משום דכיוון דלא חזי למלאכת היתר אלא מעט, מקצה ליה לגמרי ממלאכת היתר והוי כמטה שיחדה למעות". כלומר הטעם שרבי יהודה אוסר לטלטל חצוצרות ורבי שמעון מתיר, הוא כיוון שהוא ראוי רק לשימוש היתר מועט. לפי רבי שמעון די בשימוש כזה כדי להתיר את טלטולו, ואילו לרבי יהודה שימוש זה אינו מספיק, אלא בעינן שיהיה ראוי לשימוש יותר תדיר.
רבי נחמיה – אוסר לטלטל כלי אלא לצורך תשמישו. בפירוש 'לצורך תשמישו' לעיל הבאנו את דעת רש"י שהכוונה היא לצורך שימוש שמיוחד לו, וכ"כ עוד מהראשונים. אולם, תוספות פירשו שהכוונה היא לתשמיש שרגיל לעשותו בחול. כלומר, שדרך אותו תשמיש להיעשות בו בחול, כגון קורנס לפצע בו את האגוזים וקורדום לחתוך בו את הדבילה, ול'צורך תשמישו' דקאמר, היינו מה שרגיל לעשות בו בחול.
אולם, לפי תוס' עדיין יש הבדל מהותי בין דעת רבי יהודה לדעת רבי נחמיה, והוא שרבי יהודה סובר שכדי להגדיר כלי ככלי שמלאכתו לאיסור, חייב להיות לו שימוש היתר שרגילים לעשותו בחול, ורק אז יהיה מותר לטלטלו לכל צורך השבת. מאידך דעת רבי נחמיה היא ג"כ כדברי רבי יהודה, אולם לשיטתו מותר לטלטל כלי כזה רק לאותו שימוש ההיתר שיש בו ולא לשאר הצרכים (המותרים).
ומביאים תוס' (ד"ה הא רבי נחמיה) מדברי רבינו תם מספר טענות שבהם ניתן להוכיח נגד פירוש רש"י בדברי רבי נחמיה: א. מהנאמר בפרק חבית (קמו.) שרבי נחמיה אוסר לטלטל סכין בשביל לחתוך חותלות של גרוגרות ושל תמרים (כלים העשויים מעלי כפות תמרים, ומשמשים להחזקת תמרים גרועים בכדי שיתבשלו), מהטעם שאין כלי ניטל אלא לצורך תשמישו[2]. ב. מהגמ' במס' עירובין (לה.) האומרת דאליבא דרבי נחמיה, מכיוון שאסור לטלטל כלי אלא לצורך תשמישו, יאסר לטלטל סכין גם כדי לחתוך חבל. לכאורה, אליבא דרש"י צ"ע, אמאי אסר לטלטל סכין כדי לחתוך חבל עמו, הרי הוא עומד ומיוחד לחיתוך?[3]
וכן הביאו תוס' (שם) ממה שהקשה הר"ר שמעון הזקן מדברי רבא (קכד.) שאמר שאפילו אליבא דרבי נחמיה כלי שמלאכתו להיתר מותר לטלטלו לצורך גופו או לצורך מקומו אך לא מחמה לצל. ולכאורה אליבא דרש"י צ"ע, היכי שרי לטלטל לצורך מקומו, והלא אין זה תשמיש המיוחד לו?[4]
ולכן פירשו תוס' ש'לצורך תשמישו' הכוונה לפעולה אשר רגילים לעשותה אף ביום חול, ואפילו אם שימוש זה אינו שימוש שמיוחד לאותו כלי, ורבי נחמיה ולא בא לאפוקי אלא מטלטול שהוא 'מחמה לצל' ומשימוש שאינו רגיל בו (כגון לחתוך חותלות של תמרים בסכין, או שופר לגמע בו מים לתינוק, שאין דרך להשתמש כך בשופר בחול).
לפי זה יש לומר שאליבא דהבנת התוס', כל הטעם שרבי שמעון מתיר לטלטל חצוצרה הוא משום שראוי למעט שימוש. ולרבי יהודה אין 'היכי תימצי' למעט שימוש מספיק כדי להחשיבו ככלי שמלאכתו לאיסור ולטלטלו לצורך השבת, אלא בעי דוקא שיהיה ראוי לשימוש יותר רגיל. אולם, גם לרבי שמעון אם הכלי אינו ראוי לשום שימוש כלל בשבת הוא יאסר בטלטול לגמרי, אף לצורך גופו או מקומו.
וכדברי תוס' הנ"ל כתב רבינו תם (כך משמע מדברי התוס', וכן מבואר בספר הישר, שו"ת סי' ב, אות ב). וכן הוא בתוס' רא"ש, וז"ל: "ומאי דאסר רבי יהודה בחצוצרות, אין לפרש השתא משום חסרון כיס, כדפרישית לעיל, דא"כ לרבי שמעון נמי היה אסור, אלא היינו טעמא דכיוון דלא חזיא לתשמיש היתר אלא לדבר מועט, מקצי ליה לגמרי ממלאכת היתר", עכ"ל[5]. וכך כתבו בדעת תוספות הגאון רבי עקיבא איגר (תוס' רע"א סו"פ כירה), החזון איש (סי' מא סקט"ז) והתהלה לדוד (סי' רסו סק"ח).
לכאורה, דברי תוס' צ"ע, שהרי הם עצמם כתבו במק"א (מד:) שחצוצרות אינן ראויות אלא לתקיעה. אך נראה שאין כאן קושיה כלל, דהתם כוונתם היא לשימוש הרגיל, כלומר שאין להם שימוש רגיל חוץ מתקיעה (ולפיכך עיקר מלאכתם לאיסור).
עוד יש להקשות מדבריהם בדף מז., שם כתבו שפתילה דינה ככלי שמלאכתו לאיסור ומותר לטלטל את הפתילה לצורך גופה או מקומה. והקשו האחרונים דאין זה מתיישב עם דבריהם של תוס' שהובאו לעיל, שהרי אין לפתילה שום מלאכת היתר[6].
רע"א (תוס' רע"א סו"פ כירה) תירץ שיש לפתילה שימוש היתר, והוא להאיר (בהמשך נעיין אם שימוש כזה נחשב שימוש היתר, המתיר טלטול לצורך השבת).
החזון איש (סי' מא סקט"ז) תירץ שהפתילה ראויה לצור ע"פ צלוחית, או בלשונו של מחב"ס מנחת יעקב (ח"ה פ"ב סע' ג אות ו) "שראויה היא לקשור שקית" וכדו' (הפתילות בימיהם היו ארוכות, שהרי רק בפתילות מסוג זה שייך חשש שמא יטה).
♦
דעת הרשב"א
הרשב"א כתב (שם), וז"ל: "והלכך שופר שמגמעין בו מים לפעמים לצורך גופו ולצורך מקומו שרי, אבל חצוצרות שאינה ראויה לגמע בה מים כלל... אסירא... והא דתניא כשם שמטלטלין את השופר כך מטלטלין את החצוצרות – רבי שמעון היא, דשרי לטלטל אפילו כלים המיוחדים לתשמישי איסור לצורך גופן ולצורך מקומן", עכ"ל. כלומר הרשב"א חולק על תוס' וסובר שחצוצרות אינן ראויות לשום מלאכת היתר, ולכן אסרם רבי יהודה, ואותם רבי שמעון התיר, אע"פ שאין להם שום שימוש היתר בשבת.וכן משמע מדברי המאירי שכתב (שם), וז"ל: "וזו שמתיר בשופר ואוסר בחצוצרות – רבי יהודה. מצד שהוא ראוי לגופו כגון גמיעת מים שבשופר, הא חצוצרות הואיל ואין לה תשמיש גופה, אסור אף למקומה. וזו שמתיר בשניהם – רבי שמעון, שאין לו מוקצה בשום כלי לצורך מקומו ולצורך גופו הראוי לאחד – לאחד, הראוי לשניהם – לשניהם... ולענין זה הלכה כרבי שמעון... ומותר בשניהם ומכ"מ כל שאין גופו ראוי לשום תשמיש לא של היתר ולא של איסור אין מטלטלין אותו כלל כגון אבנים ומעות וכיוצא בהם", עכ"ל[7]. כלומר לפי דברי המאירי אף אם כלי ראוי רק לשימוש איסור, מותר לטלטלו לצורך השבת.
♦
שיטות הראשונים בבאור סוגיית 'קרני דאומנא'
עוד מבואר בגמ' (קנד:) שאסור להפיל כלי הקזת דם (הנקראים בלשון חז"ל 'קרנא דאומנא') העשויים מזכוכית, שהם מוקצים כיוון "דלא חזיא ליה" (כמו טבל), ע"ג כריות, מפני שהאדם מבטל ע"י זה כלי מהיכנו.הקשו הראשונים, אם כל טעם איסור טלטול כלי הקזת דם הוא מפני שהם כלי שמלאכתו לאיסור, א"כ איך תחשב הפלתם ע"ג הכריות כביטול כלי מהיכנו, והרי אם ירצה לטלטל את הכריות, יותר לו לטלטלם כיוון שיחשב כ'צורך מקומו'.
לפי דברי תוס', ר"ת וסיע' התשובה ברורה, והיא כיוון שאותם כלים אינן ראויים למלאכת היתר אסור לטלטלם אף לצורך השבת, ושפיר יש כאן מבטל כלי מהיכנו. וכן תירץ להדיא בעל המאור (סו: בדפי הרי"ף) שכיוון שכלים אלו מאוסים הם, ואין להם כלל שימוש היתר בשבת, כיוון שאינו ראוי לטלטול לצורך גופו – אין מטלטלין אותו, אף לצורך מקומו. כלומר לפי דבריו של הרז"ה, כלים שכלל אין להם שימוש המותר בשבת הרי כמוקצים מחמת גופם גם אליבא דרבי שמעון[8].
וכדבריו כתבו ג"כ הרמב"ן (קנד:, בחידושיו) והריטב"א, (מו. וקנד:) וכ"ה בר"ן (על הרי"ף סו: ד"ה אמר רב הונא) וז"ל: "ואפילו לר"ש דלית ליה מוקצה מחמת מיאוס אסור לטלטולינהו, דעד כאן לא שרי ר"ש בשרגא דנפטא אלא משום דחזי לכסויי בה מנא, אבל הני לא חזו להכי דכיוון דאי נפלו מתברי, לא עבידא לכסויי בהו מנא", עכ"ל. וע"ע בדבריו עמ"ס ביצה (טו: בדפי הרי"ף), וכך ראיתי גם בהשלמה (מג:)[9].
ולכאורה באמת נשארה הקושיא על הרשב"א, אולם המעיין ברשב"א שם יראה שהוא התייחס לדברי בעל המאור וסיע'. בתחילת דבריו כתב הרשב"א כדברי בעל המאור שכלים אלו מוקצים הם מחמת מאיסותם, אולם הוא לא הסכים שמחמת כן יהיה אסור לטלטלם לצורך גופם או מקומם. והוסיף להקשות עליו איך אפשר לומר שמה שא"א לטלטלו לצורך גופו אסור לטלטלו אף לצורך מקומו (כדברי הרז"ה), והרי לרבי נחמיה כלי שמלאכתו לאיסור א"א לטלטלו לצורך גופו כלל, כיוון שלשיטתו של ר"נ אין כלי ניטל אלא לצורך תשמישו והכוונה לתשמיש המיוחד לו בלבד (וכלי שמלאכתו לאיסור התשמיש המיוחד לו הוא שימוש אסור), ואעפ"כ הוא מתיר לטלטלו לצורך מקומו[10].
כלומר, הרשב"א חולק על בעל המאור וסובר שגם אם אין לכלי שום שימוש היתר אין זה מפקיע אותו מתורת כלי, ועדיין מותר לטלטלו לצורך גופו ומקומו.
וקושייתו על בעל המאור לכאורה תמוהה, שהרי תוספות (דלעיל) ובעה"מ (פ' כל הכלים) בעצמם התייחסו לדבר זה, וכתבו שאין להסביר כן בדברי רבי נחמיה. והם אף דחו הסבר זה, ופירשו שכוונתו היא שאסור לטלטל כלי אלא לשימוש שרגילים לעשות איתו ביום חול. ולפ"ז שפיר שייך בו טלטול גם לצורך גופו.
אולם עדיין יש לרשב"א לתרץ את אותן הקושיות שהקשו הראשונים. דסו"ס איך הפלת אותם כלי הקזת דם ע"ג כריות מבטלת אותם מהיכנם אם באמת אפשר לטלטלם לצורך מקומם.
ע"ז תירץ הרשב"א שבאמת אם היה מדובר שמצא כלים אלו על גבי כרים וכסתות או על גבי קרקע והוא צריך למקומם, באמת אה"נ שהיה מותר לו לטלטלם לצורך זה. והטעם שאסרו הכא לעשות כן, הוא מפני שלא יתכן לומר שמפני שאסור לו לטלטלם ביד, יפילם לארץ ע"ג כרים וכסתות שמביא בכדי שלא ישברו, וכ"ז כדי שבסוף יוכל להורידם מהם ולטלטלם ביד לאותו צורך שהיה צריך מלכתחילה (רק כיוון שעכשיו נחשב לצורך מקומו) שבודאי הערמה כזו אסורה, שלא יכול להיות שמה שאסרו חז"ל לטלטלו, יהיה מותר לסבב ולגרום (ע"י הערמה) לכך שיהיה מותר לטלטלו ממש בידים, ומיחזי כחוכא, דכשנוטלו מעל גבי חמורו - אסרתו, ואתה בא להתיר לטרוח ולהביא כלים, ובסוף לטלטלו בידים?![11]
אולם דברי הרשב"א אינם מובנים דים, שהרי אם הם מוקצים מחמת מיאוס למה שיותר לטלטלם לצורך גופם או מקומם? הרי היתר זה מצינו רק לגבי גזירת כלים!
ולכן נראה להבהיר שהרשב"א מתבסס על שיטתו ההולכת לפניו בכל הלכות מוקצה, והיא שכל שיש שם כלי עליו מותר לטלטלו לצורך גופו או מקומו. לא משנה כלל וכלל משום איזה טעם נאסר טלטולו, כל עוד יש שם כלי עליו - שרי.
ודברים אלו התבארו בתשובתו (ח"א סי' תרו), שם כתב בזה"ל: "כל מוקצה בין מחמת איסור, בין מחמת מיאוס, כל שיש תורת כלי, מותר לטלטלו לצורך גופו ולצורך מקומו. ולא אמרינן מוקצה אסור בטלטול אפילו לצורך גופו ומקומו, אלא בשאין לו תורת כלי, כביצה או גרעיני תמרה וקליפין ועצמות וכיוצא בהן. אבל כשיש לו תורת כלי אין הפרש בין מוקצה מחמת מיאוס למוקצה מחמת איסור, לטלטלו לצורך גופו ומקומו. ולא הוציאו מכלל זה אלא מסמר הגדול וחבירו המיוחד לו מקום", עכ"ל (וכן משמע מדבריו בספר עבודת הקודש בית מועד ש"ב). וכן דעת הראבי"ה (שבת סי' רד) והרי"ד (שבת מד.) וכ"מ מהאגור (סי' תנד) ומהמרדכי (סי' שטו) שכל שיש עליו תורת כלי מותר לטלטלו לצורך גופו או מקומו.
ולפ"ז אף הרשב"א מסכים לכך שכלי שאין לו שום שימוש היתר נהפך מכלי למוקצה[12]. אך גם לאחר שנהפך למוקצה מותר לטלטלו לצורך גופו או מקומו[13].
לפני שנבוא לדון בעצם חידושו של הרשב"א, יש לבאר מה הוא מקור חידוש דין זה - שכל שאין שימוש היתר כלל בשבת נחשב כמוקצה מחמת גופו, ואסור לטלטלו כלל אף לצורך גופו או מקומו.
♦
קושיא על שיטת הרשב"א מסוגיית 'שרגא דנפטא'
נראה שמקור הדין הוא מהגמ' במס' שבת (מו.) שם מובאים דברי רב יהודה, שנר של שמן ("שרגא דמשחא") מותר לטלטלו, ואילו נר של נפט ("שרגא דנפטא") אסור לטלטלו. מאידך רבה ורב יוסף אמרו: שגם נר של נפט מותר בטלטול. רב אויא הזדמן לביתו של רבא, שאל אותו רבא, מדוע התירו רבה ורב יוסף לטלטל נר של נפט? אמר לו רב אויא, הואיל וראוי לכסות איתו כלי - מותר לטלטלו. שאל אותו רבא, אם באמת נכונים דבריך וכדי להתיר חפץ בטלטול מספיק שיהיה דבר שראוי לכסות איתו כלים, תאמר כן אף לעניין כל הצרורות שבחצר שיהיה מותר לטלטלם שהרי ראוי לכסות איתם כלי. ענה לו רב אויא בזה"ל: "הא - איכא תורת כלי עליה, הני ליכא תורת כלי עליה", וכך גם שנינו שהשירים והנזמים והטבעות מותר לטלטלם ככל הכלים הנטלים בחצר. ועולא הסביר שטעם הדבר הוא מפני שיש עליהם תורת כלי, וכך גם בנידו"ד[14].לכאורה לפי פשט הסוגיא נראה להדיא כדברי תוס' הרז"ה וסיע', שהגמ' הצריכה שלנר של נפט יהיה שימוש היתר בכדי להתיר את טלטולו. והטעם שאסור לטלטל עצים ואבנים אע"פ שיש להם שימוש היתר בשבת, הוא כיוון שאין להם תורת כלי. וכ"כ רש"י, רמב"ן ורא"ש בסוגיין, דההוא אמינא לאסור בטלטול נר של נפט, הוא מפני שלא ראוי לשום שימוש היתר, והתירו לטלטלו רק משום שאפשר להשתמש בו ככיסוי. ולכאורה צ"ע על הרשב"א.
יש מי שיישב (ספר מגילת ספר סי' מו סק"ב) את דברי הרשב"א, שלאחר שרב אויא אמר שמספיק שדבר יהיה ראוי לכסות איתו כלי כדי להתירו בטלטול, הקשה רבא על תירוצו מצרורות שאסור לטלטלם אע"פ שראיות לכסות איתם כלי. וע"ז ענה רב אויא "הא – איכא תורת כלי עליה, הני – ליכא תורת כלי עליה" כוונתו היא שחוזר בו מהתירוץ הראשון (שחילק בין אם ראוי לכסות בו כלי ללא ראוי) ומביא טעם אחר לכך שרבה ורב יוסף התירו לטלטל נר של נפט והוא מפני שיש עליו תורת כלי, וטעם זה לבד מספיק כדי להתיר בטלטול, וכ"מ קצת מדברי התוס' ישנים (מה: אות א)[15].
אולם יש לדחות הסבר זה שהרי אילו באמת תירוץ זה של רב אויא היא דחיה לתירוצו הראשון היה צריך להיות כתוב "אלא" כפי שמופיע בשאר הש"ס כאשר דוחים תירוץ ומביאים תירוץ אחר במקומו[16].
ועוד יש להקשות על פירוש זה, שאינו כ"כ מסתדר עם מהלך הגמרא. שהרי רבא הקשה קושיות כדי לצער את רב אויא שלא יוכל לענות (כמבואר שם בגמ'), והגמ' בסוף אומרת שרב נחמן בר יצחק אמר "בריך רחמנא דלא כסיפיה רבא לרב אויא", ומשמע שרב אויא לא חזר בו.
וכן שאר הראשונים לא מסבירים כך את הגמרא, והרמב"ן (סד:), התרומה (סי' רלט, ע"ש שמשמע שכך גרס בגמ') והר"ן (המיוחס לריטב"א מו:) כתבו להדיא שהטעם שמותר לטלטל את התכשיטים הוא מפני שבנוסף לכך שיש להם שימוש היתר (כגון לשמש ככיסוי לכלי), יש עליהם גם 'תורת כלי'.
ועוד שגם הרשב"א בעצמו מבין שלמסקנת הסוגיא בעי שיהיה ראוי לכסות בו כלי, וכ"כ בתשובה (ח"ג סי' רסח) "דהא קיי"ל בשבת כרבי שמעון במוקצה, ואפילו שרגא דנפטא, וכדאיתא בשילהי פרק כירה, הואיל וראוי לכסות בו את הכלים", ע"כ. וכן משמע מדבריו לגבי קרנא דאומנא (קנד:), ע"ש.
א"כ לכאורה מוכח שגם אליבא דהרשב"א כלי אשר אין לו שום שימוש היתר בשבת נהפך להיות מוקצה, אולם עדיין מתיר טלטולו לצורך גופו ומקומו מפני שיש עליו תורת כלי. אולם עכ"פ דבריו צ"ע, שהרי הגמרא כאן לא הסתפקה בכך שיהיה תורת כלי עליו, אלא הצריכה גם שיהיה לו שימוש היתר. וא"כ צע"ג על הרשב"א מדוע לא תירץ רב אויא בפשטות שהטעם שמותר לטלטל נר של נפט הוא משום שיש עליו תורת כלי, ותו לא?
יש מי שתירץ שאליבא דהרשב"א כל הדיון בגמ' אינו אם שרגא דנפטא הוא מוקצה או לא, אלא שרבא שאל את רב אויא איך רבה ורב יוסף התירו לטלטלו, והרי אליבא דרבה אסור לטלטל כלי שמלאכתו לאיסור לצורך מקומו אלא רק לצורך גופו. וא"כ כיוון של'שרגא דנפטא' (נר של נפט) אין שימוש היתר שאפשר לעשות בגופו (בהו"א), ואסור לטלטלו לצורך מקומו (אליבא דרבה), על איזה טלטול דיברו רבה ורב יוסף? וע"ז תירץ רב אויא שדיברו על טלטול לכסות איתו כלי וכדו' (ושבאמת יש לו שימוש בגופו). אולם אין כוונת הגמ' לומר שאם אין לו תשמיש היתר אסור לטלטלו לצורך מקומו, כיוון שכל שאלת רבא היא אליבא דרבה שאוסר זאת (פירוש מעין זה ראיתי בבעל המאור יד: בדפי הרי"ף).
אולם, גם תירוץ זה קשה מאד שהרי ראינו מפורשות בדברי הרשב"א שנוקט למסקנא כטעם זה.
ועוד, שלפי הסבר זה, לא מובנת הקושיא של רבא מדין צרורות שבחצר, שהרי לכאורה שם מדובר על דין אחר לגמרי, ואין הו"א להתיר את טלטולם משום שראויים לכסות בהם כלי, לא משום שאין עליהם תורת כלי, אלא מפני שאין "שימוש היתר" מתיר שום דבר בטלטול, ולא מובנת ההוא אמינא.
♦
קושיא על שיטת הרשב"א מחשש טלטול נר מוקצה בשבת
ויש להוסיף ולהקשות על הרשב"א מהגמרא (מה.), בה אמר רב שמותר להניח נר על גבי דקל בערב שבת שיהיה שם במשך השבת, אך אסור להניח נר ע"ג דקל בערב יום טוב. הגמ' אומרת שלפי רבי יהודה, שסובר שיש מוקצה מחמת איסור (נר שדלק בבין השמשות), מובן מדוע יש חילוק בין שבת ליום טוב (שביו"ט אין איסור לטלטל את הנר), שבשבת אין חשש שיבא לטלטל את הנר כיוון שאסור בטלטול, אולם ביו"ט חששו שיבא לטלטל את הנר, ואז יבא להשתמש בדבר המחובר לקרקע, לכן גזרו חז"ל שאסור להניח נר ע"ג דקל בערב יו"ט. אולם, אליבא דרבי שמעון, שבין בשבת ובין ביו"ט אין איסור לטלטל את הנר, מדוע יש חילוק בין שבת ליו"ט? ע"כ דברי הגמ'. (יש להעיר שבעניין מוקצה מחמת איסור אנו פוסקים כרבי יהודה - עיין שו"ע סי' רעט סע' א)משמע מכאן שאם כלי הוא מוקצה מחמת איסור, אין חשש שיבא לטלטלו, ולכאורה לפ"ז מאד קשה לומר שמותר לטלטלו לצורך גופו או מקומו[17] (כך ראיתי שהקשה המנחת יעקב ח"ה פ"ה ס"ח עמ' רמא, וע"ע מה שהקשה על דברי הרשב"א בספר חדושים ובאורים שבת סי' ט סק"ב ד"ה ברשב"א).
♦
קושיא על שיטת הרשב"א מאיסור טלטול כר שע"ג מעות
ועוד יש להקשות על דברי הרשב"א מהגמ' בדף קמב: שם נאמר שמעות שע"ג הכר – מותר לנער את הכר והמעות יפלו מאליהן. אמר רב חייא בר אשי אמר רב שכל ההיתר לנער את הכר מהמעות היינו דוקא כששכח אותם ע"ג הכר, אולם אם הניח אותם שם בכוונה אסור לנער את הכר כיוון שנעשה בסיס לדבר האסור. עוד תנאי הוסיף רבה בר בר חנה בשם רבי יוחנן שכל ההיתר הנ"ל היינו דוקא כשמנער את הכר לצורך גופו של הכר (כגון לשכב עליו), אבל לצורך המקום בו נמצא הכר, יטלטל את הכר יחד עם המעות שעליו.מפורש מגמ' שכל ההיתר לנער את הכר או הכרית לצורך גופו הוא דוקא כאשר הכרית איננה בסיס לדבר האסור, אולם אם הכרית היא בסיס לדבר האסור, שהוא המעות, אסור לטלטלו אפילו לצורך מקומו (כך הוכיח הגר"א בביאורו סי' שי סקי"ט). ולפ"ז בודאי שמעות נקראות "כלי" (כפי שמצינו סוגיות רבות בנושאים אחרים), ומדוע שיהיה אסור לטלטלן לצורך גופן או מקומן? אלא ע"כ בעינן למימר שהפשט הפשוט הוא שמכיוון שאין להן שימוש המותר בשבת הרי הם כמוקצים לצורך גופם ואסור לטלטלן אף לצורך מקומן, כפי שפירש זאת להדיא רש"י (מד: ד"ה ההיא) ע"ש[18].
♦
קושיא על שיטת הרשב"א מטלטול שיפוד שצלו בו בשר
וכן יש להוסיף ולהקשות על דבריו מהגמרא בביצה (כח:), שהתירה לטלטל שיפוד שצלו בו, וטעם ההיתר הוא כדי שלא יזיק לאנשים ("מידי דהוה אקוץ ברשות הרבים"). דלכאורה מה הטעם שהוצרכו להגיע לתירוץ זה ולא תירצו בפשטות שמותר לטלטלו כיוון שנחשב כצורך מקומו? שבפשטות י"ל שהשיפוד נחשב ככלי שמלאכתו לאיסור.הרמב"ן תירץ שאסור לטלטלו גם לצורך גופו או מקומו מכיוון שהוא מוקצה מחמת מיאוס. אולם, לפי הרשב"א אין תירוץ זה מסביר מדוע היה צריך להגיע לתירוץ של 'קוץ ברה"ר', שהרי לפי הרשב"א גם מוקצה מחמת מיאוס מותר לטלטלו לצורך גופו או מקומו. ולכן תירץ הרשב"א שפינוי השיפוד אינו נחשב ל'צורך מקומו'. ולכן הגמ' הוצרכה לתרץ את היתר טלטולו משום שמזיק, ולא תירצו משום שהוא לצורך מקומו.
ומוכיח הרשב"א שטלטול כזה, שאינו כדי להשתמש במקומו ממש, אינו נחשב כצורך מקומו, מהגמ' (קכד:) ששאלה, איך לפי רבה (אליבא דרבי נחמיה שסובר שאין כלי ניטל אלא לצורך תשמישו, וממילא אסור לטלטל כלי שמאכלו להיתר אף לצורך מקומו), איך מותר לפנות את הקערות מהשולחן. ותירצה משום שהוא גרף של רעי. ומכך שהוצרכה לתרץ כך, ולא תירצה שזה נחשב כלצורך מקומו, מוכיח הרשב"א שפינוי אינו נחשב כלצורך מקומו (ועיין בזה באמרי בינה, דיני שבת סי' טו).
אולם, דבריו צע"ג שהרי מפורש שם שכל שאלת הגמ' על פינוי הקערות היא רק אליבא דרבה, שסובר שרבי נחמיה אוסר לטלטל כלי שמלאכתו להיתר לצורך מקומו ואין הלכה כמותו. ואליבא דרבא אדרבא מוכח להפך, שפינוי קערות נחשב כצורך מקומו. וא"כ נהפכה הקושיה להיות על הרשב"א, מדוע הוצרכו להגיע לתירוץ של היזק ברה"ר, כאשר מוכח (מאותו גמ' של "הני קערות") שטלטול מעין זה נחשב כצורך מקומו[19]?
ולפ"ז נראה שי"ל שכל כלי אשר אין שימוש היתר שאפשר לעשות בו בשבת נחשב הוא כמוקצה גמור, ואסור לטלטלו לצורך גופו או מקומו.
אולם, עדיין צריך ביאור מה המקור לגדר זה. הבאנו לעיל את דברי הגמ' בדף מו. גבי שרגא דנפטא, אולם נראה שאפשר לבסס יסוד זה (ונגד דברי הרשב"א) מסוגיות נוספות:
♦
קושיא על שיטת הרשב"א מאיסור טלטול ספר הפטרה וגט
איתא בגמרא במסכת גיטין (ס:) שרבה ורב יוסף אמרו שאסור לקרוא מספר ההפטרה ("ספר אפטרתא") מפני שהיה אסור לכותבו, מר בנו של רב אשי הוסיף שכיוון שאסור לקרוא בו אסור אף לטלטלו בשבת. לכאורה, לפי הפשט כשכתוב שאסור לטלטל דבר, הכוונה שאסור לטלטלו כלל, ולא רק שאסור לטלטלו מחמה לצל, כפי שכתבו התוס' (לה: ד"ה והתניא) והרשב"א בעצמו (שם).וכן גם אם לא תלך בדרכו של הרשב"א בנידו"ד, ותאמר דקיי"ל כדבריו לעיל, שכל כלי אע"פ שהוא מוקצה, מותר לטלטלו לצורך גופו או מקומו, א"כ אמאי אסרו לטלטל את ספר ההפטרה? וא"א לומר שהטעם שאסרו לטלטלו, הוא מפני דהוי כלי שמלאכתו לאיסור ומה שאסרו היינו רק מחמה לצל, כיוון שכתבי הקודש כלל לא נכללו בגזירת נחמיה, כדמוכח מגמרות רבות (ורבה ורב יוסף לא התירו לטלטל כלי שמלאכתו להיתר מחמה לצל, כדאיתא בדף קכג:, ובקטו.-קיז: שם הותר להציל את כתבי הקודש מהדליקה, ועוד. וכ"כ כ"כ הר"ן וכ"פ השו"ע).
אכן, לפי דברינו אתי שפיר, שכיוון שא"א לקרוא בו ממילא כל מלאכתו לאיסור, ואין לו עוד תשמיש מלבד הקריאה, שהיא אסורה.
ראיתי מי שתירץ (מגילת ספר סי' מו סק"ג) דהתם שאני כיוון שאסור לקרוא באותו ספר אף ביום חול, ולכן פקע מינא שם כלי. וביאר שם שכל סברת הרשב"א שייכת רק בדברים שהשבת היא זו שמונעת את טלטולם, שכל עוד יש תורת כלי עליהם מותר לטלטלם, אולם בדברים שאין מטלטלים אותם אף בחול אף הרשב"א מודה שאסור לטלטלם בשבת אף לצורך גופו או מקומו. וכ"כ הרשב"א להדיא שהוא מודה שמוקצה מחמת חסרון כיס אסור לטלטלו גם לצורך גופו או מקומו. ולא ירדתי לסוף סברא זו.
עוד מבואר בגמ' בגיטין (עז:) שמותר לשכיב מרע לגרש את אשתו בשבת כדי שלא תטרף דעתו עליו, וכל ההיתר הוא רק כאשר אין הגירושין גובלין בטלטול הגט, הראשונים (רש"י, ר"ן עוד) פירשו שהטעם הוא כיוון שהגט מוקצה הוא. ונשאלת השאלה, מדוע הגט נחשב למוקצה, והרי תורת כלי עליו[20], וכן הוא שימושי ביום חול. והרשב"א לא יכול היה לומר שכאן הכוונה לטלטול מחמה לצל, שהרי הבאת הגט היא טלטול לצורך גופו של הגט, וא"כ מדוע אסרו טלטולו?
לפי דברינו, אתי שפיר שכיוון שלגט אין שום שימוש רגיל בשבת, הרי הוא נחשב כמוקצה מחמת גופו. וכעין דברים אלו כתב הרא"ש (גיטין פ"ח סי' ב) וז"ל "ואע"פ שרגילין לטלטל איגרת בשבת, היינו משום דחזי לצור על פי צלוחיתו, אבל גט מקצה ליה ודמי לספרא דאגדתא דאסור לטלטולי, ושטרי הדיוטות דאמרו אין קורין בהן, אף לטלטלן אסור אם מקפיד עליהן..." (עיין בבית יוסף סי' שז סעיף יד ד"ה ומה שכתב רבינו).
אולם, אפשר לתרץ שהרשב"א ס"ל כהרשב"ם, שהגט באמת הוי כלי שמלאכתו להיתר, רק מסיבה טכנית לא היה יכול הוא להביא לה את הגט (ועיין במגילת ספר שם שתירץ שגט הוי מוקצה מחמת חסרון כיס, ודוחק).
♦
קושיא על שיטת הרשב"א מאיסור טלטול אוכל שאינו ראוי לאכילה
מבואר בגמ' שבשר חי אסור לטלטלו אא"כ יש כאלה שאוכלים אותו כך, וכן הגמ' אומרת (קכו:) שטבל ג"כ אסור לטלטלו, וכך גם מבואר בתחילת מסכת ביצה (ג:) שיש איסור לטלטל ביצה שנולדה ביו"ט[21], ופשוט שם שהכוונה היא שאסור לטלטלו אף לצורך גופו או מקומו. ולכאורה הטעם לכך הוא מפני שאין לו שימוש היתר בשבת. אך כבר כתב ע"ז הרשב"א דאוכל אינו נחשב כלי, ולכן אסור לטלטלו אם אין לו שימוש תדיר בשבת.א"כ יש להקשות עליו מדוע התירו לטלטלו אם ראוי למאכל, והרי לגבי צרורות ואבנים לא מהני שיהיה ראוי לשימוש כיוון שאינו כלי, ומאי שנא אוכל שהתירו?
וע"כ נראה שלא נפסקה ההלכה כהרשב"א, ושבאמת רק כלי שמלאכתו לאיסור או להיתר התירו לטלטלם לצורך גופם ומקומם, ואילו שאר מוקצה אסור לטלטלם כלל וכלל, כפי שנפסק בבעלי השולחן ערוך (שם) ובאחרונים (דלהלן).
אולם, לפי דרכנו אתי שפיר, שבאמת אוכל הוי כלי (שנראה שהגדרת כלי לעניין זה היא כל דבר אשר הוכן לשימוש בו, בין מצד עצמו של הכלי ובין מצד ייחודו וע"ע בספר עין המים - הלכות מוקצה סי' ט אות א ד"ה עוד יש לבאר). ועל כן כתבו רבים מהראשונים שהטעם שאסור לטלטל אוכל אשר אסור או אינו ראוי לאוכלו בשבת, הוא מפני שאין לו תשמיש היתר. כ"כ הרי"ף (יג., ובשבת נט: לעניין טלטול קליפין ועצמות) והרא"ש (שם ושם) שהסבירו שהטעם שאסור לטלטל אוכל המחובר לקרקע הוא מפני "דמשום דלא חזי לאכילה, מוקצה הוא", וכ"כ הרמב"ם (פירה"מ ביצה פ"א מ"א) שכל מה שאינו ראוי לאכילה אסור בטלטול, וז"ל: "ודע שכל שאסור לאכלו ביום טוב אסור לטלטלו ממקום למקום". וכן מבואר בספר שכל טוב: "כי קא שרי רבי שמעון לטלטולי כגון עצמות, דחזיין לכלבים, וקליפין, דחזינן למאכל בהמה, אבל מידי דלא חזי לא למאכל אדם ולא למאכל בהמה, לא קא שרי". ולכאורה, הסברא בזה היא שמכיוון שהוא אינו ראוי לשימוש (ובנדו"ד שימוש הכוונה לאכילה) נהפך למוקצה ואסור בטלטול אף לצורך גופו או מקומו.
וסברא זו היא גופא הסברא לומר ג"כ בשאר הכלים שכיוון שאין להם שימוש היתר הרי הם מוקצים.
♦
דברי הפוסקים
ובאמת רבים מהאחרונים פסקו הלכה למעשה שכלי שמלאכתו לאיסור אשר אין בו שום שימוש היתר אסור לטלטלו אף לצורך גופו או מקומו. כך ניתן לדייק מדברי הבית יוסף (סי' שי סע' ב) שכתב בזה"ל: "...אבל כל שאר מוקצה מחמת איסור, בין אם הוא משום דלא חזי לתשמיש היתר מצד עצמו, או מדבר שעליו, בין אם הוא מפני שאין תורת כלי עליו, ואינו אוכל, מודה רבי שמעון דהוו מוקצה". משמע שרבי שמעון מודה שדבר שלא ראוי לתשמיש היתר, אע"פ שהוא כלי, נחשב כמוקצה. וקצת משמע שפסק כן בשולחן ערוך (סי' רסו סעיף ט) שכתב שכלי זכוכית כגון כוסות של מקיזי דם אסור לטלטלם, כיוון שמאוסים ואינם ראויים לכלום.כ"פ הגר"א בביאורו (או"ח סי' רסו סקי"א), שכתב על דברי השו"ע הנ"ל "אינם ראויים לכלום" – דבלאו הכי (אם הם ראויים לאיזה שימוש) מותר לטלטלם, דקיי"ל כרבי שמעון שאין מוקצה מחמת מיאוס, אלא שכאן (בדברי השו"ע) משום שאינו ראוי לכלום – אף רבי שמעון מודה שאסור לטלטלם. ומש"כ בדף מו. גבי שרגא דנפתא שמותר לטלטלו הוא משום שראוי לכסות בו כלי, ומשמע שבלאו הכי היה אסור לטלטלו[22].
הערוך השולחן (סי' שח) כתב לאסור טלטול כלי שמלאכתו לאיסור שאין לו שימוש היתר אף לצורך גופו או מקומו, וכ"כ בסי' רעט ס"א וכן בסי' תקפח ע"ש.
וכן הפרי מגדים (סי' שח א"א סקי"ב) ג"כ פסק לאסור טלטול כלי מסוג זה. וכ"פ החזו"א (סי' מא סקט"ז, סי' מג סקי"ז, סי' מד סקי"ג), רבי עקיבא איגר (סו"ס רסו), התוספת שבת (סי' שח סקכ"ב), שו"ת חלקת יעקב (או"ח סי' פא הערה א), הגרי"ז מבריסק (הובא בשמו בספר נפש הרב עמ' קע, אות יא), הגרש"ז אויערבאך (במכתבו בספר מאור השבת ח"ג עמ' תעד, וכ"ה שש"כ פכ"ח הערה פ[23], וע"ע מש"כ בשמו בשבות יעקב פ"ב, עמ' כד), הגרי"ש אלישיב (שבות יצחק פ"ב, עמ' כה), שו"ת אז נדברו (ח"ח סי' ל וסי' סז והובא בשמו בקונטרס התשובות שבסו"ס שלמי יהודה סי' שכ), שו"ת משנת יוסף (לרב יוסף ליברמן ח"ז, סי' קמט, שם נשאל על הוצאת קסטה מכיור, ואסר זאת משום שאין לו שימוש היתר כלל ע"ש) והגר"א נבנצל (בהגהותיו על המשנ"ב 'ביצחק יקרא' סי' שח סק"י)[24].
♦
גדר שימוש היתר שצריכים בכלי ע"מ שיחשב כשמל"א
אחר כל זה יש לעיין מה הוא הגדר של ה'תשמיש של היתר' שצריך בכדי שלא יחשב אותו כלי למוקצה.יש לציין שאין טעם לדון ולהביא ראיות לכאן ולכאן מהדוגמאות שבגמ' (כפי שראיתי שעשו קצת מחברים), משום שהרי אין אנו יודעים איזה שימושים היו עושים בזמנם.
כפי שכתבנו לעיל, נראה ברור שאין התשמיש צריך להעשות בפועל, ואין הכלי צריך להיות עשוי לשם מטרה זו, אלא צריך שיהיה "ראוי" למלאכת היתר, שכן הוא לשון הגמ' "חזי לכסויי בה מנא". וכ"כ הראשונים שצריך להיות "ראוי" למלאכת היתר כמו שאבן ראויה לכסות בה כלי.
והנה כתבו תוספות שאליבא דרבי שמעון סגי ב'ראוי למעט מלאכת היתר'. השאלה אם מספיק שיהיה 'ראוי' להיעשות בו שימוש היתר, דא"כ צ"ע, שהרי לכל כלי בעולם אפשר למצוא שימוש היתר. וע"כ ביאר לנו החזון איש באגרותיו (ח"א אגרת מג) מה הוא השימוש המועט המותר שצריך שיהיה בכלי ע"מ להתיר את טלטולו לצורך גופו או מקומו. וכתב שם שהגדר הוא לפי הנימוס והדרך ארץ של העולם, שאם יראה אדם מפצע אגוזים בקורנס לא יראה אדם בזה דבר משונה, משא"כ אם יראה אדם מפצע אגוזים בחצוצרה יראה הדבר כמשונה, ואין ה'מעט' שכתבו תוס' מעט במספר, שהרי מי יוכל להגדיר מה נקרא מעט ומה לא, אלא הכוונה לתשמיש שראוי לרגשי בני אדם, כלומר שימוש נורמלי. ומוסיף החזון איש וכותב שבאמת הגדר הנ"ל אי אפשר לתת אותו במאזניים ולשקול מה הגדר של 'מנומס' ומה הגדר של 'משונה', אלא הכל הולך אחר טביעות העין. הנה אע"פ שהגדרתו היא הגדרה מטושטשת, נראה שדבריו נכונים ושברור שאין שימוש בכלי בדרך שטות נקרא שימוש.
אולם, גם אחר הגדרה זו אנו נתקלים בבעיה, והוא שכמעט כל כלי אפשר לעשות איתו מלאכת היתר שהיא נורמלית, שכמעט כל כלי אפשר להניחו ע"ג דפים שלא יעופו וכד'[25].
ובאמת יש מהאחרונים שפסקו שאין הכי נמי, ובאמת כיוון שכיום יש לכל כלי שימוש היתר, כל הנידו"ד אינו שייך. כ"כ הגר"מ פיינשטיין (הובא ספר טלטולי שבת עמ' 48 ובמגילת ספר פמ"ו אות ו) והגרש"ז אויערבאך (שלמי יהודה פי"ד הערה מו, וכ"כ בשולחן שלמה סי' שח ס"ג אות ט, ד, שם כתב להתיר לטלטל שקע חשמלי המעביר שלוש לשתים וכדו' לצורך גו"מ משום שראוי להניחו ע"ג ספר שלא יסגר מהרוח[26]) וכך ראיתי שכתב בספר עין המים (מוקצה סי' ט אות ג ד"ה למשנ"ת) דלעולם אפשר למצוא תשמיש היתר (אא"כ אין לו שימוש היתר מסיבה חיצונית כגון מאיסות וכדו').
אולם, לכאורה שיטה זו צ"ע, שהרי גם בזמנם היה אפשר למצוא שימוש היתר לכל דבר, ואף 'קרני דאומני' (כלי הקזת דם) שמבואר בגמ' שאין לו שימוש היתר, וכל דבר אשר יש לו משקל, יכול היה להשתמש בו כדי להחזיק את המגילה שלא תיסגר או לסתום נקב וכדו'[27].
א"כ צריך למצוא הגדרה שונה. הגרע"א כתב בתוס' ובהגהותיו (על האבן העוזר סו"ס רסו) שגדר השימוש שצריך הוא שימוש שרגילים לעשותו ביום חול, וכ"כ בספר מנחת יעקב (ח"ה פ"ב סי' ג אות ח). ולפ"ז יוצא חומרה גדולה, שרוב הכלים שמלאכתם לאיסור בימינו לא רגילים להשתמש בהם תשמיש היתר ביום חול (כפי שמנה אותם אחד אחד, במנחת יעקב שם סי' ד-ה).
וכן צ"ע בהגדרה זו, שהרי היא גופא הגדרתו של רבי יהודה שהתבארה לעיל (דטעמו שהתיר לטלטל את השופר אך לא את החצוצרה כיוון שלשופר יש שימו שרגיל והוא לגמע בו מים, משא"כ חצוצרה שיש לו שימוש היתר חריג) – שאין הלכה כמותו, אלא כרבי שמעון (שמתיר לטלטל אף את החצוצרה על אף ששימושה המותר בשבת הינו חריג) כמש"כ תוס' (ולפי הגדרתם היה אסור לטלטל חצוצרה, דאין שימושה המותר בשבת שימוש שרגילים לעשותו בחול[28]).
ראיתי בספר שלמי יהונתן (סי' שח אות ט' עמ' עז) שכתב שההגדרה של כלי בנידו"ד הוא כל דבר שהוכן לשימוש, וכדי שכלי לא יחשב מוקצה צריך שישאר עליו מעט 'תורת כלי' בשבת. כלומר, צריך שיהיה ב'שימוש שבכלי' שייכות אף בשבת (כמו שברי כלים), משא"כ בצרורות, אע"פ שיש להם את אותו רמת שימוש כמו שיש בכלי, מכל מקום מכיוון שלא היה בו 'תורת כלי' אין לאותו שימוש על מה לחול. ולכן כדי להגדיר חפץ כ'כלי' בשבת צריך שה'תורת כלי' של אותו הכלי תתמצה בכך שהוא ראוי למלאכת היתר. כלומר, שצריך שהתכונה והצורה המסוימת של הכלי תבצע גם שימוש היתר נורמלי, אך שימוש בכובדו של הכלי אינו נקרא שימוש ב'כלי'. שהרי אין השימוש מתבצע ב'תורת כלי' שבאותו חפץ, אלא בחומר הגלם שבו, שאף לפני שנעשה כלי היה אפשר לבצע את אותו השימוש, וזה גופא החילוק בין צרורות לכלים, ע"ש שכתב שהגרי"ש אלישיב הסכים עם הגדרה זו[29], באמת הגדרה זו משלימה את ב' התנאים שנצרכים בכדי שכלי יחשב כשלי שמלאכתו לאיסור שמותר לטלטלו לצורך גופו או מקומו, צורת כלי ושימוש היתר, ולפי הגדרה זו ב' התנאים הם ב' צדדים של אותה המטבעה, היינו דבעינן צורת הלכי המשמשת לדבר היתר בשבת (ולגבי הגדרת צורת כלי עיין בספר עיןהמים - הלכות מוקצה סי' ט אות א ד"ה עוד יש לבאר, שהגדיר זאת כך), וכהגדרה זו כתב הארחות שבת (ח"ג סי' א סוף אות ז) אך הוסיף דבכלי שמצוי להשתמשות בכובדו ומשקלו - חשיב כשימוש היתר (וכבהערה לעיל) אולם גם לפי זה נצטרך לדחוק ד'שרגא דנפטא' שהתירו לטלטלו לצורך השבת, מפני שראוי לכסות איתו כלי, היה צורתו מועיל לשימוש הנ"ל, ודוחק. ובאמת לא מצאתי הגדרה מושלמת אשר עולה בקנה אחד עם כל המקורות הנ"ל, והגדרים לכך טרם מבוררים לי דיו, ועוד חזון למועד.
♦ ♦ ♦