ראש כולל קרלין סטולין – ביתר עילית
האם יש לחייב ניעור מקצת מוקצה כדי למנוע טלטולו מן הצד
פתיחה
מעשה במי שהניח בער"ש את מנורת החנוכה על כיסא, וכדי שלא יהפוך הכיסא לבסיס לדבר האסור הניח בצד המנורה דבר חשוב יותר, כדי שאחר שיכבו הנרות, אם יצטרך למקומו של הכיסא יוכל לטלטלו, כמבואר בשו"ע (סי' ש"י ס"ח ועוד) שטלטול מן הצד לצורך דבר המותר, מותר[2]. ואף שנפסק (שם) שכל שיכול לנער את המוקצה קודם שיטלטלו מן הצד חייב לעשות כן, הרי כאן הוא אינו יכול לנער את המנורה, כי הוא צריך לפינוי המקום כולו [וגם המנורה עלולה להתקלקל בכך שינערה, ולרוב הפוסקים גם בכה"ג לא חלה חובת ניעור, ואכמ"ל].אמנם, מכיוון שהוא הניח על הכיסא גם נר שעווה [שלדעת המג"א (ש"ח סקי"ט) הוא כלי שמלאכתו לאיסור, ובפשטות גם בו יש חיוב ניעור, וכ"ש לדעת המור וקציעה (על המג"א שם) שהנר הוא מוקצה מחמת גופו], ואותו הוא יכול לנער מהכיסא קודם שיטלטלו [כגון שיפילו מעל הכיסא באצילי ידיו][3], יש לדון האם הוא חייב לעשות כן, או שמא חובת הניעור קיימת רק באופן שניתן לנער את כל המוקצה מדבר המותר, אך אם ממילא מטלטל מקצת מוקצה מן הצד [-המנורה המוקצת], אין ענין בניעור חלק מהמוקצה שעל הכיסא.
והנה, בהשקפה ראשונה נראה שאין כלל ספק בדבר, ופשוט שכל שיכול למעט בטלטול מוקצה עליו לעשות כן [ויעויין במגדנות אליהו (ח"ב סי' נ"ח) שדן בענין ריבוי בשיעורין בטלטול מוקצה במקום שהותר, כגון לצורך פיקוח נפש], ויתכן שלכן לא מצאנו בפוסקים כלל שידונו בשאלה מעין זו של ניעור מקצת מוקצה.
אמנם, כשנעמיק בשורש ההיתר של טלטול מן הצד לצורך דבר המותר, ושורש חיוב הניעור לכתחילה, נראה שיש פנים לספק זה. וזה החלי בעז"ה.
♦
א. דין טלטול מן הצד
הראשונים (תוס' שבת מג: ד"ה דכ"ע, ושא"ר שם) הקשו סתירה בגמרא בשאלה האם טלטול מן הצד נחשב לטלטול, ותירצו שההבדל הוא במטרת הטלטול, שאם הטלטול הוא לצורך דבר המותר – כגון בחבית ששכח עליה אבן שרוצה לטלטל החבית כדי לשתות יינה - מותר, ואם כוונתו היא לצורך דבר האסור – כגון במת, שכוונתו היא להוציא המת מחמה לצל – אסור. וכבר חקרו הלומדים במהות החילוק, ונאמרו בזה שתי דרכים עיקריות:א. משמעות הריטב"א (שבת מד. ד"ה א"ר יוחנן) והתוס' רי"ד (שם קמא: ד"ה נוטל) שהוא היתר לצורך שבת, והיינו שבאמת טלטול מן הצד נחשב לטלטול, אלא שכיון שאין הוא טלטול גמור הקילו בו חכמים, והתירוהו לצורך דבר המותר.
ב. דרך נוספת כתב החזו"א (סי' מ"ז), שאין כאן 'היתר לצורך שבת', אלא כשאנו באים לבחון האם טלטול מה"צ נחשב לטלטול, תלוי באמת מה היא כוונתו של המטלטל - אם כוונתו לטלטל דבר המותר ודבר המוקצה מיטלטל עמו, פעולת הטלטול מתייחסת לדבר המותר בלבד, משא"כ אם הוא מטלטל לצורך המוקצה, אז פעולת הטלטול מתייחסת אל המוקצה ולכן היא אסורה.
♦
ב. טעם חיוב ניעור המוקצה
ועל פי שתי דרכים אלו יש לבאר חובת הניעור שחייבו חכמים לכתחילה כל היכא דאפשר:לדרך א': כיון שהוא 'היתר', יש להימנע ככל האפשר מלהשתמש בהיתר זה.
לדרך ב': ביאר החזו"א (סי' מ"ח אות כ"ב), שכל שיכול לנער ואינו מנער, הטלטול מתייחס למוקצה, שהרי אילו לא היה צריך כלל לטלטולו מדוע אין הוא מנערו.
ובבואנו לדון בנידו"ד, לכאורה לפי ב' הדרכים יש חיוב לנער גם מקצת מן המוקצה, שלדרך א' – כל שאפשר להימנע מטלטול מקצת מוקצה יש לעשות כן, ולדרך הב' – חלק זה של המוקצה שיכול לנערו ואינו מנערו, גורם שנייחס את הטלטול גם אליו, ונפל ההיתר של טלטול מה"צ לצורך דבר המותר.
♦
ג. דרכו של הרשב"א בטעם חיוב הניעור
אמנם, מצינו ברשב"א (ביצה ב. ד"ה א"נ י"ל, עבודת הקודש בית מועד שער ב' סי' ח' אות צ"ה) דרך נוספת בטעם חיוב הניעור לכתחילה [ומתאימה לב' הדרכים לעיל בטעם ההיתר], שבאמת מחמת טלטול המוקצה עצמו אין שום חיוב לנער, כיון שטלטול מה"צ לצורך דבר המותר אינו טלטול, וחיוב הניעור נובע מכך שאמנם מדובר באופן שהחפץ המותר לא נעשה בסיס, וכגון בשכח אבן עפ"י החבית וכן בנידו"ד שהוא בסיס לאיסור ולהיתר, מ"מ בסיס במקצת הוי גם בזה. ולכן, אמנם בסיס במקצת לא נאסר בטלטול, אך כל היכא דאפשר יש לבטל את החפץ מלהיות בסיס קודם שיטלטלו, ולכן צריך לנער את האבן ששכחה עפ"י החבית, כדי ששוב לא תהא החבית בסיס לה אפילו במקצת, ורק אז יטלטל את החבית [וכעין יסוד זה כתבו במחצית השקל ומקור חיים (סי' ש"ח על מג"א סקנ"א) בדעת הרמב"ן והר"ן עיי"ש].♦
ד. מחלוקת הראשונים לענין בסיס בחלק טפל של הכלי
ונראה שביסוד חיוב הניעור נחלקו הרמב"ם והתרוה"ד.בשו"ע סי' ש"י (ס"ז) נתבאר שבאופן שחלק הטפל של הכלי נעשה בסיס, וכגון כיס התלוי ותפור על הבגד [שהכיס טפל לבגד שעיקרו ללבישה] שיש בו מעות, שלכו"ע אין הבגד נעשה בסיס למעות אף כשהונחו שם מדעת, כיון שהן מונחות רק בחלק הטפל של הבגד ולא על עיקרו. אמנם, הוכיח המג"א (שם סק"ז) שנחלקו הראשונים האם האדם חייב לנער את המעות מהכיס קודם שיטלטל את הבגד, שמדברי התרוה"ד שנפסקו ברמ"א יש ללמוד שאין חיוב, אמנם ברמב"ם משמע שיש חיוב. אמנם לא ביאר המג"א את סברת הדבר, מדוע לא יהא חייב לנער את המעות לדעת התרוה"ד.
ונראה שהתרוה"ד סבר כדעת הרשב"א, שמצד טלטול המוקצה אין חיוב ניעור, כיון שהוא מיטלטל מן הצד, והחיוב נובע מכך שיש לגרום לכך שדבר המותר לא ישמש כבסיס לדבר האסור, אף לא בסיס במקצת. ועפי"ז י"ל, שדווקא באופן שהמוקצה מונח על דבר המותר באופן שאם יתקיימו תנאי בסיס [שיהיה מונח עליו בכוונה, וגם לא יהיה עליו גם דבר המותר החשוב יותר], יהיה הוא בסיס לאיסור, אזי אף אם חסר אחד מתנאי הבסיס עדיין נחשב לבסיס במקצת. אולם, באופן שאינו מונח כלל על עיקר הבגד, שאז אינו גורם כלל שיהא בסיס אף כשמונח בכוונה וגם אין עליו דבר המותר, הרי לא נעשה בסיס כלל, ואף לא במקצת, וממילא אין חיוב לנער את המוקצה ממנו, שהרי אינו בסיס לו כלל. [ובאמת בגליון רעק"א על המג"א הוכיח שמדברי הרשב"א בסוגיא דמוכני מוכח כהתרוה"ד, שאין חובת ניעור בכה"ג, ולדברינו א"ש, דלשיטתיה אזיל בחובת הניעור].
אמנם, הרמב"ם סבר שחיוב הניעור נובע מכך שיש להימנע לכתחילה מטלטול מן הצד [או כביאורו של החזו"א], וממילא אין שום הבדל היכן המוקצה מונח, שהרי בכל אופן הוא מטלטלו מן הצד.
♦
ה. ניעור מקצת המוקצה לפי הרשב"א
ואם כנים הדברים, שלדעת הרשב"א חיוב הניעור נובע אך ורק מכך שיש ענין לבטל את דין הבסיס במקצת שיש על החפץ המותר, אך מצד טלטול מן הצד של המוקצה אין ענין בכך, שפיר יש לומר בספיקא דידן, שכיון שאף אחר ניעור הנר מהכסא עדיין נשאר הכיסא בסיס במקצת למנורה, ואין שום ריוח מכך שהאדם ינער את הנר, ממילא ליכא לחיוב זה, שמסתבר שלענין בסיס אין הבדל בכמות המוקצה שהוא בסיס לו. והרי כפי שביארנו לעיל, בפשטות הרמ"א אזיל בשיטת הרשב"א, ושפיר יש לצדד להקל בזה.♦
ו. ביאור דברי האבן העוזר
ולאור דברים אלו יש להבין דברי האבן העוזר שהובאו בבאר היטב (סי' ש"י סק"ט ואין הדברים לפנינו באבן העוזר, וראה במהדו' הדרת קודש מה שציינו בזה) שנראים כמדרש פליאה, שלאחר שהביא את דברי המג"א הנ"ל כתב וז"ל: "ובס' אבן העוזר העלה להלכה, דאפילו אפשר לנער המעות מן הכיס, יכול לטלטל בגד שהכיס תפור בו אפילו בשכח מעות בכיס [והיינו כפי שנקט המג"א בדעת הרמ"א שאין חיוב ניעור בכה"ג, וכנ"ל], וכ"ש במניח בכונה פשיטא דשרי". והדברים מופלאים, וכי מדוע יש סברא לומר שאם הניח את המעות בכוונה בכיס, יותר יש לפוטרו מניעורם קודם טלטול הבגד.אך לפי דברינו - הדברים מאירים מאוד, שהרי המג"א העלה שבאופן שהניח את המעות בכוונה בכיס, הבגד עצמו אמנם אינו נעשה בסיס למעות, אבל הכיס עצמו נעשה בסיס למעות, ואסור להכניס בו ידו, ואף אחר ניעור המעות ממנו עדיין הוא בסיס, כיון דאיתקצאי בין השמשות.
וזו היא כוונת האבן העוזר, דלא מיבעי בהניח מעות בכיס בכוונה ונעשה הכיס בסיס להם, שבודאי אין חיוב לנער המעות, שהרי גם אחר שינערם יישאר הכיס מוקצה, וכשמטלטל את הבגד עם הכיס התפור בו הרי הוא מטלטל מוקצה מן הצד לצורך דבר המותר [והיה סברא לומר שאף אם ננקוט כהרמב"ם, בזה אין חיוב ניעור, כיון שממילא מטלטל מוקצה], אלא אף באופן ששכח את המעות בכיס, ואין הכיס בסיס להם. ואז כשמנער המעות מהכיס שוב אינו מטלטל כלל מוקצה בטלטול הבגד, מ"מ אין חייב לנער, כיון שחובת הניעור נובעת מכך שיש להפסיק הבגד מלהיות בסיס במקצת למוקצה, וכאן אינו בסיס כלל, וכנ"ל.
♦
ז. אם יש להוכיח מדברי התוס' דלא כהרשב"א
והנה לכאורה יש להוכיח מדברי התוס' דלא ס"ל כהרשב"א, שבגמרא שבת (קי"ז ע"א) נתבאר, שאם נפלה דליקה בשבת וצריך להביא תיק שיש בו מעות כדי להציל בו ס"ת – לכתחילה צריך לנער המעות מהתיק בעודו הולך עמו לכיוון הס"ת, ודייקו התוס' (ד"ה אדהכי) דמשמע שאם אינו יכול לנער מותר לו אף בלא ניעור. והיינו שהותר לו טלטול מוקצה לצורך הצלת הס"ת. ובמנורה הטהורה (סי' של"ד קני המנורה ס"ק י"ח) ביאר דהיינו מפני שבזיון לס"ת להיות ערום ולכן נצרך התיק, או שמדובר באופן שא"א להצילו ללא תיק.ובתהלה לדוד (סי' של"ד ס"ק כ"ד) העיר שבהכרח מדובר במי שהניח בכונה המעות בתיק בע"ש, שאילו שכחם שם ולא נעשה התיק בסיס, מה הוצרכו התוס' לכתוב שאם אינו יכול לנער מותר לו להביאו עם המעות, והלא מפורש הוא במשנה דחבית שבין החביות ואבן על גבה, שכל שאי אפשר לנער קודם הטלטול מן הצד, מטלטל בלא ניעור. אלא בהכרח מדובר כאן שהתיק הוא בסיס למעות ובעצמו מוקצה כמותם, נתחדש שהותר טלטול מוקצה לצורך הצלת תפילין.
והנה תיק זה, אף אחר שינער ממנו המעות עדיין בסיס הוא, משום מיגו דאיתקצאי ביה"ש, אלא שהותר לו לטלטלו משום כבוד הספר. ולפי מה שכתבנו בדעת הרשב"א, הרי בכה"ג אין שום ענין לנער את המעות ממנו, שהרי כל חיוב הניעור הוא רק כדי לבטל מדבר ההיתר היותו 'בסיס במקצת' למוקצה, וא"כ כאן שגם אחר הניעור ישאר התיק 'בסיס גמור' אין שום ענין לנער המעות ממנו. הרי שדעת התוס' אינה כדעת הרשב"א אלא כשיטות החולקות הנ"ל.
ואולי יש לדחות, שאף לדעת הרשב"א יהא חיוב ניעור המעות מהתיק, שאמנם אף אחר הניעור ישאר התיק מוקצה מחמת בסיס מדין 'מיגו דאיתקצאי', אך אולי יש הבדל בין מוקצה עצמי לבין מוקצה מחמת 'מיגו'. כלומר, מכיוון שהסיבה שהתיק הוא מוקצה הוא מחמת היותו 'בסיס למעות' יתכן שבעוד המעות בו דינו יותר חמור מאשר אין המעות בו ורק נשאר דינו עליו מחמת מיגו, וא"כ ככל שיכול להפחית בחומרת המוקצה של הכלי בכך שינער המעות ממנו, ומעתה לא יהא מוקצה מחמת בסיס בפועל אלא מחמת מיגו לחוד, עליו לעשות כן, וצ"ע.
אך באמת יש ליישב, דהתם חיוב ניעור המעות מהתיק הוא לא רק מדיני מוקצה, אלא גם מפני שני איסורים נוספים: א. חכמים גזרו שלא להציל מהדליקה אלא מזון ג' סעודות וכו' שמא יבא לכבות, ורק כתבי הקודש התירו, מפני כבודם, ולכן גם המעות בכלל איסור זה וממילא הוא מחוייב לנערם. ב. נתבאר שם שהותר להוציא את הספרים לחצר שאינה מעורבת, שגם איסור חיסרון עירובי חצירות התירו חכמים משום כבוד הספרים. וא"כ יתכן שכל מה שחייבו לנער את המעות, ככל שאין בזה חשש לבזיון הספר, אינו משום מוקצה אלא משום איסור הוצאה מהדליקה ומשום איסור הוצאה לחצר שאינה מעורבת.
ולפי"ז נמצא שבאופן שמציל את הספרים מבית שאין הדליקה בו [שבזה לא גזרו הגבלות מה יציל, כמבואר בתוס' (קטו. ד"ה כל) ונפסק להלכה בסי' של"ד ס"א], וגם כוונתו היא להוציא את הספר לחצר מעורבת, שאז כל האיסור להציל את המעות הוא רק מפני איסור 'מוקצה' לחוד, א"כ לא יצטרך לנער את המעות מהתיק אף אם יכול לנערם בלא חשש נזק לספרים, משום שממילא גם אחרי הניעור ישאר התיק בסיס ולא יועיל לו הניעור כלל.
אך באמת דוחק ליישב כן, כיון שפשטות הגמ' הנידון הוא משום מוקצה.
וגם כמובן שכל זה לדעת הרשב"א, הסובר שטלטול מן הצד לצורך דבר המותר אין בו איסור כלל, וכל חיוב הניעור הוא רק כדי לבטל שם בסיס, וזה לא שייך כאן. אך לדעות האחרות בדבר שביארנו לעיל – שחיוב הניעור הוא כדי להימנע מטלטול מן הצד של המוקצה המונח על דבר ההיתר, פשוט שגם כאן יש חיוב לנער המעות בכל אופן, שאף שהותר לו לטלטל מוקצה לצורך הצלת הספר ולכן מותר לו לטלטל את התיק, אף שגם אחרי הניעור ישאר בסיס, מ"מ כל שיכול למעט בטלטול מוקצה עליו לעשות כן, ולכן יש לו לנער את המעות כדי שלא לטלטלן בחינם בטלטול מן הצד.
♦
ח. סיכום הדברים למעשה
תבנא לדינא, הראנו לדעת שיש ג' דרכים בטעם חיוב ניעור דבר האיסור, א. כדי להימנע מלהשתמש ב'היתר' לטלטל המוקצה מן הצד (משמעות ריטב"א ותורי"ד). ב. כל שיכול לנער ואינו מנער הטלטול מתייחס גם אל המוקצה ואסור (חזו"א). ג. כדי לבטל מעל דבר ההיתר שם 'בסיס במקצת' שיש עליו ככל שמונח עליו דבר מוקצה (רשב"א).ולפי ב' הדרכים הראשונות גם כשיכול לנער רק מקצת מן המוקצה חייב לעשות כן קודם שיטלטל דבר ההיתר, ולכן יצטרך לנער הנר מהכיסא קודם שיטלטל עם המנורה שעליו. אך לדעת הרשב"א לכאורה אין שום ענין לנער הנר, כיון שממילא ישאר הכיסא בסיס במקצת למנורה שעליו.
♦ ♦ ♦