בני ברק
חיוב הבעל במדור האשה והבנים ודין בעלות וגביית חוב מדירה משותפת
חלק א' – חיוב הבעל במדור אשתו ובניו מדינא וממנהג המדינה * חלק ב' – בעלות וחזקה ברישום משותף בטאבו ודין רווחי האישה מעבודתה ואם יכולה למכור את חלקה בדירה
חלק א' – חיוב הבעל במדור אשתו ובניו מדינא וממנהג המדינה[2]
בעניין מכירת דירה שדר בה הלוה עם אשתו ובניו לגוביינא עבור חובותיו, הנה יש לדון בזה מצד חיוב מדור שנכלל בחיובי הכתובה, ויש לברר הדין מכמה צדדים. מצד זכויות אשת הלוה, ומצד זכויות אשת הלוה עבור ילדיה, ומצד זכויות ילדי הלוה עצמם. ואם הבטיח במפורש לאשתו לפני הנישואין שיקנה דירה קנויה לצורך מגוריהם, וכמצוי, יש לדון אם חלה בזה התחייבות. וכן יל"ד מצד מנהג המדינה. [ולקמן בחלק ב' יתבאר בס"ד דין הבעלות והחזקה ברישום משותף בטאבו ודין רווחי האישה מעבודתה ואם יכולה למכור את חלקה בדירה].♦
א. בדין חיוב מדור האשה והבנים ואם גובין ממנו
הנה נפסק להלכה כשמסדרין מזונות לבע"ח מסדרין רק לו לבדו ולא לאשתו ולבניו וע"ז כתב הב"י בחו"מ סי' צ"ז מחודש מ"א (דף ד' עמ' א' בטור) "מ"מ ק"ל כיון שכתוב בכתובות ומזונייכי הרי נשתעבד לה בשטר ושיעבודא דאורייתא כמו שיעבודא דמלוה, ולמה יקדום לה מלוה בשטר, ואפשר דטעמא משום דחיוב מזונות דמכאן ולהבא ודאי דמלוה בשטר קודמת משום שלא הגיע זמנם לגבות, ומזונות שלותה ואכלה משום דאין לבע"ח על הבעל שום שיעבוד והיא אינה תובעת מן הבעל למזונות אלא לפרוע חוב הילכך מלוה בשטר קודמת, ומ"מ מלוה על פה אינו בדין שתקדום כיון דסוף סוף חייב הוא לפרוע מה שלותה" יעו"ש.חזינן דחיוב מזונות לאשתו הוא כדין כל מלוה בשטר המשועבד מדאורייתא עקב מה שכתב בכתובה, וכל מה שקודם לו פריעת הבע"ח הוא משום שעדיין לא הגיע זמנו של חיוב המזונות ולכן לא מסדרין למזונות אשתו יעו"ש היטב.
ונמצא לפי"ז ברור דכיון דחיוב המדור הוא חלק מחיובי המזונות כמבואר ברמב"ם פי"ג ה"ו מאישות ובעוד מקומות ובשו"ע אהע"ז סי' ע"ג (בכל הסימן) ובעוד מקומות, הרי לא נוכל לקחת מהאשה את מדורה שהיא דרה בו ולתתו לבע"ח.
וביותר יש לומר כן במדור שקיבלה אותו מהבעל לדור בו כחיובו של הבעל בכתובתה, לפני שהבעל היה חייב בכלל לבע"ח כל שהוא (היינו כשהדירה נקנתה לפני שנלקחו הכספים מהמלוים). ובנוסף לזה, שיעבוד הבעל למדורה הוא מדאורייתא כדכתב בב"י, ואילו לבע"ח של הבעל המצוי וההוה שאין שטר כדינו בשני עדים דאית להו קלא ולכן שעבודם רק מדרבנן. והרי תמיד בע"ח שבשטר קודם לגביית הנכסים מבע"ח בע"פ כיון דשיעבודו דאורייתא, ובנידון דידן המדובר בגביית דירה שדינה כקרקע ושיעבוד האשה לגור בו הוא מדאורייתא, וביותר שהוא קודם לשיעבוד הבע"ח.
והרי גם לגבי מזונותיה הביא הטור בסי' צ"ז בחו"מ (אות מ"ג) בשם הרי"ף "אבל אם היתה המלוה שעל הבעל על פה והיא לותה לצורך מזונותיה על פה או בשטר איזה מהם שיבוא לגבות תחילה קודם" יעו"ש, וכן נפסק להלכה בשו"ע חו"מ סי' צ"ז סכ"ד יעו"ש. ובאופן זה הרי היא גבתה חיוב מדורה עוד קודם שבעלה היה חייב חוב כל שהוא לבע"ח בע"פ.
♦
ב. אם יוצא חובת מדור בדירה שכורה
אין להשיב על הנזכר שימכור הבעל את דירתו וישכור דירה למגוריו ומגורי אשתו ובזה יצא ידי חובת השיעבוד שהוא משועבד לה לתת לה מדור, שהרי בזמנינו בארץ ישראל כמעט לכל האנשים ישנה דירה שלהם למגוריהם, ודירה שכורה אינה מהווה פיתרון הגון למגורים [משום שאין בארץ דירות המיועדות להשכרה באופן קבוע רק באופן מזדמן שהאדם צריך להיות בהם נע ונד כל הזמן, ולכן מוכרח כל אחד שתהיה לו דירה משלו למגוריו, ובהעדר דירה מפריע לו מאד הדבר במהלך חייו, וכל גדולי התורה רואים בקניית דירה לזוג צדקה גדולה במיוחד כמבואר במכתביהם בזה]. ולכן לדידי ברור דמדין תורה אם ירצה הבעל למכור את הדירה שהוא ואשתו גרים בה כדי להתפרנס ממנה תוכל האשה לעכב עליו (אף כשאין לאשה שום בעלות על הדירה) מדין המשנה בכתובות דף ס"ד ב' "בד"א בעני שבישראל אבל במכובד הכל לפי כבודו" וכדפסק הרמב"ם בפי"ג ה"ה מאישות "אבל בעשיר הכל לפי עשרו" וכן בשו"ע אהע"ז סי' ע"ג ס"ד. וכל זה מדינא מלבד הנידון מצד מנהג המדינה שלקמן נדון בזה בס"ד.ובזמנינו כשיש לבעל מוציאין ממנו לקנות דירת מגורים, ולא יוכל לומר אשכור דירה, דזה חיוב המדור בזמנינו. וכן כשכבר קנה מונעין ממנו למוכרה אף אם רצונו להתפרנס מזה, דאומרים לו אתה חייב ליתן לאשתך דירה לצורך מגוריה, והדירה שאתה חייב בה היא דירה קנויה כשיש לך, ועליך לעבוד לצורך מזונותיה (לשיטות שמחייבין אותו לעבוד ועכ"פ במה שחייב לעבוד בשדהו לכו"ע) ולא למכור את דירתך.
וממילא מהאי טעמא כיון שכבר היתה לה דירה שבזה קיים הבעל את שיעבודו שחייב בו מדאורייתא כנזכר בב"י ושיעבודו לה קדם, והוא שעבוד בשטר, אין למכור את שיעבודו לצורך תשלום חובותיו וכנ"ל.
וכמובן שכל זה בדירת מדורים רגילה ביותר, אמנם בבעל עשיר שהיתה לו וילה יקרה ואח"כ ירד מנכסיו, הרי אף שכשהיה עשיר ולפי עושרו היה חייב לקנות לאשתו מדור של וילה, הרי כשירד מנכסיו בודאי ימכרו את הוילה לתשלום חובותיו, שכעת אין עליו חיוב מדור של וילה. אמנם ישאירו לו דירה רגילה הן מצד מסדרין והן מצד שיעבודו לאשתו, שבזמנינו הוא עכ"פ על דירה רגילה.
♦
ג. מדור הבנים ואם נכלל בחיוב מדור האשה
אין לטעון כנגד האמור שלא נשאיר ללוה וביתו דירה גדולה, שהרי לזוג עצמם מספיקה דירה בת שני חדרים, ואין לנו ליתן מדור לבניהם, שזה לא נתחייב לה. דהנה כתב הגר"מ פיינשטיין זצ"ל בשו"ת אגרות משה חלק אהע"ז (א') סי' ק"ו (מסוף עמ' ר"ס) דעיקר השיטה היא כשיטת הר"ן דמזונות הבנים עד גיל שש הוא מצד חיוב מזונות אשתו, וביאר שאין שום ראשון שחולק על שיטה זו, ויעו"ש שכן מוכרח מגמ' 'וא"א לחלוק על הר"ן', יעו"ש היטב בדבריו הנפלאים בזה. (והנה לגבי דין מתה האם נקטו הב"ש והח"מ בסי' ע"א סק"א דלא כהר"ן, ויעויין להלן בזה).ובודאי דסברת הר"ן שם שייכא גם במדור, שלא שייך שאשה תדור בלי ילדיה עימה [ויתכן אפילו דלגבי מדור יש יותר סברא מאשר למזונות למתבונן בזה]. ולכן הן אם נדון מצד חיובי הבעל לאשתו לתת מדור לה ולילדיה והן אם נדון מצד זכויותיה שלא יסלקו אותה ואת ילדיה מהדירה בודאי שיש להתחשב לא רק בה אלא אף בילדיה. ועיין במה שכתב שם דכשהילדים דרים עם אימם חיוב המזונות מדין כתובה הוא אף בגדולים. ואף אם יל"ד בזה, הרי פשוט שיוכלו לטעון קים לי כדברי האג"מ הנ"ל שסברתו וראייתו מוכרחת, וכמש"נ.
ועכ"פ בודאי שיכולים לומר קים לי כשיטת הר"ן וההולכים בשיטתו, וכדמוכח מלשון הגמ' בסוף פרק אע"פ בכתובות דף ס"ה ב' בקשר שבין מזונות האם למזונות קטני הקטנים וכדפירשה רש"י שם "אלמא עד שש צריך סיוע מאמו וכשם שהבעל זן אותה כך זן אותו עימה" יעו"ש היטב בגמ' וברש"י. וכן מדוייק ברמב"ם פי"ב הי"ד מאישות וכדיוק המגיה על המל"מ שם, וכן מדויק בלשון הרא"ש בשם רבינו מאיר. ולכן נראה ברור שיש לנו לפסוק במוחלט כדברי הר"ן בזה, ובפרט שדבריו כתובים כמעט להדיא בגמ' וכנ"ל, ועיין בב"ח ריש סי' ע"א דג"כ כתב כנזכר. ולכן כאמור דין ילדיה כדינה לגבי המדור.
ואם זו משפחה גדולה ובהם קטנים וקטני קטנים הרי למעשה מצד המציאות יש קושי למצוא דירה שיסכימו בעליה להשכירה, וקשה מאד לעבור דירה לעיתים קרובות. ולכן גם מצד זה נראה שישנה סברא שזכותה למדור היא דוקא בדירה שלה ולא שיסלקוה ממנה.
ד. בדין בנו מהפנויה ובדין מתה האם או נתגרשה
והנה נפסק להלכה בשו"ע סי' ע"א ס"ד (ומקורו בתשובות הרא"ש והריב"ש) דחייב לפרנס בנו מהפנויה, וזה לכאורה דלא כהר"ן הנ"ל דכתב דבאין אימו קיימת אינו חייב לזונן. ברם י"ל דגם הר"ן יודה בזה, דהנה הר"ן כותב דבאין אימן קיימת היינו שמתה אינו חייב לזונן, וע"ז תקשה דלמה הר"ן לא כתב לציור הפשוט בנתגרשה אימן והבנים הם אצלה או בבנו מהפנויה. ולכן נראה לומר בדעתו דאכן בנתגרשה אימן או בבנו מהפנויה חייב במזונות הבן משום מזונות אימו, היינו דחיובו לתת מזונות לאם בנו משום חיוב המזונות שחייב לה שאינה יכולה להעמיד על עצמה שלא לזון את בנה (שהוא בנו). ונמצא דאין שום קשר בין חיוב זה של חיוב המזונות לאם עבור בנו לבין חיוב המזונות לאם עבור עצמה, וכשפטור מחיוב המזונות לאם עבור עצמה כגון שנתגרשה ממנו עדיין נשאר עליו חיוב לתת לאם בנו מזונות עבור בנו וכן בפנויה וכנזכר. וכל הנפק"מ רק במתה אימן שאז אין עליו חיוב לתת מזונות לאם בנו עבור בנו וחיוב מזונות ישיר לבן אין לעולם לדעת הר"ן. וזה מה שהר"ן מחדש דאין חיוב ישיר לאב לפרנס את בניו ויש לו רק חיוב מזונות לאם בניו עבור הבנים, וכל הנפק"מ בזה במתה האם שאז אין חיוב מזונות לאם עבור בניה וחיוב מזונות ישיר לבן מצד עצמו אין כנזכר ולכן יהיה פטור ממזונות. ועל חידוש זה, היינו דבמתה האם יהיה פטור כותב הר"ן דלא ראיתי לראשונים שאמרו כן, היינו שלדעתם אף במתה האם חייב במזונות בניו.ובטעם הדבר צ"ל דהנה אין ספק דמבואר בגמ' כמעט להדיא דחיוב מזונות הבן הוא בגלל האם, וזו כל הראיה מעירוב כנ"ל, וכמבואר ברש"י וברמב"ם, ועל זה אין מקום לחלוק, וכביאור הגר"מ פיינשטיין הנ"ל. אמנם ראשונים אחרים חידשו דמכיון דחכמים חידשו חיוב מזונות לאשה עבור הבן, וחיוב זה אין לו כל שייכות לחיוב המזונות של האשה עצמה כנזכר, השאירו חיוב זה אף כשמתה האם, ואף כשיש לילדים נכסים שנפלו מבית אבי אימן [ובהכרח שמתה אימן] כדברי מהר"ם מרוטנבורג שהביאו הרא"ש, וכהב"ח שכתב שדין הר"ן והרמב"ם שג"כ משמע מדבריו כן מסייע למהר"ם מרוטנבורג [וכנזכר בדברינו לעיל גם רש"י וכן למעשה מוכח מהגמ' להדיא]. ומשמע מהב"ח כדברינו, דכולם ס"ל בעיקרון כהר"ן דהחיוב הוא חיוב מזונות לאם ולא באופן ישיר לילדים כנזכר, ולכן אף שיש לילדים נכסים חייב האב לזונן מכוח חיובו לאם וכנזכר. אלא שהר"ן מחדש דכשמתה האם יורד חיוב זה, ואילו מהר"ם מרוטנבורג ס"ל דהחיוב נשאר אף כשמתה האם ויש לילדים נכסים מבית אבי אימן, דהרי לא יתכן שיהיו לילדים נכסים שנפלו מבית אבי אימן כשהאם קיימת וכנזכר.
וזכינו בס"ד להבין שאין כל סתירה ברא"ש בין תשובתו לחייב בנו מפנויה למה שהביא בשם מהר"ם מרוטנבורג, וכן בודאי שהריב"ש חייש לדעת רבו כדרכו תמיד, וכאמור גם הר"ן ס"ל דבנו מהפנויה חייב משום חיוב מזונות האם, דאין שום שייכות בין חיוב מזונות לאם מצד עצמה לחיוב לאם עבור בנה. וכל השאלה היא רק לגבי מתה האם, דבזה ס"ל להר"ן דמכיון דאין חיוב מזונות ישיר לבן רק לאם עבור הבן הרי במתה האם פקע חיוב זה. ואילו מהר"ם מרוטנבורג דבעיקרון ג"כ לומד כהר"ן ס"ל דהחיוב נשאר גם במות האם ואף ביש לבן נכסים וכנ"ל, ורק לגבי נקודה זו, היינו מה הדין במתה האם, כותב הר"ן דלא ראה לראשונים שאמרו כן (וייתכן שכוונתו למהר"ם מרוטנבורג ולהרא"ש שמביאו, וצ"ב). ולהנ"ל מיושב מה שמהר"ם מרוטנבורג שמפרש כהר"ן כנזכר הוא עצמו ס"ל דאף במתה האם חייב במזונות הילדים וכנזכר, ואתי שפיר הכל בס"ד.
ועיין היטב בתשובתו הנזכרת של הגר"מ פינשטיין זצ"ל, ופלא עליו שלא עמד על כך שמהר"ם מרוטנבורג עצמו פליג על הר"ן במתה אימן, שהרי לא יתכן שיפלו להם נכסים מבית אבי אמן כשאימן קיימת וכנזכר. ועיין עוד בזה במל"מ על הרמב"ם במקום בפי"ב הי"ד מאישות (ועיין בפד"ר כרך ב' בפס"ד מאת הגאונים ר"א גולדשמידט ר"י קוליץ ור"ש מזרחי עמ' 90 ואילך ועוד). ויש להאריך ולהוסיף בהוכחת דברינו בנידון ולדון בדברי האחרונים דכתבו לא כך. אמנם לנידונינו ודאי די לנו שהלכה כהר"ן בזה, ובודאי שמספיקה דעת הרמב"ם והרא"ש בשם מהר"ם מרוטנבורג ורש"י ופשטות הגמ' עכ"פ לקים לי, ולכן לא הארכתי יותר בזה.
♦
ה. עולה עימו ואינה יורדת עימו בדירה קנויה
עוד נראה לי ברור דגם מדין עולה עימו ואינה יורדת עימו שנפסק להלכה בשו"ע אהע"ז סי' ע' ס"א יש להכריח את הבעל לקנות דירה קנויה למגוריו עם אשתו, דכאמור דירה קנויה בזמנינו אינה רק בגדר רכוש של הזוג אלא איכות של מקום מגורים, היינו מקום מגורים שהוא טוב יותר מדירה שכורה בכך שיכולים לגור בו שנים רבות ואין מורא הבעלים על ראשם, ויכולים לשפץ ולהוסיף בדירה כרצונם וכדומה. ולכן אם למשפחה של האשה הייתה דירה קנויה חייב הבעל לתיתו לה, וכן אם הייתה למשפחתו.ונמצא שאם הייתה להורי האישה דירה משלהם ולא גרו בדירה שכורה, וכן אם הורי הבעל גרו בדירה משלהם, הרי כשהבעל מילא את חיובו כלפי אשתו בקנותו דירה למגוריהם א"א לקחת ממנה את מה שהבעל התחייב מעיקר הדין ונתן, והיא קיבלה את חיוב הבעל לפני שהבעל היה חייב לבע"ח. ולכן גם מצד זה גם חלק הבעל בדירה משועבד לה לקיום חיובו מדין עולה עמו וכנ"ל.
♦
ו. דירה שקנאה לשם אשתו אם דינה כבגדים
בזמנינו נראה לי להנזכר דדין דירת מגורי הזוג כדין בגדי האשה שאם קנאה לשמה אין בע"ח גובה ממנה [יעויין שו"ע חו"מ סי' צ"ז סעיפים כ"ה כ"ו]. וזאת, מכיון שנתן לה שיהיה שלה והוי כמכרם לה. וגם אם הדירה שלו, או בחצי הדירה ששייכת לו בדירה משותפת, הרי נראה לומר שנתן לה שתהיה לה זכות דיור בכל הדירה, דלשם כך קנה את הדירה כדי שיגורו שניהם בכולה. (וכמובן שגם לבעל ישנן זכויות לגור בכל הדירה ואין שום סתירה בזה, דלכל אחד משניהם ישנה בעלות על מחצית הדירה וזכות לגור בחלק של בן הזוג, ולכן יוכלו למוכרה רק בהסכמת שניהם, וכשאחד מהם לא ירצה לא יוכלו לחלקה וזה אף במקרה של גירושין ר"ל).ולכן צריך לדמות את זכויותיה בחלק בעלה בדירה לבגדי חול שלה, דהרי מבואר דההבדל בין בגדי חול לבגדי שבת דבגדי שבת לא נתן לה לעולם שיהיה שלה במוחלט ורק נתן לה אפשרות להשתמש בהם כל זמן שלא יצטרך למכור את בגדי השבת לצורך פרנסתו וכדומה, כמבואר בראשונים ובאחרונים בזה.
ומהאי טעמא באשה הבאה מבית עשיר הרי מדין עולה עמו לא יוכל למכור את בגדי השבת שלה ואפילו לא תכשיטיה מזהב ומרגליות כמבואר בטור שם [חו"מ סי' צ"ז] בשם ויש מחלקין, וכדהביא הב"י דהמקור לזה הוא מתשובת הרי"ף שהביאה הנמו"י בפרק המקבל (עמ' 138) וז"ל הנמו"י שם "וכתב הרי"ף בתשובה שאם האשה בת טובים וממשפחה מיוחסת אינו גובה אפילו מבגדיה של שבת וכן בענין תכשיטיה אפילו מכסף וזהב לפי שאין אשה אלא לתכשיטין ושנינו עולה עימו ואינה יורדת, ע"כ. וודאי כוונתו במש"כ דאין אשה אלא לתכשיטין דהאשה זקוקה לתכשיטין ולכן ברור שקנה את התכשיטין לצורכה ולא שקנה סתם את התכשיטין שיהיו בבית, והא דלא נימא שקנה את התכשיטין כרכוש שאם יצטרך לו יוכל למוכרו זה בגלל ההלכה שעולה עימו ואינה יורדת.
ונמצא דלפי"ז פשוט שבדירת מגורים ג"כ הדין כן שקנאה לצורך מגוריהם ויש לה זכויות גם בחלקו שלא יוכלו לפנותה, וכשיוצא ידי חיובו בקניה זו שוב לא יוכל בעל חובו לקחתו מהאשה דזכתה בו מתורת חיובו של הבעל. ומתשובה זו ראיה להנזכר בדברינו דכשאדם ממלא את חיובו לאשתו זכתה בזה האשה מכל וכל ושוב לא יוכל בע"ח לקחתו ממנה, וכן הדין בזמנינו בדירת המגורים כנזכר.
והמעיין יראה דראיה דידן היא מכל סוגית הגמ' ומכל שיטות הראשונים והפוסקים בנידון ולאו דוקא משיטת הרי"ף, דהרי כאמור אין חולק על כך שכל מה שקנה לאשתו או לבניו במוחלט אין בע"ח יכול להוציא מהם. וכל הנידון שם הוא מתי אנו אומרים שקנה במוחלט ומתי קנה לשימוש בינתיים והוי כהתנה שאם יצטרך לצורך פרנסתו יוכל למוכרם וכנ"ל.
וכל זה גם בחלקו של הבעל, ובחלק שהבעל נתן לה מתנה הרי ודאי הוא שלה וא"א לגבות ממנו חובות הבעל (ועיין מה שנתבאר לקמן בדין דירה שנרשמה בטאבו ברישום משותף).
♦
ז. זכויות הקטנים במדור
ונראה שיש מקום גדול לומר דכן הדין בהקניית הדירה לגבי הילדים, שהרי בודאי כוונתו שיהיה גם לילדיו איפה לדור והקנה את הדירה גם לצורכם כשנולדו, ונמצא שיש להם זכויות מצד עצמם בדירה ומבלי שום קשר לזכויות אימם.והא ודאי שיש חיוב מדור עכ"פ עד גיל שש, ובזמנינו קרוב לודאי שיש מנהג המדינה המחייב מעיקר הדין לפרנס ילדים עד גיל 18 כמו שתיקנו חז"ל לפרנסם עד גיל שש, וממנהג המדינה בזה חיובו עד גיל 18 כחיובו עד גיל שש בזמן חז"ל. ולכן החיוב היום אינו מתורת צדקה אף לגדולים משש וכופין על חיוב זה כשם שכופין עד גיל שש ולא רק מכריזין כבזמן חז"ל וכדנפסק בשו"ע סי' ע"א סעיף א', וכך פוסקים (למיטב ידיעתי) גם בתי הדינים בבני ברק המחייבים את האב אף במקרה של גירושין רח"ל לפרנס את ילדיו עד גיל 18 גם כשהוא עצמו מתפרנס מן הצדקה וגם כשצועק להדיא איני רוצה לפרנסם למעלה משש [בתי הדין הרבניים בודאי פוסקים כן וכופין פסק דינם באמצעות ההוצל"פ]. וכמובן שק"ו כשהבעל חי עם אשתו ועם ילדיהם בביתם, ומחיוב המזונות הוא חיוב המדור כנזכר, והם תפסו לפני בעלי החובות שדינם כמלוה ע"פ חיוב האב במדורם.
ובהיות שהמדובר בזכויות קטנים אין מקום לדונם כלל עד שיגדלו, ואין ההורים יכולים כלל לייצגם בדין תורה. כמו"כ אם נסכים לטענה זו ונכיר בזכויות הקטנים, קיימת כאן עוד בעיה, והיא שמצוי שכל סידור החובות של הבעל נובע רק מכוח הודאת בעל דין מכיון שהמדובר רק בכת"י שאפשר לטעון נגדו פרעתי, והודאתו אינה יכולה לחייב את בניו הקטנים. והנה נתבארו כאן פרטי הדינים מצד עיקר חיוב מדור, וברם בכל זה יל"ד עוד מצד מנהג המדינה שאין מוציאין אשה מדירתה גם כשאין לה בעלות עליה, ובפרט כשיש לה חלק בדירה, וכן יל"ד מצד התחייבות הבעל קודם הנישואין, ומסתעף לסוגיא דדברים הנקנים באמירה, ויתבאר להלן בס"ד.
♦
ח. זכות מדור מצד מנהג המדינה
כל מה שכתבתי עד עכשיו הוא מצד עיקר הדין אילו לא היה מנהג המדינה בזה, אמנם בזמנינו כשיש מנהג המדינה שאין מוציאין אשה מדירתה אף כשאין לה כל בעלות עליה ואף כשהבעל מכרה וזאת מכוח חוק הגנת הדייר, הרי נראה פשוט דבעצם הדבר שהבעל מסר לה דירה לגור בה הקנה לה זכות שלא יוכלו להוציאה מהדירה. וכן לגבי ילדיה י"ל שנחשב שהקנה להם זכות מגורים שלא יוציאום מדירתם, וזכות זו קודמת לזכות בעלי החוב כמובן. עוד יש להוסיף דבודאי בארץ שקיים בה חוק הגנת הדייר לא סמכא דעתיה דהמלוה שיוכל לגבות מדירתו הפרטית של הלוה מלבד ערכה כתפוסה וז"פ.וכל זה אף כשאינה שותפה עם הבעל בדירה, אמנם כשהיא שותפה עם הבעל בדירה, ובארץ הרי קיים חוק הגנת הדייר כנזכר, הרי פשוט דזכותה בדירה היא מלבד שמחציתה שייכת לה בפועל הרי גם יש לה זכות מגורים גם במחציתה השניה של הדירה שלא יוכלו לפנותה ולא לפנות את ילדיה בכל מקרה, וזכות זו קודמת לזכות בעלי החוב דהרי קנתה זכות זו לפני שבעלה היה חייב להם כסף כנזכר (וגם אם היתה קונה אח"כ פשוט דהיתה לה זכות זו),. ונמצא דזכות זו היא זכות קנינית הנובעת מעצם בעלותה במחציתה השניה של הדירה ולגבי זכות זו אין אנו צריכים כלל להגיע לשאלה האם יש כאן בארץ דינא דמלכותא או האם מנהג המדינה מחייב בזה וכדומה, דהרי זה ודאי דכשקונה אדם זכויות קניניות בנכס מסויים קונה הוא זכויות כפי שנהוג באותו מקום לקנות ואין מי שיפקפק בזה. ולכן נראה דזה חלק מזכויות הבעל או האשה כשהם קונים בשותפות דירה למגוריהם וכנזכר, ועיין בפס"ד ה' מאת הגרש"ש קרליץ הגר"א גולדשמיד ודעימם שצירפנו דג"כ מוכח כהנזכר, ודו"ק כי קצרתי.- וכל זה מלבד הנידון דדינא דמלכותא בדברים שהם צורך הציבור כגון כבישים וכדומה, שיש סוברים ששייך גם בשלטון שבאר"י כיום, ויש לדון בזה גם בכגון נידון דידן, ואכמ"ל.
עוד יש להוסיף בזה דכפי שהזכרנו לעיל מדוגמת הבגדים שקנה לאשתו ולבניו הרי כשקונה לאשתו ולבניו בגדים במוחלט הוי שלהם ואין בע"ח יכול להוציאם מהם, אמנם בבגדי שבת או בתכשיטין אמדינן לדעתיה דאינו קונה להם במוחלט וברצונו למוכרם אם מצבו יאלצו לעשות כן. והנה בזמנינו מצד המדינה ועכ"פ בודאי מצד החוק אין באפשרות הבעל למכור את דירת המגורים מחמת זכויותיהם של האשה והילדים לפי חוק הגנת הדייר, ולכן ברור דלא סמכא דעתיה להעמידם בפני בע"ח או כשיצטרך לפרנסתו וכדומה, ובודאי דין הדירה כדין בגדים שקנאם לשמם במוחלט. ונמצא דאף שאמרנו את הסברא הנזכרת גם מכוח דין תורה בלבד בלי החוק והמנהג בזה, אין ספק דהחוק והמנהג בזה מחזקים את הסברא הנזכרת וכנ"ל.
♦
ט. התחייבות מצד הבטחת הבעל קודם הנישואין
כל האמור אף אם לא היה הבעל מבטיח במפורש לאשה לפני חתונתם שיקנה דירה קנויה למגוריהם. ואם הבטיח לה עוד קודם הנישואין שיקנה דירה לצורך מגוריהם וכמצוי הרי הוי אומדנא דמוכח דנישאת לו על דעת הבטחתו זו (וביותר אם אומר לה יש לי כבר דירה שקניתיה למגורינו או שאומר לה הכסף לקניית הדירה נמצא אצלי ואקנה בס"ד לאחר נישואינו), ולכן חלה עליו התחייבות מעיקר הדין לגור בדירה קנויה דוקא ואינו יכול לעבור לדירה שכורה, דלהוציא אשתו מדירה קנויה לדירה שכורה הוי כמו מנוה יפה לנוה רע שאינו יכול להוציאה אף באותה עיר.וככל זה מבואר בפס"ד מאת הגאונים רש"ב וורנר רח"ג צימבליסט והרב אזולאי (בפד"ר כרך ט'), ועיין במה שהביאו שם מפסקי דין נוספים שלהם עצמם (בכרך ח' עמ' 47 ואילך ועמ' 198 ואילך). ושם בכרך ח' (עמ' 203) הביא הגרח"ג צימבליסט את תשובת הרמב"ם (פאה"ד סי' קכ"ח, ונדפסה ברמב"ם הוצאת אל המקורות הל' אישות סי' קנ"ג) וז"ל "תשובה, לא תיעתק האשה זולתי מדירה לדירה כמותה או מעיר לעיר כמותה, וכתב משה", ובהמשך שם בעמ' 205 ואילך בפסק הגרש"ב ורנר הביא מכמה תשובות דודאי דאין הבעל יכול להוציאה מדירה יפה לדירה רעה וציין שם מדין עולה עימו יעו"ש. ולכן בנידון דידן הרי ברור שכיון שהתחייב לה שתגור בדירה קנויה הוי תנאי המחייב כנזכר בפסק הדין שם (וכ"ה בעוד פסקי דין), וברור להנ"ל שזכתה בזה ואין מקום להוציאה מדירתה וז"פ.
♦
י. דברים הנקנים באמירה
והנה אמרו בגמ' כתובות דף ק"ב א' ואילך (וכ"ה בגמ' קידושין דף ט' ב' מו"ק דף י"ח ב') דעמדו וקידשו הן הן הדברים הנקנין באמירה, ויש שפירשו שכוונת הדברים רק אם קידשו מיד ולא אם קידשו לאחר זמן כפשטות המילים עמדו. ולהמבואר בפס"ד הנ"ל הרי אין בנידון דידן ענין להלכה זו, דשם מדובר על הקנאת רכוש לבנו וכדומה, וע"ז שייך לומר דרק משום חיבת הנשואין של בנו הנעשים מיד גמר ומקני ולא כשהנישואין נעשין לאחר זמן, אמנם בנידון דידן הרי השאלה היא איזה התחייבות של רמת דיור התחייב לאשה או באיזה התחייבות של רמת דיור זכתה האשה, ואם נאמר שהתחייב על רמה מסויימת של רמת דיור הרי ברור שעל דעת כן נישאת וההתחייבות מחייבת וכמבואר בפס"ד הנ"ל. ושם כתבו דאף שיש רק אומדנא דמוכח שעל דעת כן נישאת ההתחייבות מחייבת, וודאי שההתחייבות של הבעל מחייבת אותו אף אם הדירה לא היתה מוכנה קודם הנישואין, ועיין היטב בדבריהם שם.ועיין עוד בתוס' כתובות דף ק"ט א' ד"ה תשב דשם מבואר דהתחייבות ליתן לחתנו מהווה תנאי מחייב דהנישואין נעשים על דעת כן וזאת אף אם הכסף עצמו שהתחייב אינו יוצא בדיינין, יעויין בדברי רשב"ם בתוס' שם (ועיין בפס"ד הנ"ל), ולכן תשב עד שתלבין ראשה, וכן מבואר ברא"ש פרק הנושא אות ג' בשם רשב"ם ובעוד ראשונים. וחזינן כנזכר דההתחייבות באיזה אופן ייעשו הנשואין וכמה ממון ינתן לחתן לצורך נישואין אלו מחייבת כיון דהנישואין נעשין על דעת כן, ואינה ענין להוצאות ממון דתליא בפרטי הדין דהן הן הדברים הנקנין באמירה. ועיין בזה גם בשו"ת יכין ובועז סי' קל"ז ובעוד ראשונים ואחרונים דג"כ כתבו כן, והדברים ברורים וא"צ להאריך.
אמנם למעשה גם אם היינו צריכים להגיע להלכה זו דהן הן הדברים הנקנים באמירה הרי יש לנו את דעת הר"י בשיטה מקובצת בכתובות שם ק"ב ב' דכל תנאי בנישואין מחייב בין איש לאשתו ועמדו אין הכוונה שעמדו מיד עיי"ש, ונמצא דלדבריו בודאי תנאי זה מחייב. ובנוסף לכך עיין בערוך השולחן בסי' נ"א סעיף ז' דפירש כן גם בדעת הרמב"ם, וזאת מכיון שפסק בפי"א הי"ז ממכירה דבבת אשתו מתחייב מפני שפסק בשעת נישואין. ומה ענין התנאה בשעת נשואין לכאן אם נימא דכונת הגמ' כפשוטה דעמדו וקידשו הכוונה דעמדו מיד לאחר הפסיקה לקדש יעו"ש.
ועיין בכס"מ בפי"א הי"ז ממכירה מה שהקשה בשם ספר התרומות סתירה בדברי הרמב"ם משם לכאן ומה שתירץ בזה, ועיין גם בכס"מ בפכ"ג מאישות הי"ג מש"כ בשם הריב"ש שם, ועיין בכס"מ בפכ"ג הי"ז מאישות, ועיין בלחם משנה פי"א הי"ז ממכירה ובפכ"ג הי"ז מאישות ובשאר מפרשי הרמב"ם בשלושת המקומות שהזכרנו (היינו בפכ"ג הי"ג מאישות ובפכ"ג הי"ז מאישות ופי"א הי"ז ממכירה, ועיין גם ברמב"ם פ"ו הי"ז מזכיה ומתנה) ובעוד הרבה מקומות, ויש להרחיב בהסבר הדברים ואכמ"ל, והמעיין יעמוד עליהם מעצמו.
♦
חלק ב' – בעלות וחזקה ברישום משותף בטאבו ודין רווחי האישה מעבודתה ואם יכולה למכור את חלקה בדירה
ידון בדין דירה שקנה הבעל ונרשמה בטאבו על שם שניהם, האם חלקה הרשום של האשה בדירה שייך לה או לבעל, ובסו' דמעלה ע"ש ריש גלותא. ואם הרישום יוצר מוחזקות. ודין השיפוצים בדירה כזו. מתנת הבעל בעודה תחתיו ובנתגרשה. בעלות האשה על רווחיה מעבודתה. ומה הדין במכרה את החלק הרשום על שמה שלא ברשות הבעל.יא. טאבו נחשב כמעשה קנין ומתנה גמורה
הנה כמעט כל הפוסקים בזמנינו ולפני זמנינו מחשיבים את עצם הרישום בטאבו כמתנה גמורה. וראה רשימה של פסקי דין שנדפסו בקובץ פסקי דין רבניים בענין זה מהרבה דיינים חשובים[3], ויעויין בכל פס"ד אלו שכבר הרחיבו בדברים.ויעויין בשו"ת משנת יוסף ח"א סי' מ"א שג"כ הרחיב בנידון, ועיין בכל המקורות שהביא שם, ובמה שהביא מהדובב מישרים, המנחת יצחק ועוד. ועיין גם בזה בספר דבר למשפט להגר"ש רוזנברג שליט"א בסי' ב' אות י"ב ובכל הסימן (ועיי"ש עמ' י"ז ד"ה וזה ג"כ פשוט).
ועיין בחזו"א חו"מ ליקוטים ט"ז סק"ז שנראה לא כך, ברם הרי חזר בו מזה בהדיא כמבואר בב"ק סי' י' ס"ק ט' ד"ה ולק' בליקוטים יעו"ש, וכן כתב במכתב שהודפס בחזו"א שביעית סי' כ"ז ס"ק ז' אות ב', שאין ממש במכירה [של הארץ לנכרי] "מפני שלא נמסר להם בטאבו", וכמבואר בהערת המו"ל בתחילת הליקוטים שבסי' ט"ז.
[וקצ"ת בחזו"א בסי' ט"ז הנ"ל שבדבריו לא מבואר כלל מדוע לא יועיל הטאבו מדין סיטומתא, וראה עוד בהערה[4]].
אף שיתכן שיש אולי חולקים בזה וצריך חיפוש, בכל זאת נראה ודאי שעכ"פ עיקר השיטה היא שרישום בטאבו מהני (ופשוט שיכולים לטעון קים לי כשיטה זו).
♦
יב. רישום משותף בדירת מגורים אם הוי מתנה וכשקנו יחד מהקבלן
חכ"א שליט"א טען שאף שכתיבה בטאבו היא מעשה קנין, מ"מ סתם זוג שכותבין דירתם בטאבו ע"ש שניהם יש לתלות שרשמו כך 'כי אין הדרך להיכנס אז לפרטים ולחשב את האחוזים', ולפעמים בשביל לקבל הלוואה מהבנק וכדומה צריכים לרשום כך את האחוזים, ואין בזה כוונת הקנאה. ותמה על הגרש"ש קרליץ ודעימיה מנין להם שכהיום המנהג לרשום על שם שני בני הזוג כדי שלשניהם תהיה הבעלות בשוה ע"כ. והנה כיום כמעט כל זוג רושמים כן בלי להתחשב בבן הזוג שהביא את הממון, ויש לשאול, וכי הם כותבים על שם שניהם כדי להבריח מבעל חוב, ובודאי המטרה שרושמים כך היא כדי שתהיה הבעלות לשניהם, וכמדומה שזו דעת בנ"א הרושמים כן, וכדברי הגאונים הנ"ל. וידוע רוב חילו דהגרש"ש קרליץ [זצ"ל] שהוא ממארי דשמעתתא בעניינים אלו.עוד כתב בשם גדול אחד [זצ"ל][5] שדעתו שבמקרה של פירוד מחלקים את הדירה 'לפי החלק שכל אחד נתן בעת הקניה'. ע"כ. אמנם קשה מאד לקבל שזו דעתו של אותו גדול [זצ"ל], משום שהדברים צ"ע טובא, שהרי אי נימא דכתיבה בטאבו היא 'מעשה קנין', היינו משום שמי שהרכוש רשום על שמו בטאבו הוא הבעלים בפועל ועושה ברכוש כרצונו, ולכן אין לך קנין גדול מזה מצד מנהג המדינה (ובודאי דאף עדיף טפי על סיטומתא). ואם מוכר יקנה לקונה בסיטומתא או שיאמר למי שקיבל ממנו את הכסף תקנה לקונה בסיטומתא, היעלה על הדעת שנוכל לומר שלמרות שעשה מעשה של קניין סיטומתא אין הנכסים שייכים לקונה? וברור דבעצם הדבר שאנו קובעים דטאבו הוי 'סיטומתא' הרי בזה עצמו אנו קובעים שהוראת המוכר לקונה לעשות 'סיטומתא' מהווה ראיה ברורה על כוונת המוכר והקונה ככל קנין אחר. [והרי כל המושג "קנין" במהותו הוא הוראה ברורה ומוחלטת על כוונת המוכר והקונה ומכאן הצורך ב"קנין", כדי שיהיה מעשה שיורה באופן מוחלט על "גמירות הדעת" של המוכר והקונה כנודע, וכידוע כן כתוב בחזו"א בסי' כ"ב בחו"מ בשם אביו הגרש"י קרליץ זצ"ל].
נמצא דהטענה שאף שנעשה 'מעשה קנין' בכל זאת אין לנו מזה עצמו ראיה על רצון המוכר, יש בה פירכא מיניה וביה.
ומלבד כל זה יש להוסיף שבהוה מצוי שהבעל והאשה קונים שניהם את הדירה מהקבלן, ובאופן כזה יש כאן סברא נוספת, שהרי בודאי דעת הקבלן באופן כזה להקנות לשניהם כמו ששניהם ביקשו, ואין סברא שלמעשה הדירה תהיה של אחד מהם בלבד [ועיין בפס"ד ג' מהגריש"א ודעימיה וכן בפס"ד ו' שצויינו בהערה בראש הדברים, ויעויין בכל המ"מ המוזכרים בפס"ד אלו וא"צ לכפול הדברים].
עוד מצוי שאף אם עיקר הממון משל הבעל הרי התשלומים עבור המשכנתא ועבור חובות שנשארו מקניית הדירה הינם גם מהכנסות שמעבודת האישה, ולהלן הרחבנו בדין הכנסות האישה שמעבודתה ובפרט בכגון זה.
[אמנם במקרי פירוד, באופן שהסכימו גם לפשרה לפי ראות הדיינים וכמצוי, הרי יתכן לפסוק בתור יושר ולא בתור דין שיקבל כל אחד מה שהכניס (וזה יכול להשתנות לפי העניין). ובפרט באופן שבי"ד רק מציעים לצדדים פשרה, שאז נוח יותר לפעמים לעשות פשרה בכיוון זה שהיא מתקבלת יותר ע"י הצדדים].
♦
יג. מעלה קרקע ע"ש ריש גלותא וע"ש חבירו
ויש לעיין מקונה קרקע ע"ש ריש גלותא, שהקרקע של הקונה אף שהשטר רשום ע"ש ריש גלותא. אמנם מבואר בגמ' ב"ק דף ק"ב ב' וק"ג א' לדעת חלק מהראשונים שם דצריך שידע המוכר שהמקח הוא עבור הקונה ולא עבור ריש גלותא ואל"כ אכן שייך המקח לריש גלותא שקנו בשמו, עיין בזה בתוס' שם ד"ה שאני וד"ה מי הודיעו. ועיין בזה ברא"ש על המסכתא שם [פ"ט סי' י"ח] דפירש דאכן המוכר מוכר לשליח אלא דהשליח זוכה עבור משלחו, ולהרא"ש ברור דאם כונת השליח לזכות לעצמו אכן זכה לעצמו. והרשב"א שם כתב דזה דין מיוחד בריש גלותא דוקא דברור הדבר דלא התכוונו המוכר והקונה שבפועל תהיה הקרקע של ריש גלותא וכו"ע עבדי כן, אמנם באיניש דעלמא אכן שייכת השדה לאותו איניש כל זמן שלא הודיעו המוכר בפני עדים שלא יקנה לאותו אדם.ועיין היטב בזה בשיטמ"ק שם במה שהביא בשם תוס' הרא"ש תלמיד הרי"ף והרמ"ה דגם לר' יוחנן דפליג על בני מערבא ולא ס"ל "מי הודיעו וכו'" בכ"ז שייכת השדה למי שהשטר נכתב בשמו כל זמן שלא הודיע המוכר שהשדה נקנית עבור אחר מכוח זכין לאדם שלא בפניו. ועיין גם היטב במה שהביא שם בשיטמ"ק בשם הר' יונתן הר"מ מסרקסטה והמאירי, וכן פסק בתשובות הרא"ש כלל צ"ו סי' ג' וסי' ה' ובתשובות ריב"ש סי' ר"נ ועוד.
ויעויין בתומים סי' ס' ס"ק י"ז מה שהקשה מההלכה הנזכרת שכל זמן שלא נתברר בעדים שהשדה אינה של מי שהשטר נכתב על שמו תישאר השדה שלו על מה שהעתיק הטור והשו"ע בסי' ס' סעיף ט' בשם ספר התרומות דראובן שהלוה מעותיו לשמעון ואמר לשמעון לכתוב שטר החיוב על שם לוי לא זכה לוי במעות. ועיין בזה בנתיבות בביאורים בסי' ס' ס"ק י"ט במה שדן בדברי התומים ומה שתירץ הוא עצמו על הקושיא הנזכרת, ועיין בזה בהרחבה בפס"ד ו' שצויין לעיל.
ומכל הנ"ל ברור דהקרקע לא תהיה לעולם של המשלח רק בהתנה בהדיא שתהיה שלו או שהשליח זכה עבור המשלח כנזכר.
♦
יד. אם טאבו יוצר מוחזקות ודברי קמאי בכעין זה
ובאמת שנראה שגם אם נאמר שאין לנו הוכחה מה היתה דעת הבעל בזה בשעה שעשה החוזה גם על שם האשה, הרי כיון שטאבו נחשב ל"מעשה קנין" נחשבת האשה מוחזקת בחלקה, והמוציא מחבירו עליו הראיה. ומה יועיל בכך שלא ברור מה היתה דעת הבעל כל זמן שלא נוכיח באופן מוחלט שלא היתה דעתו לתת לה.[וכן אם הנידון כלפי אחרים, כגון כלפי הבע"ח של הבעל, והבעל עצמו טוען שבודאי התכוון שחצי הדירה יהיה של האשה במוחלט, ובפרט אם יש לו הסבר הגון לדבר ודבריו מסתברים, נראה דבודאי יש להעמיד את הרשום על שמה בחזקתה].
וסברא פשוטה היא שמי שהנכס רשום על שמו נחשב למוחזק, ואציין בזה מתשובת הרשב"א סי' תתקנ"ז שאם האשה מוחזקת שיש לה נכסי מלוג הדין עמה, אף שודאי שזה לא הוי יותר מספק שמאותם הנכסי מלוג קנתה את הרכוש שהשטר נכתב על שמה ושם בעלה, וכמו שנבאר בקטע דלהלן בס"ד מהתומים סי' ס"ב ס"ק ה' ושם ציין מהאורים ס"ק ח'ה, וכמובן שק"ו מנידונו שם לנידון דידן.[6]
וביותר דהביא באו"ת שם דהרא"ש פליג על הרשב"א וס"ל דאף בהעלה הבעל על שם שניהם הוא של שניהם יעו"ש, ובנידון דידן אין זה פשוט כלל דנחשב כהעלה הבעל ע"ש שניהם. והואיל ונידון דידן עדיף טפי כמובן על המבואר בסי' ס"ב לא נכנסתי לבירור ענין דידן מהמבואר בסי' ס"ב הנ"ל. ועכ"פ ודאי ניתן לטעון קים לי כהרא"ש ולא כהרשב"א. וכן אפשר לטעון קים לי כהפוסקים שנחשב של שניהם.
והנה אין שום ספק דדברי הרשב"א מתפרשים כמו שמבואר בדבריו שם, שלא היה אף אדם בזמנו נותן לאשתו מתנות מרכושו, כשם שודאי שלא התכוין שהשדה תהיה שייכת לריש גלותא (והרשב"א לשיטתו בזה דודאי דלא התכוין שיהיה שייך לריש גלותא, וראשונים אחרים פליגי על זה וכדלקמן), וכדכתב שם "לפי שכל מה שיש לאשה הוא בחזקת הבעל" והוכיח כן משני מקומות יעו"ש ולא הוי שום ספק בזה. והרי אם יש ספק גם הרשב"א מודה שהנכסים בחזקת האשה, דהרי אף אם היא מוחזקת שיש לה נכסי מלוג בודאי הוי לא יותר מספק, דהרי יש לנו ידיעה כללית בלבד שיש לה נכסי מלוג ואין לנו שום ידיעה בקשר לרכוש שנכתב על שם שניהם, וכתב שהדין עמה.
ותמוה מאד לומר שבזמנינו אפילו ספק לא הוי שכונת הבעל לתת מתנה חצי מדירתו לאשתו אף שכולם נוהגים כן, ועיין.
♦
טו. בדין השיפוצים שנעשו מממון הבעל ובמקבל עיסקא
לגבי השיפוצים בדירה כזו כשהם נעשים ע"י הבעל מכספו, נראה ברור דכשהאדם שותף עם אשתו בדירה כל מה שמוסיפים בדירה בדעתו לתיתו גם לה, היינו שגם בתוספות הם יהיו שותפים, וזה אומדן דעת ברור. ולכן כל זמן שהבעל לא התנה בהדיא "השבח שתשביח הדירה ע"י השיפוץ יהיה שלי בלבד" נשארים שניהם שותפים בזה (ובאופן רגיל יש לאמוד שבודאי לא התנה הבעל כן).ולמעשה יש להעיר שמצד המציאות שיפוצים אלו מתקלקלים במשך הזמן, ושווים פוחת והולך. ומצוי טובא שפחת זה הוא הרבה יותר מאשר פוחת ערכה הכללי של הדירה כשהיא מתיישנת והולכת.
ואגב יש להעיר במי שלקח כספי עיסקא, שאף שאם קנה נכסים הרי יש מצבים שלפי תנאי העיסקא הנכסים שייכים לנותני העיסקא (וכשפורע להם הממון נחשב שהוא קונה מהם). ברם בשיפוצים ששיפץ בדירתו יש לדון שאינו כן, כיון שברור שאין לקחת כספי עיסקא ולהשקיע בשיפוצים בדירה, מכיון שערכם של השיפוצים יורד כל הזמן, ולכאורה הם לא יכניסו רווחים. ולכן יל"ד שיהיה נאמן לטעון שלא לקח מכספי העיסקא לשיפוצים ולא התכוון מעולם לקנות או להקנות את השיפוצים עבור המשקיעים. [א"ה. העירו שכל זה בשנים כתיקונן, שערך הדירות עומד או עולה מעט, אמנם בתקופה האחרונה ערך הדירות עולה כל הזמן בצורה גבוהה, וממילא גם ערך ושווי השיפוץ עולה, ומצוי שיש ריווח מהשיפוץ, ובאופן זה אין לטענה הנ"ל].
♦
טז. מתנה מהבעל לאשתו בעודה תחתיו ובנתגרשו
יש מקום לשאול, וכי הבעל מסכים לתת מתנה אף אם יתגרשו רח"ל. ברם אינו כן. דהנה, אין ספק דמתנות שנותן הבעל לאשתו שייכות לה במוחלט, ובודאי כל זמן שהם חיים בשלום, ודינן ככל מתנה שבעולם. ואף שאם נשאל אותו יאמר שבמקרה של גט ח"ו אין דעתו לתת - אין זו טענה, דא"כ גם הקדושין יתבטלו, דהרי בודאי אין בדעתו לקדשה אם ח"ו יתגרשו. וזה בודאי א"א לקבל כלל, ועיין היטב. (וכעין זה יש לצייר בהרבה חלקי תורה שיש לדון בהם כעין זה, ומוכרח שאין לדון כן).ויעויין בטור אהע"ז סי' צ"ט דאפילו בגירשה מפני שסרחה עליו "מתנה שכתב לה גובה לעולם", וכן נפסק בשו"ע אהע"ז סי' צ"ט סעיף ב' במחבר וברמ"א שם, יעו"ש. והנה אף שייתכן שיש כאלה שסוברים דלא כפסק הטור והשו"ע הנ"ל, וסוברים דבמכריחתו לגרשה הפסידה המתנות, טעמם הוא רק משום דגם לגבי מתנה אמרינן לסברא המובאת בגמ' בכתובות דף נ"ד א' גבי בגדי אלמנה "כי אקני לה אדעתא למיקם קמיה, אדעתא למישקל ולמיפק לא אקני לה". וגם במורדת ישנה דיעה שמיד שמרדה חייבת להחזיר לו כל המתנות שקיבלה ממנו כדנפסק בשו"ע סי' ע"ז ס"ב, וישנה דיעה דרק כשהפסידה הכתובה הפסידה המתנות (עיין בזה בהרחבה בפס"ד ו' הנ"ל)ץ והיינו שכשקונה אדם לאשתו בגדים או תכשיטים אמדינן לדעתיה דהוי כהתנה להדיא כל זמן שאת מתלבשת לכבודי בבגדים אלו. ויש מחלוקת ראשונים מה דינם של בגדים בגירשה מחמת שסרחה עליו, ובגירשה מרצונו לכו"ע אינה מחזירה בגדיה. ובשאר מתנות שאינם בגדים הרי אף באלמנה ובודאי בגרושה, אף במגרשה מחמת שסרחה עליו, הן שלה, דאין בזה אותו אומדן דעת וכנזכר. ועיין עוד בכל המקורות שהובאו בפס"ד ו' שצויין לעיל שכולם מורים להדיא כנזכר.
וכל נידון זה לא שייך באשה היושבת תחת בעלה ובא הנידון לגבי גביית בעלי חובות של בעלה, שאז ודאי שלא יגבה מבגדיה כמבואר בגמ' כתובות דף נ"ד א' הנ"ל, דלכן אין ראיה מהמשנה דמקדיש נכסיו ומעריך עצמו דאין לו בכסות אשתו ובכסות בניו לשמואל "דהא קמיה קיימא ואינה יוצאה מביתו ואדעתא דהכי מקני לה שיהו שלה כל זמן שהיא תחתיו" (רש"י שם). ונידון הבע"ח הוא כנידון המקדיש נכסיו ומעריך עצמו כמבואר בשו"ע חו"מ סי' צ"ז סעיפים כ"ה וכ"ו, ודיני הבע"ח נלמדין ממשנה זו דמקדיש נכסיו ומעריך עצמו, כמבואר במ"מ בפ"א מהלכות טוען ונטען והביאו באר הגולה במקום.
[והא דלוקח הבע"ח בגדי שבת ותכשיטין [כמבואר חו"מ סי' צ"ז סעיף כ"ה כ"ו] היינו משום דהוי כהתנה בהדיא כשקנה לה "בנתיים תשתמשי איתם ואם אצטרך אמכרם לצורך פרנסתי או לתשלום חובותי". ולכן ישנה מחלוקת בבגדי שבת, דהטור הביא דיעות דס"ל דהבע"ח אינו גובה מהם, דלא ס"ל דהוי כהתנה בהדיא שימכרם לצורך פרנסתו או חובותיו יעו"ש בטור סי' צ"ז, ומהאי טעמא בהקנה לה בהדיא את התכשיטין פסק המרדכי דלכו"ע אין הבע"ח גובה מהם כמבואר בסמ"ע על סעיפים אלו, וכבר הסברנו ענין זה במקום אחר, ויעויין בדברינו בדין 'חיוב הבעל במדור האשה והבנים ואם גובין ממנו'].
♦
יז. בעלות האשה על המשכורת שמרויחה מעבודתה
באופן שהדירה נקנתה גם בממון האשה שהביאה עימה, וכן חלק מהתשלומים היו מהכנסות שבחלקם היו מעבודתה, יל"ד בבעלות האשה על הכנסותיה מעבודתה.והנה נראה שרווחיה של אשה מעבודתה שייכים רק לה בלבד, דיכולה לומר קים לי כשיטת הר"ח שהביאה הטור שכל שדחקה עצמה הכל לעצמה. וכתב הב"ח במקום אהע"ז סי' פ' ד"ה דחקה (דף קכ"א א') דהכי נקטינן שלא להוציא שום העדפה שע"י הדחק מיד האשה וכן המנהג במדינות אלו יעו"ש, ופסקו הלכה כהב"ח גם החלקת מחוקק בסי' פ' ס"ק ב' והבית שמואל שם סק"ב יעו"ש. ועיין בזה בבית מאיר שם סי' פ' ס"ק א' ובמקורות שהביא שם, ומדבריו ברור שאשה יכולה לומר קים לי שהכנסתי מעבודתי שייכת לי. ועיין עוד בזה במהרי"ט ח"ב חו"מ סי' ס"ז בסוף התשובה ובמל"מ פכ"א מאישות ה"א במה שהשיגו שם ובמהר"מ מינץ תשובה י"ז שכתב להדיא כן.
וכן נוהגים לפסוק בזמנינו, עיין בפד"ר א' בפסק דין מאת הגרש"ש קרליץ הגר"א גולדשמיד והגר"י בבליקי זצ"ל שפסקו ג"כ כהנזכר, וכן בפס"ד מאת הגר"ש טנא והגר"י נשר ז"ל (פד"ר ז' בעיקר בעמודים 301-302) שג"כ כתבו כן. [ועיין גם בזה בפד"ר י"ב עמ' 5 שפסקו שם "ואם כי כפי המקובל נחשבים כספים אלו שמרויחה האשה מעבודות חוץ כהעדפה שע"י הדחק ואם האשה מוחזקת בהם על פי ההלכה אין להוציאם מן האשה" וכו' ויעו"ש בהמשך]. וכן נפסק בעוד הרבה פסקי דין בפדרי"ם[7].
ולהנזכר שם הרי בנידון דידן מלבד דהאשה מוחזקת בעצם הבעלות על הדירה (ונתבאר במקומו) הרי היא גם מוחזקת בכספים ששילמה עבור חלקה בדירה, דהרי היא בעלת הדירה ודרה בה, ויכולה בודאי לומר קים לי כהר"ח וכנזכר.
[אמנם גם אם נדון שהרווחים מעבודתה שייכים לבעל, הרי בכגון נידון דידן יש מקום לטעון שיש לדונה כאילו אמרה איני ניזונית ואיני עושה, שהרי אין ספק שאם יאמרו לאשה שרשומה על שמה מחצית הדירה והיא מפרנסת מעבודתה את בעלה ומשלמת את החובות עבור הדירה "הרישום על שמך הוא כלום והתשלומים עבור הדירה שאת משלמת מעבודתך אינם עבורך כלל מכיון שהדירה אינה שייכת לך כלל רק עבור דירת בעלך שאין לך כלום בה" ודאי שתאמר "איני ניזונית ואיני עושה". וכשאשה לא אמרה כן מפני שסבורה שמעבודתה היא משלמת גם עבור חובות הדירה השייכת לשניהם כפי הרשום בטאבו, יש לדון שמצב זה נחשב כאילו אמרה, ויל"ע בזה].
♦
יח. אשה שמכרה את חלקה בדירה משותפת שהיא נכסי מילוג
אשה שמכרה חלקה בדירה המשותפת, יש לברר אם המכירה חלה. והנה חלק האשה דינו כ"נכסי מילוג" שדינם שזכות הבעל לאכול פירותיהם, והאשה אינה יכולה למוכרם כלל בלי שבעלה יוותר במפורש על זכותו באכילת הפירות וירשה במפורש למוכרם, ואף במכרה דעת הרא"ש והטור דקים לן כוותייהו דהבעל מוציא מיד הלקוחות אף גוף הקרקע בלא דמים ואף בחייה כמבואר בשו"ע אהע"ז סי' צ' ס"ט. (ויש בזה הרבה נפק"מ לדינא בכל דין ודברים לגבי זכות האשה ובעלותה בחלקה בדירה משותפת).ולדידי נראה ברור דאף להחולקים על הרא"ש והטור הרי במכרה דירתה המשותפת עם בעלה יוציא הבעל אף את גוף הדירה מהלקוחות בלא דמים, דבזמנינו הוי כהתנה בהדיא דלא תימכר דירתם המשותפת אף כתפוסה דאינו רוצה לגור אצל אחרים רק שיהיו שניהם בעלי הדירה.
אף אם האשה אומרת שמכרה ברצון הבעל אין בדבריה כלום כי אינה יכולה לחייב את הבעל בהודאתה. וכל זמן שהקונה לא יוכיח שהבעל ויתר על זכות אכילת הפירות שיש לו בחלקה בדירה ובנוסף לכך הסכים גם למכירה, דאז נחשב דמכרה בשליחותו כדנפסק בשו"ע סי' צ' ס"י, אין במכירת האשה כלום. [לא מספיקה הראיה שהבעל ויתר על אכילת הפירות משום שגם במתנה שנתן לה לאחר נישואיה שהדין שאין הבעל אוכל פירות בכל זאת אינה יכולה למכור כדנפסק בשו"ע אהע"ז סי' צ"ה ס"ז].
♦
יט. ראיה להסכמת הבעל וכשהיתה המכירה באונס
והנה לגבי מקח רגיל הרי עצם חתימת המוכר על השטר מורה בפשטות שנעשה ברצון כשם שהיא מורה שהעדים היו כשרים וכדומה, וחובת ההוכחה על המוכר שנעשה באונס. משא"כ בנידון דידן עצם חתימתה של האשה על מכירת "נכסי מילוג" אינה מוכיחה כלל שנעשה ברצון בעלה, וצריך הקונה להוכיח בהוכחה ברורה שהבעל ויתר על זכותו באכילת הפירות והסכים למכירה כנזכר, ופשוט.ובמקום שיש הכחשה בזה וטען הקונה ברי שהבעל הסכים למכירה, יל"ע אם יש לחייב את הבעל בשבועת היסת, או שכל זמן שהקונה לא יביא ראיה ברורה על הסכמת הבעל אין בדבריו כלום.
אמנם כשהבעל והאשה חתמו שניהם יחד על חוזה אחד למכירת דירתם המשותפת פשוט שעצם חתימת הבעל יחד עם אשתו על אותו חוזה מוכיחה שהסכים גם למכירת חלקה.
[ומעשה שהיה בבני זוג שמכרו דירתם המשותפת ע"י אונס ואיומים של גברי אלימי (שדרשו לקבל את הדירה כפירעון חוב). והנה, באופן זה, הרי מלבד עצם הנידון על חלות המכירה, עכ"פ כבר אין ראיה ממה שחתם יחד איתה על החוזה שאכן הסכים מרצונו לוותר על זכות אכילת הפירות בדירתם ולמכירת הדירה על ידה. ונפק"מ, שגם אם לא הוכח האונס בדרגה הראויה לבטל המקח מצד עצמו, הרי לפעמים עכ"פ כבר הוא בדרגה שאין ראיה להסכמתו למכירתה, ועל הקונה הראיה בזה, ועיין].
♦ ♦ ♦