שימור מנהגי אבות בקהילה חדשה
שאלה אקטואלית מאוד בדורות האחרונים נוגעת לאנשים שעברו למקום חדש, בו המנהגים המקובלים אינם כמו המקום בו הם היו מורגלים אליו. לפעמים מדובר על נוסחאות תפילה. לפעמים המדובר בסטנדרטים של החמרה בכשרות. לפעמים יש הנהגות של סגנון לבוש וכו'.פעמים רבות נוצרות מתיחויות בין אנשים הסוברים, כי חלה עליהם חובה לשמר את מנהג אבותיהם או את מנהג המקום ממנו הם הגיעו, לבין אנשי המקום החדש, שבו לא נוהגים כמו שנוהגים אנשים אלו.
מהי באמת ההלכה במצבים כאלו? עד כמה יש לאדם מחויבות למנהגיו הראשונים – ומתי יש צורך דווקא לעזוב מנהגים אלו, ולאמץ את מנהגי המקום החדש אליו הגיע האדם?
♦
פרק א'
כללי היסוד: א. יש להחמיר. ב. יש להימנע ממחלוקת
המשנה בתחילת פרק רביעי בפסחים עוסקת באיסור עשיית מלאכה בערבי פסחים עד חצות. לפי האמור במשנה, ההולך ממקום שעושים בו מלאכה למקום שלא עושים בו מלאכה או להיפך, צריך להחמיר כמו המקום שהוא יצא משם וכמו המקום אליו הוא מגיע. כמו כן, אומרת המשנה שאין לאדם לשנות – "מפני המחלוקת".שני הכללים הנזכרים הם כללים שיכולים ללמד אותנו על עקרונות משמעותיים בחילופי מנהגים בין מקומות. אולם, צריך לברר מהו הכלל הגובר: האם תמיד יש להחמיר? או שמא תמיד יש להימנע ממחלוקת - גם אם במקרים מסוימים משמעות הדבר תהיה שיש להקל?
♦
ההכרעה ההלכתית – תמיד יש להימנע ממחלוקת
הגמרא בפסחים (נא, ב) מביאה מחלוקת אמוראים בשאלה המדוברת. לפי אביי, הכלל שלא לשנות מפני המחלוקת נאמר רק במקרה שהאדם נוהג כמנהג המקום אליו הוא הגיע. משמע מכאן, כי במקרה שנוהגים להקל במקום אליו הוא הגיע, עליו להחמיר כמנהג מקומו הראשון, גם אם עלולה להיגרם מחלוקת.אולם, לדעת רבא במקרה שלפנינו, גם אם הוא יחמיר ויימנע מעשיית מלאכה, לא צריכה להיגרם מחלוקת, כי לא לכל אחד יש מלאכה. משמע מדבריו, כי במקרים אחרים, כאשר חומרתו של האדם עלולה לגרום למחלוקת, עליו להקל כמנהג המקום אליו הוא הגיע – וכלל זה של הימנעות ממחלוקת, גובר על הכלל של נתינת חומרות שני המקומות.
כך עולה גם מדברי הרמב"ם בפירושו על המשנה שם, וכך כותב גם הרא"ש, המדגיש אף בנוגע למקרה של הימנעות מעשיית מלאכה, כי בדרך כלל אין הדבר גורם למחלוקת, אך במקרה חריג שעלולה להיווצר מחלוקת, יהיה עליו לעשות מלאכה. ובאמת, הרמב"ם (יום טוב ח, כ) והשולחן ערוך (אורח חיים תסח, ד) כותבים שכאשר האדם נמנע מלעשות מלאכה בניגוד לבני המקום, עליו להסתיר את סיבת הימנעותו, כדי שלא תיגרם מחלוקת.
♦
פרק ב'
המשתקע במקום חדש – עוזב את מנהגיו הקודמים
בגמרא בחולין (יח, ב) מסופר על רבי זירא, שבהגיעו לארץ ישראל הוא אכל 'מוגרמת' – אשר אסורה באכילה לדעת רב ושמואל, וכמותם נוהגים בבבל. לכאורה, נראה היה לומר על פי דברי המשנה, כי היה עליו להחמיר כמנהג המקום ממנו הוא יצא. אולם הוא לא עשה כן, אלא נהג כמנהג ארץ ישראל להקל.ביישוב הנהגתו מובאות בגמרא שתי דעות. לפי אביי, דברי המשנה עוסקים באדם המגיע ממקום למקום בתוך בבל או בתוך ארץ ישראל. אבל המגיע מבבל לארץ ישראל, צריך לקבל את מנהגי ארץ ישראל, מאחר שבני בבל כפופים להוראות בני ארץ ישראל.לעומתו סובר רב אשי, כי מאחר שלא היה בדעתו של רבי זירא לחזור לבבל, הוא נחשב כבן ארץ ישראל. דבר זה נכון לדעתו לגבי כל אדם העוזב את מקומו הראשון לצמיתות, שעליו לקבל את מנהגי מקומו החדש, גם להקל (ובפשטות הלכה כרב אשי שהוא מאוחר לאביי). כך מבארים התוספות והרא"ש בפסחים שם, וכן מבאר המשנה ברורה (סימן תסח סעיף קטן יד).
♦
איסור "אל תטוש תורת אמך"
הנחות היסוד הנזכרות, לפיהן על האדם להעדיף את מקומו החדש על פני הנהגותיו הקודמות – ובכללן הנהגות אליהן הוא היה מורגל מאבותיו, נחשבות בשביל אנשים רבים כדבר מחודש.ובאמת, אנחנו מוצאים בגמרא בפסחים (נ, ב) אזהרה שנאמרה לאנשי מקום בשם 'ביישן', שלא ישנו ממנהג אבותיהם (שאסרו ללכת מצור לצידון בימי ששי), על פי הפסוק "אל תטוש תורת אמך". וכך נפסק בשולחן ערוך (יורה דעה ריד, ב), כי קבלת הרבים חלה עליהם ועל זרעם.
♦
הקובע – מנהג המקום ולא מנהג האבות
כיצד ניתן ליישב את דברי הגמרא על בני ביישן, עם ההכרעה ההלכתית העולה מהמעשה של רבי זירא, לגבי חובת האדם לנהוג כמקומו החדש גם להקל?נראה, כי אין סתירה בין הדברים. בני ביישן היו מוכרחים לשמור על מנהג אבותיהם, אולם הנהגה זו לא היתה מכח היותם בנים של אבותיהם, אלא מכח היותם בני מקומם של אבותיהם. על פי המבואר בשולחן ערוך שם (ובתשובת הריב"ש סימן שמט, שעל תשובה זו מתבססת פסיקת השולחן ערוך, כפי שהוא ביאר בבית יוסף שם), גם אדם המגיע ממקום אחר לעיר זו, בה הרבים קבלו החלטה מסוימת, מחויב לנהוג כמנהגם. זאת, למרות שאבותיו של אדם זה לא נהגו במנהג זה.
אם כן, כאשר האדם יצא מעירו וילך לעיר אחרת, לא תהיה עליו חובה לשמור על מנהגי אבותיו – בוודאי לא כנגד בני מקומו החדש. כך מבאר בהרחבה בשו"ת חוות יאיר (סימן קכו), המעיר על הדרשה מן הפסוק "אל תטוש תורת אמך", כי היא אינה אלא אסמכתא בעלמא.
♦
אדם לא צריך להקפיד על כל חומרא של אביו
כהבנה זו שאין חובה לשמור על מנהגי האב בכל מקרה, יש ללמוד גם מהמובא בגמרא בחולין (קה, א) על מר עוקבא, שהיה קורא לעצמו "חומץ בן יין". זאת, משום שאביו היה מקפיד להמתין יממה שלמה בין אכילת בשר לאכילת חלב, ואילו הוא היה ממתין רק מסעודה לסעודה.בספר מסילת ישרים (פרק יד) מבאר, כי אביו של מר עוקבא הנהיג את עצמו בענייני פרישות שונים – אך בוודאי שעל פי ההלכה, אין צורך להקפיד על חומרות אלו. וכך מבואר בפתחי תשובה על יורה דעה (ריד, ב), כי אדם שלא נהג בעצמו בחומרות שאביו היה נוהג בהם, אינו מחויב אליהם.על פי המבואר מסתבר לומר, כי גם אדם שהיה נוהג בחומרות כאלו, אם הוא מגיע למקום אחר, ששם חומרות אלו אינן מקובלות, ועלולה להיווצר מחלוקת אם יקפיד על הנהגתו הראשונה – בוודאי שעליו לקבל את הנהגות המקום שאליו הוא הגיע.
♦
פרק ג'
הבדל בין חרם לבין מנהג
הבדל משמעותי בעניין זה מבואר בשו"ת הר"ן (סימן מח), בנוגע לאדם שיצא ממקומו, שם היו נוהגים על פי חרם רבינו גרשום באיסור לשאת שתי נשים – והלך למקום אחר, שם לא נהגו בחרם זה (ומובאים דבריו בבית יוסף, יורה דעה סימן רכח).לדעת השואל, מאחר שאין בכוונתו לחזור לאותו מקום, הרי שהחרם אינו חל עליו עוד, והוא רשאי לשאת שתי נשים. הר"ן אינו מקבל את דבריו וסובר, שבניגוד למנהג של מקום, שאינו תלוי באנשים אלא רק נקבע לאותו מקום בהוראת החכם המקומי, לחרם של בית דין שהוחל על אנשים מסוימים יש תוקף אישי. לדעתו, החרם כבר היה חל על אותו אדם בעודו במקום הראשון, ועל כן הוא אינו רשאי לשאת שתי נשים (ונראה להבין מדברי הר"ן, שאף לזרעו יש איסור לשאת שתי נשים, למרות שזרעו אינו נמצא עוד באותו מקום).
הר"ן מבאר, כי לדעת רבי זירא לא היה איסור מן הדין באכילת המוגרמת של רב ושמואל, והוא החמיר בעודו בבבל, מתוקף מנהג המקום, כפי שהונהג על פי גדולי אותו המקום. אבל בצאתו משם, הוא כבר לא היה מחויב לאיסור זה, שלא הוחל על כולם באופן אישי.
♦
רוב החרמים והתקנות כיום נתקנות רק לאותו העיר
יש לציין, כי הפרי חדש (תצו,יג) עומד על כך, שהמנהג הנפוץ הוא, שלא ממשיכים להקפיד על תקנות וחרמות אחרי שעוזבים את המקום הראשון. לדבריו, בניגוד לחרם דרבינו גרשום, שלא היה מוגבל במהותו למקום זה (וכפי שבאמת גם פוסקים במקומות אחרים בהם לא נהגו בזה, ממליצים לתקן איסור כזה), רוב התקנות כיום נתקנות על דעת כך שהן מוגבלות לאותו מקום, ועל כן אין חובה להמשיך להקפיד עליהם אחרי שעוזבים את העיר.♦
פרק ד'
נוסחאות התפילה – משבטים שונים?
בספר שער הכוונות מאת רבי חיים ויטאל (עניין עלינו לשבח) כותב בשם האר"י ז"ל, לגבי ההבדלים שבין נוסחאות התפילה, כמו נוסח אשכנז או נוסח ספרד, שאין לאדם לשנות ממה שנהגו אבותיו, משום שישנם שנים עשר שערים בשמים כנגד שנים עשר השבטים, ולכל שבט יש את השער והמנהג שלו המהווה את תיקון נשמתו. דברים אלו מובאים במגן אברהם (תחילת סימן סח) – תוך שהוא נוקט בלשון, שאין לאדם לשנות "ממנהג מקומו". וכן מובאים הדברים גם במשנה ברורה שם.אולם האם באמת מנהגי האבות מגיעים משבטים שונים? האם כאשר אנשי כנסת הגדולה תקנו את התפילה, הם תקנו אותה בנוסחאות שונות? האם היו תקנות שונות לנוסחאות התפילה לפי בתי הדין של השבטים השונים?
♦
מחברים: יש להקפיד על נוסח האבות
יש מהמחברים הטוענים, בהתאם לדברים הנזכרים, כי אדם צריך להקפיד על מנהג אבותיו. כך אפשר למצוא בשו"ת מהר"ם שיק (אורח חיים סימן מג), שרבי עקיבא היה מתפלל בנוסח ספרד ואילו רבי אליעזר היה מתפלל בנוסח אשכנז.ראיה לדבר שאין לשנות את הנוסח, מובאת מהירושלמי לעירובין (ג, ט): "אף על פי שכתבו לכם סדרי מועדות – אל תשנו ממנהג אבותיכם נוחי נפש". בפירוש קרבן העדה שם מביא שני פירושים למימרא זו: א. תמשיכו לשמור על יום טוב שני, למרות שאין לכם ספק ביום קביעת החודש. כפירוש זה נראה להבין גם מהמקבילה המופיעה בגמרא בביצה (ד, ב) על הצורך לשמור על יום טוב שני: "הזהרו במנהג אבותיכם בידיכם, זמנין דגזרו שמדא ואתי לקלקולי". ההבנה שמנהג האבות מתייחס לאיסור משתמעת גם מהלשון המקבילה המופיעה בירושלמי (פסחים ד, א) לגבי מנהגם של בני ביישן שלא ליסוע ביום ששי מצור לצידון "אל תשנו מנהג אבותיכם נוחי נפש". כמובן, שלפי פירוש זה, אין כל ראיה לגבי נוסח התפילה.
ב. הפירוש השני המובא בקרבן העדה, מתייחס לנוסח התפילה – שאף על פי ששלחו להם סדרי תפילה, עליהם להמשיך להתמיד במנהגים אליהם הם הורגלו לגבי סדרי התפילה.
אף אם נקבל פירוש זה, נראה שאין מכאן ראיה לכך שאדם צריך לדבוק בנוסח אליו הוא היה מורגל, במקרה שסביבתו אינה נוהגת כמותו. כאשר מדובר במקום שלם שיש בו מנהגים וסדרים, לא כדאי לשנות את הסדרים ולבטלם, ויכול להיגרם מזה הרבה נזק. אבל אדם ממקום זה המגיע למקום אחר, או אדם ממקום אחר המגיע למקום זה, אינו צריך להיות מחויב למקומו הראשון.
♦
שינוי נוסח התפילה ממנהג המקום
נראה, כי לא לחינם הלשון האמורה בעניין זה היא לא לשנות ממנהג "מקומו" (ואף שבשער הכוונות לא נזכרת לשון זו, בהחלט יש מקום לומר, כי זו אכן היא המשמעות, כפי שנקטו המגן אברהם והמשנה ברורה). אדם צריך לנהוג כמו המקום בו הוא נמצא. בדרך כלל זהו גם המנהג שיש לו מאבותיו. אולם אין כל הכרח לומר, שאם אביו שינה ממנהג סבו, שעליו לחזור אל מנהג סבו, ושעליו להתאמץ כפי יכולתו למצוא את הנוסח הקדום של משפחתו.בשו"ת אגרות משה (אורח חיים חלק ב סימן כד) עומד על כך, שהיו מקומות ששינו מנוסח אבותיהם, וברור לו שהם היו רשאים לשנות. האגרות משה מתקשה מדברי המגן אברהם הללו, אך בכל אופן הוא מתיר לצאצאים לשנות בחזרה, ואדרבה, הוא ממליץ שהם יהיו בנוסח של הציבור בו הם נמצאים. ולפי דברינו אין כאן כל קושיה.
נראה, שכוונת דברי המגן אברהם היא, שלכל קהילה ולכל נוסח ידוע, ישנם שורשים קדומים ומשמעותיים, ולא צריך לנסות לכפות את הקהילות לשנות את נוסחאותיהם (וברוח דברים אלו כותב החתם סופר חלק אורח חיים סימן טו, בביאור דברי האר"י). אולם צריך להיות ברור, שאדם העוקר את מקומו הראשון ומצטרף בקביעות לקהילה קיימת, אינו צריך לנסות לשמר את מנהג אבותיו כמנהג "שבטו".
וכך נוקטים כמה מן האחרונים, שדווקא בעניינים שיכול להיות בהם צד איסור שייך לומר שלא לעזוב את המנהג הראשון, אך לא בנוסחאות תפילה (שו"ת מהרשד"ם חלק א סימן לה; וראה בתשובות והנהגות כרך ה סימן לט, שמחלק בין הנהגות איסור והיתר שיכול להיות בזה משום נדר, לבין נוסח התפילה, שהוא סובר שאין איסור לשנות – וחוזר בו מדברים שכתב קדם לכן בעניין).
♦
האם יש עדיפות לנוסח הספרדי?
החיד"א בספרו קשר גודל (סימן יב אות ט) מביא את דברי האר"י הנ"ל על כך שלכל שבט יש שער ודרך לתפילה לעבור דרכה, והוא כותב, כי נוסח הספרדים עולה מכל השערים. אולם בניגוד למה שהבינו הרבה מהמחברים שהעתיקו את דבריו, הסיום של דבריו לגבי נוסח הספרדים, אינו מדברי האר"י ז"ל. סיום זה גם אינו מתאים לדבריו הנ"ל בשער הכוונות, לפיהם אין עדיפות לנוסח אחד על חברו, ואין לאדם לשנות דווקא לנוסח אחר.בביאור דברי החיד"א מסתבר לומר, שהוא בא לשבח את המנהג במקומו, ולומר שהוא מתקבל כראוי – אך בוודאי שהוא לא בא לומר, כי אנשים צריכים להקפיד לדבוק בנוסח זה, גם בניגוד לנוסח המקום אליהם הם הגיעו.
בדומה לזה מבאר החתם סופר שם את הקפדת האר"י להתפלל בנוסח ספרדי בימות השנה, פרט מאשר בימים הנוראים, שהוא ראה ערך בנוסח בו הוא היה נוהג. ואמנם, בשו"ת יביע אומר (חלק ו אורח חיים סימן י) תמה עליו וכתב, כי שמו של האר"י מעיד עליו שהוא היה אשכנזי ולא ספרדי (ועל כן הוא רוצה לומר, שאשכנזי יכול להתפלל כספרדי אך לא להיפך). אולם על פי המבואר בדברינו, אין משמעות לשם המשפחה ולארץ המוצא, והעיקר הוא המקום בו הוא נמצא כעת. וממילא, העובדה שהאר"י עצמו שינה את הנוסח שלו (וגם זה לא באופן קבוע, שהרי בימים הנוראים הוא לא היה מתפלל בנוסח הספרדי), מוכיחה את העובדה שמותר לאדם לשנות את הנוסח, וממילא מסתבר, שיש לאדם להתאים את עצמו למקום בו הוא נמצא – להרבות את השלום, ולמנוע מציאות של מחלוקת.
♦
פרק ה'
סיכום להלכה ולמעשה
א. יש להימנע מן המחלוקת. זהו הכלל הראשון הגובר על שאר הכללים בעניין זה (כל זמן שאין מדובר במנהג שמנוגד לעיקר הדין).ב. אדם המגיע למקום אחר באופן זמני, צריך להחמיר כמנהג מקומו הראשון, גם נגד המנהג של המקום אליו הוא הגיע - אך עליו לעשות זאת בצנעא, כדי שלא תהיה מחלוקת בעניין.
ג. במקרה שלא תהיה לאדם אפשרות לשמור על החומרה אליה הוא הורגל במקומו הראשון, בלי שהדבר יתפרסם, עליו להקל כמו בני אנשי המקום אליו הוא הגיע, גם אם הוא נמצא באותו מקום באופן זמני בלבד.
ד. אדם המשתקע במקום אחר, אינו מחויב עוד למנהג מקומו הראשון, ועליו לנהוג כמנהגי מקומו החדש, בין להקל ובין להחמיר.
ה. מחויבות האדם למנהג אבותיו היא מחויבות כללית של בני העיר לקבלת אבותיהם, אך היא אינה מחייבת את מי שכבר לא גר שם ועבר לעיר אחרת בה לא נוהגים כן.
ו. מאידך, מחויבות זו נוהגת גם כלפי אנשי עיר אחרת אשר מצטרפים לגור בעיר זו.
ז. כל האמור כאן מתייחס למנהג הנובע מהכרעה הלכתית להחמיר או להקל בנושא מסוים של גדולי אותו מקום, כאשר יש מקום לומר, שמן הדין אין איסור בדבר. בדבר שאסור מן הדין, אין אפשרות להקל - גם אם אנשי אותו מקום בו הוא נמצא מקילים, וגם אם עלולה להיווצר מחלוקת בדבר.
ח. תקנה או חרם שהוטלו על אנשי מקום מסוים, קיימים עליהם ועל זרעם גם אחרי שהם עוזבים את אותו המקום – אלא אם כן היא נתקנה מראש רק לאותו מקום, כפי שבדרך כלל מקובל ברוב התקנות.
ט. אדם המגיע לעיר אחרת או לקהילה אחרת ועובר להתפלל בקביעות במקום שנוסח התפילה שונה מהנוסח אליו הוא הורגל, יכול לשנות את נוסח תפילתו לנוסח המקום החדש (ומן הראוי שיעשה כן), ואין בכך בעיה של נטישת "תורת אמך".
♦ ♦ ♦