הרב מיכאל ספראי

היה מתענה על צרה ועברה על החולה ונתרפא

א. תענית על צרה ונענו אימתי משלים ואימתי מפסיק

איתא בגמ’ תענית י' ב': "מי שהיה מתענה על הצרה ועברה על החולה ונתרפא הרי זה מתענה ומשלים”. ולקמן (כ"ה ב') מבואר שציבור שהתענו על הגשמים ונענו ביום התענית אוכלים ושותים ואומרים הלל הגדול. והקשו הראשונים מאי שנא הכא מהתם.
ומצינו ג' שיטות עיקריות בראשונים לחלק בין הסוגיות:
א. שיטת רש"י[2] (כ"ה ב' ד"ה ויהיו) והרמב"ם פ"א מתעניות הט"ו שיש חילוק בין ציבור לבין יחיד, יחיד צריך להשלים אפילו אם נענה בתפילתו אבל ציבור שנענו קודם חצות אינם משלימים, וכ"כ הרא"ש (פ"א סי' ו').
ב. שיטת הראב"ד בהשגות (שם), והו"ד ברא"ש, שתענית על הגשמים וירדו גשמים מפסיקין אותה, אבל אם התענו על צרה אחרת משלימים אע"פ שעברה הצרה, ואין חילוק בין יחיד לציבור.
ג. המרדכי (סי' תר"כ) הביא את דברי הראבי"ה שבאמת אין סתירה כלל בין הסוגיות, ולק' מיירי דווקא כשנענו קודם חצות, כדאיתא התם פלוגתא דתנאי וכן הוא להלכה, וכאן מיירי שנענו אחר חצות ומשו"ה צריך להשלים.
♦

ב. ביאור דעת הראשונים שחילקו בין יחיד לציבור

רש"י והרמב"ם סתמו ולא פירשו מ"ש ציבור שמפסיקים ומ"ש יחיד שמשלים, אבל הרא"ש כ' דנ"ל לחלק דצבור צריכים להלל ולהודות מתוך שמחה ובכרס מלאה אבל יחיד משלים תעניתו. ובמגיד משנה ביאר ב' אופנים. ראשית, שאין מטריחין את הציבור להתענות, ומשו"ה אם נענו אין צריכים להשלים. ועוד, שבקבלת הציבור לב בי"ד מתנה שאם יענו לא ישלימו, וגבי היחיד הוי דברים שבלב ואינם דברים.
ועל פי' הרא"ש הק' הקרבן נתנאל דלקמן (כה, ב) פריך הגמ' נימא הלל מעיקרא אביי ורבא דאמרי תרוייהו לפי שאין אומרים הלל אלא בנפש שבעה, ולפי הס"ד דלא ידע מהאי טעמא עדיפא הל"ל מאי שנא יחיד מתענה ומשלים ומ"ש צבור אם ירדו גשמים אין משלימין, והניח בצ"ע.
ועוד יל"ע בביאור הרא"ש, דלבני מחוזא דשכיחי בהו שכרות הורה רב פפא שיאמרו הלל ואח"כ יאכלו וישתו, ואם הטעם שציבור מפסיקים באכילה ושתיה הוא לומר הלל, א"כ במחוזא שבלא"ה אינם אומרים הלל בנפש שבעה, א"כ חזר דינם שיהיו כיחידים וישלימו.
ועל הפירוש הב' שפירש המגיד משנה שלב בי"ד מתנה על הציבור שלא יצטרכו להשלים תעניתם אם תענה תפילתם, כ' הצפנת פענח (נד' בס' הליקוטים מהד' ר"ש פרנקל) דהיינו כשיטת תוס' מנחות ט"ו ב' ד"ה אפשר שבי"ד מתנה על קרבן ציבור ולא על קרבן יחיד. ובאמת שכ"ה שיטת הרמב"ם פי"ב מפסולי המוקדשין ה"ו, יעו"ש.
אך אפשר לומר דאע"פ שאמרינן שלב בי"ד מתנה גם על יחיד המקבל על עצמו להתענות, כדמשמע בדברי הרמ"א או"ח קנד, ט, וכן מבואר בירושלמי קידושין פ"ב ה"ז תנאי בי"ד על האובדות שיקרבו עולות, ועי' תוס' קידושין נה,ב ד"ה אשתכח דפליגי ע"ז לשיטתם ממנחות, מ"מ כאן אין תנאי בי"ד על יחיד המתענה אלא רק על ציבור המתענים, משום שאין מטריחין ציבור בכדי. וכן מבואר בדברי הריטב"א שכ' שטעם החילוק בין ציבור ליחידים הוא דבתענית ציבור משום טורח הציבור לכך היה בדעתם בגזירתם והרי הוא כמי שהתנו אבל לא בתענית יחיד ממש. אמנם, מדברי המ"מ שהביא ב' תירוצים נפרדים מבואר שלא אמרינן לב בי"ד מתנה על תענית יחיד כלל ולא משום טורח הציבור, ונתעוררתי לזה מס' חלקו של יעקב.
ולכאורה תהיה נפק"מ בזה באופן שיחיד קיבל על עצמו להתענות מחמת צרה ביום פלוני, ולבסוף קבעו הציבור תענית לצרה זו באותו היום. אם הטעם הוא משום לב בי"ד מתנה צריך להשלים, שהרי על קבלתו אין תנאי בי"ד, מיהו לטעם שאין מטריחים את הציבור לכאורה יש לדון, שאם כדברי הריטב"א שהטעם הוא שאין מטריחים את הציבור הוא הסיבה שלב בי"ד מתנה עליהם שלא ישלימו אם יענו אזי פשיטא שצריך להשלים, אך אם הטעם הוא שאין מטריחים את הציבור להשלים את התענית הוא טעם בעצם יש להסתפק האם בכה"ג כשם שטעם זה עושה הפקעה לציבור מתעניתם ה"ה שיעשה ליחיד לתעניתו, וצ"ע.
עוד יש לדון באופן שקיבל על עצמו כל יחיד ויחיד תענית בפני עצמו ואח"כ נתברר שכל הציבור קבלו עליהם תענית, דבכה"ג לכאורה לא שייך הטעם דלב בי"ד מתנה עליהם אבל שייך הטעם שאין מטריחים את הציבור, וגם באופן זה יהיה נפק"מ בין הריטב"א למגיד משנה.
עוד הראוני את דברי החיד"א במחזיק ברכה קו"א לסי' תקע"ה סק"ג שכ' בשם הרב מזבח אדמה שאם היו מתענים ג' תעניות ראשונות של יחידים ע"פ בי"ד וקיבל כל א' וירדו גשמים א"צ להשלים, ולא דמי ליחיד שקבל תענית על צרה, דלב בית דין מתנה. ומבואר מדבריו שאפילו בתענית של יחידים שעושים על דעת בי"ד אמרינן לב בי"ד מתנה עליהם, ומבואר שהבין את תנאי בי"ד כמגיד משנה ולא כמש"כ בריטב"א שהטעם להתנאת הבי"ד הוא משום טורח הציבור, דהא הכא הוי יחידים וליכא טורח ציבור[3].
אמנם ברש"י לא משמע כפי' זה, שהרי כ' רש"י (ד"ה על הצרה) שאם יחיד לא יתענה נראה כמתנה עם קונו אם תעבור לא אתענה ואם לא תעבור אתענה. ומשמע מדבריו שאין ראוי לעשות תנאי כזה בהדיא, וא"כ ה"ה לבי"ד אין להתנות על הציבור בכה"ג שלא ישלימו אם תענה תפילתם. וע"כ צ"ל דרש"י ס"ל כפי' הא' שהביא הכס"מ שאין מטריחין את הציבור, ולכן אם נענו אין צריכים להשלים.
עוד חילוק בין יחיד לבין ציבור כ' הגאון ר' חיים סולובייצ'יק בן הגרי"ז (נד' בישורון י"ח עמ' תר"מ) שחלוק תענית יחיד מתענית ציבור, דיחיד משלים תעניתו בכל אופן אפילו עברה הצרה וציבור אם עברה הצרה אין משלימין תעניתם, דתעניתו של היחיד חלה עליו מחמת קבלתו ולכן הוא צריך לקיים את קבלתו אפילו אם עברה הצרה, אבל תענית של הציבור אינה חלה מחמת הקבלה אלא משום מצוות עשה להתענות על הצרה, ומשום גזירת בי"ד שגוזרין התענית ואם עברה הצרה בטלה הגזירה, וממילא לא ישלימו את התענית אם נענו קודם חצות. וכעי"ז כ' במועדים וזמנים ח"ז סי' רמ"ט ובחידושים וביאורים (תענית כאן).
♦

ג. ביאור דעת הראב"ד לחלק בין גשמים לשאר צרות

הראב"ד ביאר שאין חילוק בין יחיד לרבים, אלא עיקר החילוק הוא שאם התענו בין יחיד ובין ציבור על הגשמים ונענו אינם משלימים אבל אם התענו על שאר צרות צריכים להשלים, וטעם הדבר שאם התענו על גשמים וירדו להם כל צרכן אינם צריכים להשלים שאין להם צורך בזה הפעם אבל צרה אחרת כל שעה צריך רחמים שלא תחזור.
והרא"ש הק' שאין טעם זה מספיק, דבגשמים נמי אפילו לא ירדו להם כל צרכם אוכלים ושותים ושמחים ואומרים הלל לפי שנתקבלה תפילתם ובוטחים בבורא שירדו להם כל הצורך, וזה שייך לומר אף בשאר הצרות.
ובאמת מצינו להקשות נמי להיפך, דאיכא גווני שבשאר צרות נמי עברו וחלפו לגמרי. לדוגמה, לו יצוייר שהיו חזקיה ודורו קובעים תענית מפני המצור שהעמיד עליהם סנחריב, ובא מלאך ה' והכה את מחנה סנחריב והנה כולם פגרים מתים, ושוב לא יכולה הייתה צרה זו לחזור ולהופיע, אזי לדברי הראב"ד היה מקום לומר שלא ישלימו תעניתם. וצ"ל שאין חילוק בין גשמים לשאר הצרות בעצם, אלא הכוונה היא שהרגילות היא ששאר צרות אינן עוברות לגמרי, משא"כ צרת עצירת הגשמים עוברת לגמרי, ולכן אין משלימים אותה כשנענו. שו"מ בראשון לציון לבעל האור החיים הקדוש שכ' שלראב"ד אם היה מתענה על ספינה המטורפת בים וניצולו ובאו אל היבשה דחשיב שעברה הצרה לגמרי אין צריכים להשלים.
והאור החיים הקשה על הראב"ד, דבגמ' קתני על הצרה ועברה דמשמע עברה לגמרי ואעפ"כ קתני שצריך להשלים. וליישב את דברי הראב"ד נלענ"ד לומר דאה"נ שהצרה עברה לגמרי אך היא עלולה לחזור, דומיא דחולה ונתרפא לגמרי ויכול חוליו לחזור ולבוא עליו, ומשו"ה צריך להשלים את התענית.
המאירי הביא את דברי הראב"ד בנוס"א, שדין הפסקת התענית כשהתענו מחמת הגשמים הוא מפני שאין ריבוי ירידתם מועיל אדרבה מזיק, אבל חולה ונתרפא צרה ועברה הרי כל זמן צריך לרחמים שלא ישוב לחליו ולצרתו, וכ"כ בתלמיד הרמב"ן בשם הראב"ד.
ולפי"ז מבואר היטב שהחילוק הוא בין גשמים לבין שאר צרות ואין חילוק בין צרות שעוברות לגמרי לצרות שאינם עוברות לגמרי, מיהו בראב"ד עצמו מבואר כמו שהביאו בשמו הר"ן והרא"ש ודלא כהמאירי[4].
ועל עצם דברי המאירי תקשה קו' הרא"ש ביותר, שהרי צבור שהתענו על הגשמים וירדו להם גשמים שהם מפסיקים את תעניתם מיירי אפילו קודם שירד להם כל צרכם, וא"כ עדיין לא הגיעו לכמות גשמים שגורמת היזק אלא עדיין ירידת הגשמים תהיה ברכה, ולפי"ז אמאי כבר מפסיקים קודם שירד להם כל צרכם. ובשלמא אם היו מפסיקים רק באופן שירד להם כל צרכם, אתי שפיר דברי המאירי שאינם משלימים את התענית כיוון שהמשך ירידת הגשמים תזיק ואינה ברכה, אך כיוון דקיי"ל שמפסיקים קודם שירד להם כל צרכם צ"ב אמאי מפסיקים ואינם משלימים את תעניתם כשאר צרות.
והנה באורחות חיים (הלכות תענית אות י"ז) הביא מהרא"ה וז"ל "והר' אהרן הלוי ז"ל כתב ודווקא אותו יום ליחיד אבל תענית של גשמים לא שנא יחיד ולא שנא ציבור אם נענו קודם חצות לא ישלימו שכבר נענו ועברה צרתם" ומבואר מדבריו שב' חילוקים איתא- בתענית על הגשמים בין יחיד ובין ציבור א"צ להשלים, כטעמו של הראב"ד שכבר עברה צרתם שהרי נענו, וטעם זה שייך בין יחיד ובין בציבור. ועוד חילוק איכא שציבור אפילו התענו על צרה אחרת [והיינו שאינה עוברת לגמרי] מ"מ אין צריכים להשלים והיחיד צריך להשלים, ונראה שהטעם משום שאין מטריחין את הציבור, ואפילו שצרה זו עלולה לחזור אי"ז סיבה מספקת להורות לציבור להשלים תעניתם. עוד אפשר לומר שטעם החילוק הוא משום שלב בי"ד מתנה על הציבור, משא"כ בתענית יחיד. ומשו"ה יחיד המתענה על צרה שאיננה עוברת לגמרי הוא צריך להשלים תעניתו, משא"כ בגווני אחריני, דהיינו תענית על צרה שעוברת לגמרי או ציבור המתענים אפילו על צרה שאיננה עוברת לגמרי אינם צריכים להשלים. ועי' בהגהות על חידושי הרא"ה עמ"ס תענית (שנדפסו במאינץ, תרל"ד) שביארו כעין זה בשם היד הלוי.
♦

ד. באופן שנאמר הדין להפסיק את התענית האם רשאים להשלים

כ' האור זרוע (ח"ב סי' ת"ט, הו"ד בהג' אשר"י סופ"ג דתענית ובב"י תקסט,א) באופן שהתענו הציבור על הגשמים וירדו להם גשמים דמדינא דגמ' אינם צריכים להשלים, היינו דווקא כשרוב ציבור ות"ח שבעיר אינם רוצים להשלים, אבל אם רוב ציבור ות"ח רוצים להשלים אין היחיד רשאי לאכול.
ולכאורה לפי' המאירי בדעת הראב"ד שבתענית על הגשמים ונענו אינם משלימים משום שריבוי הגשמים מזיק, אזי צריך להפסיק מעיקר הדין ואין הדבר תלוי ברצון הציבור והת"ח. ולדברי הרא"ש שציבור אין משלימים את תעניתם משום שצריכים לומר הלל הגדול לכאורה ג"כ אין ראוי להם להשלים שהרי לא יוכלו לומר הלל בנפש שבעה. מיהו י"ל דלא גרע מהא דבני מחוזא דשכיח בהם שכרות אומרים הלל כשהם מעונים, ויכולים לעשות עצמם כבני מחוזא לעניין זה.
וראיתי במג"א תקעה, יא שכ' שאם רצו רוב הציבור להשלים יאמרו הלל הגדול קודם אכילה, ומשמע שאף לכתחילה יכולים לעשות כן. אך זה אינו ראייה גמורה, דאפשר דדעת המג"א היא שאפילו אם נענו אחר חצות נמי אומרים הלל הגדול אף שצריכים להשלים תעניתם מדינא, כמש"כ הדגול מרבבה בשם הריטב"א (שם) וא"כ גם במקום שירדו גשמים קודם חצות יכולים להשלים תעניתם כשרוצים ואומרים הלל הגדול. אך לפי מש"כ בריטב"א לפנינו (כה,ב ד"ה מתני' היו מתענין) שאם ירדו אחר חצות שוב אין אומרים עננו ולא תחנונים אחרים, אך שצריכים להשלים התענית שהיה ראוי לומר הלל הגדול אלא שאין אומרים אותו בכרס רעבה, ומשמע שאם ירדו אחר חצות אין אומרים הלל הגדול, א"כ י"ל שראוי לציבור שלא להשלים תעניתם אם ירדו קודם חצות שהרי עי"ז יפסידו את אמירת הלל הגדול. והא דבני מחוזא אומרים הלל הגדול קודם אכילה צריך לומר דלא חשיבא כרס רעבה כ"כ שהרי אח"כ יאכלו וישתו [ואינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו], וציבור שרוצים להשלים תעניתם גרעו טפי, וצ"ע.
שוב הראוני את דברי האליהו רבה (שם) שחלק על המג"א, וכ' "צ"ע דאם אומרים הלל הגדול בכרס רעבה כשרוצים הציבור להשלים תעניתם קודם אכילה, א"כ יאמרו גם כשירדו לאחר חצות קודם אכילה דלילה, אלא אין אומרים אותו אלא כשאוכלים ביום". ומוכרח בדבריו שהחילוק בין בני מחוזא לציבור שרוצים להשלים, דבני מחוזא אחר אמירת ההלל יאכלו מבעוד יום משו"ה לא חשיב כרס רעבה כ"כ, משא"כ ציבור שרוצים להשלים את התענית שלא יאכלו כלל באותו היום אינם יכולים לומר הלל. מיהו לכאורה לא נתבאר בא"ר האם משום אמירת ההלל אין ראוי לציבור להשלים תעניתם אף כשרוצים, או דילמא אין אמירת ההלל חיוב גדול כ"כ ויכולים להשלים את התענית אף שעי"ז יפסידו את אמירת ההלל.
והנה בעיקר הדין שמשלימים התענית אם ירצו, יש להסתפק האם הוי קבלה חדשה של תענית או דילמא שהוי המשך התענית הקודמת אלא שהיה בידם להפסיקה ולא הפסיקו אלא רצונם להשלים.
ונפק"מ דאמרינן בתענית י, ב ההולך ממקום שאין מתענין למקום שמתענין הרי זה מתענה עמהן ממקום שמתענין למקום שאין מתענין הרי זה מתענה ומשלים. מה יהיה הדין כשהלך ממקום שמתענים למקום שאין מתענים ושמע שבמקומו הראשון שיצא משם נענו אלא שרצו הציבור להשלים האם גם הוא צריך להשלים או לא. ואי נימא שהוי קבלה חדשה י"ל שעכשיו כבר עקר ממקומו ואינו מחוייב לקבלת תענית שלהם, מיהו אם נאמר שאין כאן קבלה חדשה אלא הוי המשך התענית שקבלו עליהם מתחילה א"כ לכאורה הרי הוא צריך להשלים במקומו[5].
והנה לפי מה שביארנו לעיל את החילוק בין יחיד לרבים לדברי הגאון ר' חיים בן הגרי"ז, שציבור מתענים משום המ"ע לזעוק ולהתענות בשעת צרה, א"כ אין סיבה להמשיך את התענית אם נענו ומשמע דהוי קבלה חדשה, אף לפי מש"כ הריטב"א והמ"מ שציבור א"צ להשלים משום שאין מטריחין את הציבור א"כ אם רצו הציבור להשלים ולא חשו לטירחתם לכאורה הוי המשך של התענית הקודמת. אך לטעם שאין משלימין משום שלב בי"ד מתנה עליהם לכאורה יש להסתפק האם כאשר לב בי"ד מתנה היינו רק בסתמא אם לא פירש האדם כנגד הבי"ד אמרינן שקבלת ציבור היא על דעת בי"ד אבל אם פירשו הציבור שאין רוצים בתנאי שלב בי"ד מתנה עליהם האם מהני או לא. ולפי"ז גם יש להסתפק אם רוצים הציבור להשלים האם הוי קבלה חדשה, שאת הקבלה הראשונה כבר הפקיע תנאי שהתנו בי"ד, או דילמא כשרוצים הציבור להשלים יכולים לומר אי אפשנו בתנאי בי"ד והוי המשך של התענית הקודמת, ועי' בהערה מש"כ לפשוט ספק זה[6].
ואפשר [אף שאין זה מוכרח כמובן] לתלות את הצדדים האם הוי קבלה חדשה או המשך התענית הקודמת במה שנחלקו החיי אדם והגאון מקוז'יגלוב. החיי אדם סי' כ"ד כתב שאי אפשר להתפלל תפילה שחציה חובה וחציה נדבה, ומשו"ה אם היה עומד ומתפלל ונזכר שהתפלל פוסק אף באמצע ברכה ואינו רשאי לסיימה בנדבה. ובשיח השדה (שער ברכת ה' סי' ו') כתב שיש לפקפק בזה, דהתם הוי חצי תפילתו הראשון לבטלה וא"כ אשכחן שאין מתפללים תפילה שחציה לבטלה וחציה נדבה, אבל תפילה שחציה חובה וחציה נדבה שפיר אפשר להתפלל. והוכיח כן, דהרי תפילות כנגד תמידין תקנום ובתמיד עצמו משכחת לה שיהיה תחילתו חובה וסופו נדבה, כגון תמיד שנשחט או נזרק שלא לשמה, שכשר ולא עלו לבעלים לשם חובה ונעשה כקרבן נדבה, כמימרא דרבא ריש זבחים, והוי כקרבן נדבה גמור, כדאמרינן בנזיר סו"פ ג' מינין שלר' שמעון שס"ל שאם גילח הנזיר על עולה ושלמים ששחטן שלא לשמן יצא ה"ה דאם גילח על עולת נדבה נמי יצא, וא"כ קרבן תמיד זה תחילתו חובה וסופו נדבה וכשר, וע"ש שהאריך בזה עוד.
וא"כ יש לומר דלחיי אדם א"א שתהיה תחילת התענית חובה וסופה נדבה ע"כ הוי המשך של התענית חובה הראשונה, ולשיח השדה שפיר יש לומר דהוי קבלה חדשה ומשעה שנענו הוי תענית נדבה.
♦

ה. קבלו להתענות כמה תעניות ונענו בתענית הראשונה האם צריך להתענות את שאר התעניות.

כתב הר"ן מסתברא שלא יומו בלבד משלים אלא כל הימים שקבל עליו להתענות. ונראה בדברי הר"ן דקאי בין לשיטת הרמב"ם ורש"י ובין לראב"ד, דהיינו ציבור שהתענו לרש"י ולרמב"ם ונענו אינם צריכים להשלים את שאר התעניות, ולראב"ד אם היה תענית על הגשמים וירדו גשמים א"צ להשלים בין תענית זו ובין שאר התעניות שקיבלו עליהם להתענות. מיהו נראה מתו"ד הר"ן שיחיד שקיבל עליו להתענות כמה תעניות, לרש"י ולרמב"ם, ולראב"ד בין ציבור ובין יחיד שקבלו כמה תעניות על שאר צרות, אפילו אם נענו כבר בתעניתם הראשונה צריכים להשלים ולהתענות את כל שאר התעניות שקיבלו על עצמם.
ובאמת המאירי ובספר הבתים (שערי תענית שער חמישי אות ב', נד' בקובץ שיטות קמאי כאן) כ' בשם הראב"ד שמשלים כל תעניות שקיבל. וכן יש לדקדק דס"ל לרש"י שהרי הסברא שלא יהיה נראה כמתנה עם קונו שייכת בין בהשלמת יום זה לבין השלמת שאר הימים.
והנה לשיטת הראבי"ה פשוט שאין צריכים להשלים את שאר התעניות בין ציבור ובין יחיד בין נתענו על גשמים ובין נתענו על שאר הצרות, דדווקא אם ירדו להם גשמים אחר חצות צריכים להשלים אותו היום כדלקמן, אבל שאר ימים אין צריכים להשלים בכל גווני.
ויש לדון לטעם הרא"ש, שציבור אין משלימים משום שצריכים לומר הלל הגדול בנפש שבעה, דלכאורה טעם זה אינו אלא ביום התענית שבו נענו ובו אומרים הלל הגדול, אבל בשאר הימים שקבלו עליהם להתענות שבהם אין אומרים הלל הגדול אמאי לא יקיימו את נדרם ויתענו. ואין לומר דבאמת ס"ל לרא"ש שצריכים הציבור להתענות את שאר התעניות, שהרי כ' הרא"ש בסוף דבריו א"כ צריך לחלק בין צבור לבין יחיד דביחיד קאמר הרי זה משלים כל התעניות שקיבל עליו, ומיניה נשמע שהציבור אינם צריכים להשלים את כל תעניות שקבלו עליהם ואפילו קבלו כמה תעניות.
ולכאורה צריך לומר דס"ל לרא"ש כמו שנסתפק בנודע ביהודה קמא יו"ד סי' ס"ח, באחד שנשבע עליו ועל זרעו, שאי אפשר להשבע על זרעו, האם אמרינן שהשבועה מיהא חלה עליו או דילמא כשם שאמרינן בגמ' שנדר שהותר מקצתו ע"י היתר חכם הותר כולו ה"ה גם לנדר שבטל מקצתו נמי בטל כולו. ובפשטות דברי הרא"ש מתבארים אם נאמר שכאן חשיב הנדר לאותו יום שנענו בו כבטל מחמת שביטלוהו רבנן כדי שיאמרו הלל בנפש שבעה, א"כ שאר התעניות נמי נתבטלו.
אמנם בבית שלמה יו"ד ח"ב סוס"י פ"ח הביא את ספקו של הנודע ביהודה, וכתב שכל הספק הוא באופן שפירש שני דברים בשבועה אחת, אבל אם נשבע בדיבור אחד הכולל ב' דברים לכו"ע אמרינן שנדר שבטל מקצתו בטל כולו, והוכיח כן מדברי הרב המגיד פ"ט מאישות ה"ב. וא"כ נצטרך לחלק בין אופן שהציבור קבלו בלשונם להתענות חדש או עשרה ימים לבין אם קיבלו עליהם להתענות ימים שונים כקבלות שונות, כגון שני וחמישי ושני. ויהיה הדין שאם קבלו להתענות חודש או עשרה ימים לכו"ע אם ירדו גשמים ונתבטלה התענית הראשונה נתבטלו נמי שאר התעניות, אך אם קיבלו עליהם כל תענית בדיבור נפרד יהיו מחוייבים להתענות את שאר התעניות. ולא נראה כן ברא"ש[7].
מיהו נראה שא"צ לכל זה, דעד כאן לא נסתפק הנודע ביהודה אלא באופן שמקצת מהשבועה לא חלה כלל האם אמרינן שגם שאר השבועה בטילה או לא, אבל הכא הרי חלה הקבלת תענית לאותו יום שירדו בו גשמים, אלא שביטלוהו רבנן כדי שיאמרו הלל בנפש שבעה, וא"כ הוי כנדר שהותר מקצתו דפשיטא שהותר כולו, דמה לי התירו החכם מחמת פתח מה לי התירוהו רבנן כדי לקיים הלל כדינו.
והנה בדברי הרא"ה שהביא האורחות חיים מבואר שיחיד המתענה על צרה שעלולה לחזור ועברה, שצריך להשלים, היינו דווקא אותו היום בלבד, ומשמע ששאר ימים אינו צריך להשלים. וכ"כ המאירי שאפילו קבל עליו תעניות הרבה אין משלים אלא אותו היום בלבד, ולא חילקו בין אופן שקיבל תעניות הרבה בקבלה אחת או שקיבל כמה תעניות בקבלה חלוקה.
♦

ה. התענה על החולה ומת

ברש"י מבואר שחייב היחיד להשלים את תעניתו בין אם נענה ובין אם בודאי לא יענה, ומשו"ה היה מתענה על החולה ומת צריך להשלים תעניתו. וטעמו הוא משום שלא יהיה נראה כמתנה עם קונו, וטעם זה שייך בין אם נתרפא החולה ובין אם מת.
הרמב"ם השמיט את דין יחיד המתענה על החולה ומת, אלא רק כתב שהיה מתענה על החולה ונתרפא צריך להשלים. ולפו"ר נראה שדעתו היא שאם מת החולה אין צריך להשלים את תעניתו. אבל במעשה רקח כ' דלא פליג הרמב"ם, דטעמו של רש"י טעמא דמסתבר הוא. וכ"כ האור שמח, שהרמב"ם לא הזכיר דין זה כדרכו שאינו מזכיר את הדין שאינו מפורש בגמ', אמנם לדינא אין הוא חולק על רש"י.
וברא"ש כ' שאם מת החולה נמי משלים היחיד את תעניתו דכיוון שקיבל עליו תעניות בסתם ולא התנה, דעתו הייתה בקבלה זו דמתוך שקיבל עליו תעניות הללו תהיה מקובלת תפילתו שיתפלל על החולה ועל הצרה, והאי דנקט ונתרפא משום דבדבר זה יש חילוק בין היחיד לציבור.
ומבואר מדברי הרא"ש שאם התענו הציבור על איזה צרה ונתקיימה ואיננה יכולה להתבטל[8] אין חילוק בין יחיד לציבור, ותרוויהו צריכים להשלים את התענית אם נתקיימה הגזירה. והרא"ש אזיל לטעמיה, שציבור שהתענו על הגשמים ונענו אינם משלימים את התענית משום שצריכים לומר הלל הגדול ואין אומרים הלל אלא בנפש שבעה, א"כ אם לא נענו אלא ח"ו להיפך, דודאי ליכא חיוב הלל והודאה, אין סיבה להפסיק את התענית אלא צריכים להמשיך לזעוק על מידת הדין המתוחה עליהם שלא נתקבלה תפילתם.
ולפי מש"כ לעיל בשם ר' חיים בן הגרי"ז, דציבור מתענים מחמת העשה לזעוק ולהריע בשעת צרה, לכאורה יש לומר שאע"פ שאין הצרה יכולה להתבטל מ"מ עדיין נשאר חוב על הציבור להמשיך לזעוק ולהריע[9].
מיהו לטעמים שציבור שנענו אין משלימים משום שאין מטריחים את הציבור או משום שלב בי"ד מתנה עליהם, יש להסתפק האם ציבור שלא נענו נמי אמרינן שאין מטריחין אותם להשלים או שלב בי"ד התנה שגם בכה"ג לא יצטרכו להשלים, או דילמא דווקא במקום שנענו שוב אין מטריחין אותם להשלים ולב בי"ד מתנה שלא ישלימו אבל אם לא נענו צריכים להשלים תעניתם. ובמג"א תקסט, א כתב שלטעמים האלו אף אם מת החולה אין משלימים, אך בשער הציון סק"ח דן מסברא שאולי לא אמרינן לב בי"ד מתנה אלא דווקא אם נענו הציבור אבל אם לא נענו כלל ליכא לב בי"ד מתנה. ונראה מלשונו שלטעם שאין מטריחין את הציבור אין צריכים להשלים, בין אם נענו ובין אם לא נענו כלל. שו"ר בשו"ת הרשב"ש סי' תקפ"ד [ציין לו האור שמח] שכ' שציבור אין צריכים להשלים בין מת ובין נתרפא, שאין מטריחין את הציבור.
והנה לדברי הראב"ד, שרק תענית על הגשמים אינו משלים משום שרוב הגשמים מזיקים, מבואר בפשטות שהיה מתענה על חולה ומת צריך להשלים תעניתו בין יחיד ובין ציבור, וכ"כ להדיא בס' הבתים בשמו - אם קיבל עליו להתענות ימים רבים מפני הצרה או מפני החולה ועברה הצרה או נתרפא החולה או מת חייב להתענות כל אותם הימים שקיבל עליו.
ובמאירי כ' התענה על החולה ומת צריך להשלים, דמ"מ אינו מזיק והשלמת התענית תהיה על שמירת בני ביתו הנשארים לו. ולפי"ז אפשר לבאר דאף אם לית לן את טעמו של רש"י שצריך להשלים שלא יהיה מתנה עם קונו אלא שפיר אפשר להתנות שאם ימות יפסיק תעניתו, מ"מ ראוי להשלים כדי שהתענית תגן על שאר בני ביתו.
♦

ו. הטעם שדוד המלך הפסיק את תעניתו כשמת בנו הראשון הנולד מבת שבע

האור שמח (שם) הקשה על דברי רש"י שהיה מתענה על החולה ומת צריך להשלים את תעניתו, דהא מקרא מפורש מכחישו כשדוד המלך ע"ה היה בתענית בעד הילד אשר ילדה בת שבע לדוד כתיב (שמואל ב' יב' טז-כ) ויצם דוד צום ובא ולן ושכב ארצה, וכו' ויהי ביום השביעי וימת הילד וכו' ויקם דוד מהארץ וירחץ ויסך ויחלף שמלותיו ויבא בית ה' וישתחו ויבא אל ביתו וישאל וישימו לו לחם ויאכל. וחזינן שאחר שמת הילד הפסיק דוד המלך את צומו ואכל, וא"כ יחיד המתענה על החולה ומת חזינן שאינו צריך להשלים תעניתו וכמו שביאר הרלב"ג שם וז"ל "כי הצום יעשה על דרך התפילה והבקשה מהש"י וזה דבר בלתי ראוי אחר מות הילד".
וראיתי מי שיישב קושיא זו ע"פ מש"כ הרשב"א בתשובה (ח"א סי' קמ"ח) שלמלך יש דין ציבור, וא"כ כשם שהציבור אין משלימים תעניתם כך גם המלך אינו משלים תעניתם.
ויש לדון בתי' זה בכמה אנפי. ראשית, הטעם שציבור אין משלימים הוא משום שלב בי"ד מתנה עליהם או משום שאין מטריחין את הציבור, וא"כ יש להביא ראייה האם כשם שלב בי"ד מתנה על הציבור כך מתנה על המלך או לא, וכן לטעם של טירחה נמי צריך למצוא מקור האם אין מטריחין את המלך או לא, ולקוצר ידי הכהה איני יודע לפשוט ספקות אלו. מיהו לפי מש"כ ר' חיים בן הגרי"ז, שהציבור מפסיקים את תעניתם משום שכל תעניתם היא מחמת המ"ע לזעוק ולהריע בשעת צרה, א"כ אין זה שייך אלא בציבור אבל מלך שמתענה על בנו שיחיה דינו כדין היחיד.
עוד יש לדון האם ציבור שהתענו על צרה ונתקיימה צריכים להשלים או לא, עי' לעיל מש"כ בזה, והנה אם נאמר שהציבור משלימים אם התענו על חולה שמת א"כ לא הועיל תי' זה ולא מידי, שהרי אפילו אם נאמר שדין המלך הוא כציבור לעניין זה מ"מ גם הציבור אם התענו על חולה ומת צריכים להשלים תעניתם.
עוד נראה שתי' זה לא יהני מידי לדברי הראבי"ה והמרדכי שאין חילוק בין יחיד לציבור ותרוייהו אם נענו ביום התענית צריכים להשלים, א"כ אף אם מלך דינו כציבור צריך להשלים תעניתו.
והנה לפי מש"כ המאירי, שטעם השלמת התענית כשמת החולה הוא כדי להגן על בני ביתו הנותרים, יש לומר בפשטות שדוד המלך ידע שלא נגזרה גזירה אלא על בנו הנולד מבת שבע, וא"כ כשכבר נתקיימה הגזירה שוב סר עוונו וחטאתו נתכפרה ושוב אין שאר בני ביתו בסכנה, שיהיה צורך לצום ולהתענות עבורם. מיהו לטעמו של רש"י שמשלים כדי שלא יהיה נראה כמתנה עם קונו עדיין יל"ד בזה, ועי' מועדים וזמנים ח"ז סי' רמ"ט משכ"ב.
♦

ז. התנה במפורש שלא להשלים אם תענה תפילתו

נראה שאם כשקיבל על עצמו תענית על החולה התנה בהדיא שאם יתרפא החולה לא ישלים תעניתו, ונתרפא החולה א"צ להשלים תעניתו שהרי תנאו קיים. אמנם יש לדון האם ראוי לעשות כן בשעת קבלת תענית או לא.
ולפי רש"י משמע שאין ראוי לעשות כן, דהא אינו מפסיק תעניתו כשנתרפא החולה אפילו כשלא התנה כן בהדיא כדי שלא יהיה נראה כמתנה עם קונו, כ"ש שלכתחילה אינו ראוי להתנות עם קונו. אבל מדברי הרא"ש, שכ' שכיוון שקיבל התעניות בסתם ולא התנה ע"כ שדעתו היה להתענות בכל גווני, א"כ משמע שלכתחילה יכול להתנות כן שאינו משלים אם יתרפא החולה, ולא הזכיר הרא"ש כלל שאין ראוי לעשות כן ומשמע שפיר שיכול לכתחילה להתנות שלא ישלים אם יתרפא החולה.
ומהא שציבור אין צריכים להשלים אם נענו משום שלב בי"ד מתנה עליהם אין להוכיח דשפיר דמי להתנות מתחילה. לא מיבעיא ע"פ מש"כ הריטב"א, שבי"ד מתנים משום טורח הציבור, י"ל שאף שאין ראוי להתנות כן מ"מ הקלו משום טורח הציבור, אלא אף למבואר במ"מ שטעם שלב בי"ד מתנה אינו משום טורח הציבור אכתי יש לומר שכיוון שאין המקבל תענית בעצמו מתנה כן אינו נראה כמתנה עם קונו, משא"כ יחיד שיקבל עליו תענית ויתנה נראה טפי כמתנה עם קונו ואינו ראוי לעשות כן.
הרמ"א יו"ד רכ, טו כתב ונ"ל שכל זה שצריכים להשלים תעניתם אפילו אם עברה הצרה מיירי שקבלו עליהם בסתם אבל אם פירש דבריו כגון מי שנדר ואמר אם יחיה פלוני החולה אתענה כך וכך או אתן כסף לצדקה אם מת אותו פלוני פטור מנדרו שהרי התנה כן בפירוש וכל שכן האומר אתן סלע זה לצדקה כדי שיחיה בני ואם לא יחיה לא אתן אע"ג דעובד ע"מ לקבל פרס מ"מ פטור אם לא יחיה. והנה הרמ"א מיירי שאינו מקבל עליו התענית אא"כ יחיה והיינו שאין הקבלה חלה כלל עד אשר תתמלא תפילתו ובקשתו ואז יתענה, אבל אם כבר מקבל ע"ע תענית מעכשיו אלא שאם תענה תפילתו ירצה להפסיק אותה לא מיירי הרמ"א כלל. ומדברי הרמ"א נראה שאין ראוי לעשות כן לכתחילה דנראה כמשמש את רבו ע"מ לקבל פרס.
והנה המשנ"ב תקסט, ד הביא את דברי הרמ"א על דין השו"ע שיחיד המתענה על חולה ונתרפא צריך להשלים כל תעניות שקיבל עליו, ומשמע שס"ל ששווה תנאי שמתנה שיתענה אם יתרפא החולה לבין תנאי שמתנה שאינו רוצה להשלים את תעניתו אם יתרפא החולה. וא"כ שמעינן מינה שאין ראוי כ"כ לעשות כן, דהוי כעבד המשמש את רבו ע"מ לקבל פרס.
♦ ♦ ♦