הרב אריה אידנסון

דין ריבית בדמי מקח והיתרים לכך

הקדמה

אע"פ שמדאורייתא ריבית אסורה רק כתשלום על הלואה, ולא כתשלום על דמי מקח, בכל זאת מדרבנן אסרו גם דבר זה[2]. וכך מבואר במשנה ב"מ[3] דף ע"ב עמוד ב'. ויש ב' דרכים שיש מעין הלואה בדמי מקח: א. הנקרא בלשון חז"ל 'פסיקה', והוא מי שמקדים לתת מעות עבור מקח שעדיין לא קנה. ואז ההגדרה היא שהקונה מלוה למוכר את הדמים עד שיקבל את החפץ ויתחייב לשלם. ב. הנקרא 'טרשא', והוא מי שדוחה את התשלום עבור מקח שכבר קנה. ואז ההגדרה היא שהמוכר מלוה לקונה את דמי התשלום עד הזמן שקבעו. והריבית השייכת היא בב' אופנים: א. כאשר קוצץ לשלם יותר להדיא, דהיינו בפסיקה מוכר בזול תמורת הקדמת המעות. ובטרשא קונה ביוקר עבור דחית התשלום. ב. גם כאשר לא קוצץ להדיא יש חשש שהשער ישתנה עד זמן התשלום, דהיינו בפסיקה השער בשוק יתייקר, והוא יקבל לפי שער זול של זמן התשלום. ובטרשא להפך שהשער יוזל והוא ישלם לפי שער היוקר שהיה בזמן קבלת החפץ.
ונחלקו הראשונים אם דינם שווה או שונה. מצד אחד, מבואר במשנה (ע"ב עמוד ב') שפסיקה אסורה אפילו בשוויה. משום חשש שיוקר השער. אלא אם כן יצא השער ונתן דמים בעין, שאז יוכל הלוה לקנות את החפץ עכשיו ולא חיישינן שמא יתקייר, כיון שיצא שער קבוע. או שלמוכר יש מהמוצר שפסקו עליו, שאז חז"ל הקילו לדון כאילו החפץ נקנה למלוה ומתייקר ברשותו. וכן רב נחמן (דף ס"ג עמוד ב') פסק שגם ביש לו אם מחוסר גוביינא אסור להוזיל, ואילו בטרשא (ס"ה עמוד א') רב נחמן התיר גם ביותר משוויה, ורק בקצץ להדיא עבור ההמתנה אסר. וא"כ לכאורה דיניהם חלוקים. וכך כתב הריטב"א בדף ס"ה, וכ"כ בספר הישר לר"ת (סימן תקע"ט), בלא לפרש הטעם. והריטב"א ביאר את טעם החילוק, שבטרשא המקח חל והדמים אינם הלואה אלא דמי מקח, ויכולים לקבוע מראש את זמן תשלום דמי המקח, ולא נעשה הלואה משו"ה, משא"כ בפסיקה, שעדיין לא חל המקח כלל, וא"כ זו נתינת דמים בעלמא בלא חלות מקח, והוא הרבה יותר דומה להלואה. ולכן בעינן יצא השער או יש לו כדי שיהיה שם מקח.
אבל תוספות (דף ס"ג עמוד ב' ד"ה ואמר ליה) ורוב הראשונים בדף ס"ה (רמב"ן ופסקי הרי"ד וכו') כתבו שטרשא ופסיקה שווים, וכך נפסק להלכה בלא חולק (יו"ד קע"ג ס"א וס"ז), ולא ס"ל כחילוק הנ"ל. ועל האיסור להוזיל במחוסר גוביינא כתבו תוס' וסיעתם שמכיוון שגם בטרשא אסור כאשר המוכר מפרש בהדיא שהוא מעלה את המחיר עבור ההמתנה, הרי שכל שיצא השער והוא קובע מחיר יותר יקר הרי זה מפרש להדיא. ומזה למדו שגם בטרשא אסור למכור ביוקר כאשר יצא השער[4]. והיישוב לכך שבפסיקה בעינן יצא השער או יש לו משא"כ בטרשא, יתבאר בהמשך דברינו.להלכה ולמעשה, יש כמה שאלות חמורות בריבית בדרך מקח.
א. בהזמנת מוצרים כאשר משלם בשעת ההזמנה והאספקה לאחר זמן, שדינו כפסיקה המבואר בש"ס, וצריך שיצא השער או שיש לו. ובהרבה מקרים לא יצא השער וגם אין לו, כמו בהזמנת טיסה או קייטרינג לאירוע, שהמחיר אינו קבוע, ויש חשש שמא יעלה או ירד מחירם ויעבור על איסור ריבית מדרבנן. ואף אם יש לו עכשיו מטוס שמבצע טיסות, או מנות אוכל מוכנות לאירוע אחר ג"כ קשה, שהרי לא יועילו לו כלל הטיסה או האוכל עכשיו, אלא רק בזמן שקבעו, וא"כ מ"ש לומר שהחפץ כבר קיים וחל המקח עליו והוי כאילו התייקר ברשות הקונה. והרבה פקפקו בזה עיין חוט השני (פרק י"ג עמ' צ"ח) ועוד.
ב. כל הזמנת מוצר שצריך לייצר בהזמנה, כמו ריהוט ביצור נגר או תפילין או פאה. לכאורה הוא ג"כ פסיקה, ול"ש יש לו כיון שהחפץ לא קיים עדיין.
ג. כאשר יש הנחה למי שמשלם במזומן והוא משלם באשראי ולא מקבל את ההנחה, האם נחשב הדבר כאילו הוא מפרש, שעבור דחית התשלום ישלם יותר ויהיה זה אסור בטרשא או לא.ונראה לדון טעם להתיר בכ"ז[5] (אם לא מפרש להדיא ב' מחירים עבור המתנת מעות[6]) כיון שאין שומתו ידועה. וזה מכמה סיבות:
א. יש טווח מחירים גדול בין החנויות השונות[7], ולא חיישינן שישנה את המחיר באופן שאין שום חנות שעכשיו מוכרת במחיר הזה. וזה היתר ששייך בין בטרשא ובין בפסיקה, כפי שיתבאר כמעט בכל הפוסקיםז).
ב. גם אם יחרוג מעבר למחיר זה כל שיש עוד סוגים של המוצר במחיר יותר יקר או זול, אע"פ שהמוצר שהוא קנה אינו במחיר הזה - מותר, כפי שיתבאר.[8][9]
ג. וכן גם בטרשא, כאשר קנה כמות גדולה, והמחיר של כל פריט הוא זול יותר מאילו היה קונה כ"א בנפרד. מותר לייקר עד כדי המחיר שהיה משלם לכל פריט בפנ"ע. אע"פ שהוא קנה כמות גדולה. וכן על דרך זה כפי שיתבאר.
ד. ויש עוד היתר, שאע"פ שעכשיו יש מחיר קבוע כל שהמחיר משתנה תדיר [כגון שינוי שערי חליפין, הסכמי יבוא תנאי סחר], ומשו"ה יש צד גדול שהשער שיש עכשיו לא יהיה קיים אז. יש ג"כ סברא להתיר מכיון המחיר הקיים לא נחשב קבוע, וישתנה עד זמן הפרעון. שוב כאשר מוסיף יותר לא נחשב שמוסיף על המחיר.
ד. ויש עוד נידון למעשה, והוא בהלואת דולר, כפי שמקובל בהרבה גמחי"ם. שאם דנים את הדולר כפירות שלא יצא להם השער ולא כמטבע, אסור להלות דולר בדולר אא"כ יש לו[10]. ולמשנ"ת יהיה יש להתיר באופן שמשלם בשקלים, לשיטת הרשב"א (וכפי שהסכימו גדולי הפוסקים למעשה), שקניית מטבע במטבע אחר מותרת אפילו ביותר מהשער עכשיו כיון השער משתנה תדיר[11]. ולכאורה, יכול לקצוץ ביותר שקלים מהשער עכשיו ולהתנות שאם יהיה יותר מהשער בזמן הפרעון ימחל לו את ההפרש. ולשיטת רוב הפוסקים אי"צ לזה אלא יכול לפסוק לפרוע שקלים כשער של זמן הפרעון, ומותר לדעת הלבוש והש"ך בדעת רבינו חננאל כפי שיתבאר בהמשך[12]. ונבאר דינים אלו ממקורם בעז"ה.
♦

א. מחלוקת רש"י ור"ח בהיתר טרשא דר"נ

א. בבבא מציעא דף ס"ה. במשנה איתא: "מכר לו את שדהו, ואמר לו: אם מעכשיו אתה נותןלי - הרי היא שלך באלף זוז, אם לגורן בשנים עשר מנה – אסור". ובגמ': "ואם לגורן בשנים עשר מנה אסור. אמר רב נחמן: טרשא שרי". ופי' רש"י: "טרשא שרי. למכור סחורה בהמתנה ביותר מדמיה". "איתיביה רמי בר חמא לרב נחמן, ואמרי לה רב עוקבא בר חמא לרב נחמן: ואם לגורן בשנים עשר מנה - אסור! - אמר ליה: התם - קץ ליה, הכא - לא קץ ליה".
ב. ונחלקו רש"י ורבינו חננאל בביאור הטרשא המותרת, והחילוק בין קץ ללא קץ: לפי רש"י, בטרשא דרב נחמן קונה עכשיו ומשלם לאחר זמן, והוא קוצץ עם המוכר לשלם אז סכום כסף מסוים שהוא יותר מהשווי עכשיו. וא"כ זה ממש כמו המשנה שאם לגורן בשנים עשר מנה אסור, ומדוע שזה יהיה מותר? והתירוץ הוא שהמוכר לא אומר בפירוש את שתי האפשרויות אם עכשיו בזול ואם לאחר זמן ביוקר, ולא קץ דהיינו שאין קציצה של ב' אפשרויות על ההוזלה.
ואילו רבינו חננאל[13] מפרש שהמוכר לא קובע עם הקונה סכום כסף מסוים, אלא המוכר פוסק עם הקונה שיקנה עכשיו ויפרע לאחר זמן כפי השער בזמן ההוא. אולם, אנו יודעים שהשער של זמן הפרעון יהיה יותר יקר, מפני שאז הפירות פחות מצויים. וההיתר בזה הוא משום שהמוכר לא פירש לו סכום כסף מסוים שהוא יותר מהשער עכשיו, אלא קבע לו לפי השער של זמן הפרעון. והרי אם מאיזה שהיא סיבה יהיה יותר זול אז אכן הקונה ישלם פחות, ולכן חשיב לא קץ[14].
ג. ובטעם ההיתר לשיטת רבינו חננאל, נראה שנחלקו הראשונים האם הוא עצם זה שלא קץ או שצריך סברא נוספת. הרמב"ן בחידושים וכן בספר התרומות (שער מ"ו ח"ד ס"ק ל') הביאו את הסברא שלא קץ הנ"ל דהיינו אפשרות ההוזלה, מלבד זאת הוסיפו: "משום דאמר ליה חיטים קדחו לי באכלבאי". וסברא זו מוזכרת בגמ’ דף ס"ג עמוד ב’ וכעין זה בטרשא דר"פ, דהיינו שמכיון שהחפץ נמצא כבר אצל המוכר והוא רוצה להשאירו אצלו עד זמן היוקר, ולא עתיד להתקלקל עד אז. יכול לדרוש כבר עכשיו תשלום של שעת היוקר כדי שלא יפסיד את הריוח שתכנן להרויח, ואינו נחשב דרישת ריבית. ואע"פ שלא פוסקים כן, משום שאף שהדרישה מצד המלוה אינה משום המתנת המעות, מ"מ הסיבה שהלוה משלם הוא עבור המתנת המעות והוי ריבית. ולזה מהני הצירוף שלא קץ שיש אפשרות הוזלה, ואין למוכר ודאי ריוח ובאופן זה מותר.
אבל בפסקי רי"ד (ב"מ ס"ה) נראה, שאפשרות ההוזלה הוא כל טעם ההיתר. שהקשה על פירוש רש"י כמו שהקשו התוס' הנ"ל מדרב נחמן שאסר פסיקה בזול משום אגר נטר, א"כ יאסר גם טרשא ביוקר. ושוב הביא פירוש ר"ח וכתב ע"ז "וזה הפתר' נר' לי, מהשתא לא קשיא דידיה אדידיה דהיכא אמ' רב נחמן כל אגר נטר לי אסור היכא דקצץ לו אותו האגר כגון שמכר לו סחורתו בדמי' יקרים ממה ששוה עכשיו בעבור שממתין לו אבל כשמוכר לו כשער שילך בעת הפירעון כיון שאינו קצוב אותו השער אף על פי שהסתם מוכיח כי אז תהיה יותר יקרה מותר שפעמים שהיא מזדלזלת". והרי פשוט שבפסיקה בהוזלה לא שייך חיטים קדחו, וע"כ שההיתר עצם זה שלא קצוב הריוח[15]. וזה כשיטת התוס' שקציצת דמי מקח ביותר מותרת כל שלא ניכר להדיא, וכסברת הט"ז (סימן רע"ג ס"ק י"ב) שהאריך שיש מחזי כריבית בזמן הפסיקה כאשר נותן ב' אפשריות, וגם בזמן התשלום מחזי כריבית כאשר משלם יותר מהשער, עיי"ש דבריו. ולכן לפי' ר"ח אליבא דרי"ד צריך שבזמן התשלום השער יהיה כמו המחיר בשוק, ואז גם אם זה יקר יותר מזמן הפסיקה לא ניכר הריבית.
ד. ונחלקו הראשונים בפירוש שיטת ר"ח אם איירי בקץ את ב' האפשרויות או לא: הרמב"ן וסה"ת (שער מ"ו ח"ד ס"ק ל') פירשו שאיירי בקץ, ומשו"ה לא נפסק להלכה כשיטתו, כמו שנדחה טרשא דרב חמא (בגמ' שם דף סה ע"ב). אבל הרבה ראשונים הביאו את דבריו ופירשו דאייר בלא קץ [וכפי שביארנו את דבריו לעיל], ופסקו כן להלכה. כן הוא בפסקי הרי"ד (הנ"ל) ובאו"ז (ב"מ סימן קפ"ג), כתב: "וכתב בפר"ח זצ"ל ולית הילכתא כרב פפא. והילכתא כרב חמא. אבל לית הילכתא כרב נחמן לא כתב שסבור דהילכתא כרב נחמן", הרי שפסק כן להלכה בשם ר"ח.
ועיין בשיטה מקובצת בשם רמ"ך שהביא פירוש זה מרבינו שרירא ורבינו חננאל ורבינו ניסים ז"ל, וכתב שדינא הוא דלשתרי כיון שיש אפשרות שהשער יוזל לבסוף הילכך ליכא איסורא כלל. וכך מפורש בסה"ת הנ"ל, שאע"פ שפירש כרמב"ן כתב: "ומשמע דאי א"ל סתם תתן באייר כשער של אייר מותר דא"ל חיטי הוא דקדחו באכלבאי והכא זביני הוא ושרי". וכן בסוף הס"ק הנ"ל כתב: "ומסתברא דטרשא המותרת לכל הסברות הוא על ענין זה כשאומר לו בלא מעכשיו הרי פירות הללו מכורות לך בדמים שישוו באייר בין רב בין מעט. משום דא"ל חיטי הוא דקדחו באכלבאי וזביני הוא ושרי". וא"כ להלכה הדין מוסכם שאם מפרש אסור ואם אינו מפרש מותר, ונחלקו רק בביאור הגמ'.
♦

האם לר"ח מותר גם ביצא השער

נחלקו הפוסקים מה הדין לר"ח באופן שיצא השער של עכשיו, האם אסור לפסוק שישלם כשער של זמן אחר, כמו לפי התוס' דף ס"ג עמוד ב', או שכיון שלא פירש סכום כסף שפיר דמי:
א. בלבוש (קע"ג א') ובש"ך (קע"ג ג') התירו למעשה[16]. והאחרונים הביאו ראיה לדין זה מסה"ת הנ"ל, שהרי הוא איירי בדינו של ר"ח - שהמוכר מפרש אם במזומן כשער של עכשיו ואם באשראי כשער של אז, וע"ז כתבו שאם הוא לא מפרש לכו"ע שרי. הרי איירי שיש שער עכשיו, ומ"מ בלא מפרש שרי. עיין גידולי תרומה שם, וברע"א על השו"ע פירש כך את הדיוק, וכן בספר כהונה עולם (ריש קע"ג) הכריע כן, וכן בחכמת אדם (כלל קל"ט ס"ב)[17].
וכן נראה בתשובות הגאונים שערי צדק (ד ב כח): "וששאלתם: אמר רב נחמן טרשא שרי. מאי ניהו טרשא. הכי פירושה: ראובן דמזבין לשמעון חיטי או חמרא, וקא אזיל בניסן כור בדינר, ולא פסק ליה דמי. כדמיפרע מיניה בתמוז אי חשיב ליה עליה כשלשים דינר כסף שרי ליה למשקל שלשים כסף. וכי האי מעשה קריוה רבנן טרשא". הרי נראה שיש מחיר בזמן הפסיקה.
ב. אולם, רע"א דייק מתוס' (ס"ה עמוד ב' ד"ה והלכתא) שגם טרשא דר"פ אסור ביצא השער, והתם לרש"י איירי בקבע כשער דלקמיה ולא בקוצב דמים, ואפ"ה אסרו. וא"כ זה נגד סה"ת[18]. ובגידולי תרומה התקשה איך יתפרש הירושלמי שהובא ברשב"א, עיי"ש שרצה לדחוק בסה"ת שאיירי בלא יצא השער, ובכהונת עולם הנ"ל נחלק עליו טובא[19].
ובאו"ז לכאורה נראה כאוסרים, כי הוא הביא את רש"י ור"ח ושוב את הרמב"ם וס"ל שהוא כר"ח, וכתב שהנ"מ בלא יצא השער, ונראה שקאי על כל הפירושים ובפסקי או"ז יותר נראה שקאי על כל השיטות, ויל"ע. וזה תלוי אם מפרשים בדעת הרמב"ם שהוא פסק את דינו של ר"נ, ואז מבואר שביצא השער אסור[20]. וזו אכן שיטת או"ז הגהות' מרדכי ותשובות הרשב"א במקום אחד. אבל יש מפרשים שהרמב"ם לא כפסק כר"נ, ואז להפך, וכ"נ מהמ"מ, ב"י ומבי"ט ח"א קי"ד, וכך נקטו כל הפוסקים.
ג. ולכאורה מחלוקת זו תלויה בטעם ההיתר של רבינו חננאל. שאם ההיתר כרמב"ן וספר התרומות משום חיטים קדחו לי באכלבאי, אין טעם שביצא השער יהיה אסור. שהרי ההיתר לא משום שלא ניכר שמוסיף יותר, אלא משום שדורש את השער של אז, ומותר כל שלא קץ. ואף שאוסרים באומר את ב' האפשריות, כי אז מפרש שמוכן למכור היום במזומן, ורק עבור ההמתנה דורש את השער היקר. וא"כ אינו משום מה שהיה משאיר אצלו את החפץ. משא"כ ביצא השער לבד שלא הזכיר שמוכן למכור עכשיו, איזה גריעותא יש בזה. שהרי מותר לדרוש את השער של אז. ורק לשיטת התוס' שיסוד ההיתר משום שלא ניכר שמיקר שייך איסור זה. ושמעתי מכמה ת"ח שתמהו כן. ושמא רע"א מודה שאין מקום לסברת הרמב"ן להגבלה זו. ורק רצה להחמיר את תוס' וצ"ע שספיקא דרבנן לקולא, ולשיטת פסקי הרי"ד הנ"ל שגם רבינו חננאל משום שלא ניכר הריוח שאפשר שיוזל י"ל שביצא השער עכשיו יותר חמור ולא מהני צד ההוזלה.
ולמה שיתבאר לקמן, שהגאון והחוו"ד למדו מהרמב"ן היתר גם כאשר יש עכשיו שער, אם הוא יכול להשתנות לזמן התשלום, הרי שאע"פ שעכשיו יצא השער מ"מ מותר משום ההמשך, וזה ע"כ כש"ך הנ"ל.
♦

ב. האם לרש"י צריך שהשער בזמן התשלום יהיה כפי המחיר היקר שקבעו

מנהג הסוחרים בכל הדורות היה לסמוך על טרשא של רש"י, דהיינו למכור בדחיית תשלום במחיר יותר יקר. ונחלקו רבותינו הראשונים (הרמב"ן, הרשב"א ועוד) ועוד מגדולי האחרונים (שו"ת לחם רב לבעל הלחם משנה סימן י"ד, שו"ת מהרח"ש חלק ג' סימן י"ז, שו"ת פני משה חלק א' ע"ג ועוד רבים). האם לפי רש"י טרשא מותרת בכל גווני, או שיש הגבלות להתירו. וננסה לסכם את הדברים.
♦

שיטת הרמב"ן שלא יהיה מחזי כריבית

איתא ברמב"ן (ס"ה.): "והוי יודע שלדברי רש"י ז"ל לא התיר ר"נ לומר לזמן פלוני בכך וכך אלא בששער אותו זמן הוא ביוקר והתנאי שהוא מתנה עמו הוא השער של אותו זמן ברוב השנים, ולפיכך לא מיחזי כאגר נטר לי, וכתבתי זה מפני ששמעתי אומרים שהלכה כר"נ כפי הפירוש שפרש"י ז"ל, ודרב פפא בדקץ ליה ואמר אם מעכשו ואין הלכה כמותו, ועל כן נהגו ליתן פירות בכפלים וכפלי כפלים מכדי דמיהן לזמן ואומרים דכיון דלא פסק אם מעכשו שרי, ודבר זה איסור גמור לדברי כולם כיון שלא פסק עמו בכעין השער שיצא". והדברים הובאו בחידושי רע"א (קע"ג א').
דהיינו הרמב"ן התקשה איך אפשר להתיר טרשא לרש"י, הרי זה נראה כריבית[21]. ומשו"ה הוא הגביל את התירו של רש"י רק לאופן שבדרך כלל בזמן התשלום השער היוצא יהיה כפי התוספת שקבעו עכשיו. ולכן הדבר לא מחזי כריבית, כי בזמן המכירה הוא לא מפרש ובזמן התשלום זה המחיר לכולם. וזה פירוש מחודש ברש"י, שלא הזכיר כלל שמדובר רק באופן כזה. וא"כ, לכאורה, לפי הרמב"ן התירו של רש"י הוא כהיתרו של רבינו חננאל, שהקונה משלם כפי השער היקר של אז. ויוצא שנחלקו בפרטים קטנים: א. ר"ח מחמיר לא להזכיר סכום כסף ולרש"י מותר להזכיר, משום שמסתמך ע"ז שבדר"כ כך יהיה השער. ולר"ח לא מועיל היתר זה, יתכן משום שצריך ודאי, ועוד הרי לשיטתו צריך גם אפשרות שהשער יוזל וזה לא שייך בקוצץ דמים ולרש"י אי"צכ). ב. לרש"י אסור לפרש ב' האפשרויות ולר"ח מותר. ולכאורה, הכל הוא כדי שלא יהיה בגדר 'מפרש' ולכן לר"ח צריך אפשרות הוזלה, ולרש"י שלא יפרש ב' אפשרויות.[22]
♦

שיטת הרשב"א שרבנן התירו שלא תנעל דלת בפני לוקחים

א. וברשב"א כתב: "אבל כל שלא קצץ מתחלה והוא מן הדברים שאין לו עכשיו דמים ידועים וקצובים ואמר לו לזמן פלוני בכך וכך מותר, וכדרב נחמן דאמר התם קץ הכא לא קץ, וכן פסק הרב בעל המאור ז"ל. ונראה שעל כן סמכו במקומות האלו למכור באשראי בדמים יתרים, וטעמא דכולה מלתא נראה משום דדרך מקח וממכר הוא וכל כיוצא בזה ליכא איסורא דאורייתא[23] וכדי שלא תנעול דלת בפני לוקחין ומוכרין הקלו בו[24]".הרי שגם הרשב"א הסכים שמסברא יש בעיה בזה שמשלם יותר מהשער של זמן התשלום, אלא שס"ל שכיון שהוא ריבית דרבנן, בגלל דרך מקח, הקילו בענין זה כדי שלא תנעל דלת מפני לוקחים ומוכרים[25].
ב. הסבר זה, שהתירו של רש"י הוא קולא של רבנן משום תקנת השוק, כבר מבואר בספר הישר לר"ת [חלק החידושים] (סימן תקע"ט): "אלא כך נראה בעיני דטרשא כגון חפץ שוה אלף בי"ב לגורן מותר כדמוקי לה בדלא קץ ליה. דרבית דרבנן אקילו ביה היכא דלא קץ ביה וליכא שער קבוע משום דתקנת השוק ששניהם רוצין בהקפה. וזה הדין בהקדמת חפץ אף על פי שמוסיף על דמיו. אבל בקניית חפץ יש חילוק בין יש לו בין אין לו". ולכאורה ר"ת ג"כ יסכים לרשב"א לדינא, שהרי כל דינו של הרמב"ן בא לבאר למה לא יהיה בזה בעיה של מיחזי כריבית. ואם ר"ת מסכים שזה רק מיחזי, ורק ריבית דרבנן התירו בכה"ג משום תקנת השוק, אין טעם לאיסורו של הרמב"ן וי"ל[26]. ודברי ר"ת אלו הובאו בספר התרומות (מ"ו ד' ס"ק ל'), ובשיבולי הלקט (ריבית סימן מ"ה). ודברי הרשב"א הובאו בנימוקי יוסף בסוגיא. וא"כ זו שיטה מרווחת מאוד[27].
ג. באור זרוע (פסקי בבא מציעא סימן קפ"ג) מפורש שרק לר"ח צריך שהשער בזמן התשלום יהיה כפי שקבעו, משא"כ לרש"י אין צורך בזה. האו"ז הביא פירוש ר"ת הנ"ל, שהוא כרש"י, וכתב: "וכן פר"ח זצ"ל נותן לו הפירות במרחשון ומתנה לפורעו הדמים באייר כשער של אייר שהוא ביוקר. ומקשי' עלה והא תנן אם לגורן בי"ב מנה אסור. ופרקינן מתני' דקץ לה ולפיכך אסור. אבל בטרשא לא קץ אלא אמר לו תן לי כמו ששוין פירותיי בעת שתפרעני דמיהן עכ"ל. הרי פי' כדברי רבינו תם זצ"ל שמייקר המקח אלא בזה פליגי שלרש"י זצ"ל אף על פי שהפירות שנתן לו במרחשון אינן שוין באייר הדמים שנותן לו באייר אפי' הכי שרי. ולפי פי' ר"ח זצ"ל לא שרי אלא א"כ אם שוים באייר לפי שהדמים שהוא נותן לו". וכמובן שאין בזה ראיה גמורה, שהרי גם הרמב"ן מודה שלרש"י אי"צ שהפירות יהיו שווין בזמן התשלום את המחיר שקצץ עמו, אלא די בזה שברוב פעמים כך השער, ולכן מותר לקצוץ מראש. ולר"ח זה רק כפי השער של התשלום. מ"מ בזה שהאו"ז תלה ד"ז במחלוקת רש"י והר"ח. ולרמב"ן גם רש"י מודה לעצם סברת ר"ח אלא שהוא נחלק בשאלה האם הדבר תלוי בשעת התשלום או בשעת הקציצה. והאו"ז לא הזכיר שגם רש"י מודה בעיקר הדין לר"ח והצריך שבשעת קציצה ברוב פעמים יהיה כך השער, ולכן נראה מאוד שלא ס"ל ד"ז.
ד. ומצאתי בשו"ת תורת חיים למהרח"ש (חלק ג סימן יז) שדן בדעת האו"ז כמ"ש, וז"ל: "ולפי זה צריך לומר שמה שכתוב בהגהת אשירי בשם אור זרוע עלה דההיא דטרסא דשרי רב נחמן וז"ל ואפילו לא שוה ביום פלוני בדמים שהוא נותן לו אז אפילו הכי שרי לפירוש רש"י, על כרחיך צריך לומר דהיינו שרוב הפעמים שוה באותם דמים אעפ"י שעתה בפעם הזאת אינו שוה הדמים שנותן לו אז, ואם הדברים כפשוטם צריך לומר שחולק אור זרוע עם רמב"ן בפירוש דברי רש"י". הרי שהתלבט אם לפרש כפשוטו, שהוא חלוק על הרמב"ן, או לדחוק בדבריו ולהשוותו לרמב"ן.
♦

להלכה ולמעשה

להלכה הדבר לא כ"כ ברור: הטור והשו"ע (סימן קע"ג) התירו את טרשא של רש"י ולא התנו שזה מותר רק באופן שאז יהיה השער כן. וזו השמטה גדולה אם הם סברו שזה אסור, שהרי אין טעם להניח שכך המצב בדרך כלל. אבל הב"י הביא את סה"ת בשם הרמב"ן וכן הגרע"א על השו"ע. למרות שכל שאר נו"כ השו"ע לא הביאו.
ויש הרבה תשובות מגדולי האחרונים על טרשא ביוקר "שהכבידו השער", וסמכו על הרשב"א שהתיר כרש"י, כל שאין שומתו ידועה. ובכל אריכות המו"מ שלהם לא הזכירו תנאי זה כלל - שיעלה השער כפי שקצבו. ואיך אפשר לסמוך שתמיד מדובר שהשער בזמן הפרעון עולה כפי שקצבו. ומדבריהם מבואר שיסוד המסחר היה בנוי על זה, ואם לא הרוויחו כלום, שחיטי קדחו באכלבאי, איך זה בנה את המסחר עיין שו"ת מבי"ט (ח"א קי"ד) וכן בשו"ת מהרלב"ח (סימן ע') שפשוט להיתר, ועיין בכנה"ג (קע"ג בטור) עוד מקורות. ועיין בשו"ת לחם רב לבעל הלחם משנה (סימן י"ד) שאי אפשר לטעון קים לי כשיטת הרי"ף והרמב"ם שלא פסקו טרשא דר"נ "אלא שראוי לסמוך על טעם זה דראינו המנהג פשוט בכל העולם הפך דברי הרי"ף והרמב"ם שכל הסחורות הנמכרות בודאי שמוכרים אותם ביותר ממה שהם במעות בעין ואם כן נעלת דלת בפני התגרים ובפרט בעירנו שאלוניקייי לפי סברת הרי"ף והרמב"ם לא היה לנו מקום לישא וליתן שכל מי שלוקח לזמן לוקח בהמתנה ביותר מכדי דמיו והמוכר בשביל כך מוכרו לו אלא ודאי המנהג פשוט כהרא"ש וסייעתו". ודאי משמעות דבריו שלקחו ביותר גם בלא השער יהיה כך אז, אלא כדי להרויח את התוספת.
אבל עיין בכהונת עולם (קע"ג) שכתב שהלח"מ איירי רק באופן שישווה אז, וכשיטת הרמב"ן, שאל"כ למה דן - שיאמר קיי"ל כרמב"ם הרי לרמב"ן גם רש"י אסר אז. וגם בשו"ת מהרח"ש הנ"ל חשש לרמב"ן. וכן בפני משה הנ"ל ובחלק ג סימן ו' חושש לרמב"ן למעשה.
וע"ע בנתיבות שלום (קע"ג ס"ק ז') שכתב שהמנהג להקל בכל גווני, דלא כרמב"ן הנ"ל. ובכל הדורות הקילו טובא בטרשא. ועיין בשו"ת לחם רב לבעל הלח"מ הנ"ל שמבואר בדבריו חידוש שאזלינן בזה בתר מנהג, ואע"פ שבעלמא אפשר לטעון קים לי, נגד מנהג אי אפשר לטעון קים לי. וכן מתבאר שם שגם כאשר נהגו גם בדברים שאי אפשר להצדיק ע"פ הלכה, החלק שאפשר להצדיק נשאר בתוקפו ואי אפשר לטעון קים לי נגד זה. ול"א שזה מנהג שלא ע"פ חכמים.
♦

הפרזה במחיר כאשר לא יצא השער

אלא שצ"ב, שאף שהרשב"א חולק על הרמב"ן, ופוסק שאי"צ שבזמן התשלום יהיה השער כשער שפסק מעיקרא, אבל הוא מודה שבקציצה ביוקר יש בעיה אחרת, שכל שיש שער קבוע בזמן הקציצה הרי הוא כאילו פירש שתי מחירים, שהרי המחיר ידוע לכל שהוא יותר זול. וא"כ הדרישה למחיר גבוה יותר הוא ע"כ מחיר שני משום המתנת המעות. וכמ"ש תוספות (דף סג ע"ב ד"ה ואמר): "וא"ת אמאי אסור לפסוק חמשה בזוזא מאי שנא מטרשא דרב נחמן גופיה אמר לקמן (דף סה.) טרשא שרי למכור סחורה בהמתנה ביותר מדמיה ובלבד שלא יפרש [לו] אם מעכשיו בפחות וי"ל כיון דאזלי הכא ד' בזוזא הוי כאילו פירש אם מעכשיו בפחות ואם לזמן פלוני ביותר ולפי זה לא שרי ר"נ לקמן טרשא אלא בדבר שאין שומתו ידוע כגון פרה או טלית אבל פירות אם יצא השער אסור לעשות מהן טרשא". וזו בעיה נפרדת מדברי הרמב"ן הנ"ל. לפי הרמב"ן זה דין שבזמן התשלום יהיה השווי כפי המעות שקיבל. ואילו לפי הרשב"א זו בעיה בזמן הקציצה דהוי כאילו פירש. וא"כ צ"ב מה מועיל שאי"צ שהתשלום יהיה כפי שקצצו, מ"מ ת"ל שבמיקר נחשב כאילו מפרש.
וי"ל שמדובר במקרה שלא יצא עדיין שער, ותוס' דיברו רק ביצא השער. ואע"פ שהטור כתב שה"ה במפליג יותר ממה שהמחיר יכול להיות, יתכן שהרשב"א חולק על זה. וטעם הדבר הוא שאין בעיה עם מה שקצוץ יותר, אלא במה שכאילו מפרש. וזה ע"י שיש מחיר קבוע שכולם משלמים, והוא דורש לשלם יותר. עיין בגידולי תרומה (עמ' תתקע"ז במהדורת מכון ירושלים שביאר שכיון שהקונה בא לקנות הרי הוא כאילו מפרש כמחיר שכולם מוכרים, וכאשר הקונה מבקש אשראי והמוכר דורש יותר הרי זה כאילו הוא מפרש שמשלם יותר בגלל האשראי. וא"כ כל שלא יצא השער, ובפרט כמו במקרה של הגמ' שעדיין לא מוכרים את החפץ עד שיקבע השער, ל"ש טעם זה. אלא יש רק גלוי שמשלם יותר והרשב"א לא ס"ל לבעיה זו. ועיין בב"ח ובביאור הגר"א ובחוו"ד (סימן קע"ג סעיף א') שפירשו שהאיסור של מעלהו הרבה הוא משום דעת הרמב"ן הנ"ל שצריך שהתשלום יהיה כפי קצצו, וזה כמ"ש שאינו הדין של תוס' שאסור במפרש, שהרי זה דין מפורש שורה קודם ולא היו צריכים להביא את הרמב"ן ונראה כהנ"ל. וגם השו"ע הביא דין זה בשם "יש אומרים" נראה שאינו דין מוסכם[28]. ובחוו"ד הביא את הרמב"ן שגם במעלהו הרבה אם כך יהיה השער מותר. ואע"פ שיתכן שזה ישוב לדברי הרשב"א, מ"מ הטור וש"פ אסרו דבר זה. וא"כ ודאי שלמעשה אין היתר כזה.
♦

ג. חילוק בין הרמב"ן לטור אם תלוי בפסיקה או בזמן התשלום

עיין פני משה בנבנישתי (ח"א סימן ע"ג עמ' קע"ח) שהרחיב בעניין הנ"ל שמוכר ביוקר ע"מ לפרוע לאחר זמן כשכבר יצא השער דהוי כאילו מפרש, ודבריו הובאו בפרח מטה אהרון (ח"א סימן ק"כ) וכן בכהונה עולם (על סימן קע"ג). בהתחלה כתב להשוות את דברי הטור שטרשא אסור להעלות הרבה יותר מהשווי, לדברי הרמב"ן שרש"י התיר רק אם בזמן התשלום יהיה כפי המחיר שקבעו ולא אם בזמן התשלום יהיה יותר. ושוב האריך לבאר את הדברים, שאלו ב' סברות שונות לגמרי: לפי שיטת הטור הכל תלוי בשעת הפסיקה, שכל שבזמן שהמוכר פוסק את המחיר השער הוא פחות, הו"ל מפרש. ולא אכפת לנו אם בזמן התשלום יהיה שווה כפי מה שפסקו, כיון שבזמן הפסיקה זה היה יותר. לאידך גיסא, אם בזמן הפסיקה השער שווה למחיר שפסקו, אע"פ שיודעים שבזמן התשלום יהיה יותר יקר לא אכפת לנו.
ושיטת הרמב"ן הפוכה, שהכל תלוי רק בזמן התשלום. ולכן אם בזמן התשלום המחיר יותר יקר מהשער- אסור, אע"פ שבזמן הפסיקה כך היה שווה. ולהפך, אם בזמן פסיקה הוא יותר, כל שבזמן התשלום כך יהיה השווי - מותר.
♦

האם כל סברא היא היתר בפנ"ע

אלא שצ"ע, האם למעשה אפשר להתיר בכל סברא בפנ"ע, דהיינו כאשר יש רק את סברת הרמב"ן שבזמן התשלום הוא כפי שקצצו - האם זה מתיר למעשה גם כאשר בזמן הפסיקה קצצו יותר. וכן אם לא קצצו יותר - אבל יודעים שהמחיר יעלה טובא עד זמן התשלום, האם מותר. ועיין כהונת עולם (קע"ג) שהפנ"מ שכתב פליגי ל"ד אלא אפשר דפליגי שאפשר שכ"א סובר את דבריו של השני. וראיה שחשש לזה למעשה וכן בח"ג סימן ו'. הרי שס"ל שצריך להחמיר כב' השיטות.
ובגר"א מבואר שס"ל שהרמב"ן הוא קולא בפנ"ע, שבדין מעילים שנבאר לקמן, שברמ"א מתיר דבר שיש צד שיעלה אח"כ, הגאון ציין את הרמב"ן הנ"ל. מבואר שס"ל שהוא טעם לקולא בפנ"ע, אע"פ שיש שער קצוב עכשיו, כל שבזמן התשלום יעלה. והגאון אח"כ בליקוט מאריך לחלוק ע"ז, ובזה הספק אם זה משום שס"ל כתחילת דבריו של פני משה. ובדברי הגאון י"ל טעם אחר, שבמעילים באמת אינו כך ברוב הפעמים, אלא זו רק אפשרות, כמו שנביא לקמן מהלבוש והמהר"י לבית לוי.
ועיין חוו"ד (קע"ג ס"ק ג') שכתב: "מעלהו הרבה. היינו שאין ראוי להיות בהזמן שקבע לפירעון כפי הסך שקצב עמו לפי רוב השנים. אבל אם לפי רוב השנים ראוי להיות כך מותר, כמבואר בב"י בשם בעל התרומות שכתב בהדיא כן אהאי דינא". הרי שהקיל למעשה עפי"ד הרמב"ן וגם כאשר מעלהו הרבה. ולכאורה מבואר בדבריו שגם ביצא השער הוא מתיר, ורק משום שזה שער נמשך אסור. משמע משום שאז גם יהיה המחיר כן.
♦

שיטת הרשב"א שכ"א היתר בפנ"ע, ושאי"צ רוב פעמים אלא די באפשרות

א. איתא בתשובות הרשב"א (חלק ג סימן רכ): "שאלת ראובן מכר לשמעון מאה דינרי' ברצלוניש. לסך ט"ו דינרים הליטרא על מנת שיפרע לו מכאן ועד ט"ו ימים, ובאותו זמן שקבל שמעון הגאקי לא היו שוים אלא י"ד דינרים וחצי. הודיעני אם יש בזה משום ריבית כיון שאפשר שבאותו זמן ישוו ט"ו דינרי' או יותר. תשובה כל דבר שהוא בתחלה ובסוף כגון שיאמר אם מעכשיו בי"ד דינרים, ואם לאחר ט"ו יום בט"ו דינרים הרי זה אסור. כמו ששנינו בפרק איזהו נשך מכר לו את השדה ואמר לו אם מעכשיו אתה נותן לי הרי היא שלך באלף זוז ואם לגרן בשנים עשר מנה אסור. וכן כל דבר שיש לו קצבה עכשיו ורגיל להיות שוה יותר לאחר זמן, כגון יין שדרכו להיות לו שער זול בכל ימות החורף ודרכו להתיקר אחר הפסח אם מכר ביותר ממה ששוה עכשיו בהמתנת זמן הרי הוא כקצץ בתחילה של שער שדרכו להמשך הרי הוא כשער קצוב. וכן גם דרך הזהוב להיות לו שער קצוב זמן ארוך, אבל המטבעות בגאקי"ש עם ברצלוניש אם דרכן להיות להם שער ארוך הרי זה אסור אבל אם השער משתנה תדיר אין זה כשער קצוב ואין בו משום ריבית." והובא בב"י קע"ג.
ונבאר לקמן שהאריכו בדעתו ונקטו כן להלכה החוו"ד, בית מאיר, מקור מים חיים, שער דעה ועוד.
ב. הרי שזה כלל גדול שגם כאשר יש שער ברור עכשיו והוא להדיא קוצץ יותר משער זה, כל שהשער משתנה תדיר ל"ח קציצה לתת יותר - ומותר. אע"פ שעכשיו השער פחות, אבל מכיוון שבשעת התשלום זה לא יהיה יותר מהשער, חשיב שאין שער. וזה נפק"מ גדולה למעשה, שההיתר לא תלוי בשעת הקציצה אלא בשעת התשלום, ודי באפשרות סבירה שישתנה.
ג. והדברים באו בפירוש בעוד תשובה של הרשב"א, וזו לשון שו"ת הרשב"א (חלק ג סימן רמה): "ומה שאסר הרב ז"ל במוכר מטלטלין עד זמן פלוני במאה והם שווים בשוק למי שקונה במעותיו מיד תשעי', גם זה אינו דומה לאותן פירות שאמר הוא ז"ל דשאני התם שהפירות עצמן עכשיו שוים מאה וכן יקנם כל מי שבא לקנותם אלא שהמוכר בשוק בפחות אוזולי הוא קאמוזיל מפני שצריך למעות אבל אם היו נמכרין כך בשוק ומי שבא לקנות אינו נותן בהם יותר. זהו שאסר הרב ז"ל במה שכתב במוכר מטלטלין, והוא הדין והוא הטעם בפירות ובכיוצא בהם. ולא עוד אלא שהרב ז"ל מחמיר הוא בזה דאפשר היה דכל שלא יצא השער אינו כקץ בתחילה וכל דלאו קץ בתחלה ובסוף אינו אסור כפשטא דטרשא דרב נחמן אלא שהרב ז"ל יפרש דרב נחמן כגון שמכר פירות סתם כמו שישוו לגורן ולא קצץ להם עכשיו דמים שיתן לו לגורן דעכשיו לא קץ כלל לא בתחלה ולא בסוף אבל אם קץ אפילו לבסוף אסור. ויש מתירין בכיוצא בזה הדבר שלא יצא בו השער בשוק עכשיו ולומר פירות אלו או מטלטלין אלו אני מוכר לך בכך וכך לגורן דכל דלא קץ בתחלה ולא יצא עליו השער בשוק לא מיחזי כאגר נטר לי". הובא בב"י ריש קע"ג.
הרי שמפורש בדבריו שפשוטה של טרשא דר"נ הוא שצריך קץ גם בתחילה וגם בסוף "דאפשר היה דכל שלא יצא השער אינו כקץ בתחילה וכל דלאו קץ בתחלה ובסוף אינו אסור כפשטא דטרשא דרב נחמן". ומבואר שלהתיר די באחד מהם או בלא קץ תחילה או בלא קץ סוף. והפירוש קץ תחילה הוא- אם מעכשיו אם לאחר זמן. והפירוש קץ סוף, כמבואר בתו"ד הרשב"א, הוא שבזמן התשלום הוא ביוקר מהשער של אז. הרי מפורש שלהתיר די באחד מהם, לפום פשטא דר"נ. ובספר פרח מטה אהרון ח"א סימן ק"כ האריך בזה מאוד ותמה על דבריו, עיי"ש שרצה להגיה שכל שלא קץ תחילה אע"פ שקץ בסוף מותר וזה הדין טרשא הרגיל שלא אכפת לנו בהוקר. אבל זה שיבוש לשון הרשב"א. ואחרי שהרשב"א בתשובה הראשונה לגבי מכירת מטבע ביותר משוויה, מתיר לקצוץ יותר מהשער של עכשיו, הרי מפורש שגם בקצץ תחילה כל שלא קצץ בסוף מותר. וכל גדולי האחרונים דנו בדבריו הלכה למעשה, כפי שיתבאר, אין טעם לשבש לשונו.
ומש"כ הרשב"א שהרמב"ם אסר ופירש טרשא דר"נ באופן שלא מפרש ולכן אינו קץ תחילה, ואינו קץ סוף משום שאז כך יהיה השווי. והרשב"א נקט שהרמב"ם לא דחה את טרשא דר"נ, כשיטת המ"מ וסיעתו, אלא שרק לא סבר את הטרשא דרש"י, אבל כר"ח מתיר. וזה כשיטת ההגהות' מרדכי, וכבר העיר בזה הפרח מטה אהרון ח"א ק"כ. אבל מ"מ הרשב"א לא ס"ל להלכה כהרמב"ם אלא כרש"י, וא"כ למעשה הדין הוא כפי פשטא דטרשא.
♦

מחלקות רשב"א וראב"ן אם מהני שינוי לאחר זמן לומר שאין שומתו ידועה

ויתבאר שיש מחלוקת גדולה נוספת. בין הרשב"א לראב"ן. לרשב"א די בזה שבזמן התשלום לא יהיה יותר יקר, ואילו לראב"ן צריך שבשעת הקניה יש צד שהקונה אינו משלם יותר יקר, משום שגם עכשיו יש אנשים שמשלמים ביוקר. ויתבאר שטעם הראב"ן הוא משום דברי הגמ' בדף ס"ה - כל שאילו היה ללוה מעות יכול להשיג יותר בזול אז המחיר היקר יותר חשיב כריבית. ובראב"ן מבואר שזו סברא גם לקולא, כל שגם אם יש לו מעות יתכן שישלם ביוקר אזי גם אם הוא משלם רבית משום ההמתנה אינו אסור. והרשב"א ע"כ חולק ע"ז, שהרי כל קוצץ ביקר שמותר שמא ישתנה השער, מ"מ הרי עכשיו יכול להשיג יותר בזול ופשוט.
וסברא זו איתא באחרונים תפארת למשה ומהר"ם שיק לגבי קוצץ בטרשא אבל המחיר היקר הוא כשער הרגיל בשוק. וא"כ נאמר שהוא מוכר במחיר הרגיל, ורק אם הקונה משלם במזומן הוא נותן לו הנחה, וא"כ אינו ריבית. וכך ס"ל למחנ"א וחיי אדם. והם חלקו, שמכיוון שהקונה יכול להשיג יותר בזול אזי המחיר היותר יקר ע"כ חשיב כריבית. וכן הביאו מהרמב"ן במלחמות שכך ס"ל.
ולהנ"ל כ"ז הוא כשיטת הראב"ן, אבל הרשב"א ע"כ לא ס"ל כן, שא"כ כל מקרה של אפשרות של שינוי השער יהיה אסור. ושיטת הרשב"א נפסקה להלכה, כמבואר ברמ"א וכך גדולי האחרונים. וגם בפסיקה התירו כן, שכל שאפשר להשיג והמחיר משתנה תדיר - מותר. והרמב"ן לשיטתו, שאפילו דחה את היתר הרשב"א שטרשא מותרת בקובע דמים, וכל שמיחזי כריבית אסר. וכל ההיתר הוא רק כשהמוכר לא מזכיר כלל סכום ושבאמת כך תהיה השוויות בזמן התשלום. ול"ל האי סברא שרבנן הקילו משום תיקון השוק.
ויתבאר לקמן דברי הרמב"ם (פ"ח הל"ד דמלוה) "היו לו פירות שאם ירצה למכרן בשוק וליקח דמיהן מיד מוכרן בעשרה, ואם תבע אותן הלוקח לקנותן ויתן המעות מיד יקנה אותן בי"ב, ה"ז מותר למכרן בי"ב עד י"ב חדש, שאפי' הביא זה מעותיו עתה בי"ב היה קונה אותן וכן כל כיוצא בזה". שלשון הרמב"ם נראה שהכל תלוי ביכול של הלוקח להשיג ולא במחיר השוק הכללי. וכך דייק בדבריו הבית יוסף באבקת רוכל (סימן ה'). והרשב"א פירש את הרמב"ם באופן אחר משום שזה המחיר האמיתי וההוזלה היא בגלל התשלום במזומן. והרשב"א לשיטתו חלוק על הראב"ן. שלא אכפת לו ביכול הלוקח. ופירוש הרשב"א ברמב"ם מובא בב"י וש"פ. וזו נפק"מ גדולה לדינא. וצ"ב למה נקבע שהמחיר האמיתי הוא היוקר. האם בכל מקום שיש יותר יקר זה המחיר האמיתי? ויתבאר לקמן.
מ"מ ברור שהרמב"ם לא ס"ל כאיסור של הרמב"ן בטרשא, בין אם משום שאמרינן שהיוקר הוא האמתי ומותר ובין משום שלא אכפת לו מהאפשרות להשיג בזול (ושמא צריך לתרוויהו כדי שיהיה מותר, ואז בטרשא יהיה אסור). עיין מהר"ם שי"ק (יו"ד קס"ג) מש"כ בזה.
♦

ד. הדין של מעילים

איתא ברמ"א יו"ד (קע"ג ס"א) "הגה: דבר הנמכר בעשרה ולפעמים כשבאים שרים לעיר נמכר בי"ב, אם רגילות ברוב פעמים שבאין השרים לעיר, מותר למכרו בי"ב". הרי שהתיר לקצוץ לשלם לאחר זמן ביוקר אם יש רגילות שמשתנה השער ע"י שבאין השרים לעיר. ומקורו בהגהות מרדכי פרק איזהו נשך (סימן תל"ג) שהובא בב"י.
ובביאור הגר"א כתב ע"ז: "דבר כו'. כמ"ש בסה"ת בשם הרמב"ן דמה שפריך שם ממתני' ואם לגורן כו' אף על גב דמעלה לו הרבה משום דבניסן יקרי ארעתא כמ"ש בפ"ק דב"ק ז ב". הרי שפירש שההיתר הוא משום סברת הרמב"ן בדעת רש"י, שאע"פ שקוצץ י' בי"ב, הרי שמכיוון שברוב פעמים בזמן הפרעון משתנה השער ויהיה י"ב - מותר.
ובליקוטים שם חלק על הרמ"א בתוקף ופירש את המרדכי באופן אחר: "הוא תמוה בעיני כיון דשומתו ידועה הוי כמו קץ ואף שרגילות ברוב כו' מ"מ קרוב לשכר ורחוק כו' אבל בהגמ"ר כתב בע"א וז"ל ומה שנהגו מימי קדם לתת מעילים בזמן גדול בכך וכך דמים כשער היוקר זהו מפני שקצבתם במזל אם יבא שר בעיר ויחמדם יעלה בדמיהם יותר משוויים ואם השר בא מיד לעיר היה כופל את דמיהם ואין כאן אגר כו' וצ"ל שברוב פעמים היה באים השרים בעיר דאל"כ מיחזי כאגר נטר ליה. מבואר דשם אם יבא השר היה כופל יותר ממה שנתן וז"ש שקצבתם במזל והוי קרוב להפסד ג"כ וכמו בכל סחורה שהוא במזל ואעפ"כ מצריך שברוב פעמים כו' דאף שמדינא מותר מ"מ מיחזי כו' וצ"ע". הרי שאסר משום קרוב לשכר, כמבואר בגמ' דף ס"ג לגבי חביתא, ועיי"ש בתוס'. וההיתר הוא רק משום שיש צד שיתייקר יותר ממה ששילם ואז המוכר מפסיד והוה קרוב לזה ולזה.
וברמ"א מפורש דלא כן, אלא גם אם כאשר יבוא השר יהיה שווה כפי שקצץ עכשיו - בכל זאת מותר. והגאון כתב שבמרדכי מדובר על ענין אחר ממ"ש הרמ"א, שיהיה שווה כפול. וצ"ב איך נחלקו בדבר מפורש כזה, אם המרדכי איירי שיעלה כשווי שקצץ או שיהיה כפול ממש שקצץ. ויתבאר בסוף דברינו שהיו להם גירסאות שונות בהגהות מרדכי ומזה יצא ויכוח זה.
♦

היתר בשער שמשתנה תדיר גם בלא יצא השער

וישוב שיטת הרמ"א איתא באחרונים, עיין מקור מים חיים (הודפס על הדף בכמה מהדורת השו"ע) שכתב: "עיין ביאורי הגאון החסיד רבי' אליהו זצ"ל שתמה ע"ז וכו'' ולענ"ד דעת הרב פשוט וברור כיון שרגילות ברוב פעמים כשבאו שרים לעיר שווים י"ב הוי כמו דבר שמשתנה השער תדיר ואין זה כשער קצוב ואין בו משום ריבית וכמ"ש הרשב"א בתשובה הובא מר"ן בסימן זה גבי דין מטבע ברצלוני כיון שדרכו להשתנות השער תדיר אין זה כשער קצוב וזה ברור לענ"ד".
וממש כדברים הללו איתא בחוות דעת ביאורים (סימן קעג ס"ק ג): "מעלהו הרבה. היינו שאין ראוי להיות בהזמן שקבע לפירעון כפי הסך שקצב עמו לפי רוב השנים. אבל אם לפי רוב השנים ראוי להיות כך מותר, כמבואר בב"י בשם בעל שכתב בהדיא כן אהאי דינא. וטרשא דרב פפא דאסור אף שמכר לו כשער שראוי להיות באותו זמן כמו שפירש רש"י שם, היינו דווקא ביצא השער עכשיו ושער ידוע רגיל למשוך טובא, אבל לא יצא שער שדרכו להשתנות אין איסור בכהאי גוונא, ואפילו יצא השער שאינו רגיל למשוך טובא לא מיחשב שער ומותר, כמבואר בב"י בשם רשב"א גבי מטבע ברצלונ"ה ע"ש, וכן כתב הרב ברגיל להשתנות כשבאים שרים לעיר דמותר"[29]. ויתבאר בהמשך בדין פסיקה באין שומתו ידוע שיש עוד גדולי האחרונים שפירשו כן.
♦

סברת ראב"ן שצריך שהשינוי יכול לקרות מיד בזמן הקציצה, ומ"מ די בזה שיש מי שמשלם ביוקר

א. ואף שהמרדכי פתח שאם יבוא שר לעיר יעלה דמיהם ממשיך בעוד משפט שצ"ב[30], שאחרי שכתב אם היה בא השר לעיר היה מעלה את דמיהם כתב שוב "ואם עתה מיד היה בא לעיר היה נוטל את דמיהם ואין כאן אגר נטר". וזה נראה סברא אחרת לגמרי, שנראה שלא די במה שישתנה עד זמן התשלום, כמ"ש בדעת הרשב"א, שאז לא משלם ביוקר, אלא צריך שמיד בשעת הקציצה יכול להשתנות. ונראה שכוונתו היא שמכיוון שהיוקר יכול לבוא מיד ואינו תלוי בהמתנת זמן, א"כ אין המוכר לוקח תוספת עבור אגר נטר, אלא משום שיש צד שזה השווי של המעיל. משא"כ אם היוקר יכול לקרות רק לאחר זמן. וא"כ אין זה כשיטת הרשב"א בברצלוניש, וכפי שפירשו הפוסקים כאן, שהתם מהני שינוי לאחר זמן, כל שהוא יהיה כך בזמן התשלום, ואילו למרדכי נראה שצריך שבזמן הקציצה יכול יהיה להשתנות. וזו סברא מיוחדת להפקיע את האגר נטר.
וכסברא הזאת במרדכי, שזה יכול להתייקר מיד ולכן ל"ח אגר נטר וזה הטעם להתיר מעילים, נמצא בראב"ן. שבמרדכי מבואר שקניית מעילים ביוקר היה מנהג מימי קדם, והוא מביאו מראבי"ה. אבל לא מצאתיו בראבי"ה, אלא בראב"ן (זקינו של ראבי"ה ושמועתיו תדיר בפי הראבי"ה) מצאתי התיחסות למנהג זה. והראב"ן מתיר באופן קצת שונה. בשאלות ותשובות בתחילת הספר (סימן ה): "ונראה לי כללא דטרשא דכל מידי דאית קצבה לדמיו שאם בא למוכרו עכשיו לא הי' מוכרו אלא בדמים דכולי עלמא מזבני ובא אחר וקיבלו ביותר מדמיו של עכשיו לתת דמיו לאחר זמן אגר נטר הוא ואסור, דאלו הוה ליה זוזי השתא הוה שקיל כשער של עכשיו ומשום דלית ליה זוזי שקיל ביוקר[31]. אבל סחורה שאין דמיה קצובין לתתה לכל אדם בשער אחד כגון מעילין והדומה להן שאין נמכרין לפי שער אלא לפי שיעלו חן בעיני הלוקחין ואמר אחד תנם לי בכך דמים עד זמן פלוני אפילו העלה בדמיהן לפי ראות עינים מותר, ובלבד שלא יאמר אם מעכשיו בכך ואם לאחר זמן בכך, מפני שפעמים שדמים שזה יתן לו אחר זמן היה לוקח עכשיו אם יבא אדם הצריך לו שהרי אין קצבה לדמיה והצריך לה פעמים שנותן כפלים בדמיה. ונראה לי דמכאן סמכו הראשונים הולכי דרך רוסיא לקבל מעילים וסחורה שאין דמיהן קצובין בהעלאת דמים עד לאחר זמן"[32]. הרי שלא כתב את ענין בוא השר, אלא כתב שלפעמים אדם אחר היה נותן מיד את הסכום שנתן עבור המתנת המעות. ונראה שהביאור אינו רק משום שאז לא ניכר שהוא תוספת אלא כמ"ש בביאור הכלל דטרשא האסורה "דאלו הוה ליה זוזי השתא הוה שקיל כשער של עכשיו ומשום דלית ליה זוזי שקיל ביוקר". שהוא העתק לשון הגמ' על טרשא דר"פ. דהיינו שתלוי בקונה, שאם היו לו מעות היה מקבל ביותר זול, ואז המחיר היותר יקר משום אגר נטר. וא"כ כל שגם מי שיש לו מזומן לפעמים משלם יקר, מפקיע את השם אגר נטר מהתוספת.
ב. עיין בספר בן איש חי (שנה שניה פרשת ואתחנן אות ט"ז) שכתב: "כל סחורה ששומתה ידועה שהיא נמכרת בעשרה במעות מדודים, אסור למכרה בסך יותר בהקפה, מיהו בזה"ז נוהגים העולם למכור כל מין סחורה בהקפה בסך יותר, יען כי אף על פי שיש לה שער ידוע בשוק באותה העיר שהיא נמכרת בעשר במעות מדודים וזה מוכרה בי"ב בהקפה, אין זה נקרא שער ידוע, יען כי אפשר שבזו השעה שהוא מוכר שוה עשר בי"ב בהקפה, יבא ידיעה מערי אירופא שנתחדש איזה דבר הנוגע לאותו המין ועלה השער, שאז גם בעיר זו יעלה השער ותהיה שוה י"ב במעות מדודים, וכ"ש אחר שנתחדש התילגרא"ף בעולם, ולכן נהגו היתר בכל מיני סחורות למכור דבר ששוה עשר במדודים בי"ב בהקפה, והסיבות אשר יסבבו עליית השער במיני הסחורות הם מצויים בזה"ז, וקרובים להיות יותר מאותו הטעם שכתב ראבי"ה ז"ל שהוא משום דלפעמים באים שרים ויחמדו המעילים לקנותם ביותר משוויים, וכמ"ש בשלטי הגבורים בפרק איזהו נשך ע"ש, וכן סמך על זה הרב מהר"י הלוי ז"ל כלל וא"ו סי' נ"א דף ק"ג ע"א, ועיין מ"ש הרב הכנה"ג ז"ל סי' קע"ג הגה"ט אות ז' יע"ש".
ג. איתא ברמב"ם (פ"ח הל"ד דמלוה): "היו לו פירות שאם ירצה למכרן בשוק וליקח דמיהן מיד מוכרן בעשרה, ואם תבע אותן הלוקח לקנותן ויתן המעות מיד יקנה אותן בי"ב, ה"ז מותר למכרן בי"ב עד י"ב חדש, שאפי' הביא זה מעותיו עתה בי"ב היה קונה אותן וכן כל כיוצא בזה".
ולפו"ר זה ממש כראב"ן הנ"ל, שהכל תלוי ביכולת של הקונה להשיג ביותר זול. וכאן מבואר שתלוי גם ביכולת שלו להשיג. ועיין מש"כ בהמשך באריכות, שהאבקת רוכל הוציא מהרמב"ם כלל שהכל תלוי בלוקח. ויש ביאור אחר של הרשב"א והב"י וש"פ בדעת הרמב"ם הנ"ל.
וכן עיין מש"כ לקמן בטרשא, שהמחיר של הארכת הזמן הוא כמחיר הרגיל בשוק, אלא שאם היה נותן מזומן היה מוזיל לו. שהתפארת משה והמהר"ם שי"ק כתבו ע"פ הגמ' הנ"ל שכל שיכול להשיג יותר בזול אזי המחיר היותר יקר הוא ריבית. וזה לכאורה דלא כמ"ש, שלהתיר די ביש כמה שמשלמים ביוקר. אבל שם איירי במפרש, וא"כ י"ל שלהדיא הוא מייחד את המחיר עבור הארכת הזמן.
♦

ה. ההיתר בפסיקה באין שומתו ידוע

א. איתא ברמ"א קע"ג ז' בדין פסיקה דהיינו שמשלם דמים עכשיו על חפץ שיקבל לאחר זמן "וכל זה לא שרי אלא בסתם, אבל אם מפרש לומר: אם תתן לי עכשיו אתן לך בי', ואם לאחר זמן בי"ב, אסור. וכל זה בדבר ששומתו ידוע, אבל אם אין שומתו ידוע אפילו אין לו, שרי. (ב"י בשם תוספות ורא"ש), ובלבד בסתם, אבל לא במפרש." הרי שהתיר 'אין שומתו ידועה' גם בפסיקה. ותמהו עליו טובא הנו"כ עיין ט"ז שחלק עליו, ובש"ך וכל שאר נו"כ.
ב. ולכאורה, יסוד השאלה הוא שטרשא מותרת, ורק בקוצץ אסור, וכל שהמחיר ידוע נחשב כאילו קצץ. ע"ז מהני שאין שומתו ידועה, של"ח כאילו קצץ, וחוזר להיתר הרגיל של טרשא. משא"כ פסיקה אסורה, וכל שאין היתר של יצא השער או יש לו אסור. וא"כ אף שאין שומתו ידועה מוריד את האיסור של מפרש, מ"מ מה יתיר את איסור הפסיקה.
ומקורו של הרמ"א מתוס' דס"ג (ד"ה ואמר): "וא"ת אמאי אסור לפסוק חמשה בזוזא מאי שנא מטרשא דרב נחמן גופיה אמר לקמן (דף סה.) טרשא שרי למכור סחורה בהמתנה ביותר מדמיה ובלבד שלא יפרש לו אם מעכשיו בפחות וי"ל כיון דאזלי הכא ד' בזוזא הוי כאילו פירש אם מעכשיו בפחות ואם לזמן פלוני ביותר ולפי זה לא שרי ר"נ לקמן טרשא אלא בדבר שאין שומתו ידוע כגון פרה או טלית אבל פירות אם יצא השער אסור לעשות מהן טרשא".
הרי שתוס' הקשו על הסוגיא של קיראי שהוא פסיקה שהיה היתר של טרשא וחילקו בין שומתו ידועה ללא. וסיימו אבל פירות שלא יצא השער אסור לעשות טרשא. וצ"ב מיניה וביה, שבטרשא כל שלא יצא השער מותר ובפסיקה זה משנה מפורשת שאסור, ואיך דימו א' לשני, וכך הקשה הט"ז[33].
וכקושית התוס' הקשו הרמב"ן ובפסקי הרי"ד בסוגיא של טרשא בדף ס"ה. ושם נראה שהקשו מקיראי משום שמבואר שם טעם האיסור (ולכאורה משו"ה אפשר ללמוד טרשא מפסיקה), שכל אגר נטר ליה אסור. וביאורו הראשונים שכל שאם היה לו כסף מזומן היה מקבל עיסקא יותר זולה אמרינן שהיוקר הוא בגלל ההלואה. ובלא כלל זה הו"א שכל שקצצו שזה התשלום על החפץ שפיר דמי, כמו כל מכירה שקבעים את מחיר החפץ כרצונם, ואילו בסוגיא דקיראי מבואר שכל שהיה יכול להשיג ביותר זול המחיר היותר יקר הוא ריבית. וע"ז הקשו א"כ גם בטרשא המחיר היותר יקר הוא ריבית, וחילקו שלא כל יוקר אסור, אלא רק במפרש שהוא עבור המתנת הזמן.
ג. ועדיין צריך לבאר למה טרשא מותרת ופסיקה אסורה. ושמא נאמר שעל יוקר עתידי יש הבדל אם לא ניתן החפץ או לא ניתנו הדמים. אם הלוקח קיבל את החפץ כאשר המחיר היה זול שוב אין משמעות להתייקרות של החפץ. משא"כ כאשר החפץ לא ניתן עדיין לקונה יש משמעות ליוקר של החפץ. וא"כ הדמיון הוא על יוקר וזול של עכשיו ולא על מחיר עתידי, וצריך לברר כ"ז. ובחוו"ד קס"ב א'' כתב ממש כדברינו העתקנו את דבריו למעלה. ועיין בית מאיר קע"ג, שבטרשא י"ל שהחפץ הוקר ברשות הקונה ולכן הוא משלם כשעת הפסיקה, משא"כ בפסיקה, החפץ הוא עדיין ברשות המוכר, וע"כ שהיוקר שייך לו ומה שהוא נותן במחיר הראשון הוא משום המתנת המעות. וכעי"ז בשו"ת אבני נזר חלק יורה דעה סימן ר"י לבאר את הרמ"א.
ועיין בריטב"א דס"ה שכתב עוד תירוץ על קושית התוס' הנ"ל: "ועוד אומר רבינו דהתם כיון דמוכר שקיל זוזי ולא יהיב ליה מידי ללוקח השתא וליתנהו לקרי ברשותיה נמי אלא שפוסק לתת לו לא מיחזי מכירה ברורה וכי יהיב ליה טפי ממאי דמזדבן בשוקא מיחזי כאגר נטר לי, אבל הכא שהמוכר הזה נותן סחורתו ללוקח ואינו פוסק שום דבר אם יפרע מעכשיו לא מיחזי כאגר נטר לי אלא שמוכר סחורתו לזמן והרבה מוכרים אפילו בשווייהם ונותנים זמן, וגם זה נכון". וגם ר"ת בספר הישר תקע"ט כתב שההיתר של טרשא משום תקנת הלקוחות הוא רק בקיבל החפץ ולא שילם, ולא להפך שאז צריך את ההיתר של יש לו. ושמא כוונתו כדברי הריטב"א. ועיין בפרח מטה אהרון ח"א סימן ק"כ שלריטב"א מותר טרשא גם כאשר שומתו ידועה, שהרי זה המקרה בקיראי.
ובפנ"י (וכעי"ז בבית מאיר קע"ג ז' בסופו) תירץ שכל שלא יצא השער לא חל כלל המקח, ולכן זו הלואה גמורה ומשו"ה אסור שמא יתייקר. וזה ל"ש בטרשא שהרי הוא קונה את החפץ. ורק הקשו שבסוגיא דקיראי יצא השער וא"כ חל המקח, ואפ"ה אסר ר"נ להוקיר. וא"כ התחדש שגם כאשר חל המקח אסור לייקר, וזה קשה מטרשא. וכתב שלפי"ז מיושבת קושית הט"ז על השו"ע. וזה ע"כ רק לשיטת הש"ך ונבאר.
♦

יצא השער ולא ניכר שומתו מפני שיש כמה רמות

בש"ך ס"ק י"ז כתב: "ואם אינן ברשותו אסור. למכור בפחות ודוקא כשיצא השער אבל לא הוקבע השער אפי' בשווים אסור למכור כשאינו ברשותו דשמא יתייקר והוי רבית כדלקמן סי' קע"ה וכ"כ הריב"ש סי' ש"ו וכ"מ להדיא בתוספות (דף ס"ג ע"ב) ד"ה וא"ל כו' ופשוט הוא ולפ"ז כי שרינן באין שומתן ידוע אפי' באין לו נמי ביצא השער בדוקא היא דלא כדמשמע בעט"ז". ובנקודת הכסף כתב שלמש"כ בש"ך לק"מ קושית הט"ז על הרמ"א. ז"א שהוא יישב שאיירי ביצא השער אלא שאין שומתו ידועה. ובתוספת שבת ותפארת למשה תמהו מ"ש מציאות שיצא השער ואין שומתו ידועה. ועיין בהגהות הגרע"א כאן "(ש"ך סקי"ז) אפי' באין לו נמי ביצא השער. תמיהני דא"כ מה מהני אין שומתו ידוע הא כיון דיצא השער הוו ג"כ כמו אם מעכשיו כדלעיל סעי' א' אח"ז בא לידי ס' תפל"מ ומצאתי שהקשה כן". ובתפארת למשה ג"כ כתב ישוב אותו נביא בהמשך. וכעי"ז הקשה ג"כ בבית מאיר באופן שונה קצת שגם ביצא השער אסור להוזיל והכא מוזיל עיי"ש.
ובחוו"ד ביאר שודאי יש שער ידוע אבל יש חילוקים בפרות והטליתות. יש שהם טובים ויש פחותים ויש מבדים שונים כו''. וזה גורם שלא ניכר שזה ריבית אע"פ שהשער ידוע.
והיתר זה מבואר למעשה בשו"ת המבי"ט (ח"א סימן קי"ד): "וצמר זו אינו דבר ידוע וקצוב כדבר הנמכר בשוק שיודעים הכל שער שלו ואין הפרש והבדל במינו בין זה לזה מה שאין כן בצמר ובבגדים כי יש בהם כמה מינים ובמין א' לפעמים שק א' של צמר יותר טוב מחבירו אף על פי שהיא מינו ועל זה אנחנו סומכים גם כן שלא למחו' בטרשא זו אפילו לדעת הרב ז"ל"[34]. ועיין בס' ויאמר יצחק ואליד (יו"ד נ"ז) שאע"פ שיש שער קבוע לברזל, מכיוון שיש כמה סוגי ברזל באיכויות שונות ולכל אחד מחיר אחר שוב אין שומתו ידועה. ועיין בפני משה בנבנישתי (חלק א ע"ג) שכתב שבסוגי דובדבנים שונים הוה כ"א שומא נפרדת וחשיב שיש לו שומא ידועה. ואח"כ הביא את תשובת המבי"ט הזה ולא העיר שזה נגד דבריו. ושמא דובדבנים זה מינים שונים ושם נפרד, משא"כ צמר זה הבדלי איכות. ויש בזה נפק"מ גדולה למעשה דגמים שונים של מכשירי חשמל, כגון מכונת כביסה, שמבחוץ נראים אותו דבר ועושים פעולה שווה, אלא שיש הבדלים טכניים שונים במנוע וכדומה, שאינו ניכר אלא למומחה, אלא שיש מספר דגם שונה- האם נחשב כמבי"ט או כפני משה.
♦

ההיתר שלעולם לא יהיה שער ידוע

ועיין בבאר הגולה שישב את דברי הרמ"א הנ"ל באופן אחר: "בתוס' פירשו כגון פרה וטלית ונלענ"ד דהטעם דכיון דנותן לו סתם פרה וטלית ואין שומתן ידוע לא בשעה שמקבל המעות ולא בשעה שמחזירם ולא שייך בהם לומר יצא השער לא גזרו בזה חכמים דלא מחזי כרבית כיון שיכול ליתן לו איזה פרה שירצה שתהיה פחותה בשווי הדמים וכן בטלית". ובשיורי ברכה כתב "ב. דין ז. הגהה. אבל אם אין שומתו ידוע אפילו אין לו שרי וכו'. והט"ז חולק על זה. ונ"ל דיש להשיב על דבריו. ודברי באר הגולה על זה ישרים בעיני. הרד"ק בהגהותיו כ"י". השאלה אם ר"ל שיצא השער אלא שיש כמה מינים או כלל שכל שאף פעם לא יהיה ברור שמוסיף מותר.
ובתפארת למשה ג"כ כתב ישוב לקושייתו וז"ל: "והעיקר נ"ל דהתם איירי בפירות וכדומה שיש להם שער קבוע אלא שעדיין לא יצא השער לכך אסור שמא כשיצא השער יתייקר אבל הכא איירי בסחורה שלעולם אין לה שער ידוע וז"ש מור"ם אבל אין שומתו ידוע ר"ל לעולם אין לה שומא ידוע ולא שייך לומר שמא יתייקר ולעולם לא יהא מחזי כריבית ודו"ק היטב וכ"מ מתשובו' הרשב"א שהביא הבית יוסף סימן זה ע"ג ע"ש".
ועיין בשער דעה כאן שכתב: "והעיקר בזה כמ"ש הגאון ר"מ רבקש בבאר הגולה דהב"י והרב רמ"א איירי בדבר שאין לו שער ידוע ואין שומתו ידוע כגון פרה וטלית ובזה לא בעינן שיצא השער דבזה לא גזרו חז"ל משום דאף אם יתייקר לא יהא מיחזי כרבית כיון שאין שומתו ידוע ואין כל החפצים דומים זה לזה ע"ש, והדברים נכונים דהא הטעם דיצא השער פוסקין אמרינן בש"ס (סג, ב) משום מאי אהנית לי דמצי למיזבן בהיני ובשילי בזולא וכן שאר טעמים שהבאתי בריש סי' קע"ה, וכל זה שייך דוקא בדבר שיש לו שער דכל זמן שלא יצא השער אינו מצוי לקנות שהכל ממתינים על השער, משא"כ בדבר שאין לו שער כלל תמיד הוא מצוי לקנות וחשיב כיצא השער דפוסקים, וזה נכון ועיקר".
הרי שפתח בדברי באר הגולה, והטעם שאסור משום שמיחזי כריבית וכאן לעולם לא תהיה ניכרת התוספת. ובסוף כתב סברא חדשה, שכל מה שצריך יצא השער משום שעד אז לא מוכרים, וזה ל"ש כאשר לעולם לא יקבע שער, וצ"ע. וגם עצם סברתו השניה, אף שמאוד נראה במשנה שהטעם ביצא השער כי אם אין לזה יש לזה, משמע להדיא במשנה שיצא השער מועיל שיהיה אפשר להשיג. אבל צ"ע א"כ למה צריך שער קבוע ולא זמני. ועוד הקשו מלווין ככר בככר, שנחלקו להלכה אם מותר או לא, וגם הראשונים שהתירו עשו זאת מסברות חדשות. ולא אמרו שלא נמנעים למכור לחם עד שיצא השער. וע"כ ששתי הסברות נצרכות. שהרי צריך אפשרות להשיג וצריך שהשער לא ישתנה. והסברא שתמיד מוכרים לכן לא בעינן יצא השער, והטעם שלא יהיה ניכר שלכן לא צריך שער נמשך.
וכן עיין בחידושי ר' מאיר שמחה (בבא מציעא ע"ה בהגהה): "אבל אם אין שומתו ידוע אפילו אין לו שרי. וצווח הרב ט"ז מ"ש מעד שלא יצא השער דאסור, ורציתי לומר בזה ומצאתי בחוות דעת ע"ש, והבאר הגולה כתב דוקא דברים שאין להם שומא ידוע לא בעת הפסיקה ולא בעת הנתינה ולא שייך יצא השער, דהשער עומד ומשתנה ומצוי הוא תמיד, דלא שייך שיעכבו עד שיצא השער, אבל בדבר שיש להן שער ואינו מצוי לקנות קודם שיצא השער אסרו חכמים דהוי כאגר הקדמת המעות, זה תורף דבריו בביאור, ודפח"ח", עיי"ש המשך דבריו מה שהביא מתוספתא. הרי שג"כ צירף את הסברא שלעולם לא יהיה ניכר היוקר שכתב באר הגולה, לזה שלא מעכבים המכירה משו"ה ולכן הוא מצוי תמיד. ושמא פירשו שזה טעם שאין מעכבים מלמכור, מכיוון שהשער משתנה כל הזמן. והבאנו בהערה בהתחלה משבט הלוי (חלק ג' סימן ק"ט) שפסק להתיר מטעם זה, שתמיד אפשר להשיג אע"פ שהשער שונה בכל פעמים וגם בסאה בסאה. וזה צ"ע מאוד. ולדבריו כמעט אין מוצר שאסור בסאה בסאה כי תמיד אפשר להשיג, ואין נמנעים למכור עד זמן מסוים שאז יוצא השער. ובשער דעה ור'' מאיר שמחה נראה שזה מותר רק בצירוף שלא יהיה ניכר התוספת.
♦

ו. מפרש שאם ישלם במזומן יעשה הנחה. אם נחשב מפרש שבאשראי ישלם יותר.

א. כנ"ל בטרשא אסור לפרש אם מעכשיו בכך ואם לאחר זמן ביותר. ונחלקו הפוסקים כאשר המחיר היקר שלוקח על איחור התשלום הוא המחיר הרגיל בשוק לתשלום מיידי. ורק במזומן לוקח יותר זול מהשוק.
יש מתירים, מכיון שהמחיר על טרשא הוא המחיר הרגיל בשוק, א"כ אין זה תוספת תשלום עבור ההלואה. ורק אם משלם במזומן מוכן לעשות לו הנחה ובלא"ה אינו עושה הנחה, אבל אינו תוספת תשלום עבור ההלואה.
ויש אוסרים. ובטעם האוסרים יש לשונות שונים, יש שכתבו שהטעם הוא משום שכיון שהוא מוכן למכור עכשיו במחיר זול, אמרינן שזה המחיר אצלו, וע"כ שהתוספת הוא ריבית, ולא אכפת לנו בשאר השוק. ויש שכתבו שמכיוון שאם היה לו מעות היה משיג יותר בזול, א"כ מה שאינו מקבל בזול הוא ריבית. ונראה מדבריהם שלא ס"ל שהמחיר נקבע לפי ההוזלה של המוכר הזה, אלא המחיר הוא כפי השוק. אך עצם זה שבעיסקא הזאת אם היה משלם מזומן היה יותר זול, היותר יקר זה ריבית. ועיין מש"כ לעיל מהראב"ן בדין של מעילים, שאפילו שהשער נמוך כיון שיש קונים שמוכנים לקנות ביוקר ל"א שאם היו לו מעות היה יכול להשיג יותר בזול. הרי אע"פ שלא משתנה המחיר כל שי"ל שגם מי שמשלם במזומן לא היה משיג יותר בזול אינו ריבית.
וזה נפק"מ גדולה להלכה כאשר המוכר מוכן למחול על דברים תמורת מחיר מזומן. למשל, דמי הזמנה של מונית שלא גובה אם הוא משלם מזומן ובאשראי אינו מוחל ע"ז. אבל אין זה תשלום על האשראי, אלא זו תביעה נפרדת שמגיע לו בחוק, והוא מוכן למחול כאשר מקבל מזומן ולא בל"ז[35] (ויש עוד סיבות שלא יהיה זה ריבית כפי שנבאר לקמן). וכן דנו הרבה (עיין משנה הלכות ח"ד ובקובץ יגל יעקב סקוירא ועוד) בימים מסויימים שיש מבצע למי שישלם במזומן והוא אינו משלם במזומן, האם זה נחשב ריבית (וכאן צריך לדון בעוד דבר כיון שכל הימים האחרים המחיר הוא מלא בכל אופן יותר ברור שזה תנאי בהוזלה. ושמא מ"מ לפי התפארת למשה ומהר"ם שי"ק הנ"ל יהיה זה אסור. וכן שמבואר בפוסקים הללו שההוזלה היא רק בתנאי שלוקח מיד ולא במשלוח, וא"כ ג"כ חזינן שגם כאשר הקונה משלם במזומן כל שהוא עושה משלוח אין המוכר עושה הנחה מוכח שזה תנאי בעלמא לנוחות המוכר שאינו נותן הנחה כל שהלוקח דורש ממנו עוד טירחא ולא משום המתנת מעות, שא"כ למה בקשת משלוח תפקיע את ההנחה).
ב. ונבאר את מקור הדברים. איתא במשנה למלך (פ"ח דמלוה הל"א): "ומ"ש רבינו אינו חייב ליתן אלא מה שהיה שוה בשעת מכר כו'. נראה דלא בא למעט דאם היה שוה ק"ך אף שאמר לו אם מעכשיו במנה ואם לאחר זמן בק"ך שיהא מותר ליקח ק"ך דזה אינו דכיון דפירש הו"ל אותו התוספת רבית. אבל בא למעט דאם לא היה שוה אלא צ' אף על פי שאמר אם מעכשיו במנה כו' מ"מ כיון שאינו שוה אלא צ' אינו חייב ליתן יותר דהא אינו פוסק רבינו כטרשא דרב נחמן כמו שמוכרח מדבריו ודו"ק".
וכתב ע"ז הגרע"א בגליון: "וכן איתא להדיא ברמב"ן במלחמות ב"מ ס"ה"[36]. וכך פסק בגר"ז (סימן י"ח). ולמשנ"ת לעיל הרמב"ן במלחמות ס"ל שלא פוסקים את טרשא דר"נ, וכן דחה את שיטת רש"י שם לגמרי. ומשום של"ל היתרים כלל בטרשא משום מיחזי כריבית, דלא כשאר הראשונים שנפסקו להלכה, שרבנן הקילו אע"פ שמיחזי כריבית משום תקנת הלקוחות והמוכרים. ויתבאר בהמשך שכל ההיתרים הנ"ל של הרשב"א והמרדכי על צד מחיר בלא המתנה בנויים על טרשא דר"נ, וא"כ א"א להביא ראיה מהרמב"ן לדינא. ובפרט למתבאר מהתפארת למשה ומהר"ם שי"ק שהאיסור הוא משום שיכול היה הקונה להשיג יותר בזול. ופשיטא שההיתרים של הרשב"א בשער משתנה תדיר חלוקים על איסור זה, ודינו של הרשב"א נפסק בכל הפוסקים.
ג. ובתפארת למשה יו"ד קע"ג (הובא בפתחי תשובה קע"ג ג) ובמהר"ם שי"ק (יורה דעה קס"ג) ג"כ אסרו אבל הם כתבו טעם שלא התבאר במקורות הנ"ל, וז"ל התפארת למשה: "בש"ע בהג"ה סימן קע"ג סעיף ג' וז"ל אם א"ל תפרע לי עכשיו י' אסור ליקח אחר זמן י"ב כו' עכ"ל. ונ"ל דאפילו שוה י"ב אסור דמ"מ כיון שנתרצה ליקח יו"ד הרי אילו היה לו מעות לקח ביו"ד ובשביל המתנה נותן לו י"ב ול"ד לההיא דמותר להרבות בשכר הקרקע דבסימן קע"ו ס"ו דהתם הטעם שאין שכירות משתלמות אלא בסוף ע"ש בש"ך וק"ל". וכ"כ במהר"ם שי"ק, והוא הביא את מקור הדין מלשון הגמ' שדחו את טרשא דר"פ אע"פ שהמוכר אינו צריך, כיון שהלוקח אם היו לו מעות יכול היה להשיג יותר בזול הוה אגר נטר אסור: "וא"כ ה"נ כיון דאמר לי' אם אתה נותן מיד יהא בעשרה א"כ אם הי' לו מעו' הי' קונה בזול בעשרה ומיד כשמושך וקונה החפץ אינו מתחייב לו אלא עשרה דהרי בידו לשלם מיד וא"כ כיון שאינו חייב לו אלא עשרה[37] אם אח"כ משלם י"ב שפיר הוי כאגר נטר". הרי שזו סברא שכתבנו, לא שזה הוא המחיר אצל מוכר זה, אלא מכיוון שהלוקח יכול היה להשיג יותר בזול ואינו משיג משום המתנת מעות נחשב ריבית[38].
ד. ויש חולקים על דין זה, במחנה אפרים סימן ל"א (ובבית דינו של שלמה סימן ב' הביא את המחלוקת והכריע למעשה כמחנ"א), ובחיי אדם כלל קל"ט ג' התירו בשופי. וכן עיין בלבוש קע"ג ב שכתב את הדין של הרמב"ם שהבאנו בהמשך, כאשר המוכר מוכר בי' ואם הלוקח מחזר מוכר בי"ב, שמתיר להדיא פסיקה של ב' האפשרויות, אע"פ שלכאורה מוכח שהוא יותר חמור מטרשא רגילה, מזה שהשו"ע הוצרך להביאו, וכתבנו מזה בהמשך. וכמה מחברים הביאו שכ"כ במאירי בדף ס"ה בפירוש, והמאירי הוא פירוש ברמב"ם כפי שיתבאר.
♦

המחלוקת בביאור הרמב"ם

הרמב"ם פ"ח הל"ב כתב: "הלוקח מחבירו חפץ בשוהו על מנת שיתן לו מכאן ועד י"ב חדש, ה"ז רשאי לומר לו תן לי מיד בפחות ואינו חושש משום רבית". נחלקו המפרשים בביאור שיטת הרמב"ם - האם איירי שכבר נגמר המקח או לא. שדעת המ"מ, ב"י ועוד שנגמר המקח ושוב רוצה להוזיל את דמי המקח. והמחנ"א (ל"א) פירש, וכן מבואר במאירי, שלא נגמר המקח. ונבאר:
א. מקור הדין הוא בתוספתא (ב"מ פ"ו מ"ד) והובא ברי"ף, רא"ש ונמ"י בדף ס"ה. ולא ביארו את החידוש שבו, ובנמ"י כתוב: "וכן הדין במכר דאילו מכר את השדה בי"ב מנה לגורן ואחר שנגמר המקח וזכה בו לוקח רשאי המוכר לומר לו תן לי אלף זוז עכשיו שאף מכר זה כיון שלא היה משתלם עד הגורן אוזלי הוא דמוזיל גביה משום שיפרע לו מיד וכ"כ הרי"ף ז"ל דאיתא בתוספתא". והרי שפירש שנגמר המקח. וצ"ב מה החידוש שמותר להקדים מעות - הרי כבר חל חיוב דמי מקח והוא רק דחה את מועד התשלום, והשתא הוא מקדים תוך הזמן, ואין שום הפקעה על פרעון תו"ז, וא"כ אין שום תורת הלואה. ובבית יוסף התקשה בזה וכתב שהו"א שנחשב שמלוה לו את הדמים עד שיגיע זמן הפרעון וזה מחודש. ועוד א"כ למסקנה אי"צ לסברא שאוזולי, אלא שכלל אינו הלואה.
ג. ובמחנ"א פירשו שלא נגמר המקח. אלא עדיין דנים על המחיר, וקמ"ל שמותר לשלם את המחיר היקר אע"פ שאומר לו אם תשלם עכשיו תקבל בזול. וזה גופא טעם ההיתר- מכיוון שהמחיר של ההמתנה הוא בשוויו אין זו ריבית, אלא שהמוכר מוכן לעשות הנחה אם הקונה ישלם במזומן.
ולמי שפירש שאיירי בנגמר המקח, אדרבה נראה ברמב"ם שטרשא מותר רק בשוהו, וכמ"ש המ"מ. ולכן מותר רק אחר שנגמר המקח. והמחנ"א הבין שלב"י זה ראיה שאסרו גם בשוהו במפרש, אבל עיין בספר שמחת עולם על הרמב"ם שאין ראיה, שלב"י החידוש הוא שמותר להקדים ול"א שמלוה לו את הזמן עד שעת פרעון. וא"כ אין ראיה על הדין לאחר את הפרעון.
ד. ובשמחת עולם על הרמב"ם הביא ראיה להתיר מטרשא דר"פ שבעל המאור והרמב"ן בחידושים וכן בתוס' עיין מהר"ם שיף שביאר כן, כתבו שאיירי שגם נתן לו אפשרות לשלם מיד בהוזלה. ומותר משום אוזולי אוזיל גביה. והטעם שאסור הוא משום שהלוקח יכול להשיג בזול, ומשמע שבלא שהשער בשוק הוא עכשיו בזול לא הייתה בעיה. ולמה לא נאסר משום עצם הפסיקה שהוא הסכים לתת לו בזול אם ישלם במזומן?[39].
♦

כאשר יש כמה מחירים בשוק במצבים שונים, והוא במצב שהמחיר זול אם נחשב מפרש לקצוץ ביוקר.

א. איתא ברמב"ם פ"ח הל"ד דמלוה: "היו לו פירות שאם ירצה למכרן בשוק וליקח דמיהן מיד מוכרן בעשרה, ואם תבע אותן הלוקח לקנותן ויתן המעות מיד יקנה אותן בי"ב, ה"ז מותר למכרן בי"ב עד י"ב חדש, שאפי' הביא זה מעותיו עתה בי"ב היה קונה אותן וכן כל כיוצא בזה".
מזה שהרמב"ם הוצרך לטעם להתיר דבר זה, מבואר שגם כאשר יש ב' מחירים יש בעיה של ריבית וצריך טעם להתיר, ואין מועיל מה שהמחיר שהוא משלם בהמתנה קיים כמחיר של החפץ בשוק הרגיל. והרי זה נגד כל מש"כ לעיל בדעת הרשב"א בברצלוניש ובדעת המרדכי במעילים, שהתבאר שם שכל שיש צד לפרש את המחיר שקבע כמחיר רגיל ולא עבור ההמתנה מותר, אע"פ שבאמת מוכר ביוקר עבור ההמתנה. וברמב"ם כאן נראה שאין היתר זה. ויתבאר שהרמב"ם כתב כן לשיטתו, שלא פסק טרשא דר"נ, אבל אם פוסקים טרשא דר"נ מהני גם צד שזה המחיר.
ב. ובשו"ת מהר"ם שי"ק (יורה דעה קס"ג), כתב שזה מובן לשיטת הרמב"ם שאסר טרשא דר"נ[40], אבל מקשה למה השו"ע הביא דין זה: "וכן מוכח לפי ענ"ד דעת הש"ע שם סי' קע"ג סעי' ב' דהעתיק לשון הרמב"ם בדבר ששוה י"ב אלא שרוצה למכור בשוק הוא מוכר בי' שרי למכור בי"ב משמע דווקא אם לא פי' אם מעכשו בי' דהרי גוף הדבר פשיטא דהרמב"ם לשיטתו דפסק דלא כר"נ הוצרך לאשמעי' זה אבל הש"ע דכל שאין השומא ידועה בפחות שרי מכ"ש אם ידוע ביוקר דשרי ומאי קמ"ל ונרא' דלדיוקא אתי דאפילו בכה"ג אסור אם פירש ודברי החכ"א לכאור' קשים":
ולדעתי פירוש זה צ"ב טובא, שהשו"ע שכתב דין ר"ל רק לדיוקא שאם מפרש אסור, כאשר כלל לא הזכיר ענין מפרש כאן, ולא התכוין לגוף הדברים שכתב. אבל הפירוש פשוט שהרי בשומתו ידועה השו"ע מודה שאסור, והכא יש שומא ידועה, שכאשר המוכר רוצה למכור הוא בי'.' וא"כ כאן שהמוכר רצה למכור[41] הוה שומתו ידועה ואסור לכו"ע.
ג. והבית יוסף בשו"ת אבקת רוכל (סימן ה') האריך בכל זה, שהרמב"ם שלא פסק את טרשא דר"נ הוצרך להיתר מיוחד. משא"כ לדידן אי"צ לזה ודי בצד שיש מחיר כזה. והשו"ע, אע"פ שהעתיק את דינו של הרמב"ם, לא כתב את טעמו. וזה כמ"ש, שיש חידוש גם לדידן שלא חשיב מפרש, אבל לרמב"ם צריך לפרש שלא חשיב יוקר כלל ויתבאר.
ובשו"ת אבקת רוכל דן בכמה מקרים שיש שינויים במחיר הסחורה. כגון אם קונים בכמות קטנה מוכרים בזול, ומי שצריך כמות גדולה מוכרים לו ביוקר (ולכאורה ה"ה להפך, כפי שבדרך כלל). האם מי שרוצה לקנות כמות קטנה יכול לקנות במחיר היקר של מי שרוצה כמות גדולה משום המתנת מעות. וכן מחיר שמשתנה לפי מיומנותו של הקונה בדרכי משא ומתן, והוא מיומן, האם מותר לקנות במחיר היקר של מי שאינו מיומן משום המתנת מעות. והבית יוסף תלה ד"ז בשאלה אם פוסקים את טרשא דר"נ, ומפרש את דברי הרמב"ם הנ"ל שתלוי בקונה משו"ה.
"ויש לעיין אם הלוקח בא לקנות עשרים אמות ממין בגד פלוני ימכרו לו בעשרים לבנים האמה ואם ישאל לקנות מאה אמות יוקירו לו הבגד וימכרוהו לו בחמשה ועשרים אפי' נתן מעות מיד הבא לקנות עשרים או שלשים אמות אם יכולים למכור לו בעשרים וה' האמה בהמתנה. ונראה דלא משערינן אלא בכמה שזה הקונה אם עשרים אמה או יותר כפי שאם היה בא לקנות במעות היו מוכרים לו כך ימכרו לו בהמתנה ולא יותר וכן דייק לשון הרמב"ם וכן נ"ל שמשערין בלוקח לפי מה שהוא האדם שאם אינו בקי בטיב משא ומתן או לסיבה אחרת מייקרין לו ביותר אפי' ליקח במעות וכך ג"כ מותר למכור לו בהמתנה מהטעם שכתב הרמב"ם שאפי' הביא זה מעות בכך היה קונה וכתב הרב המגיד פ"ח שכן דעת הרמב"ן דלא קי"ל כרב נחמן".
אבל לדידן שפוסקים כרב נחמן מותר כל האופנים הנ"ל כיון שנחשב שאין שומתו ידועה. "ומעתה לענין הפרחים אם מוכר לו פרח זהב בכך לבנים ואח"ך בין יוקיר בין יוזיל יפרע לו אותם לבנים לזמן הקצוב ביניהם נראה שאם זה קונה שיעור רב שאם היה בא לקנותם במעות לא היו מוכרים אותם בפחות ממה שזה מוכרם בהמתנה או שזה אפי' שכרו לקנות שיעור מועט במעות היו מוכרים לו בסך זה לסיבת שאינו בקי בטיב משא ומתן או לסיבה אחרת הא ודאי לכ"ע שרי אבל אם אין צריך לייקר האיש הזה הפרחים כשלוקחים במעות יותר מלאנשים אחרים וגם אין לוקח שיעור רב כדי שנאמר שאילו לקח במעות היו מתייקרים לדעת הפוסקים דלא כטרשא דרב נחמן הא ודאי אסור. ולדעת הפוסקים כטרסא דרב נחמן כל שאינו אומר אם מעכשיו כו' שרי שאין להם שער ידוע שאפילו במעות קצתם קונים בכך וקצתם קונים ביותר ואפי' שברוב פעמים לא שכיח שיקנו אותם במעות כמו ששוים במשא ומתן כיון דקי"ל דדהבא לגבי כספא פירא הוי כמו שכתבו הרי"ף והרא"ש ז"ל בריש הזהב והרמב"ם פ"ו מהלכות מכירה וגם אין העלאה כלל אלא לדבר מועט הוה ליה כשמוכר לשון של זהב ומעלה לו עליה דבר מועט ואינו אומר אם מעכשיו כו' דשרי הכי נמי כל שאינו מעלה הפרחים יותר ממה ששוים במשא ומתן שרי אבל כל שמעלה לו יותר ממה ששוים במשא ומתן הרי ניכר לכל דבשביל המתנת המעות מעלהו והוה ליה כמפרש ואסור. וכמדומה לי שכך שמעתי מפי מהורר"י ן' שושן".
ועיין באהלי יעקב מהריק"ש (סימן מ') שחפץ שאם מוכר בכמות קטנה במחיר יקר ואם בכמות גדולה במחיר יותר זול, מותר למכור בהמתנה כמות גדולה במחיר של כמות קטנה, ול"א שהוא רבית, שאין חובה להוזיל, עיי"ש, וכתב שנראה הדבר פשוט להתיר. ומביא את הגמ' ב"מ דף צ"ט עמוד ב, נ' גוריא שכאשר מוכר א' א' הוא בזוז כל אחד וכשנמכרים ביחד במ"ט, שהנדון הוא רק במזיק משום ששמין אגב אותו שדה, משא"כ בעלמא. וה"נ כאן מותר למכור בסיטונאות במחיר של קמעונאות בהמתנה עיי"ש עוד טענות.
הרי שאדרבה בכל המקורות הנ"ל מבואר שלדידן, שפוסקים את טרשא דר"נ, די בזה שיש מציאות בשוק לשלם מחיר זה גם בקניה רגילה. אע"פ שהוא לא קנה באופן זה אלא באופן שאמור לשלם בזול. וזה כמ"ש ברשב"א וראב"ן.
ד. אמנם, עיין בשו"ת חוות יאיר סימן קפ"ט שמאריך שאין היתר לקמעונאי לקנות במחיר סיטונאי ולבקש אספקה במשך זמן ארוך, עיי"ש באריכות הובא בפתחי תשובה קע"ה ס"ק א'. אכן, שם מבואר שהבעיה משום הדין שצריך להוריד הוצאות ובלאי, וא"כ לשלם מחיר סיטונאי על מכירה קמעונאית מתעלם מהטירחא של המוכר שמתעסק עם המקח כמה פעמים וזה אסור. וא"כ אינו משום השער אלא משום בלאי. אבל עיי"ש בהמשך שמא אסר בלא"ה, ומ"מ לדינא הוא אוסר. אבל במקרה של מהריק"ש לא שייך ענין טירחא, שאדרבה קונה הכל בב"א. וכן בב"י הוא קונה ביחד, וזה אמור להעלות את המחיר, והוא מתיר.
♦

הטעם שמותר לדעת הרמב"ם משום שאוזולי מוזיל ונפק"מ למעשה

א. והטעם שמותר כתב הרמב"ם: "שאפי' הביא זה מעותיו עתה בי"ב היה קונה אותן וכן כל כיוצא בזה". וצ"ב הרי לכאורה איירי שהמוכר בא למכור, שבלא"ה אין תחילת בעיה וכ"כ בגידולי תרומה בשער מ"ו ח"ד אות ל"ד הובא במקור מים חיים כאן. וא"כ מה ההיתר שאם הקונה היה בא לקנות היה בי"ב, הרי עכשיו המוכר בא למכור ומחירו עכשיו י'. ובאבקת רוכל הנ"ל "ונראה דלא משערינן אלא בכמה שזה הקונה אם עשרים אמה או יותר כפי שאם היה בא לקנות במעות היו מוכרים לו כך ימכרו לו בהמתנה ולא יותר וכן דייק לשון הרמב"ם וכן נ"ל שמשערין בלוקח לפי מה שהוא האדם שאם אינו בקי בטיב משא ומתן או לסיבה אחרת מייקרין לו ביותר אפי' ליקח במעות וכך ג"כ מותר למכור לו בהמתנה מהטעם שכתב הרמב"ם שאפי' הביא זה מעות בכך היה קונה". הרי שפירש שהרמב"ם כתב כלל שהכל תלוי בלוקח וצ"ב כהנ"ל.
ולכאורה זה כמ"ש מראב"ן תפארת למשה וכו' לעיל, שבטרשא אין בעיה של תוספת כסף, מכיוון שהוא מקח אמרינן שזה המחיר שקבעו לחפץ. וכל הבעיה הוא ע"י שאם היה לו כסף היה משיג ביותר זול, זה קבוע שמשום המתנת המעות הוא משלם יותר. וא"כ כל שגם אם היה משלם במזומן לא היה משיג יותר מותר. והחידוש כאן הוא שהדבר תלוי ביכולת שלו להשיג ביוזמתו, ולא במה שיכול להשיג אם המוכר רוצה למכור. וצ"ב שמא זה מוגדר כיכולת שלו להשיג בעצם ולא משום מקרים משתנים, וצ"ע. או שדי במה שיש מקרה שהיה צריך לשלם י"ב, גם אם עכשיו אינו צריך להפקיע את השם המתנת מעות )שאינו מקרה אחר(. וצריך עיון לבאר הדברים.
ב. אבל הרבה לא פירשו את הרמב"ם כמ"ש, יעויין בבית יוסף סימן קע"ג שפירש:: "כלומר דמאחר שהם שוין עכשיו י"ב שכן יקנם כל הבא לקנותם אלא שהמוכר בשוק בפחות אוזולי הוא דקא מוזיל מפני שצריך למעות כך כתב הרשב"א בתשובה חלק ג רמ"ה בטעם דין זה". וכ"כ הש"ך קע"ג ו'.
הרי שפירש שהמחיר האמיתי הוא י"ב והי' זה הוזלה למי שלחוץ במעות. ומבואר שגם הרמב"ם, שאסר טרשא דר"נ. מסכים להתיר שאם יש מחיר אמיתי ורק מוזילים משום צורך במזומן. וזו ג"כ נפק"מ גדולה למעשה, שאע"פ שאפשר להשיג בזול י"ל שהמחיר האמיתי הוא היקר וזה הוזלה בעלמא. ושוב מותר למכור בהמתנה ביוקר כי רק מונע את ההוזלה ול"ח ריבית. וצ"ב מתי נאמרת הגדרה זו, האם בכל מקום שיש ב' מחירים נאמר כלל זה, כי לכאורה אין סיבה מיוחדת במקרה זה לומר כן יותר משאר מקרים[42].
ג. ומ"מ במחלוקת הפוסקים הנ"ל אם מותר למכור בטרשא כאשר היוקר הוא המחיר הרגיל, והמתירים הוא משום שזה המחיר והמחיר במזומן הוא הנחה והאוסרים אוסרים במפרש. לכאורה, לרמב"ם רשב"א ובית יוסף הנ"ל אין מובן לזה, שהרי מותר לבטל הנחה כמ"ש, אף למי שאוסר טרשא. וכל הבעיה ע"כ היא רק במפרש ב'' מחירים, שאז אמרינן שהיקר הוא עבור המתנה. אבל לכאורה אין לזה טעם, שהרי מה הוא מפרש, מה שאוזלי אוזיל גביה במזומן, ורק באשראי אינו מוזיל, וזה ל"ח המתנת מעות כלל. וכמבואר, שגם מי שלא פסק טרשא דר"נ מתיר כן, וא"כ איך יכול להיות יותר גרוע מעצם האוזולי, למ"ד של"ל טרשא.
ד. ובעצם הסברא שיש מחיר אמיתי ויש הוזלה ומשו"ה לא נחשב יצא השער. עיין בספר מלוה ה' עמ שפח בדין יצא השער כאילו מפרש כאשר יש ב' מחירים. באיזה מקרים אמרינן שהמחיר האמיתי הוא היקר והזול הוא הוזלה כמ"ש הרשב"א והב"י בדעת הרמב"ם. ובאיזה מקרה אמרינן ב' מחירים. למשל מחיר שוק ומחיר חנות האם מחיר השוק הוא מחיר אמיתי והחנות מייקרת או שיש ב' מחירים. וכן סיטונאי ופרטי. ובזה יש לפרש את דברי הב"י, וגם בלחם רב לכאורה נראה שאין היתר בזה, שכן רק משום טרשא דר"נ התיר, ובל"ז אין אפשרות למסחר ולמה לא נאמר שזה סיטונאי וזה פרטי. וזו שאלה גדולה למעשה במפרסם מחיר לאשראי ומפרש אם במזומן בפחות אם מותר באשראי. האם נאמר שהמחיר באשראי הוא האמיתי, ומשום שדרכי המסחר הן לתת גם באשראי ולכן מראש כך קובע את המחיר. ורק אם נותנים מזומן הוא מוזיל, כי זו נתינה מחודשת של הקונה, ולא שהאשראי הוא הלואה שדורש ע"ז כסף. והכל תלוי בנידון הנ"ל במוזיל למזומן- האם הוא משנה את המחיר או שזה רק הפסד האפשרות להנחה.
♦

האם די באפשרות סבירה שיעלה המחיר

עיין בבית יוסף תחילת קע"ג שהביא את דברי המרדכי הללו וכתב ע"ז "ומשמע מדבריו שאע"פ שסחורה אחת לפעמים שוה כך וכך יותר מדמיה אין למכרה בהמתנה באותו סך אם לא שברוב פעמים מצויה לימכר באותו סך הא לאו הכי אגר נטר הוא ואסור".
והנה אף שהמרדכי הצריך "רוב פעמים השר מגיע לעיר", עיין לבוש סימן קע"ג ב' "וכן דבר הנמכר בעשרה ולפעמים באים שרים לעיר וקונים ביוקר, שוה עכשיו עשרה קונים בעד י"ב, אם הדבר שכיח שהשרים יבואו לעיר ואין להם דווקא זמן מוגבל רק כל הימים שוין לזה כשירצו לבא, מותר למוכרו לישראל גם כן בי"ב לזמן, שהרי שכיח שיבואו שרים גם היום ויקנו ממנו בי"ב." הרי שלא פירש שיש להם זמן מוגבל לבוא בזמן הפרעון. אלא שאין להם זמן מוגבל וכל הימים שווין לזה, ושוב שכיח. וע"כ אי אפשר לומר שרוב פעמים שיבוא אז, אלא ששכיח אפשרות זו.
וכן גם כאשר יבואו לכאורה עדיין אין רוב פעמים שרוצה לקנות מעילים, ובודאי לא מעיל מסוים זה. וא"כ לכאורה סוף כל סוף אין כאן יותר מאשר אפשרות שיתייקר. וצ"ל ש-"רוב פעמים שיגיע" רק ר"ל שזו אפשרות סבירה ולא התחדשות[43]. ושוב זה דומה לרשב"א של ברצלוניש ושאר דברי הפוסקים, שאינו כרמב"ן כלל, שלפי הרמב"ן צריך ידיעה שכך יהיה, ולרשב"א די באפשרות סבירה שישתנה. זאת, מכיוון שרק רוצים לבטל את השער הקבוע ולא לומר שישלם כפי השער.
ומצאתי התיחסות לזה בשו"ת מהר"י לבית הלוי (כלל ו סימן ל"א, הובא בכנה"ג קע"ג הג' ב"י ס"ק ה') שהביא את ההגהות' מרדכי הנ"ל וכתב ע"ז: "הרי לך דאותם המעילים לא משכחת לה שישוו מיד הסך ההוא שמכרם לזה לזמן ארוך אלא אם יבא שר בעיר וגם שיחמוד אותם לקנותם, ואפילו הכי התיר הרב כיון שברוב הפעמים היו באים השרים בעיר אף על גב דאינו מצוי ברוב הפעמים לחמוד נכסים ולקנותם ביותר משווים, שהרי לא התנה שם הרב אלא שברוב הפעמים היו באים שרים בעיר ולא התנה שצריך גם כן שברוב הפעמים הם חומדים הנכסים וקונים אותם יותר משווין. ואם כן כל שכן נדון דידן שאין צורך לא לשרים לבא מחוץ ולא שיחמדו אותם לקנותם יותר משווין, כי כל קונה שיזמן בין תושב בין נכרי בין שר ובין הדיוט כל שהוא צריך לקנות מאותם הנכסים, פשיטא שהוא פורע אותם יותר הרבה ממה שהיה מוכר אותם בבת אחת לסוחר אחר. ובשלטי הגיבורים [שם לט ע"א] כתוב וזה לשונו, בדין טרשא נראה כי הא דמעשים בכל יום דלוקחים מאת ריעיהם תכשיטים או בגדים ביותר מכדי דמיהן הנראה לעין שליש ופעמים הכפל על מנת לשלם כשישא אשה, נראה כי דין זה הוא בפרקין וכו עד וסמ"ג וטור כתבו דהא דטרשא דרב נחמן שרי היינו דוקא למכור שוה וכו אבל להעלות המכר הרבה אסור, דבודאי כהאי גוונא ידוע לכל שבשביל המתנת המעות מעלהו כל כך ואסור וכו' עד והאידנא שהסוחרים קונים באשראי אפילו שזה ה בעשרה היינו משום דעביד לימצא מיד איש שיקנה גם הוא ה בעד י וכהאי גווני התיר ראבי"ה ז"ל והביאו הגהות מרדכי פירוש דהבנת דבריו כי ראבי"ה אוסר למכור בשעת הזול כבשעת היוקר, ואף על פי כן כתב וז"ל ומה שנהגו מימי קדם לתת מעילים וכו' עד אלמא כבהאי גווני שתלוי במזל שרי הכא נמי לא שנא, ועל זה אמרו הסוחרים שלנו לקנות שוה ה בעשרה, וכן סמ"ג יהיב טעמא להתיר שוה ה וכו באשראי משום שמיד ימצא מי שיקנה אותו וכו'. אבל ב"י לא התיר מפני שאינו מצוי מי שיקנה בי', מיד הא אם מצוי שרי, והאידנא מצוי הוא והלכך נהגו הסוחרים להקל וכו' יעו"ש וא"כ זכינו לדין דאפילו לסברת הרמב"ם ז"ל דאסרי בטרשא דרב נחמן, בנדון דידן שרי. ואפילו לסברת סמ"ג והרב בעל הטורים ז"ל דאסרי היכא שהוא מעלה הסך הרבה, בנדון דידן מודו דשרי מהטעמים הנזכרים. וא"כ מאן אסר לה לאלמנה הנזכרת או מי מונע על ידה לבלתי תוכל למכור הנכסים ההם מהחנות ביותר משווין עד הסכום ההוא".
לכאורה, הוא כתב סברא אחרת, כעין סברת הריטב"א שהביא הב"י בבדק הבית, שההיתר בטרשא הוא רק משום שהקונה יכול למכור לאחר ביוקר. עיין חת"ס הובא בפתחי תשובה ועיין באבקת רוכל, שמתיר משו"ה גם למכור ביותר מהשער, מכיוון שמוכר יכול למכור לקמעונאי גם כאשר הקונה כסיטונאי ל"ח מפרש. והראב"ן זה סברא אחרת, שגם על הקניה שלו ל"ח מפרש, מכיוון שיש אנשים שיש להם מזומן שקונים ביוקר.
♦

ז. ג' גירסאות בהגהות מרדכי

א. בהגהות מרדכי כפי שהוא בפנינו בדפוס וילנא פותח בשם ראבי"ה על הסוגיא של חביתא שקרוב לשכר אסור וצריך לקצוץ רק בשווים ואז כתב "ומה שנהגו מימי קדם לתת מעילים לזמן גדול בכך וכך דמים בשעת היוקר זהו מפני שקצבתם במזל אם יבא שר בעיר ויחמדם יעלה בדמיהם יותר משויים ואם עתה מיד היה בא לעיר היה נוטל את דמיהם ואין כאן אגר נטר ובלבד שלא יאמר אם מעכשיו בכך וכך ואם לאחר זמן בכך וכך וצריך לומר שרוב פעמים היו באים השרים בעיר דאי לאו הכי מיחזי כאגר נטר ליה". וכך מועתק בדרכי משה הארוך ובמהדורת שירת דבורה שכ"ה בכת"י של הדרכי משה. ולגירסא זו אין במרדכי כל רמז שאפשר להרויח יותר ממה שקצצו, שרק כתוב שזה עולה יותר משוויו, ויתכן שמ"מ לא יעלה יותר ממה שקצצו. וא"כ אין כלל מקור לדברי הגר"א אלא מפורש כרמ"א.
ב. אבל הגאון העתיק את לשון המרדכי במקום "ואם עתה היה בא לעיר היה נוטל את דמיהם", "כופל את דמיהם". וכן נמצא גם בשו"ת אבקת רוכל למרן בית יוסף סימן ה' וז"ל "מ"מ למדנו דאליבא דמאן דפסק כרב נחמן וסבר שאפ"ה אינן יכולין להעלות דבר מרובה אם היה דבר שמצויים סוחרים לבא ברוב הפעמים וקונים אותם ביותר משיויים הרבה יכול להעלות אפי' דבר מרובה ובלבד שישאר ללוקח ריוח הרבה ולא שיעלה כל מה שאפשר למכור הסחורה לאותם סוחרים כנראה ממ"ש ואם מכר מיד היה בא לעיר היה כופל דמיה' אלמא דטעמא דשרי היינו מפני שנשאר ללוקח ריוח הרבה." וזה ממש כטענת הגאון, שהקציצה היא פחותה מהצד שאפשר להרויח, ומשו"ה מהני צד הריוח להתיר. והאבקת רוכל שוב רצה לפרש פירוש אחר, שמותר גם בלא"ה ונתקשה בל'' "כופל", עיין בדבריו היטב (העתקנום בהערה[44]) שמסתפק אם כגאון או לא.
ג. וחיפשתי בדפוסים ישנים ומצאתי בהגהות מרדכי ריווא דטרינטו שנת שי"ט בבא מציעא סימן תקס"ו (עמ 331 במאגר הספרים "היברו בוקס" 42586) נמצא כך:
וכן בדפוס סביוניטה שי"ד (שם 42785 עמ' 564):
הרי שבשני הדפוסים המילה היא "נופל" שלכאורה אין לה משמעות. והבית יוסף והגר"א פירשו "כופל", ואז מבואר שהיה שווה פי שנים, וא"כ מה שקוצץ רק י' בי"ב הוא קרוב לשכר ולהפסד. משא"כ הדפוס שלנו והרמ"א[45] גרסו "נוטל" ואז לא מבואר בכל דבריו שיש צד שיעלה יותר ממה שקצצו.
ובעוד דפוס ישן שנמצא שם (43087 עמ' 172[46]):
וזה כב"י וגאון "כופל".
ד. שוב מצאתי שבתורת חיים למהרח"ש חלק ג' סימן י"ז הנ"ל בהמשך דבריו קיבל את הגירסא "נופל" כפי שהיא בפנינו "ומ"ש המרדכי בההיא שנהגו מימי קדם לתת מעולין וכו', נראה שנוטה למ"ש הרמב"ן על דברי רש"י. ויראה שיש טעות קצת שם וצריך להגיה בלשון הזה ומה שנהגו מימי קדם לתת מעולין בזמן גדול בכך וכך דמים בשעת היוקר זהו מפני שקצבתם במזל אם יבא שר העיר ויחמדם יעלה בדמיהם יותר משויו ואם לא היה בא לעיר נופל את דמיהם, ואין כאן אגר נטר בלבד שלא יאמר אם מעכשו וכו', וצריך לומר שברוב פעמים היו השרים באים הא לאו הכי מיחזי כאגר נטר ע"כ. הרי שנראה דהתם היה מוכר מעילין בהקפה לפרוע לזמן פלוני שהיה רגילות לתת ביוקר בכך וכך דמים, וקאמר שהוא תלוי במזל שאם יבא שר העיר באותו זמן יחמדם ויעלה בדמיהם ואם לא יבא נופל בדמים, וקאמר דאין בזה משום אגר נטר, אך כתב דצריך דברוב פעמים היו באים שרים בעיר, וזה נראה דנוטה למ"ש הרמב"ן על דברי רש"י". דהיינו יש צד שיבוא ואז יעלה יותר ויש צד שלא יבוא ואז הערך יפול. והוא הגיה לא יבוא במקום יבוא.
♦ ♦ ♦