פתח תקווה
מריחת ה'קטירה' על קלף המעובד בעפצים - האם חוצץ או לא
בשנים האחרונות רבים מהדרים לכתוב סת"ם על קלף המעובד בעפצים, כבזמן חז"ל, וכדעת הגאונים והרמב"ם, ואין הם מסתפקים בקלפים שלנו שמעובדים בסיד, כדעת ר"ת וסיעתו. זאת, משום שלדעת הגאונים והרמב"ם אין זה נקרא עיבוד ודינו כדין קלף שאינו מעובד, וכפי שהאריכו בכמה קונטרסים וספרים בשנים האחרונות, ולמשל ספר 'עיבוד עפצים' של הרב אליהו פרץ שליט"א.והנה יש ב' שיטות עיקריות לכתיבה על קלף [או גויל] המעובד בעפצים. שיטה אחת, שהיא הטובה ביותר גם מבחינה הלכתית וגם מבחינה פרקטית, היא לכתוב בדיו לנצח, שהוא המהודר ביותר והמתקיים ביותר, כפי שהאריכו רבים. אולם, יש הכותבים בדיו רגיל ובשביל שהוא לא יתפשט [מחמת עיבוד העפצים] מורחים על הקלף חומר הנקרא 'קטירה', וכך הכתיבה נעשית קלה וחלקה יותר, אלא שיש חיסרון בזה, שבמשך השנים הדיו 'קופץ' מהקלף, וכמו שהיה מצוי בקלפים המשוחים בצבע לנוי שהיו נוהגים בהם בעבר. אכן, מלבד זה יש לדון האם במריחת הקטירה יש גם נידון של חציצה, כמו שדנו הפוסקים על הקלף המשוח, או דהכא עדיף טפי וגם האוסרים שם יודו הכא.
הנה בנידון הקלף המשוח האריך בזה בשו"ת יחו"ד (ח"ו סי' נ"ה) והביא מדברי האחרונים בזה, והעלה שבס"ת שרי, בצירוף דעת הרמב"ם שמברכים על ס"ת פסול, ובתפלין נכון להחמיר בזה, עי"ש. ועיקר הנידון שם הוא בסוגיית כל לנאותו אינו חוצץ, האם אמרינן סברא זו בכה"ג או לא עי"ש, ונבאר הדברים בעזה"י:
בגמ' בר"ה כ"ז ע"א גבי שופר איתא: "ציפהו זהב במקום הנחת פיו פסול”. וביאר הרמב"ן בדרשתו לר"ה שהוא משום שיש הפסק בין פיו לשופר והוי חציצה. וכ"כ הריטב"א בחידושיו שם והוסיף רמז לדבר, משום שנאמר "אל חכך שופר", שצריך שהשופר יגע בפיו ממש. והנה השפת אמת (בר"ה שם), המהרש"ם בספרו דעת תורה (סי' תקפ"ו סט"ז) ועוד אחרונים, הקשו מהגמ' בסוכה ל"ז ע"א גבי אגד הלולב, שאפילו שלא במינו אינו חוצץ משום שכל לנאותו אינו חוצץ, וא"כ ה"נ שעשוי לנוי מדוע חוצץ, עי"ש.
ובאמת שכבר עמדו בזה הראשונים וכתבו כמה תירוצים:
המאירי בר"ה שם כתב וז"ל: "פסול שהרי הזהב חוצץ ואין אומרין בזה כל לנאותו אינו חוצץ שאין זה קול שופר אלא קול זהב הואיל והקול עובר דרך עליו" ע"כ, וכ"כ עוד בסוכה ל"ז ע"א וז"ל: "ושמא תאמר צפהו זהב האמור בשופר למה חוצץ – בזו מפני שלקול שופר הוא צריך והרי הוא משתנה ונעשה קול של זהב" ע"כ. ומבואר מדבריו שבאמת אין הפסול מטעם חציצה גרידא אלא מטעם שאין זה קול שופר. והביאור הוא שבאמת מדין חציצה אין זה נחשב שיש הפסק בין פיו לשופר, וכמו שאין האגד חוצץ בין ידו לבין הלולב [ודלא כרמב"ן], אלא שאע"פ שחשוב הדבר כאילו הוא נוגע בשופר ממש, מ"מ בפועל הקול עובר דרך הזהב, ולכן לא חשיב האדם כשומע קול שופר אלא קול זהב. וכ"כ ר' מנוח בהלכות שופר (פ"א ה"ו) וז"ל: "במקום הנחת פה פסול מפני שהזהב חוצץ, א"נ משום דבעינן קול שופר והכא ליכא קול שופר אלא קול זהב וזה עיקר" ע"כ. וכ"כ עוד בהלכות סוכה (פ"ו הי"א) וז"ל: "ואע"ג דאשכחן בשופר דלנאותו חוצץ כשצפהו מבפנים – לא דמי דהתם לאו משום חציצה היא דכל לנאותו אינו חוצץ אלא משום דבעינן קול שופר וליכא כדכתבנו בפרק ראשון" ע"כ.
והמאורות בר"ה שם כתב וז"ל: "ואע"ג דגבי לולב אמרינן כל לנאותו אינו חוצץ – הכא לאו מקום נוי הוא בשעת עשיית המצוה שהרי הכל מכוסה בפיו כשתוקע ובטלה דעתו אצל כל אדם, אבל בלולב אפילו כשיאחזנו אפשר שיראה מקצתו או כולו ודרך נוי הוא" ע"כ, ולפי דבריו באמת הפסול הוא מטעם חציצה, ואפשר שגם הרמב"ן וסיעתו ס"ל כן מחמת הטעם הנ"ל, שאין בזה דין של לנאותו אינו חוצץ, משום שאינו נוי בשעת התקיעה.
וגם מדברי היד רמה בסנהדרין מ"ח ע"ב מבואר שציפוי זהב לא הוי חציצה [וצריך לפרש לדבריו או כמאירי או כמאורות הנ"ל] שכתב גבי ציפן זהב האמור בתפלין שפסול וז"ל: "ואית דאמרי משום דהויא חציצה בין תפילין לבשרו, ולא מסתבר דהא אמרינן בסוכה דכל לנאותו אינו חוצץ" ע"כ. ומבואר מדבריו שציפוי זהב לא הוי חציצה משום שעשוי לנאותו.
והנה מפשטות דברי המאורות, ר' מנוח והרמ"ה נראה שאף בדבר שיש בו משום חציצה ממש מהני סברת כל לנאותו אינו חוצץ. אולם, בדברי הריטב"א [בשם הרמב"ן] והר"ן בסוכה ל"ז ע"א מבואר שהדין שכל לנאותו אינו חוצץ הוא רק במקום שאין דין חציצה ממש, דליכא קרא למפסל חציצה, אלא שבלולב מדין לקיחה תמה אתינן עלה, וע"ז אמרינן דכל שהוא לנאותו בטל לגבי לולב כאילו נוטל הלולב ממש בידו וכו'. ורק בתפילין פסלינן משום חציצה, משום דכתיב והיה לך לאות ולא לאחרים לאות, וכן בטבילה דכתיב ורחץ את בשרו במים וכו', עי"ש. ודייק מזה לנכון בשו"ת תורה לשמה (סי' רמ"ג) שבדברים שיש בהם משום חציצה אין את הדין של כל לנאותו אינו חוצץ, עי"ש.
אולם, מש"כ התורה לשמה שבשופר יש דין חציצה ולכן כתב הרמב"ן שיש הפסק בין פיו לשופר ואין דין של כל לנאותו אינו חוצץ, עי"ש, בדברי המאירי מבואר לא כך. דהנה בסוכה ל"ז כתב המאירי שכל שלא נתפרש בו דין חציצה ואין חשש חציצתו אלא להיות הלקיחה תמה - כל לנאותו אינו חוצץ כלומר אינו נקרא חציצה שתעשה לקיחתו בכך לקיחה שאינה תמה וכו', ושמא תאמר צפהו זהב האמור בשופר למה חוצץ בזו מפני שלקול שופר הוא צריך וכו' עי"ש. ומבואר מדבריו שגם בשופר אין דין חציצה, דהא לא נתפרש בו להדיא, ורק משום שאינו קול שופר אלא קול זהב פסלינן ליה. ולפ"ז, אפשר שהרמב"ן וסיעתו יסברו כדעת המאורות הנ"ל, שאפשר היה לומר כאן כל לנאותו אינו חוצץ, דהא אין כאן פסוק מפורש [ומה שהביא הריטב"א אל חכך שופר זהו רמז בעלמא] ורק משום שאינו נראה אינו נוי, וכנ"ל.
והנה המאירי בר"ה שם כתב וז"ל 'נתן זר זהב' בשפת השופר במקום הנחת פה וכו' עי"ש. ובחבור התשובה (מאמר ב' פ"ה עמ' 325) ביאר יותר וז"ל: "פירוש לא צפהו ממש אלא שהניח חתיכת זהב בפי השופר" וכו' עי"ש. ונראה מדבריו שבציפוי ממש, שהוא נמרח עליו ונעשה חלק ממנו, אין איסור כלל ובין במקום הנחת פיו ובין מבפנים שפיר דמי, דאין זה קרי קול זהב אלא קול שופר משום שנעשה חלק אחד ממש עם השופר. וכל הנידון בסוגיא הוא על מי שלקח חתיכת זהב ונתנה והניחה בשופר, דומיא דאגד הלולב, שגם שם אינו נעשה אחד ממש עם הלולב, ובזה צריך להגיע לכל לנאותו אינו חוצץ ולדון מדוע לא נאמר. אולם, מסתימת שא"ר לא נראה כן, דהא הם העתיקו את דברי הגמ' כצורתה, ומשמע דמיירי בצפהו ממש ואעפ"כ חוצץ.
וא"כ מתבאר מהנ"ל שלדעת המאורות, ר' מנוח והיד רמה – ציפוי של זהב בשופר לא חשיב חציצה מדין כל לנאותו אינו חוצץ, אף שהאדם לא תוקע בשופר עצמו, וכן בתפילין שציפן זהב אף שלא מניח את התפילין עצמם על ידו מ"מ לא חשיב חציצה, דומיא דאגד לולב. אולם, לדעת הרמב"ן, הריטב"א, הר"ן והמאירי הדין של כל לנאותו אינו חוצץ לא נאמר בחציצה ממש, אלא רק בלולב שהוא מדין לקיחה תמה, אבל בחציצה ממש לא אמרינן הכי. אמנם, שלדעת המאירי אם האדם מורח את הזהב על התפילין או השופר אין בזה חציצה, ורק בנותן חתיכת זהב עליהם שייך חציצה.
והנה, בכתיבת תפילין אין פסוק מפורש שפוסל חציצה [אלא מצאנו כעי"ז במנחות ל"ד ע"א, וכתבתם כתיבה תמה ופירש"י ואין כתיבה תמה על העצים ועל האבנים אלא על ספר, עי"ש], דומיא דשופר ולולב, שאע"פ שמבואר במשנה ובגמ' שיש דין חציצה – מ"מ כתבו הראשונים שאין זה מדין חציצה ממש, דהא לא איתפרש בהדיא מקרא. ולכן מהני ביה סברת כל לנאותו אינו חוצץ, וא"כ גם בכתיבה על הקלף נראה דמהני סברת כל לנאותו אינו חוצץ ושרי, ואע"פ שהאדם אינו כותב על הקלף ממש אין בזה בעיה, דומיא דציפן זהב בתפילין, שג"כ אינו מניח על ידו התפילין ממש ואין בזה חציצה, אלא מטעם אחר פסלינן. וע"כ סברת המתירים [שהיא דעת רוב האחרונים] לכתוב על קלף משוח נראית עיקר.
אולם, נראה שאפילו לחולקים שם הסוברים שמשיחת הקלף הויא חציצה – יודו במריחת הקטירה דלא הויא חציצה, וכפי שיבואר כעת:
והנה בשו"ת תורה לשמה שם דן באורך בענין קלף משוח ודעתו לאסור משום חציצה, אולם הוא הביא כמה ראיות שלכאורה אין בזה חציצה. ראיה אחת היא מהגמ' בחולין פ"ג ע"ב, שאם אדם נותן עפר ע"ג המזבח ומבטלו שם לצורך מצות כיסוי הדם לא הוי חציצה, אלא שהדבר אסור משום מוסיף על הבנין. ראיה שניה היא מהגמ' בעירובין ק"ד ע"א בוזקין מלח ע"ג המזבח כדי שלא יחליקו הכהנים, וכיון שמבטלו שם אין בזה משום חציצה אלא משום מוסיף על הבנין. ראיה שלישית היא מהירושלמי יומא (פ"ד הלכה ד): "בכל יום לא היה בה נרתיק והיום היה בה נרתיק כדי שלא תכוה, ואינו חוצץ? אר"י בר' בון קובעו במסמר". וביארו התוס' ביומא (דף מ"ד ע"ב ד"ה בכל יום) בשם ריב"א שע"י מסמרים היה נקבע אותו נרתיק לבית יד שיהא בטל ויחשב כגוף המחתה עי"ש. ומבואר שאין בזה חציצה. וכתב התורה לשמה וז"ל: וצריך ליישב ולומר דכל שהוא עושה הדבר הזה לנוי לא שייך ביה ביטול וכו' מאחר שהוא מייפה זה החפץ - ה"ז עיקר ואיך תאמר שיהא בטל לגבי החפץ, אבל אם מניחו על אותו החפץ לצורך אחר ולא בשביל יפוי וכגון ההיא דמניח המלח על הכבש כדי שלא יחליקו רגלי הכהנים שייך ביה ביטול שהמלח ודאי בטל לגבי הכבש דלא בא המלח ליפות הכבש אלא בא לשמשו כדי שיוכלו הכהנים לדרוך עליו ולא יחליקו, וכן ה"ה בהך דעפר שתחת הדם שייך ביה ביטול דלא בא ליפות כלום, וכן בהך דנרתיק לא בא הנרתיק ליפות המחתה אלא לשמש אותה כדי שיוכלו לאחוז בה ולא יכוו ולכן אם קבועה במסמר שייך בה ביטול לגבי המחתה עי"ש. וכדברים אלו כתב בספר לב מרפא [פניזיל] (אות מ' דף מ"א ע"ב) וז"ל דבשלמא בנרתק שעיקב הנחתו לתיקון המחתה שא"א להגביה אם לא ע"י נרתק זה וכו' ונעשה כגופיה, משא"כ בשופר שציפהו זהב דזה לא לצורך השופר נקבע בו דאין לו שום תועלת ממנו וע"כ אף אם נקבע במסמר למה יתבטל אגב השופר וכו' עי"ש.
ובאמת שמצאנו כבר לראשונים שכתבו כעי"ז. הרשב"א בר"ה כ"ז ע"ב גבי ניקב השופר וסתמו, כתב: "אם אינו מעכב את התקיעה לאחר הסתימה כלומר שהסתימה מהודקת יפה ה"ז כשר לפי שהוא בטל לגבי השופר, ואע"פ ששנינו צפהו זהב מבחוץ אם נשתנה קולו מכמות שהיה פסול – התם הוא לפי שאין השופר צריך לו ואינו עשוי לתקנו ולהדקו ולפיכך הרי הוא כדבר אחר וקול דבר אחר נשמע עמו פסול, אבל כאן שצריך לו לתקונו ומהודק בו יפה ה"ז מכלל השופר, וה"ז כאותה שאמרו במקום העשוי לחזק אינו חוצץ לפי שהוא מכלל הכלי" ע"כ. והביאו הריטב"א שם וכתב שזה נכון להלכה ולמעשה אבל יש חוששין למעשה שלא יהא הנקב מתחלה מעכב את התקיעה וכו' עי"ש. וכ"פ השו"ע בסי' תקפ"ו ס"ז להחמיר בכמה ענינים עי"ש. אמנם, בשופר יש דינים מיוחדים בענין הסתימה, אבל העיקרון והרעיון של הדברים נראה שהוא ברור, וכמו שהביאו לזה ראיה ממקום העשוי לחזק שאינו חוצץ.
ולפ"ז ה"ה במריחת הקטירה, כיון שמטרתה היא לצורך הכתיבה, כדי שהדיו לא יתפשט ובא לתקן הקלף – ה"ז דומה למלח ע"ג המזבח שלא יחליקו ולאפר ע"ג המזבח לצורך כיסוי הדם ולנרתיק ע"ג המחתה שלא יכוה ודכותיהו דלא חייץ כלל, ולא דמי למשיחת הקלף בצבע, שעיקרו לנוי [אף שגם שם כתבו האחרונים שהוא גם כדי לעשות את הכתיבה חלקה וקלה – מ"מ עיקר המריחה היא לנוי] ואף בזה נראה שהעיקר להתיר בזה אף לכתחלה. אולם, במריחת הקטירה נראה שאין בזה חשש כלל לכל הדעות מבחינה הלכתית.
אלא שכבר כתבנו שמבחינה מציאותית לא כדאי למרוח את השכבה הנ"ל משום שהדבר גורם פסולים בעתיד, ועדיף לכתוב בדיו לנצח וכנ"ל.
♦ ♦ ♦