פטור בתי כנסיות ובתי מדרשות ממזוזה
התלמוד במסכת יומא (דף יא ע"ב) הביא ברייתא שמבואר בה שבית הכנסת אינו מטמא בנגעים, ושאלה על זה הגמרא: "ובית הכנסת מי מטמא בנגעים? והתניא: יכול יהיו בתי כנסיות ובתי מדרשות מטמאין בנגעים - תלמוד לומר ובא אשר לו הבית - מי שמיוחד לו, יצאו אלו שאין מיוחדין לו! - לא קשיא; הא - רבי מאיר, הא רבנן, דתניא: בית הכנסת שיש בה בית דירה לחזן הכנסת - חייב במזוזה, ושאין בה בית דירה - רבי מאיר מחייב, וחכמים פוטרין. ואיבעית אימא: הא והא רבנן, ולא קשיא; הא - דאית בה בית דירה, הא - דלית בה בית דירה. ואי בעית אימא: הא והא דלית בה בית דירה. והא דכרכים והא דכפרים". בסוף הסוגיא התלמוד שואל שוב "ודכפרים מי מטמא בנגעים? והתניא: לאחוזה - עד שיכבשו אותה, כבשו אותה ולא חלקוה לשבטים, חלקו לשבטים ולא חלקו לבית אבות, חלקו לבית אבות ואין כל אחד מכיר את שלו, מניין? תלמוד לומר (ויקרא יד) ובא אשר לו הבית - מי שמיוחד לו, יצא אלו שאין מיוחדין לו. - אלא מחורתא כדשנין מעיקרא". וראה בפנים את כל הסוגיא היטב.למסקנת הסוגיא בפשטות נראה דביהכ"נ וביהמ"ד פטורים מן המזוזה, אם אין שם בית דירה לחזן הכנסת. ונראה גם דאין חילוק בין כרכים לכפרים, ובשניהם פטורים מן המזוזה אם אין שם בית דירה. וראה במאירי שכתב: 'בתי כנסיות הן של כרכים הן של כפרים וכן בתי מדרשות אם היתה שם דירה קבועה לאורחים או לחזן או לשומר בהכנ"ס חייבין במזוזה ואם לאו פטורין מפני שהן קודש'. וזו בפשיטות מסקנת הסוגיא.
♦
שיטת רש"י ותוס'
נחלקו הראשונים מה הטעם שפטורים הם מן המזוזה. וקודם כל יש להביא שבגמרא עצמה לגבי מה דאין מטמאין בנגעים פירשו 'ובא אשר לו הבית - מי שמיוחד לו, יצאו אלו שאין מיוחדין לו', ונראה דהסברא בזה היינו דאין זה בית המיוחד למישהו באופן פרטי[2].וראה מה שכתב רש"י לגבי החילוק שהביאה הגמרא בין בתי כנסיות של כרכים לשל כפרים, ואף שאין חילוק זה למסקנא מ"מ יש ללמוד מזה להבנת הסוגיא בעצם. וז"ל: "דכרכים - שהוא מקום שווקים, ומתקבצים שם ממקומות הרבה, והיא עשויה לכל הבא להתפלל, ואין לה בעלים מיוחדים. דכפרים - כל בעליו ניכרים, והרי הוא כבית השותפין". והיינו שבשביל להתחייב במזוזה צריך שיהיו בעלים מיוחדים לבית. וכן נראה שהבינו התוס'ב) [ומה שמצינו בגמרא בדברי ר' יהודה נראה בפשטות דזה חלק מהמהלך של השו"ט בסוגיא, דלאחר שהביאו את החילוק בין בתי כנסיות של כרכים לשל כפרים הקשו מדברי ר' יהודה לעצם הדין, אף שאין שיטתו של ר' יהודה קשורה לטעם שהובא בגמרא לפני כן, ולשיטתו הפטור מתייחס בעיקר לעניין של קודש, ובזה תורצה הקושיא מדבריו, י"ל דזהו דוקא לשיטתו, שהפטור ממזוזה הוא משום דמקודש, אבל באמת תנא דידן פליג עליה בסברא זו, ומה שהקשו ממנו אפשר שהוא משום דאזלינן בשיטתו לענין שירושלים נתחלקה לשבטים, וצ"ב].[3]♦
שיטת הגאונים והרמב"ם
אולם הרבה מהראשונים, ובכללם הגאונים, הבינו את דין פטור של בתי כנסיות ובתי מדרשות ממזוזה, מטעם של קדושה, ולא מטעם זה של רש"י ותוס' שהם אינם מיוחדים לו, היינו שהם ציבוריים ולא פרטיים. ראה בשאילתות דרב אחאי (פרשת עקב שאילתא קמה): "ושערי מקדש ולשכות ועזרות פטורין שהן קדש ובתי כנסיות ומדרשות נמי פטורין דאיקריין מקדש שנאמר והשמותי את מקדשיכם". וכן כתב בספר הלכות גדולות (סימן כו - הלכות מזוזה): "יכול שאני מרבה אף הר הבית והלשכות והעזרות, ת"ל ביתך מה ביתך שהוא חול אף כל שהוא חול יצאו אילו שהן קודש. ובתי כנסיות ובתי מדרשות נמי איקרו מקדש, דכתיב (ויקרא כו, לא) והשימותי את מקדשיכם". וכן פסק הרמב"ם (הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה פרק ו הלכה ו): "הר הבית הלשכות והעזרות ובתי כנסיות ובתי מדרשות שאין בהן בית דירה פטורין לפי שהן קדש, בית הכנסת של כפרים שהאורחין דרין בו חייב במזוזה, וכן בית הכנסת של כרכין אם היה בו בית דירה חייב".♦
שאלות בהבנת דבריהם
בדברי רמב"ם יש לעיין, שהרי לכאורה הוא פסק שלא כמסקנת הגמרא, שלא חילקה לבסוף בין בתי כנסת של כפרים לשל כרכים, ובשניהם חייבו במזוזה אם אין שם בית דירה לחזן, ואילו הרמב"ם כן חילק, ופטר בבתי כנסיות של כפרים אף אם אין שם בית דירה לחזן. וכן יש לתמוה בזה על הרי"ף, שכמו הרמב"ם גם הוא לא חילק בזה. ראה הלכות קטנות לרי"ף (מנחות - הלכות מזוזה דף ו ע"ב): "תנו רבנן בית הכנסת ובית האשה ובית השותפין חייבין במזוזה פשיטא מהו דתימא ביתך ולא ביתה ביתך ולא בתיהן קא משמע לן ואימא הכי נמי אמר קרא למען ירבו ימיכם וימי בניכם ואלא ביתך למה לי לכדרבה דאמר דרך ביאתך וכי עקר איניש רגליה דימינא עקר ברישא ובית הכנסת שחייבת במזוזה דוקא שיש בו בית דירה אי נמי בית הכנסת דכפרים דדיירי בה אורחין אבל דכרכים לא".וכמו"כ יש להסביר את שיטת הגאונים והרמב"ם שפטור בתי כנסיות ומדרשות ממזוזה הוא משום שהם קודש, כאשר לכאורה בסוגיא מבואר טעם אחר, והוא שאינם מיוחדים לו.
♦
הסבר דבריהם
וראה בנימוקי יוסף שפירש את חילוק הגמרא בין בתי כנסיות של כפרים לשל כרכים בעניין זה של קודש. (נימוקי יוסף הלכות קטנות מנחות - הלכות מזוזה דף ו ע"ב): "בית הכנסת וכו'. דדיירי בה [אורחין] אין מקדשין אותו הקדש גמור כדי שיהיו מותרין לשכב ולאכול בה האורחין לפי שאין ידם של בני הכפרים משגת להכניס האורחים בבתיהם: אבל דכרכים. שהם רבים ואין מגיע לכל אחד ואחד אלא טורח מעט מן האורחים יכולין לעשות בתים לצורך ואין צריכין לשכב ולאכול בבית הכנסת: לא. דהקדש גמור הוא". והיינו שבתי כנסת של כפרים אינם קדושים כ"כ להיפטר ממזוזה, משא"כ של כרכים, מכיוון שהם אינם מיועדים לצורכי חול, שהם שינה ואכילה של האורחים, הרי הם 'הקדש גמור' ופטורים מן המזוזה.ונראה שיש לפרש בפשיטות גם את שאר הסוגיא במהלך זה של קודש וחול. דבברייתא שהודגש עניין המיוחדים לו ואינם מיוחדים לו, הפירוש הוא- 'מיוחדים לו' ומילא אינם הקדש גמור, ואם 'אינם מיוחדים לו' הוי הקדש גמור, כלומר שאם הדבר הוא הקדש אין זה מיוחד לו, שמיוחד הוא לתשמישי קודש ולא לתשמישיו שלו. ודנו מהלכות מזוזה, שלפי רבי מאיר אין מיוחדים לו, היינו הקדושה אינה סיבה לפטור ממזוזה, וכמו"כ אין היא סיבה לכך שלא יהיו בה דיני נגעים, ולרבנן יש באינם מיוחדים לו סיבה לפטור ממזוזה, מפני שהם מיוחדים לשמים. וכמו"כ לענין נגעים חילקו בשיטת רבנן עצמם בין יש בה בית דירה לחזן לאין בה בית דירה לחזן. דביש בה בית דירה לחזן חשיב כמיוחדים לו, ואינה קודש מספיק כדי לפטור ממזוזה, משא"כ באין בה בית דירה לחזן, דאז הוי הקדש גמור ופטור ממזוזה, וכמו"כ לעניין נגעים. ולאחמ"כ חילקו בין בתי כנסיות של כפרים לבין של כרכים, וכהסבר הנימוקי יוסף.
והגאונים שכתבו בדבריהם את טעם הפטור של בתי כנסיות ומדרשות משום שגם הם קרויים מקדש, כוונתם היא שמכיון שהם מקדש הרי ממילא אין הם מיוחדין לאדם. ולא נחתו לכתוב בפירוש שהיסוד של הפטור הוא 'אינם מיוחדים לו', מפני שלדעתם אין להפריד בין שני טעמים אלו, שהם בעצם אותו יסוד, והוא שהפטור של קדש הוא מה שאין זה מיוחד לו לתשמישיו הפרטיים, וכמו שכבר ביארנו למעלה.
וליישב את מה שלכאורה תמהנו על שיטת הרי"ף והרמב"ם, לחלק בין בתי כנסיות של כפרים לבין של כרכים, אף שבמסקנת הסוגיא מבואר שאין חילוק ביניהם, נראה שיש להבחין. בתחילת הסוגיא כשהקשו 'ובית הכנסת מי מטמא בנגעים? והתניא: יכול יהיו בתי כנסיות ובתי מדרשות מטמאין בנגעים - תלמוד לומר ובא אשר לו הבית - מי שמיוחד לו, יצאו אלו שאין מיוחדין לו' ראינו שההבחנה הייתה על עניין ה'מיוחדים לו', ובמהלך הגמ' נראה שהבינו שבתי כנסיות של כפרים נחשבים כמיוחדים לו. אולם, בסוף הסוגיא הגמ' הקשתה על זה גופא שבתי כנסיות שבכפרים נחשבים כמיוחדים לו, 'ודכפרים מי מטמא בנגעים? והתניא: לאחוזה - עד שיכבשו אותה, כבשו אותה ולא חלקוה - לשבטים, חלקו לשבטים ולא חלקו לבית אבות, חלקו לבית אבות ואין כל אחד מכיר את שלו, מניין? תלמוד לומר (ויקרא יד) ובא אשר לו הבית - מי שמיוחד לו, יצא אלו שאין מיוחדין לו'. ודבר זה צריך בירור.
ומה שנראה בזה שבהתחלה התייחס עניין 'המיוחדים לו' כלפי ההשתמשות ולא כלפי הבעלות, ועל כן בתי כנסיות של כפרים נחשבים כמיוחדים לו, שכלפי ההשתמשות יש באמת יחוד בזה. אולם, בסוף הסוגיא הגמ' הביאה ברייתא מיוחדת כלפי נגעים, שמבואר דלא מספיקה התייחדות לענין השתמשות, וצריך גם התייחדות לעניין הבעלות, שזה לא קיים בבתי כנסיות של כפרים, ועל כן א"א לתרץ כמו שחילקו בין בתי כנסיות של כפרים לשל כרכים, ודו"ק.
ולפי"ז, הרי חילוק זה שחילקה הגמ' בין בתי כנסיות של כפרים לבין של כרכים שריר וקיים כלפי דיני מזוזה, מכיוון שהגמ' דחתה בסוף חילוק זה רק כלפי דיני נגעים, וכפי שביארנו. וע"כ שפיר פסקו הרי"ף והרמב"ם לחלק, אף למסקנא, בדיני מזוזה בין בתי כנסיות של כרכים לשל כפרים, שבשל כפרים חייבים במזוזה ובשל כרכים פטורים ממזוזה, והיינו שהפטור שנאמר בבתי כנסיות ממזוזה מתייחס לבתי כנסיות של כרכים דווקא.
וראה ברמב"ם פי"ד מהל' טומאת צרעת הי"ד שכתב: "בית האשה בית השותפין, בית הכנסת או בית המדרש שיש בהן דירה לחזנין או לתלמידים, מטמאין בנגעים". והנה הרמב"ם עצמו בהל' נגעים פסק שבתי כנסיות ובתי מדרשות מטמאין בנגעים ולא חילק בין בתי כנסיות של כרכים לשל כפרים, והיינו מכיוון שלמסקנא הגמ' דחתה חילוק זה, אבל דווקא לגבי הלכות נגעים ולא ביחס להלכות מזוזה.
♦
שיטת המהר"ם מרוטנבורג והמרדכי
כתב הרא"ש (הלכות קטנות הלכות מזוזה): "ובירושלמי דפ' בתרא דמגילה משמע דבי מדרשא דרב חנינא היה בו מזוזה ומונחת בין כתיפו של אדם. וכן בית מדרשו של מהר"ם מרוטנבור"ק ז"ל היה בו מזוזה ואמר כשהיה ישן שינת צהרים בבה"מ היה רוח רע מבעתו עד שתיקן מזוזה בפתח". וראה גם במרדכי (הלכות קטנות (מנחות) פרק הקומץ רבה [רמז תתקסא]): "ההיא פתחא דעייל רב הונא למדרש הוה ליה מזוזה משום הרגיל דאמר רב הונא במזוזה הלך אחר הרגיל: הגה"ה פירש ר"י כשרגילין כל בני הבית בההוא פתח אבל אם אין רגיל בו אלא הוא לבדו פטור ממזוזה וכן הלכה שבית המדרש חייב במזוזה ומיהו בית הכנסת ודאי פטור כדאמר בברכות כי מטו לפיתחא אמרי להדדי ליעול מר אמר ליה הכי אמר ר' יוחנן פתח שאין ראוי למזוזה אין מכבדין ומיהו אם יש בו דירה לחזן חייב ובירושלמי קאמר רבי חנינא הניח מזוזה בבית מדרשו כנגד כתפותיו"[4]. ונראה שכן סבר גם הרא"ש. והיינו שהם סבורים לחלק בין בתי כנסיות לבתי מדרשות לענין פטור ממזוזה, שבבתי כנסיות פטורים, ובבתי מדרשות חייבים[5]. וזאת כנראה מחמת העובדה שבבתי מדרשות משתמשים יותר שימושים של חול, כשינה ואכילה, ואילו בבתי כנסת אין בהם כלל דברים אלו, מכיוון שלא לומדים שם, ובבתי מדרשות יש לומדים, שמותר להם לישון ולאכול שם[6].ונראה שהמהר"ם והמרדכי גם למדו כהגאונים והרמב"ם, שהפטור בבית הכנסת הוא משום הקדושה שבו, ומחמת זה גם יכלו לחלק בין בית הכנסת לבין בית המדרש. וכנראה הבינו שהשימושים של החכמים בבית המדרש נחשבים כשימושים של חול המחייבים במזוזה. ושיטת הרמב"ם היא כנראה שהאכילה ושתיה שמותרות לת"ח בבית המדרש, אין זה נחשב כתשמישי חול, מפני שהן לצורך הלימוד. ומלבד זה, הרמב"ם התיר זאת רק מדוחק (ראה דבריו בהערה).
♦
סוגיית הגמ' במנחות
תלמוד בבלי מסכת מנחות (דף לג ע"א): "וההיא פיתחא דעייל ביה רבי לבי מדרשא לא הוה לה מזוזה לא קשיא הא דעבידא כסיכתא הא דעבידא כאיסתוירא איני והא ההוא פיתחא דהוה עייל בה רב הונא לבי מדרשא והויא לה מזוזה ההוא רגיל הוה דאמר רב יהודה אמר רב במזוזה הלך אחר הרגיל".דברים אלו צריכים ביאור, שהרי למדנו שבית מדרש פטור ממזוזה. וראה בתוס' שהסבירו – "מתוך הלשון משמע דווקא פתח הבית שהיה יוצא ממנו לבית המדרש אבל פתח בית המדרש עצמו לא בעי מזוזה" וכן פירשו רוב הראשונים וראה גם ברמב"ם (הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה פרק ו הלכה יא): "פתח שבין בית המדרש או בין בית הכנסת וביתו אם רגיל לצאת ולבוא באותו הפתח חייב במזוזה". אולם רש"י נראה שלא פירש באופן זה שכתב: "רגיל הוה - רוב הנכנסין לבית המדרש באותו פתח"[7].
ובתוס' במס' יומא בסוגיין תירצו: "וי"ל דבי מדרשא דר' ודרב הונא ודר' חנינא שלהם היו ולא של רבים אלא של עצמם". וזה מתרץ את השאלה גם לשיטת רש"י. וזה לשיטתם, שטעם הפטור בבתי כנסיות ובבתי מדרשות הוא שהם ציבוריים ואינם פרטיים היינו מיוחדים לו. אולם, גם לשיטת הרמב"ם והגאונים בית כנסת ובית מדרש של יחיד יש לומר שיהיו חייבים במזוזה. ראה בבית יוסף (אורח חיים סימן קנא): "וכתב מהר"י ן' חביב ז"ל וכן כתב בנמוקי יוסף (מגילה שם ד"ה קלות ראש) יש מי שכתב דהאי בית המדרש רצה לומר של רבים דומיא דבית הכנסת אבל יחיד הקובע מדרש בביתו לצרכו ודאי אין לו קדושה כל כך". וא"כ גם לשיטתם יש לחייב, אולם אין זה מוכרח, וגם מי יימר לן שיסכים הרמב"ם לסברא זו ולחילוק בין של יחיד לשל רבים לענין הקדושה, וצ"ב.
[ומה שהובא בירושלמי יש לתרץ בקל ואינה ראיה כלל לחייב בית המדרש במזוזה, כיון שיש להעמידה באוקימתות רבות. או שיש שם בית דירה, או שהייתה של יחיד, או שהייתה של כפרים, וכו'].
♦
לסיכום
שיטת רוב הראשונים היא לפטור בית הכנסת וכן בית המדרש ממזוזה ולא חילקו ביניהם אף אם אוכלים שם וישנים שם, הן מהטעם שאינם פרטיים אלא ציבוריים (רש"י ותוס') והן מהטעם שהם של קודש שאינם מיוחדים לו לתשמישי חולין (הגאונים ורמב"ם), אא"כ מדובר בבית כנסת של כפרים שמלכתחילה אי"ז הקדש גמור [או שהוא פחות ציבורי], או בית הכנסת שיש בו דירה לחזן הכנסת, שג"כ נעשה בו שימוש פרטי, היינו שימוש של חול.וראה גם באגודה שלא חילק ביניהם (אגודה מנחות דף לג' ע"א): "ההוא בי מדרשא דהוה עייל ביה רב הונא וההו ליה מזוזה ומשני ההוא רגיל הוה פירש רגיל לבני הבית דאי לא הוה עיילין ביה אלא ללמוד הוה פטור כדאמרינן פרק קמא דיומא י"א ע"ב ובפרק אילו דברים במסכת ברכות מ"ז ע"א דבית הכנסת ובית המדרש פטור ממזוזה".
יתר על כן, במסכת ברכות (מז ע"א) נאמר: "רבין ואביי הוו קא אזלי באורחא, קדמיה חמריה דרבין לדאביי, ולא אמר ליה ניזיל מר. אמר: מדסליק האי מרבנן ממערבא גס ליה דעתיה. כי מטא לפתחא דבי כנישתא, אמר ליה: ניעל מר. אמר ליה: ועד השתא לאו מר אנא? - אמר ליה, הכי רבי יוחנן: אין מכבדין אלא בפתח שיש בה מזוזה. דאית בה מזוזה אין, דלית בה מזוזה - לא? אלא מעתה, בית הכנסת ובית המדרש דלית בהו מזוזה, הכי נמי דאין מכבדין? אלא אימא: בפתח הראוי למזוזה". וזה תלמוד מפורש לפטור אף בתי מדרשות ממזוזה, ודלא כמו שחילקו המהר"ם מרוטנבורג והמרדכי. אולם, נראה שהם לא גרסו את המשפט אלא מעתה וכו', מפני שהתוס' וגם המרדכי הביאו ראיה מסוגיא זו לפטור בתי כנסיות וז"ל: "ובפ' (הרואה) במסכת ברכות (דף מז.) משמע נמי דהלכתא כמאן דפטר גבי אביי ורבא דהוו אזלי באורחא וכי מטו לבי כנישתא א"ל (רבא) לאביי ליעול מר א"ל עד האידנא לאו מר אנא א"ל הכי א"ר יוחנן אין מכבדין בדרכים וכו' עד אין מכבדין אלא בפתח שיש בו מזוזה יש בו מזוזה ס"ד אלא בפתח הראוי למזוזה משמע דפתח בית הכנסת פטור". ולא הביאו את הקטע המפורש יותר של אלא מעתה וכו', וכנראה שלא גרסו כן. אולם לגרסתינו מוכח באופן ברור שאין חילוק בין בתי כנסיות לבתי מדרשות ושניהם פטורים ממזוזה.
ואכן, הראשונים שכתבו לחוש לדברי המהר"ם, הביאו את זה לא בתור פשטות הדברים אלא מכוחו של המהר"ם שחששו לדבריו משום מי שאמרם, שהרי כולם פתחו בפשטות שגם בתי מדרשות פטורים מן המזוזה, רק הביאו אח"כ את דברי המהר"ם בתור ספק של שמא ואולי. אבל ודאי שאין זו פשטות הסוגיא כלל וכלל.
נראה לכאורה שאין טעם להשים מזוזה במקומות שהתורה פטרה (אין אנו יותר חכמים מהתורה, אנחנו משתדלים לקיים אותה בצורה היותר מדויקת, ואם התורה לא חייבה כנראה שהקב"ה אינו רוצה שנחייב את עצמנו). במיוחד כאן בסוגייתנו, שמחמת הקדושה של המקום, וכן מפני שהמקום אינו משמש לחולין, התורה פטרה ממזוזה. אם כן, בעצם ההנחה של מזוזה במקום כזה יש אמירה שאיני מייחס למקום את מה שהתורה מעוניינת שאני אייחס לו. התורה מעוניינת שהמקום ישמש רק לקודש, ואני מניח מזוזה מפני שאני משתמש בו גם לחול, לכאורה זה אינו ראוי, וצ"ע בזה.
♦ ♦ ♦