כולל דיינות, כרם ביבנה
מתנהג עם חברו לפנים משורת הדין
האם מעשה תמר מחייב מבחינה הלכתית או שלא? * מעשה חנניה משאל ועזריה * הקשר של התפוח - אתרוג למעשיהם של הצדיקים
א. מבוא
ידועים דברי הגמ' (סוטה י ע"ב) על העוון החמור של הלבנת פני חברו ברבים, עד כדי כך שהפליגו רבותינו ואמרו: "נוח לו לאדם להפיל עצמו לכבשן האש ולא להלבין את פני חברו ברבים".מקור דין זה של הגמ' מבוסס על מעשה תמר, שלפני הוצאתה להורג בגין שזינתה, שלחה לחמיה את סימני ההיכר שהיו בינו לבינה, בכך ציפתה שיהודה יודה במעשה שעשה עמה. חז"ל ראו לשבח אותה על גבורה זו, על שלא אמרה בפה מלא שמיהודה היא הרה ושהעדיפה להפיל עצמה לתוך האש מאשר לבייש את יהודה ברבים.
ממעשה זה ראו חז"ל (שם) לשבח גם את יהודה, שהודה ולא בוש, ובזכות הודאתו ניצלו תמר ושני בניה מכבשן האש: "כיון שהודה ואמר צדקה ממני, יצתה בת קול ואמרה: אתה הצלת תמר ושני בניה מן האור, חייך שאני מציל בזכותך ג' מבניך מן האור; מאן נינהו? חנניה מישאל ועזריה".
בדברי חז"ל אלו מובן הקשר בין מעשה יהודה שהודה ובזכות זה ניצלו תמר ושני בניה, לבין הצלת שלשת בניו של יהודה מכבשן האש.
אך יש מדרש פליאה (מדרש שיר השירים, עפ"י כת"י גניזה ורטהימר) שמקשר דווקא בין תמר לשלושת בניה, הלוא הם חנניה מישאל ועזריה: "אמרתי אעלה בתמר, בשעה שגלו ישראל אמרו להם אומות העולם, מעכשיו אין בו כח. אמר הקדוש ברוך הוא: אני אמרתי אעלה בתמר, אני מודיע את גבורתי ביד בניה של תמר ושמי יתעלה על ידכם. אחזה בסנסניו, אחזיק בענפים היפים. ויהיו נא שדיך כאשכולות הגפן, והעמדתי אשכולות שבהם אלו חנניה משאל ועזריה. וריח אפך כתפוחים, כשיצאו מכבשן האש היה הולך ריחן כריח התפוחים".
על פשוטו, המדרש בא להסביר שלאחר החורבן של בית המקדש וגלות עם ישראל בין האומות, באו אומות העולם וקנטרו את עם ישראל, שאלוקיהם חס ושלום ללא כוח כדי לפדות את עמו. על כן הראה הקב"ה את כוחו ע"י הנס האדיר שנעשה עם חנניה משאל ועזריה, נס שהיווה ראיה ניצחת לאומות העולם שהקב"ה הוא אדון האדונים ואין אל מלבדו[2].
אך על מדרש זה יש לשאול שתי שאלות קשות:
א. מה ראה לנכון בעל המדרש לקשר בין תמר לבין שלשת בניה? האם הקשר הוא לשוני גרידא ("אעלה בתמר"), או מהותי? ואם מהותי, מהו?
ב. מה ראה לנכון לקשר בין התפוח לריח הצדיקים אשר עלו מכבשן האש? מדוע זכו לריח זה ועל שם מה?
במאמר זה אנסה לעמוד על שתי שאלות אלו, אשר עולות מדברי המדרש, ואנסה לקשר לבסוף בין שתי השאלות, שנובעות ממהלך אחד.
♦
ב. האם מעשה תמר מחייב מבחינה הלכתית?
תמר, אשר מסרה עצמה לכבשן האש, האם הייתה מחויבת לעשות זאת או שנהגה לפנים משורת הדין?מדברי התוס' בסוגיה (סוטה י ע"ב ד"ה נוח) משמע שזו חובה גמורה ויש בהלבנת פנים דין גמור של רציחה, שבגין זה נאמר שייהרג ואל יעבור: "ונראה האי דלא חשיב ליה (פסחים דף כה ע"א) בהדי ג' עבירות שאין עומדים בפני פקוח נפש, עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים, משום דעבירת הלבנת פנים אינה מפורשת בתורה ולא נקט אלא עבירות המפורשות". מבואר מדברי התוס' שהלבנת פנים היא בין העונות שנאמר עליהם ייהרג ואל יעבור, ואינו נמנה יחד עם ג' החמורות מסיבה נקודתית ולא מהותית, כיוון שלא נכתב במפורש בתורה אלא נלמד דרך אגב ממעשה תמר.
לעומתם, סובר המאירי (ברכות מג ע"ב) שדין זה שיפיל עצמו לכבשן האש ולא ילבין פני חברו ברבים הוא רק לפנים משורת הדין: "לעולם יזהר אדם שלא ילבין פני חבירו ברבים. ודרך צחות אמרו: נוח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש". ואכן, הגמרא כתבה לשון "נוח", ולא כתבה לשון 'חייב' אדם להפיל עצמו[3]. והסברא לחלק בין שפיכות דמים להלבנת פני חברו ברבים, מובאת בספר מנחת אשר[4], ששאלו את המהרי"ל דיסקין האם יש דין ייהרג ואל יעבור בהלבנת פנים, וענה שלא יתכן דבר כזה, שהרי כל הטעם שייהרג ואל יעבור הוא משום הסברא ''מאי חזית דדמי דידך סמיק טפי, דלמא דמי דידיה סומק טפי'' (פסחים כה ע"ב, יומא פב ע"ב) - והרי אותו אדם שמלבינים את פניו יישאר בחיים, מה שאין כן זה שייהרג. וכדי לבסס דעה זו הביא בעל מנחת אשר ראיה משו"ת הרדב"ז המפורסם (חלק ג' סימן תרכז), שם נשאל הרדב"ז האם אדם מחויב למסור את אחד מאבריו בכדי להציל את חברו ממיתה ודאית. ותשובתו היתה שאין אדם צריך להכניס את עצמו לספק סכנה בשביל הצלתו של חברו. על פי זה כתב הרב ווייס בספרו, שאם על הצלת חברו אינו צריך למסור את אחד מאבריו, ק"ו שאין לו למסור את עצמו למיתה ודאית בעבור אי הלבנת פני חברו ברבים.
אם כן, מסתבר שמעשה תמר שמסרה עצמה לכבשן האש היה לפנים משורת הדין, כי על פי הדין היא הייתה פטורה מלמסור עצמה למיתה.
♦
ב. מעשה חנניה מישאל ועזריה
מובא בגמרא (פסחים נג ע"ב): "עוד זו דרש תודוס איש רומי: מה ראו חנניה מישאל ועזריה שמסרו [עצמן] על קדושת השם לכבשן האש? נשאו קל וחומר בעצמן מצפרדעים: ומה צפרדעים שאין מצווין על קדושת השם כתיב בהו "ובאו [ועלו] בביתך [וגו'] ובתנוריך ובמשארותיך", אימתי משארות מצויות אצל תנור, הוי אומר בשעה שהתנור חם – אנו, שמצווין על קדושת השם, על אחת כמה וכמה".♦
שיטת התוספות
רש"י פירש שהקושיה היא מה ראו שלא דרשו "וחי בהם" (ויקרא יח, ה) - ולא שימות בהם. והתוספות (שם ד"ה מה ראו) הקשו, הרי מעשה חנניה משאל ועזריה שמסרו עצמם לכבשן האש היה בפרהסיה, ובגמרא (סנהדרין עד ע"א) נאמר שבפרהסיה חייב למסור עצמו אפילו על מצוה קלה, ומדוע היו זקוקים ללמוד זאת מצפרדעים?התירוץ הראשון בתוספות הוא בשם רבנו תם, שהצלם שעשה נבוכדנצר לאו עבודה זרה הוא אלא אנדרטה שעשה לכבודו, ולכן הם היו רשאים להשתחוות לו כי אין בזה איסור ע"ז. ובכל זאת, עשו סלסול בעצמם ונמנעו מלהשתחוות לאנדרטה, משום שלמדו קל וחומר מצפרדעים. וכן משמע מהכתוב (דניאל ג, יח, בתרגום): "לא יש עמנו לעבוד לאלהיך ואל צורת הזהב אשר העמדת לא נשתחווה" - כלומר, אלהי נבוכדנצר והצלם שני דברים הם.ולפי זה מיישבים תוס' את הגמ' בכתובות (לג ע"ב), שאם היו מכים את חנניה מישאל ועזריה הם היו נכנעים ועובדים לצלם - ואם מדובר היה בעבודה זרה ממש, חלילה שהיו עובדים לו.
התירוץ השני בתוספות הוא תירוץ ר"י, שהשאלה היא מה ראו חנניה משאל ועזריה שלא ברחו, שהרי קודם המעשה היו יכולים לברוח, כמו שעשה דניאל (כמובא במסכת סנהדרין צג ע"א).
כתירוצו של רבנו תם, שיהודי יכול למסור את נפשו אפילו במקום שלא נאמר הדין ייהרג ואל יעבור, כתבו התוספות בעבודה זרה (כז ע"ב ד"ה יכול אפילו) שאם רצה להחמיר על עצמו בשאר המצוות (חוץ מעבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים) להיהרג ולא לעבור - רשאי. ומביאים ראיה מהירושלמי (שביעית פ"ד ה"ב, סנהדרין פ"ג ה"ה), שם מובא מעשה ברבי אבא אשר גוי אחד ברומי ציווה עליו לאכול נבילה ואם יסרב ייהרג, ובכל זאת סירב רבי אבא לאכול מבשר הנבילה ובכך סיכן את נפשו[5].
♦
שיטת הרמב"ם
לעומת התוספות, הרמב"ם חולק וסובר שאסור ליהודי להחמיר על עצמו ולהיהרג במקום שמותר לעבור. וזו לשונו (הלכות יסודי התורה ה, א): "כל בית ישראל מצווין על קדוש השם הגדול הזה, שנאמר ונקדשתי בתוך בני ישראל. ומוזהרין שלא לחללו, שנאמר ולא תחללו את שם קדשי. כיצד, כשיעמוד גוי ויאנוס את ישראל לעבור על אחת מכל מצות האמורות בתורה או יהרגנו - יעבור ואל יהרג, שנאמר במצות אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, וחי בהם ולא שימות בהם. ואם מת ולא עבר, הרי זה מתחייב בנפשו".ובהלכה ב' כתב הרמב"ם: "במה דברים אמורים? בשאר מצוות חוץ מעבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים, שעליהם יהרג ואל יעבור".
ובהלכה ד' כתב הרמב"ם: "כל מי שנאמר בו יעבור ואל יהרג ונהרג ולא עבר, הרי זה מתחייב בנפשו. וכל מי שנאמר בו יהרג ואל יעבור ונהרג ולא עבר, הרי זה קידש את השם... אבל אם יכול למלט נפשו ולברוח מתחת יד המלך הרשע ואינו עושה, הנה הוא ככלב שב על קיאו, והוא נקרא עובד עבודה זרה במזיד והוא נטרד מן העולם הבא ויורד למדרגה התחתונה של גיהנם".
לפי דרכו של הרמב"ם אי אפשר לומר את תירוצי התוספות על חנניה מישאל ועזריה, שהיו צריכים ללמוד קל וחומר מצפרדעים על מנת למסור נפשם כי זה לא היה עבודה זרה אלא אנדרטה (לפי ר"ת), או שיכולים היו לברוח ולא ברחו (לפי ר"י) - כי הרמב"ם כתב שבמקום שנאמר יעבור ואל ייהרג ונהרג הרי זה מתחייב בנפשו, וכן שבמקום שניתן לברוח אסור להישאר[6]. אם כן, לשיטת הרמב"ם לשם מה היו צריכים ללמוד קל וחומר מצפרדעים על מנת למסור נפשם? והרי בהכרח חייבים להגיד שהפסל של נבוכדנצר היה ע"ז!
♦
ביאור דעת הרמב"ם
כדי לתרץ את הרמב"ם נביא מדרש שמתאר את מה שקרה ואת ההתלבטויות של חנניה משאל ועזריה, לפני שהרהיבו עוז למסור עצמם למיתה (שיר השירים רבה, וילנא, פרשה ז): "על דעת רבנן עבדו ישראל עבודה זרה בימי נבוכדנצר, על דעת ר' שמעון בן יוחאי לא עבדו ישראל עבודה זרה בימי נבוכדנצר. על דעת רבנן עבדו ישראל עבודה זרה - כיצד, נבוכדנצר העמיד צלם והפריש עשרים ושלשה מכל אומה ואומה ועשרים ושלשה מכל ישראל. על דעת ר' שמעון לא עבדו ישראל עבודה זרה - הא כיצד, נבוכדנצר העמיד צלם והפריש מכל אומה ואומה שלשה שלשה, ושלשה מכל ישראל, וחנניה מישאל ועזריה שהיו השלשה מישראל עמדו ומיחו על עצמן ולא עבדו עבודה זרה, הלכו להם אצל דניאל, אמרו לו: רבינו דניאל, נבוכדנצר העמיד צלם והפריש מכל אומה ואומה שלשה שלשה ולנו הפריש מכל ישראל, מה אתה אומר לנו? נסגוד ליה או לא...".נבוכדנצר בחר מכל אומה ואומה מספר אנשים שישתחוו לצלם, ומעם ישראל נבחרו חנניה מישאל ועזריה (לדעת רשב"י שסובר שלא היו מבנ"י שעבדו ע"ז). עוד רואים מהמדרש, שהם הלכו לשאול את דניאל ולא חויבו מיד להשתחוות, ואם כן הרי יכולים היו לברוח. ומעתה מתעוררת ביתר שאת השאלה, מדוע לא ברחו?
נראה להציע שיש הבדל עקרוני בין מקרה בו הגוי מנסה להעביר יהודי מסוים על דתו, וע"כ אם יש אפשרות של בריחה והוא לא מנצלה אזי הוא מתחייב בנפשו וככלב השב אל קיאו אליבא דהרמב"ם, לבין מקרה כמו של נבוכדנצר, שבחר מכל אומה ואומה נציגים שיעבדו את הצלם שלו. אם חנניה מישאל ועזריה היו בורחים, קרוב לוודאי שהיו לוקחים יהודים אחרים. א"כ, הם עשו ק"ו לעצמם מצפרדעים: ומה צפרדעים שלא מצוות על קדושת השם ולא היו חייבות להיכנס לתוך התנור החם, בכל זאת נכנסו ומסרו עצמן למיתה, משום שאם אותן צפרדעים לא היו נכנסות היו צפרדעים אחרות שהיו נכנסות במקומן – אנחנו, שמצווים על קדושת השם, על אחת כמה וכמה. וכי תאמר שנברח, אין זו עצה, כי ייקחו יהודים אחרים ומי אמר שהם יעמדו בניסיון, אולי ישתחוו לצלם? לכן עדיף שאנחנו נעמוד בניסיון ונמסור עצמנו למיתה.
ואכן, כך הציע להם יחזקאל, שיברחו ויסתתרו, כמובא בהמשך המדרש: "הלכו להם מיד אצל יחזקאל, אמרו לו כמו שאמרו לדניאל: נסגוד ליה או לא? אמר להם: כבר מקובל אני מישעיה רבי (ישעיה כ"ו) חבי כמעט רגע עד יעבור זעם".
במדרש מתואר שהם דחו את הצעתו: "אמרו ליה: מה את בעי, דיהון אמרין הדין צלמא סגדין ליה כל אומיא?!". הביאור המילולי הוא: 'מה אתה רוצה, שיאמרו הצלם הזה השתחוו לו כל האומות?!'. מפרשי המדרש (כגון העץ יוסף) מסבירים שטענתם הייתה שאם הם לא יסרבו לעבוד את הצלם אלא יברחו, יתחלל שם ה', כי אומות העולם לא ירגישו שעם ישראל לא השתחווה לפסל ויסברו שאף הם השתחוו, שהרי אף אחד לא הפגין התנגדות.
פירוש זה קצת קשה, דחוק לומר שאומות האולם לא יבחינו בכך, הרי הדת היחידה שבאופן עקרוני אינה מאמינה באלילים והינה דת מונותאיסטית, זו הדת היהודית, בניגוד לשאר אומות העולם, אשר האמינו באותה תקופה בריבוי אלילים. א"כ, קרוב לוודאי שאור הזרקורים יופנה לנציגי האומה היהודית, כדי לבחון אם אמנם השתחוו לצלם.
ולפי דרכנו חששם פשוט, הם חששו שאם הם יברחו ייקחו נציגים אחרים מעם ישראל, ויש חשש גדול שאותם נציגים חדשים לא יהיו מסוגלים למסור את נפשם ולא לעבוד ע"ז, ובעקבות זאת אומות העולם יגידו "כל האומות ישתחוו לפסל וגם האומה הישראלית".
ואכן, יחזקאל במדרש שואל אותם מה הם מתכננים לעשות, וזאת תשובתם: "אמרו ליה: אנן בעינן נתן ביה פגם דניהוי תמן ולא נסגוד ליה". הם מתכננים להיות שם ולהטיל פגם בפסל, בעצם העובדה שהם לא סוגדים לו. כאמור, לשיטתנו, מהטעם שאם הם יברחו יעמידו יהודים אחרים בניסיון, הותר להם לקדש את השם ולא לברוח.
ועל פי זה נבין מדוע התיר להם יחזקאל הנביא למסור עצמם למיתה, גם לפי דעת הרמב"ם שאסור למסור עצמו למיתה אם עומדת בשבילו אפשרות מילוט - במקרה שאם נברח ייקחו יהודים אחרים, אף הרמב"ם יודה שיכול למסור עצמו על קדושת שמו יתברך.
ועל פי דרכנו מצינו קשר בין מעשה תמר למעשם של חנניה מישאל ועזריה, ששניהם פעלו לפנים משורת הדין בשביל האחר. תמר נהגה לפנים משורת הדין בשביל לא לבייש את יהודה, על אף שלא היתה צריכה למסור את עצמה בעבור זה. באותו דרך נהגו 'בניה של תמר', שנהגו לפנים משורת הדין כדי לא להעמיד יהודים אחרים בניסיון של נבוכדנצר.
♦
ד. הקשר בין התפוח לחנניה מישאל ועזריה
עדיין עלינו לברר את הקשר שעושה בעל המדרש בין חנניה משאל ועזריה לתפוח, כפי שמתואר שלאחר שעלו מכבשן האש יצא מהם ריח תפוחים.התפוח והאתרוג
ראשית כל, יש לבאר שהתפוח שמתואר במקרא כוונתו לעץ האתרוג, ונבאר את הדברים.בגמ' מסכת שבת (פח ע"א) נאמר: "מאי דכתיב כתפוח בעצי היער וגו', למה נמשלו ישראל לתפוח - לומר לך: מה תפוח זה פריו קודם לעליו, אף ישראל - הקדימו נעשה לנשמע".
ובתוס' שם (ד"ה פריו) מקשה רבנו תם, שפרי התפוח גדל כשאר האילנות ואין פירותיו קודמים לעליו. ומתרץ ר"ת: "תפוח היינו אתרוג, וריח אפך כתפוחים מתרגמינן כריחא דאתרוגא, ואתרוג פריו קודם לעליו שדר באילן משנה לשנה ואחר שנה נושרין עליו של אשתקד ובאין עלין אחרים הוי פריו קודם לאותם עלים".
האתרוג הוא פרי ייחודי אשר שורד על העץ תקופה ארוכה, עד שמגיעה הפריחה החדשה של השנה החדשה עדיין נמצאים על העץ אתרוגים של אשתקד, וזהו הכוונה שפריו (של אשתקד) קודם לעליו (הפריחה החדשה).ועל פי זה מבאר ר"ת את משמעות הפסוק "וריח אפך כתפוחים", כמשמעות התרגום לריח האתרוג. ויש לתת טעם ותבלין לפירוש זה, שהרי לתפוח שלנו אין ריח חזק או מיוחד, ולשם מה מתאר הפסוק את ריחו של פרי שאינו בעל ריח? אלא ודאי הכוונה לאתרוג.
♦
ייחודיות האתרוג
ישנה מחלוקת תנאים מפורסמת לזהותו של אותו עץ הדעת אשר ממנו אכל אדם הראשון, כפי שמובא בגמ' בברכות (מ ע"א): "אילן שאכל ממנו אדם הראשון, רבי מאיר אומר: גפן היה, שאין לך דבר שמביא יללה על האדם אלא יין, שנאמר: וישת מן היין וישכר; רבי נחמיה אומר: תאנה היתה, שבדבר שנתקלקלו בו נתקנו, שנאמר: ויתפרו עלה תאנה; רבי יהודה אומר: חטה היתה, שאין התינוק יודע לקרות אבא ואמא עד שיטעום טעם דגן".ובבראשית רבה (וילנא, פרשה טו סימן ז) יש דעה נוספת: "רבי אבא דעכו אמר: אתרוג היה, הדא הוא דכתיב (בראשית ג) ותרא האשה כי טוב העץ וגו', אמרת צא וראה איזהו אילן שעצו נאכל כפריו, ואין את מוצא אלא אתרוג". דעת רבי אבא שעץ הדעת הינו האתרוג, מבוססת על תכונה ייחודית שיש בו, שטעמו שווה לטעם העץ. תכונה זו מוזכרת גם בגמרא בסוכה (לה ע"א) על גדרי פרי האתרוג: "פרי עץ הדר" - עץ שטעם עצו ופריו שווה, הוי אומר: זה אתרוג".
ונשאלת השאלה, מה הסיבה שעץ האתרוג זוהה כעץ הדעת? בשלמא שאר העצים שמובאים במסכת ברכות כל אחד נימוקו עמו, אך מה פשר העניין שהפרי שטעמו כעצו נבחר להיות העץ המיוחד שנאסר לאדם הראשון?
בבריאת העולם ציווה ה': "תדשא הארץ דשא, עשב מזריע זרע, עץ פרי עושה פרי למינו" (בראשית א, יא). ובפועל, אומר הכתוב: "ותוצא הארץ דשא, עשב מזריע זרע למינהו, ועץ עושה פרי" (שם, יב). והסביר רש"י בשם המדרש (בראשית רבה ה, ט): "עץ פרי" - שיהא טעם העץ כטעם הפרי. והיא לא עשתה כן, אלא "ותוצא הארץ עץ עושה פרי", ולא ה"עץ פרי". לפיכך, כשנתקלל אדם על עוונו, נפקדה גם היא על עוונה ונתקללה".
ומצינו בירושלמי (סוכה פ"ג ה"ה): "פרי עץ הדר" - עץ שפריו הדר, ועצו הדר, אי־זה זה? זה אתרוג...". ומפרש שם בקרבן העדה ששאר אילנות שינו ממה שצווה הבורא, מה שאין כן האתרוג, שקיים את מצות בוראו וטעם עצו ופריו שווה, ודאי הדר הוא, שלא ברא הקב"ה דבר חסר בעולמו במעשה בראשית - "בוראם משבחם מי מגנם?!". האתרוג נשמע לציווי הקב"ה ולכן זכה ל"הדר", ובו מתקיימת מצוות ארבעת המינים.
ולפי זה, אולי אפשר לומר שמכיוון שהוא היחיד ששמר על ציווי ה', נתן לו הקב"ה שכר שמכל עץ הגן יכול אדם הראשון לאכול, חוץ מהאתרוג ששמר אמונים לבוראו, ולכן לא ניתנה רשות לאוכלו.
♦
אתרוג מסמל את מידת הענווה
נשאלת השאלה, מדוע שינו העצים את ציווי ה'? מדוע לא רצו שיהיה טעם הגזע כטעם הפרי?אולי הסיבה לכך נובעת מגאווה, שכביכול, הפירות רצו לשמור את הטעם הטוב לעצמם, ולא לחלוק בו עם גזע העץ. ואם כן, מטעם זה האתרוג לא שינה מציווי ה', מפני שהייתה בו ענוה, ועל כן היה מוכן שטעמו יהיה זהה לגזעו. לכן, כדי להראות לאדם הראשון את מידת הענווה, שלא תהיה רוחו גסה עליו ושתמיד יהיה עול יוצרו עליו, אסר לו הקב"ה לאכול דווקא מעץ האתרוג.
ואכן, מצינו אצל האתרוג את מידת הענווה. כך נאמר במדרש בראשית רבה (טו, ז): "בשעה שאכל אדם הראשון מאותו האילן, טרדו הקדוש ברוך הוא והוציאו חוץ לגן עדן, והיה מחזר על כל אילנות ולא היו מקבלין אותו. ומה היו אומרים לו? אמר רבי ברכיה: הא גנב דגנב דעתיה דברייה, ככתוב: 'אל תבואני רגל גאוה' (תהילים לו, יב) - רגל שנתגאה על בוראו, 'ויד רשעים אל תנידני' - לא תקח ממני עלה". ובפירוש ידי משה שם מביא בשם האר"י הקדוש, שראשי תיבות הפסוק "אל תבואני רגל גאווה" הם אתר"ג.
לפיכך, האתרוג ששמר על ציוויו של הקב"ה, קיבל את שכרו שנאסר לאכול ממנו בעץ הדעת, וכן בעתיד ממנו נעשית מצוות ד' מינים. אבל שאר העצים, שהפרו את ציוויו של הקב"ה בגלל הגאווה שהיתה בהם, לא זכו לכך. ולא עוד, אלא שיש הבדלים נוספים בגלל אי־הציווי לה': בכל העצים יהיו הפירות רק זמן קצר על העץ, ואחר כך ינשרו. ואכן, כל הפירות נמצאים רק תקופה קצרה בכל השנה, מה שאין כן פרי האתרוג יכול להישאר על העץ כל השנה, ואפילו כמה שנים.
ועל פי זה נקבל אור חדש במה שכתב בספר בני יששכר (חודש שבט מאמר ב אות ב), שנאמר במשנה (ראש השנה ב ע"א): "ראש השנה לאילן", לאילן ולא לאילנות, ויש בזה רמז למנהג להתפלל בט"ו בשבט על אתרוג כשר יפה ומהודר. ט"ו בשבט הוא הזמן בו עולה השרף באילנות, ומה טוב ומה נעים שיתפלל האדם ביום ראשית יסוד הצמיחה שיזדמן לו לסוכות פרי עץ הדר.
ונוכל לתת ביאור חדש בדבריו: מן הכתוב "כי האדם עץ השדה" (דברים כ, יט) לומדים חז"ל להעתיק דרכי הנהגה זה מזה (ראה תענית ז ע"א וברש"י; בראשית רבה כו, ו). ומכיוון שיום ט"ו בשבט הוא ראשית יסוד הצמיחה, לכן ראוי ביום זה להתפלל על צמיחה מתוקנת המביאה ליראת שמים. וזו הבקשה על האתרוג, שלא שינה מציווי ה' וזכה שתעשה בו מצות ארבעה מינים, ולכן בראש השנה לאילן אנו מתפללים שנזכה ליראת שמים ולמידת הענווה כאתרוג.
ומכיוון שסגולת האתרוג היא הביטול בפני הקב"ה, ולסגולה זו אנו זקוקים ביותר בימי חודש הדין, לפיכך, אחר ראש השנה ויום כיפור אנו יוצאים כמנצחים עם ארבעת המינים, שבתוכם האתרוג, להודיע שיצאנו זכאים בדין.
ועל פי זה מצאנו את הקשר בין מעשיהם של תמר ושל בניה, לבין תכונתו של האתרוג, והיא מידת הענווה. כדי שאדם יהיה מסוגל לתת לחברו את היקר לו מכל, את נפשו, הוא נדרש למידת הענווה, לא לראות את עצמו מעל חברו, ולכן בשעת מבחן ימסור את נפשו עבור חברו אפילו במקום שאינו חייב. תכונה זו מסמלת את הצדיקים, אשר נמשלו לאתרוג, שמהותו לתת את כולו לאחר. זו התכונה המאפיינת את האתרוג ואת הצדיקים, ומשום כך ראה בעל המדרש לקשר כחוט השני בין תמר, שמסרה עצמה למען יהודה בשביל לא לביישו, ובין בניה, שינקו ממנה את התכונה הזאת. ותכונה זו טמונה בפרי האתרוג, אשר נמשלו בו חנניה משאל ועזריה.
♦
ה. סיכום
במאמר זה נכנסו לנושא של מתנהג עם חברו לפנים משורת הדין. ראינו מדרש פליאה שמקשר בין תמר לחנניה מישאל ועזריה, ובין ריח התפוחים לבין חנניה מישאל ועזריה לאחר שעלו לכבשן האש.שאלנו לפשר הקשר שעושה המדרש, מלבד הקשר הלשוני שישנו בפסוק, והצענו שהקשר הוא התנהגות לפנים משורת הדין.
מעשה תמר היה לפנים משורת הדין, כי על פי דין היא לא היתה מחויבת למסור עצמה כדי שלא לגרום לו להתבייש. וכן מעשם של חנניה מישאל ועזריה היה לפנים משורת הדין, משום שעל פי דרכו של הרמב"ם, אל לו לאדם לקדש שם שמים בעבור חיי נפשו ואם יכול למלט עצמו מידי המלך. והצענו שבמקרה זה אף הרמב"ם יודה שיכולים הם למסור עצמם, משום שאם הם היו בורחים היו לוקחים יהודים אחרים להשתחוות לצלם והם חששו שיהודים אחרים לא יוכלו לעמוד בניסיון זה. לכן עשו סלסול בעצמם ולמדו ק"ו מצפרדעים, שכמו שהם מסרו עצמם ק"ו שאנו שמצווים על קידוש ה' נמסור את עצמנו.
ולבסוף, קישרנו בין תכונתו של האתרוג (הוא התפוח) למידת הענווה, ואת הענווה למעשיהם של תמר ושל בניה. הדרך להגיע לגדלות הנפש שאדם נותן לחברו לפנים משורת הדין אפילו את נפשו, טמונה במידת הענווה, אשר מסומלת באתרוג.
♦ ♦ ♦