מראשי ישיבת כנסת יצחק חדרה
ומח"ס משא יד ד"ח
הוספות להערות בחידושי הרשב"א על מסכתשבועות - הוצאת מוסד הרב קוק[2]
דף ח ע"א עמוד טו הערה 83. במש"כ בהערות דנחלקו ראשונים אם צפורי מצורע יש להם קדושת קרבן, יש להוסיף דברש"י חולין קמ, א כתב דלכן צריך מיעוט דטרפה פסולה לציפורי מצורע, כיון דלאו קרבן נינהו אלא מחוץ למחנה שוחטה אל כלי חרס. וכן בראב"ד בתו"כ במ' מצורע כ' עה"כ ולקח למטהר "כל שהוא מטהר לכל מי שהוא מטהר אפי' מזה לזה וקמ"ל דאין בהן קפידא בשינוי בעלים", ובהכרח שהראב"ד סובר דציפורי מצורע אין להם דין קרבן.דף יג ע"ב עמוד לא הערה 169. וראה עוד בספרי משא יד ח"א בפ' אחרי מות בגדרי קדושת שעיר המשתלח. והנה בגמ' בשבועות שם מבואר דלרבי עיצומו של יום מכפר אף בלא עשה תשובה, ולמסקנה דנה הגמ' אם מודה רבי בכרת דיומא, ומבואר דלרבי שייך כפרת שעיר אף בלי תשובה. ולכאורה נראה דלרבי, דעיצומו של יום מכפר, היינו דלית ליה עונש על העבירה, אבל ודאי דלא נעשה צדיק בכך. וכגון לענין עדות, דרשע פסול לעדות [מפסול הגוף או מחשש משקר], מסתבר דרשע שעבר עליו יוהכ"פ ולא עשה תשובה, אף דעיצומו של יום מכפר, מ"מ עדיין פסול הוא לעדות מדין רשע, דאין הא דעיצומו של יום מכפר מפקיע שם רשע מיניה, אלא רק דלית ליה עונש על עבירותיו. ומכל שכן דהיכא דהוי מומר והוחזק לכך, אף שעבר עליו יוהכ"פ והיום כיפר, מ"מ דין מומר עליו לענין דשחיטתו נבילה ואין מקבלין מיניה קרבן, דהגברא לא נשתנה בכך [ודוגמא לדבר בהא דאמרו חז"ל דחתן מוחלין לו כל עוונותיו, דפשוט דבלי תשובה נשאר מומר ורשע, וחזי' בקדושין מט: במקדש אשה ע"מ שאני צדיק דחיישינן שמא הרהר תשובה בלבו, הא לא"ה לא אמרי' דהוי צדיק משום דנעשה חתן ומוחלין לו עונותיו, וע"כ כנ"ל דהמחילה היא לענין דליכא עליו עונש, אך אינו נעשה צדיק בכך]. ובגליוני הש"ס בסוגיין הביא את קושיית הים התלמוד בפ' מרובה גבי טבח ביוהכ"פ, דלרבי דעיצומו של יום מכפר לא חשיב שחיטת מומר. והביא מס' יד אליעזר דביוהכ"פ חזינן דיום הכיפורים מכפר רק רגע אחרי העבירה, ולהכי באכל אומצא ומת ל"ל כפרה, מכיוון שלא עבר עליו מיום הכפורים. וא"כ, בשחט ביוהכ"פ נעשה מומר בשעה ששוחט, מכיוון דהכפרה בא אח"כ, והוסיף הגליוני הש"ס דלענין מומר נפסל בזביחה דלא כתי' רשע בקרא, וממעט כל מי שאינו מצווה על הזביחה או מי שאינו מקיים הזביחה, וא"כ מה בכך דחטאו מכופר כלפי מעלה, מ"מ איהו מיהת הוי שחיטת מומר וכו' עי"ש. ונראה דהכוונה היא כמש"כ, דאף דעיצומו של יוהכ"פ מכפר, מ"מ הגברא נשאר מומר אף שהתכפר, ולפ"ז בשחט ביוהכ"פ חשיב שחיטת מומר והוי נבילה וכמש"נ.
ומצאתי בשו"ת תורת חסד חלק אב"ע סימן ו אות ה שהרגיש ביסוד זה, וז"ל ולכאורה הי' מקום לחקור אליבא דרבי דאמר דיוהכ"פ מכפר אפי' לא עשה תשובה כו', א"כ לדידיה כל פסולי עדות מחמת עבירה כמו אוכל נבילות לתיאבון וכדומה, כשעבר עליו יוהכ"פ יחזור להכשירו אף בלא תשובה ויוכשר לעדות, כיון שנתכפר עונו והרי הוא נקי מרשעתו, ואף לפ"ד הרמב"ם בריש הל' תשובה שפסק דשעיר המשתלח היה מכפר ביוהכ"פ על הקלות אף בלא עשה תשובה דהיינו על מ"ע ול"ת כו', א"כ אטו לדידיה בזמן הבית בכל יוהכ"פ הוכשרו לעדות כל אוכלי נבילות וטריפות וכיוצא, ומזה מוכח דכל שהיה רשע ונפסל לעדות אינו חוזר להכשירו עד שידענו בו שעשה תשובה ושינה בחזרתו לטוב, ומיהו נ"ל בלא"ה דכ"ז שלא עשה תשובה אף שנתכפר עונו ביוהכ"פ, מ"מ עדיין הוא חשוד על אכילת נבילות להבא, כיון שלא עשה תשובה וחרטה על העבר וממילא חשוד ג"כ להעיד שקר וכו', וא"כ כל שעוד חשוד על אכילת נבילות חשוד נמי להעיד שקר ופסול לעדות עכ"ד. ולהדי' בדבריו כמש"כ.
והנה בתו"י ותורא"ש ביומא פה: הקשה דאמאי לא נבנה המקדש לרבי דהא עיצומו של יום מכפר [ובפשטות י"ל דעל מצות שבין אדם לחבירו בעי מחילה מחברו וכ"ש על גזילה ושנאת חינם], ובתו"י ותורא"ש שם תירצו דגם לרבי ל"ה כפרה גמורה, ובתורא"ש הוסיף דלרבי היינו כפרה מקופיא אבל ל"ה כפרה מקיבעא, תדע שהרי חרב המקדש וע"כ דלא נתכפר לגמרי עכתו"ד. ונ"ל דהכוונה היא כדפי', דהגברא נתכפר רק לעניין זה דאינו נענש והוי כפרה מכאן ולהבא, אבל האדם לא נשתנה בלי תשובה, דהיא העוקרת את החטא למפרע, וביוהכ"פ בלי תשובה לא נעקר החטא ולא נעשה צדיק בלי תשובה. [ובחיי אדם כלל קמג כ' דגם לרבי דיוהכ"פ מכפר בלי תשובה היינו כשעובר עבירה במקרה אבל כשחוטא ואומר יוהכ"פ מכפר לכ"ע אין יוהכ"פ מכפר].
דף טו ע"א עמוד לו הערה 13. נתבאר שם דמלכות משה רבינו אינו מפרשת שום תשים עליך מלך, אלא היא מלכות של כבוד התורה, והארכתי בזה בעוד ראיות בספרי משא יד ח"א בפ' שמות. ואכן מצאתי את הדברים מפורשים בדברי הרמב"ם בתשובות פאר הדור סימן רכה וז"ל ואומר הלא ידעת כי משה רבינו ויהושע בן נון ע"ה מלכי קדם ועצומים ולא נדמה מלכותם למלכות דוד ושלמה, אבל היה ביתר שאת ויתר עז, היות כי האיש החכם השלם במדרגתו משאר האישים וגם המה עם חכם ונבון כלם אנשים שלמים הם וקרובים למדרגתו ולמעלתו בהוסדם יחד הוא יהיה לראש ולתפארת ועטרת זקנים, והם מתפארים ומתגדלים בו, ואולם גם הוא יגדל בהיותו רועה וכו' ותכון מלכותו, ולזה אמר באדון הנביאים והחכמים ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם וכו', כי הוא מלך על אותם הראשים השלמים בסוד ישרים ועדה שלימה הנגשים אל ה' וכו' עי"ש כל התשובה. ועד"ז מבואר בדרשות הר"ן בדרוש ח' דמשה רבינו היה מנהיג ובזה הוא כמלך, ונשנו דבריו גם בדרוש יא על יהושע דהיה לו כח מלכות אף שלא היה מלך עיש"ה. ומיושב בזה היטב קושית החת"ס בשו"ת או"ח סימן רח דאמאי כל המורדים במשה רבינו לא נתחייבו מיתה כדין מורד במלכות עי"ש, דאכן אין למשה כח של מלך ומשפט המלוכה, וכ"כ בשו"ת דברי מלכיאל ח"ב סימן עג.
דף טו ע"א עמוד לח הערה 28. נתבאר שם דלהכי דוקא מדין מבחר נדריך אמרי' במנחות סד ע"א דבשחט כחושה יכול אח"כ לשחוט השמינה לקרבן התמיד ודוחה שבת, מפני דדין מבחר נדריך הוי פסול לכתחילה להביא בהמה כחושה לקרבן ולהכי דוחה שבת, אבל בהידור מצוה גרידא דהוי הידור בגברא שפיר י"ל דאינו דוחה שבת. ויש להוסיף דמה"ט דוקא בדין הידור מצוה בכה"ת נאמר שיעור דעד שליש, אבל בדין מבחר נדריך, דהוי פסול לכתחילה להביא כחושה, בזה מסתבר דדינו להדר אף ביותר משליש כדי לקיים את מצוות מבחר נדריך.
והנה נחלקו הפוסקים אם הידור מצוה דוחה את דין דאין מעבירין על המצות, ראה בשבות יעקב ח"א סימן לז ובחכם צבי סימן מה, הו"ד בשע"ת ובאר היטב בהל' חנוכה ריש סימן תרעג לענין אם הדליק בנרות שעוה ונזדמן לו שמן וכו', ומח' היא דכיון דענין הידור הוא שבח לגברא דעושה המצוה בהידור, אפשר דאינו דוחה דינא דאין מעבירין על המצות, והחכם צבי הוכיח משבועות יא, ב דאמרי' גבי פרה דמצא נאה הימנה אפי' היא ע"ג מערכה דפודה את הפרה וכו', הרי דלא חיישי' לדינא דאין מעבירין על המצות, ובסו"ד כתב "צא ולמד מאותה שאמרו במנחות כו' ולא עוד אלא שאומרים לו הבא שמינה וכו' וטעמא משום מצוה מן המובחר להביא שמינה", הרי דהביא סוגיין דמנחות אך לא הוכיח דמהא דחוזר ושוחט השמינה בשבת, ע"כ דלא חיישי' לדין דאין מעבירין על המצות, אכן נראה דשאני בקדשים דהוי דין מבחר נדריך והוא פסול לכתחילה להביא מאינו מובחר, להכי עדיף על דין אין מעבירין על המצות, ורק בהידור מצוה שהוא דין הידור על הגברא בזה נחלקו האחרונים הנ"ל אם דוחה דין דאין מעבירין על המצות, ולהכי החכ"צ הוכיח מהגמ' בשבועות יא, ב גבי פרה אדומה במצא נאה הימנה דפודין אותה, כיון דפרה הוי קדשי בד"ה ול"ה קרבן, ומש"ה בפרה לא נאמר דין מבחר נדריך כמש"כ בתוי"ט ובמשנה אחרונה פרה פ"ב מ"ב, ובתפא"י שם פ"א מ"ג, וא"כ דין נאה הימנה הוי מדין הידור מצוה דכה"ת, ושפיר מוכח מפרה דהידור מצוה דוחה דינא דאין מעבירין על המצות, וראה עוד מש"נ בספרי משא יד ח"ג בפ' בשלח.
דף טו ע"ב עמוד מב ד"ה בשלמא. במש"כ הרשב"א דקמא קמא כי מקיף מתקדש, כ"נ גם בתוס' ד"ה דקדשה לה שכ' וי"ל דמכיון שהלכה התודה כל שהוא הו"ל יוצא במקום שמהלכת.
דף יז ע"ב עמוד נד הערה 119. במש"כ ליישב עפ"י הרא"ה דהוי איסור חדש של פרישה סמוך לוסתה, אמנם ברש"י בהוריות ח, ב ד"ה פרוש – שהביא הרשב"א שם – שכ' דחשיב כאסור כרת ושייכא ביה הוראת ב"ד, מוכח דהוי איסור נדה. וצ"ל דרש"י בהוריות יתרץ את קושית הרשב"א כמש"כ הרש"י בסוגיין יח. ד"ה ובת"ח "שאין כרת וחיוב חטאת על סמוך לוסתה", והיינו דשגג בכרת חשיב כשגגה מעליא לחייב חטאת.
דף כ ע"א עמוד סח סוף הערה 24. צ"ל אב"נ יו"ד סימן שו סקט"ז.
דף כ ע"ב עמוד סט הערה 38 במצויין לשו"ת הרשב"א ח"א סימן תרטו, אכן בסוף התשובה כ' הרשב"א דנדרים חלים על שבועות משום דנדרים איסור חפצא ושבועות איסור גברא ומה"ט חייל ומשום דנדרים על שבועות הוי איסור מוסיף וא"כ ה"ה לקונם אכילת ככר ביוהכ"פ דחל, אולם הרשב"א ח"ד סימן קט כ' דאין נדרים חלים על איסור, וכבר עמד בזה ברע"א בגליון השו"ע יו"ד סימן רטו סק"ו עי"ש.
דף כב ע"א עמוד עב הערה 63. במצויין לקצות צ"ל סימן עב סקל"ד, ושם מבואר בקצות דגם בנהנה מחברו פחות מש"פ אסור במודר הנאה, ודלא כשלמי נדרים שהבאתי בהערה שם, דכתב דאיסורו הוא דוקא בפרוטה עיש"ה. ונראה להוסיף בביאור הענין, דהנה במסכת נדרים בר"פ אין בין המודר דף לב ע"ב אמרי' בגמ' מאן תנא וכו' אפי' ויתור אסור במודר הנאה, ומבואר דלרבנן דויתור שרי במודר הנאה ה"נ שרי בדריסת הרגל. ובטו"א במגילה ח. ד"ה דריסת הרגל הקשה דמ"ש דלענין עצי אשירה אסור ליהנות בצילן, ול"א דלמ"ד דויתור מותר במודר הנאה שרי, ואמאי שרי הכא בדריסת הרגל עי"ש תרוצו. ומצאתי קושיא זו בתורי"ד ע"ז נ מה"ק, וז"ל ואי קשיא והרי במודר הנאה מחברו תנן בנדרים וכו' אפילו ויתור אסור במודר הנאה, מכלל דרבנן פליגי עליה ושרו, והכא אמאי לא פליגי, תשובה ע"ז חמירא טפי משאר איסורי הנאה וכו' ה"נ אע"ג דדריסת הרגל מותרת במודר הנאה גבי ע"ז אסורה עכ"ל. ונ"ל בזה, ובהקדם ד' תורע"א בנדרים ריש פרק השותפין ותו"ד שם הוא דהא דשרי דריסת הרגל היינו דוקא באוסר הנאה מחברו ובדריסת הרגל, דלא קפדי אינשי, לא מקרי נהנה מחברו, דאין חברו המהנה, אבל באוסר נכסים ה"נ יהא אסור גם בדריסת הרגל ע"כ. וביאור דברי רע"א נראה דהנה בעיקר הדין דויתור שרי במודר הנאה יש לפרש דמותר כי ל"ח הנאה כלל, מכיוון דהדרך הוא שלא להקפיד בכך ותו לא חשיב הנאה ולקיחה מהדבר. וכך נוטה לשון המפרש בנדרים לב: ד"ה ר"א שכ' דל"ה הנאה גמורה, וכ"נ לשון הרשב"ם ב"ב נז: ד"ה אפי' דל"ה הנאה כל כך וכו', והיינו דחסר בעצם ההנאה. ולפ"ז ל"ש חילוק הרע"א בין מודר הנאה מחברו למודר הנאה מנכסיו. אכן יש לפרש באופ"א, דאף דחשיב הנאה מ"מ כיון דהוא מודר שלא ליהנות מחברו, להכי אמרי' דויתור ל"ח לקיחה מחברו. וכ"ה לשון הר"ן נדרים לג. דאין זה קרוי נהנה "מחברו", ודמי לכעין דינא דזה נהנה וזה לא חסר דפטור, ומשום דל"ח לקיחה מחברו. וה"נ בנדר מחברו, דאיסור איננו הנאה הנגרמת ע"י חברו, אלא דוקא אם חבירו מהנה למודר אז חשיב דעבר על נדרו. ומש"ה בדריסת רגל, דלא קפדי אינשי, לא חשיב שחברו נתן לו הנאה וע"כ שרי. ובזה יתבאר הרשב"ם ב"ב נז: ד"ה אסורין שכ' דבלא קפיד הפקיר ול"ש קונם, וכפי הנראה כך היא ההבנה בדברי הרע"א הנ"ל, דמש"ה ויתור מותר דוקא במודר הנאה מחברו דזה ל"ח לקיחה מחברו, אבל במודר מנכסיו כיון דמ"מ הוי הנאה מנכסיו ה"נ אסור. ומה"ט יש לדון דבמודר מנכסיו יהא אסור גם בגוונא דז"נ וזל"ח, כיון דמ"מ נהנה מהך נכסים, משא"כ במודר מחברו בגוונא דז"נ וזל"ח כיון דל"ח לקיחה מחברו יהיה מותר. ולפ"ז ניחא קושיית הטו"א הנ"ל, דלהמבואר בד' הרע"א, דויתור חשיב הנאה ורק דבנדר מחברו מותר כיון דל"ח לקיחה מחברו, א"כ שייך היתר זה רק בנדר שלא ליהנות מחברו, דבזה כיון דרק הבעלות של החפץ היא הגורמת את האיסור שהוא מודר הנאה מחברו, להכי אמרי' דבשימושים שאין הבעלים מקפידים ל"ח שנהנה ממנו, משא"כ באסו"ה דאשירה, מכיוון דמ"מ נהנה מהדבר, להכי גם ויתור אסור, וניחא היטב קו' הגבו"א.
ובמש"כ שם בדין מעילה בקונמות, יש להוסיף דבתוספתא נדרים פ"ב ה"ט מפורש דבאמר הרי עלי ואכלה מעל בטובת הנאתו ע"כ. ומבואר דכמו דבמעילה בהקדש יש דין תשלומי קרן להקדש, כדאי' במעילה ט, ב, ה"נ במועל בקונמות כיון דנעשה לממון הקדש, איכא חיוב קרן משום דמעל בממון דהקדש. אך הדברים צ"ב, דאיך נעשה ע"י הקונם לממון הקדש, ואיך נכנס לרשות הקדש, ואפשר דבזה חלוק קונם פרטי מקונם כללי, דקונם כללי הוי ממון הקדש, ולהכי מהני ביה פדיון, אבל קונם פרטי ה"נ ל"ה ממון הקדש. אמנם, בתוספתא הנ"ל מפורש דגם בקונם פרטי איכא תשלומי קרן, וכ"נ ברא"ש נדרים לג. גבי תפול הנאה להקדש, דס"ל דגם בקונם פרטי משלם את הקרן להקדש. ובספרי משא יד ח"א בפ' מטות ביארתי דאפי' נימא דבקונמות הוי כהקדש, אמנם חלוק דין ההקדש בקונמות מכל הקדש, דכל הקדש הוי הקדשה של גוף הדבר שיהא שייך להקדש, דל"ש להקדיש רק שימושי חפץ. לעומת זאת, בקונמות חידוש התורה הוא דהוי הקדש לענין שימושי והנאה מהחפץ, דההנאות מהדבר שייכי להקדש. ויסוד זה מבואר מלשון הרא"ש בפסקיו בב"ק פרק חמישי סימן י גבי משכיר שהקדיש ביתו של שוכר, דההקדש חל, ובקונמות כה"ג אינו חל, וז"ל ומתוך זה נראה לי דבהקדש שחל על גוף הקרקע אע"פ שמשכנו או השכירו יכול לאסור חלק שיש לו בו אבל איסור הנאה שאין חל על גוף הקרקע אלא אוסר הנאתו על הדר בו כל זמן שהוא שכור ביד אחרים אין ההנאה שלו דשכירות ליומיא ממכר הוא והרי מכר הנאתו עכ"ל. הרי להדי' בדברי הרא"ש דבקונמות ל"ה הקדש בגוף הדבר, וכ"נ בלשון הרא"ש במתני' נדרים לג. שכ' דכל הנאה הבאה לידו ממנה הקדש הוא ויש לו בה מעילה עכ"ל, הרי דההקדש הוא לענין ההנאה ממנה. וכ"נ מדברי תוס' ר"י הלבן כתובות נט במש"כ לבאר הא דקונמות חלין על דבשלב"ל עיש"ה.
ובהערות שם הבאתי את דברי תורא"ש בהא דס"ד דמעילה בקונמות הוא גם בפחות מפרוטה, והתוס' הק' דמאי עדיף מהקדש דמעילתו היא בש"פ דוקא, ותי' התורא"ש דשאני קונמות דהוא מחמת שאסר הדבר ובנדרו נאסר כל הנאה וכו' עי"ש. ולכאורה כוונתו היא דהמעילה בקונמות נובעת מהבל יחל, וכיון דאסר על עצמו כל שהו, ה"נ המעילה בכל שהו. ועי' בס' עולת שלמה מנחות עא: שכ' לחדש בד' תוס' שם דאף בפודה הקונמות נשאר לאו דבל יחל מחמת דיבורו, וכ"נ במש"ח בפ' מטות עי"ש.
דף כג ע"א עמוד פב הערה 96. וע"ע בכלי חמדה פ' מטות עמוד 269 מש"כ על דברי הרשב"א.
דף כו ע"ב עמוד צט הערה 157. וע"ע בדבר אברהם ח"ב סימן יד מש"כ על דברי רבינו.
ובמש"כ שם בהערה 157, הארכתי בזה בגדרי חלות הקדש במחשבה בקובץ האוצר גליון יט אלול תשעח עמוד קפג ואילך עי"ש.
דף לא ע"א עמוד קכ הערה 46. וע"ע במלא הרועים אות א ערך איסור דרבנן מש"כ על דברי רבינו. וע"ע בחשק שלמה בכורות כט שהביא ראיה לד' רבינו דמהני תפיסה בפסולי עדות דרבנן.
דף לב ע"ב עמוד קכח הערה 76. וע"ע בשו"ת הרשב"א ח"ב סימן רכט, וכנראה הם המקור למש"כ שם בשם הרמ"א עיש"ה.
דף לג ע"א עמוד קלב ברשב"א סוד"ה שהיתה שורה 13. צ"ל עד שלא.
דף לג ע"ב עמוד קמ שורה 1. וכפריה. לכאורה דוקא לנהרדעי קמייתא ללישנא בתרא אי כפריה מיחזי כשיקרא, וגם ללישנא קמא לא אתי שפיר דכיון דכפריה אינו יכול להקדישו דהוי אינו ברשותו, ונראה דנפלה ט"ס בדברי רבינו וצ"ל דהא בפקדון ואיתא בעין ולא כפריה, וכן הוא בתש' הרשב"א שהבאתי בהערה 108.
שם עמוד קמה שורה 30. ברשב"א בא"ד לאו להוצאה ניתנה (לאו) ברשותיה דמלוה. תיבת לא הבאתי בסוגרים עגולות, וכ"ה ברשב"א ב"ק שם, והיינו דלהך מ"ד הוי כברשותיה דמלוה. אמנם, עיין בקצות בסימן קכג שגרס בדברי רבינו לאו ברשותיה, וכוונת רבינו דאף למ"ד דלאו להוצאה ניתנה מ"מ ל"ה ברשות המלוה שהרי המעות אצל הלווה (והקצות הק' דלהך מ"ד המעות כפקדון, וצ"ל דמ"מ המעות אינן בידו של המלוה וחשיב כאינו ברשותו), ונמצא דלגבי המלוה הוי אינו ברשותו, ושתי הנוסחאות עולות לענין אחד.
שם הערה 461. בדברי הרשב"א המחודשים דבאינו ברשותו אינו יכול להקדיש מ"מ אם נתנו במכר קנאו, עיין ברע"א בשו"ע חו"מ סימן ריא שהביא את דברי רבינו וסיים דכ"נ ברשב"ם ב"ב מג ובתשובה הארכתי ע"כ, והתשובה היא בכו"ח לרע"א ח"ב שו"ת סימן י. וצ"ל בדעת רבינו דס"ל דהקדש הוי חלות בחפצא ולהכי ל"מ באינו ברשותו, משא"כ הקנאה הוי רק העברת הבעלות. ועי' בתלמיד הרשב"א ב"ק ע. שהקשה על דברי רבינו מחילול, דמדמי בגמ' שם להקדש, והרי חילול הוי כקנין ואמאי ל"מ באינו ברשותו. עוד יש להעיר מהא דאי' בב"ק מה דאי אפשר למכור שור הנסקל דאסור בהנאה, והרי להרבה קדמונים איסור הנאה הוי שלו ואינו ברשותו. וצ"ל דמ"מ אינו ברשותו, דאסורי הנאה גרע דהוי חסרון בעלות, ובזה יודה הרשב"א דאינו במכירה. וע"ע בס' המפתח ברמב"ם מהדורת רש"פ בהל' מכירה פכ"ב ה"ט שדייקו בר"מ שם דס"ל כרשב"א, וראה עוד מה שהבאתי בחי' על תורא"ש סוכה הוצאת מוסד הרב קוק ריש פרק שלישי סוף הערה 37.
דף לח ע"ב סוף עמוד קסח. מבואר ברשב"א דמהני להתנות שלא יפרע אלא בעדים אף לאחר שעת ההלואה ואפי' בע"כ דלוה משום עבד לוה, ואילו הרמב"ן ס"ל דרק מרצונו מהני ולא בע"כ. ולשון הרשב"א כאן דאלו בשעת מתן מעות חייב דמשום טעמא דעבד לוה כו', והעירוני דאמאי הוצרך לפרש בשעת ההלוואה מדין עבד לוה תיפ"ל מדין תנאי המלוה, ואכן בדפו"י הנוסח שונה דבשעת מתן מעות "בקבלת המעות נתחייב אבל לאחר מתן המעות במה נתחייב אלא משום טעמא דעבד לוה" וכו'.
שם עמוד קעא הערה 37. וע"ע מש"כ בדין שבועה בנקיטת חפץ בספרי משא יד עה"ת ח"א פ' חיי שרה.
דף לט ע"ב עמוד קעד הערה 66. וע"ע בשו"ת מהרי"א אסאד ח"ג סימן קצא שכ' דאף דשומר שכר הוא דווקא במקבל פרוטה על שמירתו אמנם במקבל כלי אף שאינו ש"פ נעשה ש"ש. ויל"ע מהא דממעטי' גבי אבידה דבפחות מש"פ ליכא חיוב השבה, וע"כ מיירי בכלי, וא"כ אמאי לא חל עליו דין שומר אבידה.
והנה ברשב"א מבואר דהא דבחליפין בכלי מהני בפחות מש"פ הטעם הוא דמחמת חשיבות הכלי מהני אף דאינו ש"פ, ובתוס' קדושין ג. ד"ה ואשה כתבו דסגי בנתינת מנעל ולא בעי נתינת ממון. ונראה דנ"מ למש"כ הנובי"ת יו"ד סימן רא דלמ"ד דפירי עבדי חליפין בעי ש"פ דרק בחשיבות כלי מהני בפחות מש"פ, ובפורת יוסף ב"מ מז: הסתפק בזה עי"ש. ונראה דנ"מ בזה גם להלכה דפירי לא עבדי חליפין, דכ' הרמב"ן ב"מ שם דבשאר דברים שהם קיימים ואין נרקבים עבדי חליפין, אם בעי שיהא ש"פ, דלתוס' דל"ב נתינת ממון שפיר מהני, אבל להרשב"א דבכלי מהני בפחות מש"פ מחמת חשיבות הכלי, א"כ בהנך לא יהני אלא באית בהו ש"פ. ואכן בריא"ז בקונט' הראיות ב"מ שם הסתפק בזה אם בעץ בעלמא או באבן מהני בפחות מש"פ, ומצאתי במאירי בערובין מט שכ' בשם הראב"ד לגבי בגדים דבעי שיהיו ש"פ וקאי שם על חליפין, ומוכח דדוקא בכלי גמור לא בעי ש"פ.
שם עמוד קעו הערה 66א. האחרונים האריכו בדין חליפין אם מהני מתורת כסף וכו', והנה בראשונים מבואר בד' ר"ת דתרי קניני חליפין הם, חליפי שוה בשוה, דזה הוי מעין כסף דמחייב תמורה, וחליפי סודר, דהוא מעשה קנין, וילפי' לה מתרי קראי. ור"ת כ' דלענין פירי דלא עבדי חליפין ה"ד בסודר משא"כ בחליפי שוה בשוה. וברמב"ם מכירה פ"ה ה"א גבי שוה בשוה כ' קונין זא"ז היינו דהוי החלפה, ובה"ה גבי סודר כ' הוא הנקרא קנין, וע"ע שם פ"ו ה"ב. ויש לדון עפי"ז דאפי' אם חליפין בסודר מהני בכלי פחות מש"פ, אמנם בשוה בשוה בזה בעי' שיהא פרוטה, והיינו דבזה בעי' שיהא מחייב תמורה, ומפורש כן בס' הישר לר"ת בחי' סימן קמב. ובפני יהושע ב"מ מה: ד"ה אתמר בא"ד וי"א ובדף מז ד"ה בגמ' חליפין והב"ע כגון כ' דא"צ פסוק לחליפי שוה בשוה כיון דמהני מדין כסף. אמנם, ברשב"א לפנינו ובקדושין ג. ובתוס' רי"ד שם מבואר לדון דגם חליפי סודר מהני מדין כסף היינו דמחייב תמורה, דע"י קניית הסודר מתחייב תמורה, ולהכי דן הרשב"א בתשובה שהבאתי בהערות דל"א כלתה קניינו בסודר. אולם, עי' במהרי"ט בקדושין שם שכ' בתו"ד שהסודר קנין לעצמו שמסירתו לבדה היא הקונה וגמר דבר כדאמרי' האי סיטומתא באתרא דרגילי למקני בה קניא, והאי סודרא כלי נמי כך היו רגילין להקנות בו כדכתי' וזאת לפנים בישראל וכו', וכ"נ בריטב"א קדושין כח. וצ"ב דסיטומתא מהני דתלוי במנהג המקום ואיכא גמ"ד עי' ב"מ עד, אבל סודר ילפי' מקראי, ואיך כ' המהרי"ט דמסירתו הוא הקונה וגמר הדבר.
ובגמ' ב"ב קיד ובר"מ מכירה פ"ה ה"י מבואר דדוקא בחליפין ס"ל לחד מ"ד דחוזר כ"ז שעסוקין באותו ענין, ומבואר בראשונים שם דבמשיכה וכו' ל"ש חזרה אחר כד"ד, והיינו דבמשיכה הוי תפוס ע"י הקונה ונכנס לרשות לוקח, אבל בסודר דכ"א בשלו, המעשה קנין הוי רק ראי' לגמ"ד, והגמ"ד היא חלות הקנין, ולכן יכול לחזור. וניחא יותר דברי הריטב"א והנמוק"י לפי מש"כ בריטב"א בקדושין כב דחליפין הוא לקיים הדברים ולכן ל"מ בעבד כנעני וכו'. וכן לשון המאירי קדושין ז דחליפין עניינו דמקנה לו בלא הערמה בלב שלם וכו', ושפיר י"ל דכיון דחלות קנין סודר היא רק לקיום הגמ"ד אמרי' דהגמ"ד הוא לאחר שעסקו באותו ענין ועד אז מהני חזרה. ועי' בשו"ע חו"מ סי' קצה ס"ו שפסק דגם לאחר גמר הדבר בסודר מהני חזרה, משא"כ בשאר דרכי הקנייה. והנתיבות בחי' סקי"ד הביא דגם בסיטומתא יכול לחזור בו כ"ז שעסוקין באותו ענין כמו בסודר. ומבואר עפ"י המהרי"ט דכל קנין שיסודו הגמ"ד מהני חזרה כ"ז שעסוקין דעדיין אין גמ"ד גמורה. ויש לדון, דכ"ז בחליפי סודר, אבל בחליפי שוה בשוה דהוי כעין קנין כסף בזה ה"נ לא יהני חזרה לאחר כד"ד. וכן מבואר ביד רמ"ה ב"ב שם דבחליפי שוה בשוה ה"נ אינו יכול לחזור אחר תוכ"ד, והיינו משום דזה הוי כקנין כסף וכשאר קנינים וא"ש היטב.
ועי' ש"מ ב"ב מ דבעי' עדים בחליפין, וכ"ה בתרגום לרות פ"ד פ"ז "קדם סהדיא", והש"מ כ' הטעם מפני שאין בו שום מו"מ ושלא בעדים מיחזי כחוכא וכו'. ומבואר דכיון דסודר עניינו הוא ראי' לגמ"ד לכן בעי' עדים, אכן ה"ד בסודר, אבל בחליפי שוה בשוה ה"נ הוי ככל קנין דלא בעי עדים.
ויש לדון דמה"ט שייך בגוי קנין סודר דאיכא לגמ"ד דקנין, וזו שיטת ר"ת בתוס' בקדושין ג. ד"ה ואשה, ויל"ע גבי חליפין בקטן, וברשב"א ור"ן בגיטין סה מבואר דבקטן דאין לו דעת להבחין ליכא קנין חליפי סודר, וכן בר"מ מכירה פכ"ט ה"ט מבואר דאין סודר בקטן. ובברכ"ש קדושין סוס"י כו ביאר מהגר"ח דבעי' גמ"ד והוי חלק ממעשה הקנין עצמו וזה ל"ש בקטן מחוסר דעת, ושאני קנין כסף דהקנין הוא בתשלום דמי המקח וז"ש גם בקטן. ולפ"ז נראה דבחליפי שוה בשוה שפיר מהני קנין זה בקטן כיון דהוי כתשלום החפץ, ואכן בנתיבות סי' רלח סקי"א כ' דשוה בשוה מהני בקטן.
ובמנ"ח מצוה תקעא סקי"ח הסתפק גבי מחיר כלב אם הכלב היה סודר אם נאסר הטלה מדין מחיר כלב עיש"ה. ולכאורה ספיקו תלוי אם סודר הוי ג"כ כתמורה ומדין כסף וא"כ שפיר הוי מחיר כלב, משא"כ אם הוי קנין בעלמא לגמ"ד שוב ל"ח מחיר כלב.
ויל"ע אם שייך לעשות בקנין סודר שיהיה חליפין שוה בשוה, היינו שהסודר יהא מקיים הדברים ביניהם להחליף שוה בשוה, ובנתיבות סימן רג סק"ג מבואר דמהני. ועי"ש שכ' דזו הלשון במתני' בקדושין כח: כיון "שזכה" זה, היינו אף בלי משיכה והגבהה אלא גם בזכה בסודר או באגב וכיוצא. וכן מבואר בהמקנה קדושין שם עי"ש. ולכאורה, אם מהות הסודר היא לקיים את הדברים א"כ שייך נמי לעשות קנין סודר על חליפין שוה בשוה, אך אם סודר הוי ג"כ גדר של חלף החפץ הנקנה, א"כ כבר נעשה כאן חליפין תמורת הסודר, ואיך תהא שוב החלפה של שוה בשוה. אכן, הדברים מפורשים ברבנו ירוחם ח"ב נתיב עשירי ח"ג, שכ' וז"ל וזאת לפנים בישראל כשהיו רוצין לקיים מכר אפי' לא משך ולא נתן מעות, וכן כשהם רוצים לקיים תמורה שמחליף דבר בדבר בלא משיכה לאחד מהם, לקיים כל דבר כמו מתנה או שום דבר שמחייב עצמו לחבירו שלף איש נעלו כלומר הקונה ונתן לרעהו המוכר עכ"ל, ומפורש דיכול לקיים את החליפין דשוה בשוה ע"י סודר.
דף מ ע"א עמוד קפו שורה 4 והקשו וכו'. ועי' רשב"א ותוס' ותור"פ ב"ק מא,ב, ובאו"ש פ"ח מגזילה סוף הי"ד.
דף מב ע"א עמוד רח שורה 23. סהדי (לא) מצי כצ"ל.
שם עמוד רי הערה 255. צ"ל ד"ה ומיהו.
דף מד ע"ב עמוד רלו בהערות. ועי' בדברי נתיבות משפט על הרבינו ירוחם עמוד רא: בארוכה, ומש"נ בזה בהערותי על הרשב"א כתובות עט, ב בהוצאת מוה"ק.
דף מז ע"א עמוד רנה סוד"ה מה לי. ראה באמרי בינה בדיני הלוואה סימן ב מש"כ על דברי רבינו.
♦ ♦ ♦
הערות וקושיות - ספרים
האם הצליח שר של שכחה להשכיח את זכרו מספרי רבי ראובן מרגליות? - הרב פנחס בן אהרון
בספר הנפלא 'דף על הדף' חגיגה ט עמוד ב מדבר על עניני שר של שכחה, ובתוך דבריו כתב: "ופלא שבספר מלאכי עליון בו רשומים שמות כל המלאכים לא הזכיר כלל את שם המלאך פוטה (או פותה) הנ"ל". ולא נחה דעתו עד שלימד זכות על הגאון בדרך מליצה "ואולי כיון שעסקינן בשר של שכחה, שלטה על המחבר הנ"ל שכחה בענין זה".ואבוא אל העי"ן זוכ"ר. ראשית, לא שכחה יש כאן אלא זכירה יש כאן, ספר מלאכי עליון בעיקרו היה אמור להיות לפי תכניתו של המחבר מחולק לב' חלקים, והחלק א' שהוא הנמצא לפנינו היום, הוא "רק המובא על כל אחד צבא מרום שמוזכר בשם בספרים המיוחסים לחז"ל" כמו שכתב הגאון ר' ראובן זצ"ל בהקדמתו, "והמלאכים המוזכרים בשם רק בספרות שאחרי חז"ל בספרי קבלה ובפיוטים יבואו ברצות ה' בכרך מיוחד עם פתיחה רחבה על מלאכים בכלל..." (וחלק ב' כפי הנראה לא יצא לאור עולם, ושאלתי ודרשתי ליודעים ואין ידוע אפילו על קיומו של כת"י מהספר, וכנראה לא זכה המחבר להוציא מחשבתו לאור עולם, ומי יתן ויבואו חכמים וישלימו המלאכה). ולפיכך לא הביא את שר של שכחה בספרו כי שר זה אינו מופיע בדברי חז"ל והוזכר לראשונה בסדר רב עמרם גאון. ועם זאת, בערך זגזגאל הערה ג' מזכירו, ומאריך בעניינו מאוד כיד ה' הטובה עליו.
ולא זו בלבד אלא שבכ"מ הזכירו בספריו, בהערות לשו"ת מן השמים סימן ט', ובהערותיו לספר חסידים בסוף הספר.
♦ ♦ ♦