באר שבע
הכתובת על מצבתו של רבי משה אפרים מטירצינה
פתיחה
תפקידן של מצבות הקברים הוא בראש ובראשונה אינפורמטיבי – ציון מקומו של קבר. בדרך כלל יש על המצבה כתובת המוסרת גם מיהו הקבור תחתיה, תאריך פטירתו וכיוצא בזה. התפתחותן של הכתובות המופיעות על גבי מצבות לכדי יצירה ספרותית עשתה אותן למקור מידע פורה עוד יותר, הן בתחום הצר – נוספו בהן פרטים אודות אישים ידועים יותר ופחות ואודות הערכת סביבתם אליהם, והן בתחום הרחב יותר – הכרת עולמו הערכי והתרבותי של הדור, תפישותיו, בייחוד תפישתו את המוות, מטענו הרוחני ויכולותיו הספרותיות ורמת הידע התורני הכוללת. ניתוח מעמיק יותר של כתובות אלה מאפשר אף דליית נתונים שלא נכתבו בהן במפורש אלא נרמזו בהן. הכתובות מבוססות, פעמים רבות, על מקורות מקראיים, מדרשיים וקבליים. זיהויים של המקורות מהווה, אם כן, כלי עיקרי להבנתן. להלן ניתוח כזה, המבוסס על זיהוי מקורות, המתמקד בכתובת קצרה המופיעה על מצבה שנחשפה לאחרונה[2] בבית הקברות היהודי יהודי בפיררה [Ferrara] שבצפון איטליה. העיון בה מראה שגם ניסוח פשוט יחסית בפרוזה, ללא חריזה וללא משקל, עשוי להכיל תכנים רבי הקף המתומצתים בו במילים ספורות.♦
מצבת רבי משה אפרים מטירצ'ינה
הכתובת חרוטה במצבתו של רבי משה אפרים מטירצ'ינה, שנמנה, כנראה, על חכמי פיררה באמצע המאה הרביעית של האלף השישי ונפטר בה בשבת כ"ט אדר ראשון ה'שנ"ח.אין לזהותו עם רבי משה מטירצ'ינה, שפעל גם הוא באותה עיר בתקופה סמוכה ונמנה על חכמיה הבולטים, שכן הלה נפטר אחר הפסח של שנת שפ"ג[3], אם כי יתכן שהם היו קרובי משפחה. מכל מקום נראה כי מוצא שניהם מהעיר טירצ'ינה [Terracina], הסמוכה לרומא, וממנה הגיעו הם או אבותיהם. מן הראוי להזכיר כי בית הקברות בפיררה נהרס רח"ל בפסח תקט"ז בידי אנשי הכנסייה[4], המצבות שהיו בו נופצו וחלקן שמשו לצרכי בנייןד). זאת, בהתאם להוראת האפיפיור[5]ימש"ו, שאסרה על העמדת מצבות על קברי יהודים בשטחים שבשלטונו[6]. המצבה שלפנינו הוסתרה, ככל הנראה בכוונה תחילה, וכך נשמרה עד לימינו. מדובר, אם כן, בפריט שמעטים כמותו שרדו, עובדה המעלה את ערך גילויו, כמו גם את ערך העיסוק בו.
בכתובת נאמר:
מצבת קבורת החסיד כמה"ר
משה אפרים ז"ל
מטירצינה עלה אל האלקים יום ש"ק כעלות
המנחה עת רצון להקריב
אותו אליו כ"ט אדר ראשון
שנת השנח תנצבה
הכתובת כוללת את שמו של הנפטר והוא מכונה בה 'החסיד' ו'כבוד מורנו הרב', ומצוינים בה יום תאריך ושעת פטירתו - בצהריים או אחר הצהריים.
♦
שעת המנחה 'עת רצון'
כינוי שעת המנחה 'עת רצון', הנזכר בכתובת, ידוע מספרות ההלכה, גם בזו שנכתבה באיטליה והייתה נפוצה בה. כך, למשל, מנמק רבי צדקיה הרופא בשבולי הלקט את המנהג לחזור בתפילת המנחה של שבת ג' פעמים על הפסוק "ואני תפילתי לך ה' עת רצון"[7] [שבולי הלקט, קכו[8]]:ובשם הרב ר' נתן ברבי מכיר מצאתי למה אומרים במנחת שבת ואני תפילתי, בשביל שצרה אחרונה שלא נהייתה מעולם כמוה תהיה בעקבי הקץ ט' חדשים... והיום האחרון תכבד הצרה מכל שלפניה ויום שבת יהיה וכל היום תהיה הצרה עד עת המנחה ואז יהיו ישראל נענין במנחה ומיד יבא משיח ויושיענו, הדא הוא דכתיב (ישעיה מט, ה): 'בעת רצון עניתיך וביום ישועה עזרתיך' , במנחה היא עת רצון עזרתיך וביום שבת שהוא יום ישועה עזרתיך... ותפילת המנחה קורא אותה עת רצון שהרי אליהו לא נענה אלא בתפילת המנחה[9]...מסורת נוספת הנוגעת לעניינינו היא זו לפיה נפטר משה רבנו בשעת מנחה של שבת. מסורת זו שנויה במחלוקת[10], ושתי הדעות הובאו בשיבולי הלקט הנ"ל[11]:מנהג לומר בתפילת המנחה 'צדקתך צדק לעולם'[12]... שבמקום צידוק הדין אנו אומרים אותן, מפני שמסורת בידינו מאבותינו שמשה רבינו ע"ה נפטר בשבת במנחה, ועל כן אנו מצדיקין עליו[13] את הדין.
ובהמשך [שם קכז[14]]:
וראינו שכתב רב שר שלום ז"ל שתקנו לומר צידוק הדין על שם שנפטר משה רבינו ע"ה במנחה, וגם אין רגילין אז לעסוק בתורה בין שתי תפילות משום חכם שמת כל מדרשות בטלין.
אמנם יש חולקין על זה ומוכיחים כי "שבעה באדר שבו מת משה היה בערב שבת" [שם][15].
מכל מקום המסורת לפיה הסתלק משה בשעת מנחה של שבת מופיעה בספרות ההלכה האיטלקית, גם אם לא הכל קבלו אותה. על תפוצתה של מסורת זו יש ללמוד דווקא מדברי רבי יוחנן טריווש, בפירושו לסידור, "קמחא דאבישונא", השולל אותה[16]. נראה, כי לולא הייתה זו דעה רווחת, לא היה הוא מאריך כל כך בהפרכתה. ראוי להזכיר כי חכם איטלקי אחר, רבי מנחם עזריה מפאנו, מפשר בין הדעות וסבור כי מדובר בשני שלבים בהסתלקו[17].
חיזוק חשוב למסורת האמורה יש בספר הזוהר (יתרו פח)[18], התומך בה והמחבר אותה למסורת הרואה בשעת מנחה, לפחות זו של שבת, 'עת רצון':
תא חזי, בכל שיתא יומי דשבתא כד מטא שעתא דצלותא דמנחה, דינא תקיפא שלטא וכל דינין מתערין, אבל ביומא דשבתא כד מטא עידן דצלותא דמנחה, רעוא דרעוין אשתכח, ועתיקא קדישא גליא רצון דיליה, וכל דינין מתכפיין, ומשתכח רעותא וחידו בכלא. ובהאי רצון אסתלק משה נביאה מהימנא קדישא מעלמא, בגין למנדע דלא בדינא אסתלק, וההיא שעתא ברצון דעתיקא קדישא נפק נשמתיה ואתטמר ביה, בגין כך 'ולא ידע איש את קברתו' כתיב (דברים לד, ו), מה עתיקא קדישא טמירא מכל טמירין ולא ידעין עלאין ותתאין, אוף הכא האי נשמתא דאתטמר בהאי רצון דאתגליא בשעתא דצלותא דמנחה דשבתא, כתיב 'ולא ידע איש את קבורתו' והוא טמיר מכל טמירין דעלמא, ודינא לא שלטא ביה, זכאה חולקיה דמשה.
[בא ראה, בכל ששה ימים של שבת, כשמגיעה שעת תפילת מנחה, דין חזק שולט, וכל דינים מתעוררים, אבל ביום השבת, כשמגיע זמן תפילת מנחה, רצון שברצון נמצא והעתיק הקדוש מגלה רצון שלו, וכל דינים נכנעים, ונמצא רצון ושמחה בכל. וברצון זה הסתלק משה, הנביא הנאמן הקדוש, מהעולם, ובאותה שעה ברצון של העתיק הקדוש יצאה נשמתו, ונסתתר בו, מפני כך ולא ידע איש את קבורתו כתוב. מה העתיק הקדוש נסתר מכל נסתרים ולא יודעים עליונים ותחתונים, אף כאן זו הנשמה שנעלמה בזה הרצון שמתגלה בשעת תפילת מנחה של שבת כתוב ולא ידע איש את קבורתו והוא נסתר מכל נסתרים שבעולם ודין אינו שולט בו, אשרי חלקו של משה].
לאור האמור, חורגות המילים "כעלות המנחה עת רצון", המופיעות על גבי המצבה, מכלל תיאור זמן סתמי ומקבלות משמעויות הקושרות את הנפטר, הקרוי גם הוא משה, למשה רבנו ולהסתלקותו. יש בהן הערכה רבה לנפטר המושווה, מבחינה מסוימת, לאבי הנביאים, ומובלע בו, בין השיטין, גם יסוד של צידוק הדין.
אמנם, באזכור נקודה זו על גבי מצבה שכל תכליתה היא לציין את מקום הקבר יש מן הפרדוקס – שכן, כמו שראינו בדברי הזוהר - פטירה מסוג זה גורמת להעלמתו מקום הקבר. אולם, דומה כי סתירה זו, שבוודאי הייתה ידועה למחבר הכתובת, מעשירה את הממד האומנותי שלה ועושה אותה למעניינת יותר[19].
מן הראוי להזכיר כי בשיבולי הלקט מובאת גם דעה הקושרת לפטירת משה אף את נוסח תפילת השחרית של שבת [שיבולי הלקט, עו[20]]:
מה ראו חכמים ז"ל להזכיר משה רבנו ע"ה בתפילת שבת?... ואחי ר' בנימין נר"ו כתב הטעם לפי שמצינו שנפטר משה בשבת במנחה והיו ישראל יושבין תכף למיתתו ומדקדקין במעשיו ומספרים בשבחו. ואפילו למי שמוכיח שנפטר משה רבינו בערב שבת אינו רחוק מן הדעת, שחכם שמת יושבין בישיבתו ומספרין בשבחו ומשיחין במעשיו תיכף למיתתו כל שבעה.
♦
דימוי הפטירה להקרבת קורבן
רעיון נוסף הנזכר כאן הוא דימוי הפטירה להקרבת קורבן. מקורו של הדימוי הוא בתלמוד, בקטע העוסק במתרחש ברקיע הרביעי, ה'זבול' [חגיגה יב:; מנחות קי.]:זבול - שבו ירושלים ובית המקדש ומזבח בנוי ומיכאל השר הגדול עומד ומקריב עליו קרבן שנאמר (מלכים א' ח, יג): בנה בניתי בית זבול לך מכון לשבתך עולמים.
ב"עין יעקב" (חגיגה שם) יש גרסה מפורשת יותר:
ומה מקריב? וכי תעלה על דעתך שיש שם פרים וכבשים? אלא מהו מקריב? נשמתן של צדיקים[21].
כך גם מובא בזוהר (מדרש הנעלם, לך לך פ.):
כיון שפוקד הקב"ה מעשיהם, ומוציא הנשמה מן הגוף, הנשמה רוצה לעלות למעלה, ראה מה כתיב בה (בראשית יג, ג): 'וילך למסעיו מנגב ועד בית אל', ורצונה לחזור אל 'המקום אשר היה שם אהלה בתחלה'. א"ר יעקב, אהלה כתיב בה"א, ואזי היא עומדת בין בית אל ובין העי, בין לעלות למעלה, ובין לירד למטה: זכתה עולה אל 'מקום המזבח אשר עשה שם בראשונה' (שם שם, ד), מקום אשר מיכאל השר הגדול מקריב נשמתן של צדיקים. ויקרא שם אברם בשם ה', הנשמה נותנת שבח והודאה בירושלים של מעלה.
דברים דומים מצויים במקומות נוספים בזוהר ובדברי המקובלים, ביניהם – בפירושו של רבי מנחם מרקאנטי על התורה[22].
הווי אומר – ביטויים המבוססים על מקורות שונים, בעיקר קבליים, משמשים בכתובת שלפנינו כקודים המעבירים מסרים שונים – כבודו של הנפטר, צידוק הדין ותפישת המוות, בפרט זה של הצדיק, כדבקות עילאית בבורא, שאינה יכולה להתגשם במלואה כל עוד נמצאת הנשמה בתוך הגוף. הרוח הקבלית של הכתובת עולה בקנה אחד עם המגמה הכללית של התקופה – עליית הקבלה והתפשטותה[23], סביר כי גם רבי משה אפרים עצמו נמנה על המקובלים ואולי משום כך נתכנה ה'חסיד'.
♦
משה ואפרים
אפשר שעניין נוסף, שאינו קשור למוות ולפטירה דווקא ואינו נזכר בכתובת אפילוברמז, עמד גם הוא מול עיני מנסח הכתובת. שמו השני של הנפטר הוא, כנזכרלעיל, אפרים. לפי מסורת חז"ל, הקריב נשיא אפרים את קורבנו בעת חנוכת המשכןבשבת[24].צירופה של נקודה זו לדימויה של הפטירה להקרבת קורבן, עליה עמדנו לעיל, יוצרת חוליה המחברת את שני שמותיו של הנפטר - משה ואפרים - זה לזה בהקשר של פטירה [המדומה, כאמור, להקרבת קורבן] בשבת.
♦
זהות כותב המצבה - הכתוב במצבה הינו הספד שנשא בימי השבעה
משנתבררו לנו אופייה הקבלי של הכתובת ומשמעויותיה השונות, ניתן לנסות ולזהות את מחברה. ברור שמדובר בתלמיד חכם וככל הנראה במקובל. יש, אפוא, רגלים לדבר שהיה זה רבי משה מטרצ'ינה[25], שהיה בשנת שנ"ה לכל הפחות כבן שלושים ושלוש[26] וברי שכבר אז עסק בקבלה[27]. זאת, בייחוד אם נניח שאנו עוסקים בבני משפחה אחת.השערה נוספת שניתן להעלות כאן אינה נוגעת לכתובת עצמה ולניסוחה, אלא להקשר הקהילתי - תפקודי שלה. צירוף הרעיונות שבכתובת טיפוסי לזה הרווח בדרשות, אם כך, יתכן ומהדהד בכתובת הספד שנשא בימי השבעה או מעט לאחריהם. חיזוק לכך יש למצוא בעובדה שהפטירה ארעה בשבת שקראו בה את פרשת ויקהל. אם כן, ימי השלושים הסתיימו סמוך לאחרי פרשת צו, כלומר כאשר נושא הקורבנות עמד במוקד הלימוד הציבורי המשותף, ומטבע הדברים הייתה לכך השפעה על תוכן ההספד. מהלכה של הדרשה, היה, מן הסתם, כעין זה – היא הציגה כ'נושא' את דברי חז"ל, כפי שהם מופיעים בעין יעקב, אודות המלאך מיכאל, המקריב לפני הקב"ה את נשמות הצדיקים, ציטטה את דברי הזוהר בנידון, המשיכה בחשיבות הקרבנות בכלל והקרבן בשבת בפרט, תוך ציון המדרש הקובע כי הקרבת קורבנו של נשיא אפרים בשבת מהווה זכות מיוחדת. מכאן היא פנתה למשמעות הפטירה בשבת, בשעה שנסתלק בה משה רבנו [גם כאן על סמך הזוהר], המשתלבת, על סמך המשוואה פטירה – קרבן, במעלתה הסגולית של הקרבת קרבן בשבת. כל זאת, בתוספת נימה של צידוק הדין. בחתימת הדרשה הרכיב הדרשן את דבריו לשני שמותיו של הנפטר, כאשר צירופם זה לזה באדם אחד אחת מסמל את שיוך פטירת הצדיק בשבת דווקא להקרבת קרבן באותו יום. בסיום תוארה אישיותו של הנפטר, גדולתו בתורה וביראה ותרומתו לקהילה. אפשר שניתן ליחס גם דרשת הספד זו, אם אכן נשאה, לרבי משה מטרצ'ינה. אם כנים הדברים, הרי שיש לראות במצבה חלק ממארג מקיף יותר של הנצחה ושימור של מורשת הנפטר כפי שהצטיירה בעיני בני קהילתו.
♦
סיכומם של דברים
ראינו כיצד מאחורי מילים הנראות, במבט ראשון, בנאליות למדי, מסתתר רובד עמוק יותר, המבוסס על מקורות שונים, הלכתיים וקבליים, והמעורר, אצל המודע לאותם מקורות, רגשות שונים הן כלפי הנפטר הספציפי והן כלפי המוות בכלל. הרוח הקבלית המובהקת של הדברים אופיינית לעידן שבו תופשת הקבלה מקום מרכזי יותר ויותר. יתכן שאותן מילים ספורות שנחקקו על גבי המצבה משקפות דרשת הספד מפורטת יותר שנאמרה בימי השבעה או סמוך להם. בכך הופכת המצבה לחלק משורת פעולות זיכרון שנועדו ולתיאור דמותו של רבי משה אפרים מטרצ'ינה. ניתן ליחס את הן הכתובת והן את הדרשה לרבי משה מטרצ'ינה, שהיה אולי, קרוב משפחתו של רבי משה אפרים, זכותו תגן עלינו.♦ ♦ ♦