רמות - ירושלים
פרשת שקלים - פתיחה לחודש אדר
הקדמה
כתיב והחודש אשר נהפך וגו', ובירושלמי ילפי מינה שבדיעבד [היוצא למדבר] מתחילת החודש כשר לקריאת מגילה. וביאר בזה רבינו הנצי"ב (שמות ל"ד י"ח) שהחודש הוא הגורם, ולא רק יום הפורים. דהיינו שכפי הידוע יש כח בזמן הקשור למועד, ודבר זה שייך מתחילת החודש [וכן הוא בניסן "החודש הזה" (העמ"ד שמות י"ב ב') ובסיון "בחודש השלישי ביום הזה" (שם י"ט א') ובאב פטירת אהרן (במדבר ל"ג ל"ח)], ובפשטות מובן בזה הטעם דמשנכנס אדר מרבים בשמחה לפי שהחודש גורם.באחד באדר משמיעין על השקלים ומפני כן כיום קוראים בפרשת שקלים בשבת הקודמת לראש חודש אדר, ונראה שרמוז בזה כח החודש "שקלים", ונבוא לבאר בזה את כח השקלים והגורם לנס.
♦
א. זכות ההצלה
בגמ' מגילה טז. "אזל אשכחיה דיתבי רבנן קמיה ומחוי להו הלכות קמיצה... אמר להו במאי עסיקתו אמרו ליה בזמן שבית המקדש קיים מאן דמנדב מנחה מייתי מלי קומציה דסולתא ומתכפר ליה אמר להו אתא מלי קומצי קמחא דידכו ודחי עשרה אלפי ככרי כספא דידי". וכתבו התוס': "שמעתי שעשרה אלפי ככר כסף עולין חצי שקל לכל אחד מישראל שהיו שש מאות אלף כשיצאו ממצרים ואמר שיתן לאחשורוש כל פדיונם ודוק ותשכח" [וראה החשבון בהגהות הב"ח שם וכן הוא בחזקוני ריש כי תשא].והמובן בזה שבא המן לשקול עשרת אלפים ככר כנגד מחצית השקל כמבואר בתוס' ומלא הקומץ של מנחה דוחה זאת כמבואר בגמ'. וכבר נמצא כן בגמ' יג: "אמר ר"ל גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל לפיכך הקדים שקליהן לשקליו והיינו דתנן באחד באדר משמיעין על השקלים". ומצאנו בזה כנ"ל בתוס' שייכות בין מחצית השקל לעשרת אלפים ככר כסף, ומצאנו בזה כמו שנתבאר לעיל, שכח ה"שקלים" קיים מדי שנה שנה ולכך באחד באדר משמיעין על השקלים.
♦
ב. עניין השקלים
ידוע מה שביאר הגר"א (שיר השירים א. י"ז): "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם פי' בתוך ישראל... כי שריית השכינה היתה בתוך לב ישראל. רק שהם צריכים מקום מיוחד להתכנס יחד [ולכן בחר מקום מובחר ארץ ישראל…]. ואיך יתייחדו כל הלבבות של כל ישראל ביחד לכן צוה הקב"ה ויקחו לי תרומה וכו' אשר ידבנו לבו וכו' וכל אחד התנדב כפי נדבת לבו על המשכן ונתחברו שם הלבבות" נמצא בזה שכח המשכן והמקדש ותנאי להשראת השכינה, הוא חבור לבבות ישראל וזהו "אשר ידבנו לבו". אמנם, עניין זה קיים בכל עניין המשכן, אך מ"מ הוא מודגש ביחוד במחצית השקל שיד הכל שווה בהם בין עשיר ובין עני ובכך נמצא החיבור של כל כלל ישראל. ובזה נבוא לבאר עניין ה"שקלים".♦
ג. הקיטרוג וההצלה
במגילה ג'. ח': "ויאמר המן למלך אחשורוש ישנו עם אחד מפזר ומפרד בין העמים", וביאר ראב"ע: "שיפרד איש מעל אחיו כל כך הוא רע כולו". רואים בזה שטענתו הראשונה של המן כנגד עם ישראל היא שהם אינם מאוחדים, ובזה קיטרג על כלל ישראל. ולפי שלכלל ישראל יש זכות השקלים בא המן לשקול שקלים על ישראל עשרת אלפים ככר כסף, העולים לחשבון מחצית השקל לשש מאות אלף יוצאי מצרים.ובזה נבוא לבאר את הגמ' שהובאה לעיל בבוא המן לקחת את מרדכי וכפי המפורש שהבין שניצחוהו ומשם התחילה מפלתו. עניין המנחה שלמד מרדכי עם תלמידיו ביאר רש"י דמיירי בתנופת העומר שהיה בט"ז בניסן וכן הוא במדרש. אמנם, העיר על זה המהרש"א שבפירוש כ' בגמ' דמיירי בסולת ולא בשעורים, ועוד שכתוב "מאן דמנדב" וא"כ הוי מנחת נדבה של יחיד. והנה בעניין מנחת נדבה כ' הנצי"ב (העמ"ד ויקרא ב', א'): "שבא להשיג כפרה ורצוי על השחתת הנפש במידות", והוכיח כן מכמה מקומות בתורה ונביאים וביאר עפי"ז כמה עניינים בפרשיות של מנחות.
וממילא נמצא, שהמן קיטרג על כלל ישראל שחסר להם את כח האחדות, והתשובה לכך היא "מייתי מלי קומציה דסולתא ומתכפר ליה", לפי שמנחה מכפרת על פגם במידות. ובזה "אתא מלי קומצי קמחא דידכו ודחי עשרה אלפי ככרי כספא", שהרי העשרת אלפים ככר כסף באו כנגד כח האחדות שבשקלים. ונראה שהיתה אמת בטענתו של המן שיש פגם באחדות, אלא שלימוד פרשת מנחה הוי כהקרבה, כידוע שכל הלומד וכו', ובזה כיפר כח הקומץ ובעצם החזיר את כח השקלים שהקדימו ישראל לשקליו של המן, וע"י כך נצחוהו.
[בגמ' חולין קלט: מרדכי מן התורה מניין "מירא דכיא", ויש לבאר בזה עפ"י מש"כ רבינו הנצי"ב בכ"מ[2] דעניין קטורת בפרט וריח טוב בכלל מרמז על מעשים טובים וגמ"ח, ולדרכינו מבואר שבהצלתו דמרדכי נעשה הנס מכח גמ"ח].
♦
ד. יו"ט דפורים
במגילה (ט' י"ט-כ"ב): "על כן היהודים עושים... משתה ושמחה ויום טוב ומשלוח מנות איש לרעהו. ויכתב מרדכי... לעשות אותם ימי משתה ושמחה ומשלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים". ומבואר דהחלו היהודים לעשות מעצמם יו"ט ומשלוח מנות וכתב להם מרדכי לקיים עליהם, והוסיף להם גם מתנות לאביונים [ובבי' הגר"א למגילה כתב שגם משלוח מנות הוא מתקנת מרדכי וצ"ב] [אמנם, משלוח מנות קיים גם בנחמיה לעניין ראש השנה "ושלחו מנות לאין נכון לו", וכנ"ל שמשלוח מנות נהגו כבר מעצמם כי שייך בכל יום טוב (אבל לכאורה, לאין נכון לו, דווקא)].ורואים בזה עניין מיוחד ביו"ט דפורים שלא מצאנו בשאר יו"ט, והוא החיוב בשמחה ביחד עם אחרים ומתבאר עפ"י הנ"ל שעיקר הזכות שעמדה להם היא אחדות ישראל וקיום היו"ט צריך להיות באופן כזה.
ועוד שם פ' כ"ח. משפחה ומשפחה מדינה ומדינה ועיר ועיר וברש"י משפחה ומשפחה "מתאספין יחד ואוכלים ושותין יחד" וגם זה יתכן לפרשו כנ"ל שעניין מיוחד ביו"ט זה לשמוח יחד. וראה במגילת סתרים (אסתר ט' י"ט) שעמד גם כן על העניין המיוחד באחדות בפורים.
♦
ה. השראת השכינה
והבנת העניין במעלת האחדות הוא כפי המובא לעיל מהגר"א, שתנאי להשראת השכינה בליבם של ישראל הוא חיבורם במקום אחד, וכן מבואר בנפה"ח (שער ב' פרק י"ז), בביאור עניין 'כנסת ישראל' שהוא שורש נשמות ישראל. ובהג"ה שם: "שנקראת כנסת ישראל בשם 'ירושלים' כי היא היתה כנסית כל ישראל בעליה לרגל ושם קבלו כלל ישראל שפע תורה קדשה ויראה... וזהו עניין 'שכינה' הנזכר בכל מקום". ומבואר כנ"ל מהגר"א, שהשראת שכינה על כלל ישראל תלויה בהתאחדותם.וראוי להוסיף כי ידוע מהזהר שאין שכינה שורה אלא ב'אחד', ובמנחה דשבת מזכירים "אתה אחד ושמך אחד ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ". וביאורו של 'אחד' בעומק, היינו במה שבמבט חיצוני נראה כשניים כמידותיו של הקב"ה וכעם ישראל, ומ"מ בפנימיותם אחד הם. וזה הטעם שהברכה על ראיית ששים רבוא היא 'חכם הרזים' והיינו "שאין דעותיהן שוות ואין פרצופיהן שווים" (גמרא ברכות נ"ח.) ומבואר היטב שהברכה הראויה בעת שרואים שיעור של 'כלל ישראל' היא דווקא על "אין דעותיהם שוות", שזה תנאי במציאות ס' רבוא של השראת השכינה, שהם שונים ומ"מ אחד הם בלבבם [וגם זה מרומז ב'מחצית' כי כל אחד לעצמו אינו שלם ואינו אחד].
♦
ו. מתן תורה
בבוא כלל ישראל לקבלת התורה נאמר (שמות י"ט ב') "ויחן שם ישראל נגד ההר" וידוע מש"כ רש"י "כאיש אחד בלב אחד" וזה ודאי אינו דרך דרש בעלמא שאינו ממין העניין, אלא הביאור בזה הוא כנ"ל, שלהשראת השכינה בכלל ישראל נדרשת האחדות של הס' ריבוא [שהוא השיעור שנקבע לכלל ישראל] אחד כתנאי למתן תורה [וכעי"ז מצאנו במדרש אצל רבי שלא נכנס לשיעור עד שהגיעו כולם]. ובזה מובן שכן הוא בפורים, שהוא יום קבלת התורה מאהבה "הדר קיבלוה מאהבה", וכתנאי לזה נדרש האחדות. ובאופן אחר, שכשהיו באחדות ממילא זכו ל"קבלת התורה" .וכן הוא ביום הכיפורים שבו ניתנו לוחות שניות, ומצאתי בזה לנצי"ב (העמ"ד שמות ל"ג ח') לעניין עסק משה במחנה במ' יום האמצעים בין חטא העגל לעליה שניה להר "...נהרס בלי ספק שלום כל שבט ע"י העגל וע"י שבירת הלוחות וע"י שנהרגו שלשת אלפי איש וכל זמן שלא שבו כל ישראל להיות בשלום כמו שהיה לפני מתן תורה דכתיב ויחן שם ישראל לא היה אפשר לעלות ולקבל לוחות אחרונות וכו'" ורואים כדברינו שתנאי מוכרח הוא אחדות על מנת לזכות למתן תורה, ואין זה דבר נפרד. וכן אנו מזכירים בסליחות במוסף דיוה"כ "יום שימת אהבה ורעות יום עזיבת קנאה ותחרות".
בטוש"ע (או"ח תכ"ח) איתא, דלעולם יום שחל בו פורים בו יחול ל"ג בעומר וסימנך פל"ג, ושמעתי לבאר שנרמז בזה עניינו של ל"ג בעומר, לפי שכשמתו תלמידיו של ר' עקיבא היה העולם שמם מתורה, כדאיתא בגמ' (יבמות ס"ב:), ובל"ג בעומר בא ר"ע אצל רבותינו שבדרום ומאז התחיל לימוד התורה מחדש, ובזה דומה הוא לפורים שבו קיבלו תורה מאהבה [ועוד יתכן מפני שבו נתגלו סתרי תורה לרשב"י]. והנה איתא במדרש (קהלת רבה פרק י"א) שאמר ר"ע: "הראשונים לא מתו אלא מפני שהיתה עיניהם צרה בתורה זה לזה אתם לא תהיו כן מיד עמדו ומלאו כל ארץ ישראל תורה", ושוב מצאנו בזה עניין קבלת תורה מתוך אחדות בדווקא.
ז. אחרית דבר
ויש להתבונן בזה שממחצית השקל לקחו לאדנים, ובאופן פשוט רואים שזהו הבסיס המעמיד כל המשכן כמובא לעיל מהגר"א. ויש להוסיף מה שידוע כי במשכן נכלל תבנית כל העולמות וכתב בזה הנצי"ב (העמ"ד שמות ל' ט"ז, לכפר על נפשותיכם) שאדנים הם כנגד עולם הזה, עי"ש. ויש להשכיל ע"פ דרכו, דכל מעלת האחדות וכנ"ל שלא שייך מעלת ישראל בלעדיו מ"מ אינו אלא חלק העוה"ז שבמשכן והבסיס להשראת השכינה שהיא היא מעלת ישראל [ומעין "דרך ארץ קדמה לתורה" ונתבאר בנצי"ב בראשית ד' כ"ו].וכן הוא בסדר החדשים למניין בנ"י, שניסן הוא הראשון ואדר הוא אחרון, ונתבאר שהשקלים הם עניינו של ה'חודש' ובזה מהווה חודש אדר כל שנה הקדמה לבניין הרוחני בשנה שלאחריה, המתחיל בניסן ראש החדשים.
♦ ♦ ♦