הרב שלמה זאב פיק
מחבר ספר "אהבת שלמה"

בסוגיה דפורים באדר ראשון ושני

הסוגיה במגילה

למדנו במסכת מגילה, במשנה בדף ו ע"ב:
קראו את המגילה באדר הראשון ונתעברה השנה קורין אותה באדר שני אין בין אדר הראשון לאדר השני אלא קריאת המגילה ומתנות לאביונים.
כדי להקל על הלומד נביא את דברי הסוגיה על המשנה, ונתייחס לשלבי הסוגיה בהמשך:
הא לענין סדר פרשיות - זה וזה שוין. מני מתניתין? לא תנא קמא, ולא רבי אליעזר ברבי יוסי, ולא רבן שמעון בן גמליאל. דתניא: קראו את המגילה באדר הראשון ונתעברה השנה - קורין אותה באדר השני, שכל מצות שנוהגות בשני נוהגות בראשון חוץ ממקרא מגילה. רבי אליעזר ברבי יוסי אומר: אין קורין אותה באדר השני, שכל מצות שנוהגות בשני נוהגות בראשון. רבן שמעון בן גמליאל אומר משום רבי יוסי: אף קורין אותה באדר השני, שכל מצות שנוהגות בשני אין נוהגות בראשון. ושוין בהספד ובתענית שאסורין בזה ובזה.
רבן שמעון בן גמליאל היינו תנא קמא! - אמר רב פפא: סדר פרשיות איכא בינייהו. דתנא קמא סבר: לכתחילה בשני, ואי עבוד בראשון - עבוד, בר ממקרא מגילה דאף על גב דקרו בראשון קרו בשני, ורבי אליעזר ברבי יוסי סבר: אפילו מקרא מגילה לכתחילה בראשון. ורבן שמעון בן גמליאל סבר: אפילו סדר פרשיות, אי קרו בראשון - קרו בשני. מני? אי תנא קמא - קשיא מתנות, אי רבי אליעזר ברבי יוסי - קשיא נמי מקרא מגילה. אי רבן שמעון בן גמליאל - קשיא סדר פרשיות!
לעולם תנא קמא, ותנא מקרא מגילה והוא הדין מתנות לאביונים, דהא בהא תליא.
ואי בעית אימא: לעולם רבן שמעון בן גמליאל היא, ומתניתין חסורי מיחסרא, והכי קתני: אין בין ארבעה עשר שבאדר הראשון לארבעה עשר שבאדר השני אלא מקרא מגילה ומתנות, הא לענין הספד ותענית - זה וזה שוין. ואילו סדר פרשיות לא מיירי.
אמר רבי חייא בר אבין אמר רבי יוחנן: הלכתא כרבן שמעון בן גמליאל שאמר משום רבי יוסי.

א. הקושי בקושיית הגמרא "תנא קמא היינו רשב"ג"

על דברי המשנה מדייקת הגמרא מיד: "הא לענין סדר פרשיות זה וזה שוין". אולם, הגמרא ממשיכה לשאול: "מני מתניתין?" ומקשה: "לא תנא קמא ולא רבי אליעזר ברבי יוסי ולא רבן שמעון בן גמליאל" ומביאה ברייתא, שיש בה שלוש שיטות: "דתניא: קראו את המגילה באדר הראשון ונתעברה השנה קורין אותה באדר השני שכל מצות שנוהגות בשני נוהגות בראשון חוץ ממקרא מגילה, רבי אליעזר ברבי יוסי [משם ר' זכריה בן הקצב[2]] אומר אין קורין אותה באדר השני[3] שכל מצות שנוהגות בשני נוהגות בראשון, רבן שמעון בן גמליאל אומר משום רבי יוסי אף קורין אותה באדר השני שכל מצות שנוהגות בשני אין נוהגות בראשון[4], ושוין בהספד ובתענית שאסורין זה ובזה".
הרי לפנינו שלוש שיטות:
א. ת"ק: כל מצות שנוהגות בשני נוהגות בראשון חוץ ממקרא מגילה לכן קורין אותה באדר השני.
ב. ראב"י: כל מצות שנוהגות בשני נוהגות בראשון לכן אין קורין אותה באדר השני.
ג. רשב"ג: כל מצות שנוהגות בשני אין נוהגות בראשון לכן קורין אותה באדר השני.
מיד אחרי הצגת הברייתא, שואלת הגמרא: "רבן שמעון בן גמליאל היינו תנא קמא!?" והדבר תמוה, הרי ברור שיש הבדל מהותי בין ת"ק לבין רשב"ג – אם כל מצוות שנוהגות בשני נוהגות בראשון או לא! הרי מלבד קריאת המגילה, יש מצוות עשה מדרבנן של משתה, משלוח מנות, מתנות לאביונים, מצוות קריאת ארבע הפרשיות (שקלים, זכור, פרה, והחודש), ויש מצוות לא תעשה של הספד ותענית. איך הגמרא יכולה להצהיר "רשב"ג היינו ת"ק" אם מלבד קריאת המגילה, בכל יתר מצוות חודש אדר יש מחלוקת ביניהם!? וכן שאל השפת אמת למגילה שם: "רשב"ג היינו ת"ק, יש לתמוה על לשון זה דבהדיא מפורש פלוגתייהו דת"ק אמר כל מצות כו' נוהגין בראשון ורשב"ג אמר דאין נוהגין בראשון"ד).
♦[5]

פירושו של השפת אמת

השפת אמת ממשיך ומעיר: "ואי לא ידע מה כל המצות הו"ל להקשות מאי כל המצות", כלומר, אולי המקשה לא ידע מה פירוש המונח "כל המצוות" האם פירושו "כל מצוות עשה דפורים" או "כל מצוות הלא תעשה כאיסור הספד ותענית " או "כל מצוות הקריאה של החודש"? אולם, אי אפשר לומר כך, שהרי אז המקשה היה צריך לשאול "מאי כל מצוות?" לכן הציע השפת אמת תשובה:
ומתוך הדוחק נ"ל לפרש דבס"ד הוי ס"ל דכל מצות דת"ק היינו הספד ותענית והא דקתני ושוין הי' מפרש דקאי על ב' האדרים ולא אפלוגתא דתנאי פי' ושוין ב' האדרים בהספד ותענית דאסור בשניהם וא"כ לפ"ז רשב"ג היינו ת"ק.
השפת אמת הציע שהביטוי "כל מצוות" בדברי הת"ק מתייחס להלאווין של חודש אדר ופורים, איסור הספד ותענית בלבד, אבל המצוות בקום ועשה אינן נוהגות באדר הראשון. אולם, משמע מדבריו שהביטוי "כל המצוות" דרשב"ג אכן מתייחס לכל המצוות העשה של החודש והפורים, ואין הם נוהגים באדר הראשון. ומה שכתוב בסוף הברייתא: "ושוין בהספד ובתענית שאסורין זה ובזה" הוא מדברי רשב"ג, והנושא של "ושוין" הוא החודשים אדר הראשון ואדר השני. נמצא לפי זה, שאכן שיטת רשב"ג היא אכן זו של ת"ק – מצוות עשה אינן נוהגות באדר הראשון ומצוות לא תעשה כן נוהגות.
דברי השפת אמת הם אכן דוחק גדול מכמה סיבות:
א. הביטוי "כל המצוות" אינו אחיד בתוך הברייתא, ופירושו מתחלף בין ת"ק לבין רשב"ג.
ב. אם הביטוי "כל המצוות" בדברי ת"ק מתייחס למצוות הספד ותענית בלבד, איך אפשר לומר מיד באותו משפט: "שכל מצות... חוץ ממקרא מגילה" – מה הקשר בין מצוות הספד ותענית לבין מקרא מגילה שהוא בקום ועשה!
ג. קשה גם לומר שהביטוי "ושוין" בברייתא מתייחס לחודשי אדר. הרי בברייתות שבתלמוד, הביטוי מתייחס לתנאים שנחלקו לפני קטע שבו הם מסכימים[6]. יתר-על-כן, במקבילות שרוצים לומר שאדר הראשון שווה לאדר השני כתוב: "...חוץ מספד ותענית שנוהגין בזה ובזה" (תוספתא מגילה פ"א ה"ו).
♦

הצעת פירושים על פי כתבי היד והתוספתא

אולי היה אפשר להסביר את שאלת הגמרא בהנחה שלפני המקשה היה בדברי התנא קמא נוסח הברייתא שהיה חסר המלים: "שכל מצות שנוהגות בשני נוהגות בראשון חוץ ממקרא מגילה", וכמו שנמצא בכה"י[7].
לפי זה הברייתא הייתה שנויה כך:
קראו את המגילה באדר הראשון ונתעברה השנה קורין אותה באדר השני.
ראב"י אומר אין קורין אותה באדר השני שכל מצות שנוהגות בשני נוהגות בראשון
רשב"ג... אף קורין אותה באדר השני שכל מצות שנוהגות בשני אין נוהגות בראשון...
מנוסח זה נראה ממש שרשב"ג היינו ת"ק. אולם, לפי כה"י אין שום התייחסות ל"כל המצוות" כולל מתנות לאביונים, ולכן למה לא אמרו מיד שהתנא של המשנה הוא ת"ק של הברייתא? אלא מכאן ראיה שהבבלי כן גרס את הקטע האחרון של דברי הת"ק בברייתא[8]. אולם, נוסח כ"י אלו הוא נוסח פסקי הרי"ד בסוגיה, והמשך הגמרא שאין המשנה יכולה להיות כת"ק מפני מתנות אביונים גם מופיע בפסקים אלו. אם כן, צ"ל שת"ק שבברייתא התייחס רק למקרא מגילה ולא הזכיר מתנות לאביונים, שלא כמו התנא של המשנה שהזכיר מתנות לאביונים עם קריאת המגילה. לפי נוסח זה, הת"ק היה צריך לומר "קורין אותה באדר השני ונותנים מתנות לאביונים".
אולי היה אפשר לומר שלפני המקשה היה נוסח דומה לברייתא שנמצא בתוספתא מגילה (מהדור' ליברמן) פ"א ה"ו:
קראו את המגלה באדר הראשון ונתעברה שנה צריכין לקרותה באדר השני שכל מצות שנוהגות באדר השני אין נוהגות באדר הראשון
אכן, לפי זה דברי רשב"ג הם הם דברי ת"ק. אולם לפי זה, אין הבדל בין אם המשנה היא כת"ק או כרשב"ג, שלפי שניהם הכל נוהג באדר השני, ראה להלן. אולם, אי אפשר לומר שהבבלי כך גרס, שהרי אם כן אין קושיה ממתנות לאביונים, שהרי אין המצוות נוהגות באדר הראשון, כולל מתנות לאביונים כדברי המשנה, אלא הגמרא הייתה צריכה לשאול משאר "כל המצוות" שמשמע שנוהגות באדר הראשון לפי המשנה, ואינן נוהגות באדר הראשון לפי התוספתא.
♦

הפירוש הפשוט בבבלי

נראה שהבבלי הבין את המשנה והברייתא שמדובר במצוות הקריאה – במשנה שנוי במפורש עניין קריאת המגילה, ומזה יש דיוק לעניין קריאת הפרשיות המיוחדות של חודש אדר. לפי זה, הבבלי הבין שהביטוי בברייתא "שכל מצות" אינו מונח עצמאי, אלא הוא קיצור ל"שכל מצות הקריאה". הברייתא עוסקת בעיקר במקרא מגילה, ובהשוואה למשנה, נמצא שהמשנה, ת"ק של הברייתא ורשב"ג אמרו אותו דבר – שלא יוצאים במקרא מגילה באדר הראשון בכלל ורק באדר השני. אכן, זו שאלת הגמרא – "רשב"ג היינו ת"ק" – לעניין קריאת מגילה אין הבדל ביניהם. תירוצו של רב פפא בנוי על הדיוק של הגמרא מן המשנה בתחילת הסוגיה שלעניין סדר הפרשיות "זה וזה שוין", ולכן יש נפקותא בין ת"ק של הברייתא לבין רשב"ג, כלומר, בקריאת הפרשיות של שקלים, זכור, פרה והחודש אכן יצאו ידי חובתם לפי ת"ק של הברייתא וכן לפי המשנה אליבא דלישנא קמא ולפי רשב"ג עדיין לא יצאו ידי חובתם.
♦

ב. המשך הסוגיה לפי ת"ק של הברייתא

הסוגיה ממשיכה ושואלת: "מני? אי תנא קמא קשיא מתנות? אי רבי אליעזר ברבי יוסי קשיא נמי מקרא מגילה? אי רבן שמעון בן גמליאל קשיא סדר פרשיות?"
לפי הנחה זאת, התנא של המשנה אינו התנא של הברייתא, שהרי במשנה יש התייחסות למתנות לאביונים והתנא של הברייתא התעלם מזה. נמצא שלפי המשנה לא יוצאים במתנות לאביונים באדר הראשון ולפי הת"ק של הברייתא אכן יוצאים במתנות לאביונים באדר הראשון. מה הדין ביתר מצוות הפורים כגון סעודה ומשלוח מנות? משמע מן המשנה וכן ת"ק של הברייתא ורשב"ג וכל שכן ר' אליעזר בר' יוסי, שיוצאים ידי חובת מצוות אלו באדר הראשון, שהרי כבר הזכרנו שכעת פירוש הביטוי "שכל מצות" הוא "כל מצוות הקריאה" אבל לא התייחסו ליתר המצוות וממילא כולם נהגו באדר הראשון. לפי זה, בולטת הנפקותא בין המשנה לבין ת"ק של הברייתא – שלפי המשנה גם מתנות לאביונים נוהגים רק באדר השני, ולפי הברייתא מתנות לאביונים הוא כמו משלוח מנות וסעודה, שהם באדר הראשון.
נמצא שפשטות הלשון של המשנה ולשון הת"ק של הברייתא זהים, מלבד לעניין המתנות. לכן נטיית הסוגיה בתחילת דבריה הוא לזהות את שתי השיטות האלו ולהסביר את ההבדל בעניין מתנות, וכמו התירוץ של הגמרא: "לעולם תנא קמא, ותנא מקרא מגילה, והוא הדין מתנות לאביונים דהא בהא תליא." ההסבר הוא על פי מה שהובא לעיל – בדף ד ע"ב: "מפני שעיניהם של עניים נשואות במקרא מגילה".
נראה לי להמתיק ולהסביר שהמשנה הוסיפה את עניין מתנות לאביונים מפני שנימוק זה אינו מופיע בשום משנה, ולכן במסגרת המשניות עדין לא נתבאר דהא בהא תליא. אולם הברייתא שמקורה בתוספתא כבר כתבה לעיל נימוק זה לעיל שם (מהד' ליברמן פ"א ה"ד): "אע"פ שאמרו מקדימין ולא מאחרין קורין את המגלה וגובין ומחלקין בו ביום שאין עיניהם של עניים נשואות אלא ליום מקרא מגלה" (שהוא המקור לברייתא הנ"ל בבבלי ד ע"ב), ולכן לא הזכירה את מתנות לאביונים בברייתא אחר כך (שם, ה"ו, שהיא הברייתא שלנו).
נמצא שלפי זה המשנה וכל שיטות התנאים בתוך הברייתא סבורות שיש לקיים את כל מצוות הפורים באדר הראשון (סעודה ומשתה ושמחה ומשלוח מנות[9]) באדר הראשון, ורק מקרא מגילה ומתנות לאביונים נעשים באדר השני לפי כל התנאים מלבד ר' אליעזר בר' יוסי שגם זה באדר הראשון. לעניין הפרשיות של שקלים זכור וכו', בזה יש מחלוקת בין המשנה ות"ק של הברייתא לבין רשב"ג אם יוצאים באלו באדר הראשון (קצת צ"ע אם יחלקו בקריאת התורה של פורים, ואולי זה תלוי ביתר הפרשיות, במיוחד בפרשת זכור).
ראה דברי הטורי אבן לדף ו ע"ב ד"ה סדר, שהסביר את שיטת רשב"ג שאת כל הפרשות קוראים באדר השני – מפני שרובן שייכות לחודש ניסן ופסח, וקשר זה מתגבר על הדין שאין מעבירין על המצוות. פרשת שקלים שייכת לר"ח ניסן שבו מקריבים מן התרומה החדשה. פרשת פרה שייכת לטהרה לפני הקרבת הפסח ופרשת החודש שייכת לקרבן פסח ודיני החג. גם פרשת זכור שייכת לאדר השני, שהרי בו קוראים את המגילה, וצריך להקדים זכירה למעשה. אולם לפי ת"ק צ"ע למה קוראים כל פרשיות אלו באדר הראשון, ועיין להלן.
אם נפסוק כסתם משנה, נמצא שענייני השמחה של פורים, משתה ומשלוח מנות נעשים באדר הראשון. נוסיף שבירושלמי מגילה פ"א ה"ה (עא ע"א) כתוב: "רבי חונה רבה דציפורין אמר הנהיג ר' חנינה דציפורין כהדא דרשב"ג לא אמר אלא הנהיג הא להלכה לא", משמע שהלכה כסתם משנה, ואין הבדל איך מבינים "כל מצות"- אם זה מתייחס לכל מצוות הקריאה וכמו בהבנת הבבלי או אם הכוונה לכל המצוות ממש, ההלכה היא כסתם משנה.
♦

ג. המשך הסוגיה לפי רשב"ג

הגמרא מציעה עוד יישוב כדי להתאים את המשנה עם הברייתא:
ואי בעית אימא לעולם רבן שמעון בן גמליאל היא ומתניתין חסורי מיחסרא והכי קתני אין בין ארבעה עשר שבאדר הראשון לארבעה עשר שבאדר השני אלא מקרא מגילה ומתנות הא לענין הספד ותענית זה וזה שוין ואילו סדר פרשיות לא מיירי.
לפי זה אין הנושא של הברייתא "כל המצוות" הקריאות אלא כפשטותה "כל מצוות היום". המשנה נקטה מקרא מגילה ורשב"ג נקט כל המצוות, וכולם הם באדר השני, מלבד הספד ותענית שהם נוהגים בשניהם. ממילא יש כאן נפקותא פשוטה בין ת"ק של הברייתא לבין רשב"ג – ת"ק סבור כמו שהסברנו בתחילה, שכל המצוות אכן נוהגות באדר הראשון מלבד מקרא מגילה ומתנות לאביונים, ואילו רשב"ג סבור כעת שהכל באדר השני.
הגמרא כעת נותנת פסק הלכה: "אמר רבי חייא בר אבין אמר רבי יוחנן הלכתא כרבן שמעון בן גמליאל שאמר משום רבי יוסי." אם ההלכה היא כרשב"ג אפשר להבין למה הגמרא טרחה להעמיד את המשנה כרשב"ג ואפילו להוציאה מידי פשוטה, ובלבד שתהיה אליבא דהלכתא.
לפי הבבלי, ר' יוחנן פסק כרשב"ג. בירושלמי הנ"ל ר' יהושע בן לוי פסק כרשב"ג ("ובזה ר' בא רב ירמיה בשם רב ר' סימון בשם רבי יהושע בן לוי הלכה כרבן שמעון בן גמליאל"), כלומר דורות ראשונים בארץ ישראל פסקו כרשב"ג. אבל מסקנת הירושלמי אינו כך, וכמו שהבאנו לעיל, שאמנם נוהגים כרשב"ג אבל הלכה היא כסתם משנה לפי פשטותה, ואכן זאת שיטת הת"ק של רשב"ג ("רבי חונה רבה דציפורין אמר הנהיג ר' חנינה דציפורין כהדא דרשב"ג לא אמר אלא הנהיג הא להלכה לא")[10].
♦

ד. הסברים לשיטות התנאים של הברייתא

הגמרא ממשיכה ומסביר את שיטות רשב"ג ור' אליעזר ב"ר יוסי:
אמר רבי יוחנן ושניהם מקרא אחד דרשו בכל שנה ושנה רבי אליעזר ברבי יוסי סבר בכל שנה ושנה מה כל שנה ושנה אדר הסמוך לשבט אף כאן אדר הסמוך לשבט ורבן שמעון בן גמליאל סבר בכל שנה ושנה מה כל שנה ושנה אדר הסמוך לניסן אף כאן אדר הסמוך לניסן בשלמא רבי אליעזר ברבי יוסי מסתבר טעמא דאין מעבירין על המצות אלא רבן שמעון בן גמליאל מאי טעמא אמר רבי טבי טעמא דרבי שמעון בן גמליאל מסמך גאולה לגאולה עדיף רבי אלעזר אמר טעמא דרבן שמעון בן גמליאל מהכא דכתיב לקיים את אגרת הפורים הזאת השנית ואיצטריך מיכתב (דף ז ע"א) השנית ואיצטריך למיכתב בכל שנה ושנה דאי מבכל שנה ושנה הוה אמינא כי קושין קא משמע לן השנית ואי אשמועינן השנית הוה אמינא בתחילה בראשון ובשני קא משמע לן בכל שנה ושנה ורבי אליעזר ברבי יוסי האי השנית מאי עביד ליה מיבעי ליה לכדרב שמואל בר יהודה דאמר רב שמואל בר יהודה בתחילה קבעוה בשושן ולבסוף בכל העולם כולו.
ופירש רש"י על אתר:
אין מעבירין כו'. משבא לידי אקדים לעשות דהכי תניא במכילתא ושמרתם את המצות אם באת מצוה לידך אל תחמיצנה: גאולה לגאולה. פורים לפסח: השנית. בחודש השני: (דף ז ע"א) לבסוף קבעוה כו'. וזהו השנית.
לעיל הבאנו את הטורי האבן להסביר את שיטת רשב"ג למה קוראים את כל הפרשיות באדר השני, אבל לפי ר"א ברבי יוסי שקוראים הכל באדר הראשון, אמנם קיים הדין של מצוה הבאה לידך אל חחמיצנה אבל פרשיות אלו אינן שייכות לחודש אדר הראשון ורחוקות מחודש ניסן. ענה על זה הטורי אבן (שם) שאכן פרשת זכור שייכת מפני שקוראים את המגילה באדר הראשון לפי ר"א ברבי יוסי ולכן צריך להקדים זכירה לפני עשייה, "ואגב פ' זכור שצריך לאקדומי באדר הראשון סמוך לקריאת מגילה אליבא דראב"י מה"ט קרינן כל ד' פרשיו' כסדרן סמוך לה לפניה ולאחריה שלא לשנותן מסדר כל השנים".
אולם, צע"ג בדברי הת"ק שקריאת הפרשיות היא באדר הראשון, והרי אין להם שום קשר לחודש אדר הראשון, וכן אין לפרשת זכור שום קשר למגילה, שנקראת חודש אחר כך? כמו כן קשה לפי הגמרא על עצם הרעיון שפורים עם הפרשיות וקצת מצות חלים באדר הראשון ומקרא מגילה הוא באדר השני. לפי סברת הגמרא, הרי אין כאן מסמך גאולה לגאולה ליום הפורים ואין כאן ככל שנה ושנה לעניין המגילה ואין כאן קיום של הדין של מעבירין על המצוות. אתמהה מהי סברתו.
אולי יש כאן כעין "פשרה": לעניין דיני היום שחלים בעצם היום, אין מעבירין על המצוות, אבל מקרא מגילה עוסק בגאולה, ובזה יש לסמוך גאולה לגאולה, וסברה זאת מתגברת על הדין של אין מעבירין על המצוות (וכמו שהסביר הטורי אבן).
♦

פורים קטן לפי רשב"ג

תוספות על אתר (ד"ה ורבי) הביאו שיטה שיש להרבות בסעודה בפורים קטן – בשני הימים:
ורבי אליעזר ברבי יוסי סבר אף מקרא מגילה [לכתחלה בראשון - ונראה] דדייק מדקתני משנה יתירא שכל מצות שנוהגות בשני נוהגות בראשון [דמשמע] לכתחילה ויש שנוהגין לעשות ימי משתה ושמחה בארבעה עשר ובחמשה עשר של אדר הראשון וריהטא דמתניתין נמי משמע כן מדקאמר אלא מקרא מגילה בלבד ומתנות עניים מכלל דלענין משתה ושמחה זה וזה שוין ולא נהירא דהא אמרינן בגמרא הא לענין הספד ותענית זה וזה שוין מכלל דשמחה ומשתה ליכא דע"כ לא תליא הא בהא דאי תליא הא בהא לאשמעינן דמשתה ושמחה נהגו בהו וממילא נאסר בהספד דהא הימים האמורים במגילת תענית האסורים בהספד אין בהן משתה ושמחה וכן הלכה שאין צריך להחמיר לעשות משתה ושמחה באדר הראשון.
מה שכתבו התוס': "ויש שנוהגין לעשות ימי משתה ושמחה בארבעה עשר ובחמשה עשר של אדר הראשון", נראה שהפירוש הוא "או בחמשה עשר של אדר ראשון" והוא"ו הוא וא"ו המחלק. תוספות דחו את השיטה להרבות בסעודה. אמנם, מקור השיטה הוא בדברי רבנו יחיאל מפריז שהובא בהגהות רבנו פרץ לספר תשב"ץ קטן סימן קעח:
וששאלת אם יש לעשות פורים ראשון באדר הראשון ולהתענות ביום שלפניו לא כי אין לעשות בו פורים כלל וכל שכן שאין צריך להתענות ביום שלפניו. והא דתנן בפרק קמא דמגילה (דף ו) אין בין אדר ראשון לאדר שני אלא מקרא מגלה ומתנות לאביונים בלבד ומסיק תלמודא דהכי קאמר אין בין ארבעה עשר שבאדר הראשון לארבעה עשר שבאדר השני אלא מקרא וכו' הא לענין הספד ותענית זה וזה שוין. היינו אם קראו את המגילה באדר הראשון ונתנו מתנות לאביונים ושוב נמלכו ב"ד לעבר את השנה אז צריכים לחזור ולקרות ולעשות פורים באדר השני. כך הפירוש וכן מוכח בכל ההלכה. [הגהת רבנו פרץ: מיהו כבר נהגו רבותינו לעשות פורים באדר ראשון בי"ד בו לענין אכילה ושתיה ולעשות סעודה גדולה. מדתנן אין בין אדר הראשון לאדר השני אלא מקרא מגילה ומתנות לאביונים ומסיק תלמודא דהכי קאמר אין בין ארבעה עשר של אדר הראשון לארבעה עשר של אדר השני אלא מקרא מגילה ומתנות לאביונים הא לענין הספד ותענית בי"ד של אדר הראשון כמו בארבעה עשר של אדר שני. ודקדקו רבותינו שבדורות האחרונים כיון דלענין הספד ותענית זה וזה שוין א"כ יש להרבות בסעודה בארבעה עשר של אדר ראשון כמו בארבעה עשר של אדר השני. וכן היה רגיל רבינו יחיאל מפרי"ש להרבות בשמחה ובסעודה בארבעה עשר של אדר ראשון ולהזמין בני אדם עמו כדמשמע נמי לשון המשנה דאין בין וכו' מיהו סעודה גדולה א"צ לעשות. ומיהו אין להתענות בשלשה עשר של אדר ראשון. ומה שפירש בפנים דהא דתנן אין בין אדר ראשון וכו' היינו אם קראו וכו' טעות סופר הוא כדמוכח התם בהדיא כדפרישית]:.
דברי ר' פרץ הובאו בטור, אורח חיים, הלכות מגילה ופורים, סימן תרצז:
יום י"ד וט"ו שבאדר הראשון מותרים בהספד ובתענית והא דיום י"ד וט"ו דאדר הראשון והשני שוין בהספד ותענית היינו דוקא כשקראו המגילה ובו ביום נראה להם לעבר השנה אבל אם לא קראו המגילה מותרין בהספד ותענית ובספר המצות כתב שאסורין בהספד ותענית בכל השנים אף על פי שלא קראו המגילה וכן יראה מדברי הרמב"ם ז"ל. וכן כתב הרי"ף [צ"ל: הר"ף = הרב רבנו פרץ (שז"פ)] ז"ל שצריך להרבות בו בסעודה בי"ד אבל בט"ו כתב שאין צריך להרבות בו בסעודה וא"א ז"ל כתב כסברא ראשונה.
הר"ן על הרי"ף מסכת מגילה (בדפי הרי"ף, דף ג עמוד ב) הביא שיטה זו והוסיף שאין בו דין משלוח מנות:
אלא מקרא מגילה ומתנות לאביונים. נ"ל דהיינו טעמא דלא אמר נמי סעודת פורים משום דמסקי' בגמ' דלענין הספד ותענית זה וזה שוין כלומר שאסורין בזה ובזה ואסור בהספד ותענית משמחה ומשתה נפיק כדאמרי' בגמ' [דף ה ב] שמחה מלמד שאסור בהספד משתה מלמד שאסור בתענית והיינו עיקר חיוביה דסעודה יתירה דאמרינן מיחייב איניש לבסומי בפוריא או אפשר דאמרי' דמדרבנן בעלמא הוא ולאו מעיקר חיובא הוא וקרוב הדבר גם כן שראוי להרבות בסעודה בי"ד שבראשון אבל לענין לשלוח מנות כיון דדמו למתנות לאביונים דליתנהו אלא בשני משמע נמי דאף משלוח מנות אינו אלא בשני ואף על פי שהמקדימין לקרות נותנין מתנות לאביונים ביום קריאתם ואינם שולחים מנות שאני התם דלא עבדי סעודה [כדאמר לעיל שהשמחה אינה נוהגת אלא בזמנה].
♦

הסבר למחלוקת אם צריך לעשות סעודה בפורים קטן או לא

ונראה לפרש את המחלוקת על פי מה ששמעתי מפי מו"ר הגרי"ד סולובייצ'יק זצ"ל, כפי שהסביר בלשון הרמב"ם. בשו"ע מופיעות הל' חנוכה לפני הלכות פורים מפני שזה הוא סדר לוח השנה המתחיל בחודש ניסן. לעומת זאת, ברמב"ם הל' מגילה באות לפני הל' חנוכה. נראה שזה לא מפני סדר הכרונולוגי של הנסים, אלא יש גם סיבה הלכתית.
הרמב"ם בהלכות מגילה וחנוכה (פרק ג הלכה ג) כתב:
ומפני זה התקינו חכמים שבאותו הדור שיהיו שמונת הימים האלו שתחלתן מליל חמשה ועשרים בכסלו ימי שמחה והלל ומדליקין בהן הנרות בערב על פתחי הבתים בכל לילה ולילה משמונת הלילות להראות ולגלות הנס, וימים אלו הן הנקראין חנוכה והן אסורין בהספד ותענית כימי הפורים, והדלקת הנרות בהן מצוה מדברי סופרים כקריאת המגילה.
מה פירוש "ימי שמחה" בדברי הרמב"ם? ומה פירוש "כימי הפורים"? ראה דברי רמב"ם בהלכות מגילה וחנוכה פרק ב הלכה יג:
שני הימים האלו שהן ארבעה עשר וחמשה עשר אסורין בהספד ותענית לכל אדם בכל מקום, בין לבני כרכין שהן עושין חמשה עשר בלבד, בין לבני עיירות שהן עושין ארבעה עשר בלבד, ושני הימים אסורין בהספד ותענית באדר הראשון ובאדר השני, אנשי כפרים שהקדימו וקראו בשני או בחמישי הסמוך לפורים מותרים בהספד ותענית ביום קריאתן ואסורין בהספד ותענית בשני הימים האלו אע"פ שאין קוראין בהן.
הרי לפי הרמב"ם יש קיום שמחה בקום ועשה רק ביום אחד וכמו שכתב הרמב"ם שם בהלכה יד: "מצות יום ארבעה עשר לבני כפרים ועיירות ויום חמשה עשר לבני כרכים להיות יום שמחה ומשתה ומשלוח מנות לריעים ומתנות לאביונים..." אבל יש קיום שמחה בשב ואל תעשה באיסור הספד ותענית בכל ימי הפורים בין באדר הראשון בין באדר השני. לכן הרמב"ם בהל' חנוכה התייחס להל' פורים, מפני שבחנוכה השמחה היא רק בשב ואל תעשה, ולכן הרמב"ם כתב "כימי הפורים" שאיסור הספד ותענית חל בכל ימי הפורים[11].
לפי זה, השיטה הסוברת שיש חיוב סעודה טוענת שכדי לבטא את השמחה בפורים קטן, צריך לעשות את זה בקום ועשה. אולם, תוס' חולקים ולמדו שדי לבטא את הקיום שמחה בשב ואל תעשה.
נוסיף עוד בעניין זה שיש דיוק מעניין של הרב סולובייצ'יק זצ"ל שיש בו נפקא מינה להלכה ולמעשה. לפי דעת הראשונים החולקים על הרמב"ם, כגון רבנו פרץ, יש חיוב סעודה גם בפורים קטן, דהיינו בי"ד אדר ראשון. כמו שכתבנו לעיל, הרב הסביר שלפי שיטה זאת אין זו שמחה של "שב ואל תעשה" אלא שמחה של "קום ועשה". מקור שיטה זאת במשנה מגילה (ו ע"ב): "אין בין אדר הראשון לאדר השני אלא קריאת המגילה ומתנות לאביונים"; ולפי דברי רבן שמעון בן גמליאל שם: "לענין הספד ותענית, זה וזה שווין". מקור איסור הספד ותענית הוא משתה ושמחה, דהיינו חיוב סעודה. מדוע אין המשנה או הגמרא מזכירות "משלוח מנות"? תירץ הרב, שמצוות משלוח מנות תלויה בפורים והיא תולדה של משתה ושמחה, שהשמחה היא גם לשמח אחרים, ואין היא מצווה בפני עצמה. כאן הביא הרב ראיה מן הרמב"ם (חגיגה פ"ב הל' יד):
כשיזבח אדם שלמי חגיגה ושלמי שמחה, לא יהיה אוכל הוא ובניו ואשתו בלבד וידמה שיעשה מצוה גמורה, אלא חייב לשמח העניים והאמללים שנאמר והלוי והגר והיתום והאלמנה, מאכיל הכל ומשקן כפי עשרו. ומי שאכל זבחיו ולא שימח אלו עמו, עליו נאמר זבחיהם כלחם אונים להם כל אוכליו יטמאו כי לחמם לנפשם. ומצוה בלוי יותר מן הכל, לפי שאין לו לא חלק ולא נחלה ואין לו מתנות בבשר. לפיכך צריך לזמן לויים על שלחנו ולשמחם, או יתן להם מתנות בשר עם מעשר שלהם כדי שימצאו בו צרכיהם. וכל העוזב את הלוי מלשמחו ושוהה ממנו מעשרותיו ברגלים, עובר בלא תעשה, שנאמר השמר לך פן תעזוב את הלוי.
אם כן, יוצא שלפי השיטה שהובאה ברמ"א – "י"א שחייב להרבות במשתה ושמחה בי"ד שבאדר ראשון (טור בשם הר"ף) ואין נוהגין כן, מ"מ ירבה קצת בסעודה כדי לצאת ידי המחמירים" – יצטרך אף לשלוח מנות באדר ראשון, והוא חידוש גדול שמצווה זו חלה פעמיים בשנה[12].
מתוך הרהורי הלב, אחרי שסיכמנו את הסוגיה עם פסיקת הירושלמי, אולי אפשר לומר שפורים קטן כפי שנהגו ר' יחיאל מפריז, ר' פרץ ודברי הרמ"א לעניין סעודה בפורים קטן, הוא שריד של הפסק של הירושלמי שרק נוהגים בו כשיטת רשב"ג, אבל מדינא יש לנהוג כפי פשטות המשנה, ולכן יש סעודה ומשלוח מנות בי"ד של אדר הראשון, ובעלי התוס' הסמיכו את זה לדברי המשנה והבבלי עליו.
♦

איזה אדר הוא העיקר?

נוסיף ונשאל אחרי לימוד הסוגיה – לאיזה אדר יש מזל דגים – אדר הראשון או השני – או לשניהם? בשיחה עם ידידי הרב צבי סלושץ שליט"א, למדנו שיש מחלוקת בנידון. החזקוני בסוף פרשת בשלח (שמות יז, ט) למד:
בחר לנו אנשים - שנולדו באדר השני ואין להם לירא ממכשפות שהרי אין בו מזל ובני עמלק מכשפים הם ויש להם יכולת בי"ב מזלות ובעת שאין בו מזל אין כשוף מצליח.
אמנם הלבוש באו"ח, סי' תרפה למד שמזל דגים הוא באדר השני, ומזל שבט ממשיך לאדר הראשון.
לפי זה, אולי החזקוני למד כר' אליעזר ברבי יוסי, שהכל הוא באדר הראשון, ולכן זה החודש של מזל דגים. הלבוש למד כרשב"ג.
והנה לעניין יארצייט, כמדומני שלמד הגריד"ס זצ"ל שיש לנהוג בשניהם בתורת וודאי שהרי בשניהם יש דין של אדר. מקורו הוא בדברי הרמ"א והגר"א. הרי שולחן ערוך, אורח חיים, הלכות תענית, סימן תקסח, סעיף ז, כתוב: "כשאירע יום (מא) שמת אביו או אמו באדר, והשנה מעוברת, יתענה באדר ב'." והנה בהגה כתוב:
ויש אומרים דיתענה בראשון (מהרי"ל ומהר"י מינץ), אם לא שמת בשנת העיבור באדר שני דאז נוהגים להתענות בשני (ת"ה סימן רצ"ה /רצ"ד/); וכן המנהג להתענות בראשון, מיהו יש מחמירין להתענות בשניהם (פסקי מהר"י בשם מהר"י מולין).
אמנם, בשולחן ערוך, יורה דעה, הלכות אבילות, סימן תב, סוף ס' יב, הרמ"א פסק: "ואם מתו באדר ונתעברה השנה, העיקר להתענות באדר הראשון (ת"ה סימן רצ"ד ומהר"י מינץ), אף על פי שיש חולקין, כך הוא עיקר". בכל זאת, הגר"א פסק באו"ח הנ"ל: "שניהם. כן הוא עיקר מדינא כנ"ל"[13].
נראה שזה מתאים לדברי ת"ק שיש דינים של פורים בשניהם.
♦ ♦ ♦