מחבר שו"ת ראש יוסף וס' ראש יוסף על הלכות ריבית
האם מותר להעסיק בשבת קבלן גוי לבניית ושיפוץ בית
ישראל הדר במקום שיש רוב גויים ורוצה לחזק ולשפץ את ביתו, ועושה כן בקבלנות ע"י קבלן גוי המביא פועלים, וזה הישראל אינו מתעסק שם כל עיקר, ואינו עומד עליהם בשעת העבודה. אם מותר לו שיבנו את ביתו גם ביום שבת.♦
מחלוקת הראשונים אם מועילה קבלנות בבנין בית
בתוס' ע"ז (כא ע"ב ד"ה אריסא) פסק ר"ת הלכה כרשב"ג דאמר אריס אריסותיה קא עביד, ומתוך כך התיר לישראל שנתן ביתו לעשותו בקבלנות לבנות בו אפילו בשבת. דהשתא אריסות שדה שחלק הישראל משביח במלאכה שרי, כ"ש קבלנות בית שאין בו שבח לישראל כלל במה שממהר נכרי לעשות קבלנותו דמה שלא ישלים בשבת יצטרך לעשותו אח"כ, וקבלנא קבלנותיה קעביד וכו'. ור' יצחק פירש דקבלנות דבית אסור והיה דוחה כל ראיות ר"ת דמההיא דעורות לעבדן אינה ראיה דכיון דההוא תלוש ומלאכה ביד אחרים מותר דאפילו באבילות בכה"ג שרי כדתניא במו"ק (דף יא ע"ב) היתה מלאכתו ביד אחרים בביתו לא יעשה, בבית אחר יעשה. ושם (יב ע"א) לענין שבת אמר שמואל מקבלי קיבולת בתוך התחום אסור חוץ לתחום מותר אמר רב פפא ואפילו חוץ לתחום לא אמרן אלא דליכא מתא דמקרבא להתם אבל איכא מתא דמקרבא להתם אסור. אמר רב משרשיא וכי ליכא מתא דמקרבא להתם נמי לא אמרן אלא בשבתות ובימים טובים דלא שכיחי אינשי דאזלי להתם, אבל בחולו של מועד דשכיחי אינשי דאזלי ואתו להתם אסור.ומ"מ כתבו התוספות שם, וכן הרא"ש והמרדכי (ע"ז סי' תתו, שבת סי' תיא), דאף רבינו תם עצמו לא סמך על הוראתו כשבנה את ביתו. וכן פסק השו"ע (ריש סי' רמ"ד) דכל מלאכת מחובר אסור לעשות ע"י גוי אפילו בקיבולת, מפני הרואים שאינם יודעים שפסק עם הגוי וכשיטת ר"י. וכן הסכימו הרבה פוסקים. ורק בדיעבד, כשעבר ועשה כן בקבלנות, כתב הב"ח דכדאי הוא ר"ת לסמוך עליו, להתיר ליהנות ולהיכנס בבית. והשו"ע החמיר גם בזה. וכן לענין חוה"מ בסי' תקמ"ג (סעי' ב) פסק וז"ל אינו יהודי שקיבל מערב יום טוב לבנות ביתו של ישראל בקבלנות, אסור להניח לעשות בחול המועד, אף על פי שהוא חוץ לתחום. אבל אם נתן לו מלאכה בתלוש קודם המועד בקבלנות, לעשותה בתוך ביתו של אינו יהודי מותר.
♦
האיסור הוא אפילו במקום ישוב של גוים
ואף ביישוב של גוים כתב המהר"ם מרוטנבורג (פראג סי' תכ"ז) ז"ל יהודי הדר בישוב לבדו אסור ליתן לגוי מעות להשכיר לו פועלים בשבת וביו"ט אף על גב דליכא מתא דמקרבא להתם וחוץ לתחום. והרמ"א הביאו לדינא, ומשום דחיישינן לאורחים ישראל. ונראה דגם השו"ע הסכים לזה, שהרי כתב בסמוך ואם היתה המלאכה חוץ וכו', והוא מהמשך תשובה של המהר"ם הנ"ל. ולשון התשובה נראית כסותרת, דתחילה אסר אף דליכא מתא דמקרבא להתם וחוץ לתחום, ושוב כתב דבגמ' מו"ק דשרי היינו היכא דליכא מתא דמקרבא להתם לתוך התחום. ונראה לומר בכוונתו דאין להתיר אלא באינו סמוך למקום יישוב כלל, וכגון בשדה, אבל כל שהוא מקום ישוב, אפילו של גוים, אסור, דחיישינן למראית עין של אורחים. ובענין זה אין חילוק בין ישוב ישראל לישוב של גוים, אלא בין אם הוא מקום ישוב לשדה.♦
אם החמירו דווקא במלאכת מחובר או בכל דבר של פרהסיא
והנה דבר זה פשוט דבשאר מלאכה כל שעושה הגוי בקבלנות מותר. וכמו שכתב השו"ע בסי' רנ"ב לענין גוי שעשה מנעלים על המקח דמותר ליהנות בזה באותה שבת דנכרי אדעתא דנפשיה קעביד. אלא דבמלאכת מחובר חיישינן טפי כיון שהוא מפורסם מאוד וה"ה לכל מלאכת פרהסיא כמו לתקן הספינה וכדו' ובוודאי מדובר באופן שבדרך כלל רגילים לשכור את הגוי למלאכות אלו ולא לעשות בקבלנות, דעיקר האיסור בזה הוא רק משום מראית העין שיאמרו שעושה עמו בשכירות. וכ"כ הלבושי שרד לענין לבנים שעושה לצורך בנין, דכל שהוא צורך מחובר הוי כמידי דפרהסיא ואסור. משא"כ שאר מחובר שאין בו פרסום, וכמו תיקון צרכי הבית כחשמל ומים, אף שהם במלאכת מחובר, מותר דלא הוי מילי דפרהסיא. אלא דיש לאסור גם בזה, מצד מה שהגוי עושה תוך ביתו של הישראל. ולא התירו קבלנות בשבת אלא בביתו של הגוי. וכתב החיי אדם (ח"ב כלל ג' ס"י) דבבית ישראל אסור אפילו אם הוא דבר שמנהג כל בני העיר לתנו בקבלנות ולא אתו למיחשדיה בשכיר יום, גם כן אסור, שלא יאמרו שצוהו לעשות בשבת.ויש להעיר דבסי' רמ"ד מוכח דאיסור זה במידי דפרהסיא וכמלאכת מחובר אסור מן הדין ואפילו תיקון הלבנים והספינה. ובסי' רנב כתב השו"ע וז"ל אם היתה מלאכה מפורסמת וידוע שהיא של ישראל, ועושה אותה במקום מפורסם, טוב להחמיר ולאסור. משמע דלאו דינא הוא רק חומרא. ועיי' ביאוה"ל שהעיר בזה. ונראה לי דיש חילוק בין פרהסיא דקרקע דאוושא מילתא טפי, וכמו שהחמירו בסי' שכ"ה היכא שעשה נכרי קבר בשביל ישראל בפרהסיא, לא יקבר בו עולמית עיי"ש. אך יש פרהסיא דמטלטלין, וכהאי דסי' רנ"ב דבזה אזלינן בתר טצדקי להתיר, וכמו לענין קנה ישראל את המכס דשרינן ליה בקיבולת הגוי במקום הפסד מרובה וכדו'. אבל בבנין בית לדעת השו"ע אין צד היתר, כיון דאוושא מילתא ויש לחוש יותר למראית העין שמא עושה בשכירות, ואפי' בדיעבד אין להקל.
ועפי"ז נראה דאין להקל לישראל ליתן לגוי שיתעסק בבנין הבית שלו ביום שבת, אפי' הוא בקבלנות. ואך אם התנה עמהם תחילה על דעת שלא יבנו בשבת, ונתברר לו אח"כ שבאו הפועלים על דעת עצמם ובונים שם בשבת, כתב הרמ"א דאינו מחוייב ללכת למחות בהם ומותר לו ליהנות מאותה מלאכה. אך עיי' בברכ"י שכתב דבמקום שיש חשש שיזלזלו בכבוד שבת יש למנוע גם בענין זה.
♦
אם בזמנינו יש לחוש למראית עין דשכירות
אלא דנראה לי להתיר בזמנינו מטעם זה דווקא. דכיון שעיקר האיסור הוא מפני מראית העין שיאמרו דבשכירות עושה, והיינו דווקא משום דבכך הייתה הרגילות בזמנם על פי רוב לשכור את הפועלים לכל יום, דבזה ודאי אסור בשבת. ומשו"ה גם אם יקח בקבלנות איכא חשש דמראית העין. משא"כ לפי מה שמצוי בזמנינו, שרוב המתעסקים בבנין עושים בקבלנות, א"כ לדברי הכל מן הדין הוא מותר, אלא א"כ אוושא מילתא, כגון שהוא בתוך יישוב של ישראל, ומשום זילותא דשבת. אבל מדין מלאכת הגוי שפיר דמי דמותר. וכבר ראיתי בשו"ת נו"ב (קמא י"ב) שכתב עיקר סברא זו. וז"ל בקהלתינו שרוב הבנינים שבונים היהודים המה בקיבולת ובפרט כיסוי הגגים חקרתי ודרשתי היטב והנה לא דוקא רובם אלא כולהו בני עיר בונין בקיבולת. א"כ הרי הבית כמו שדה העשוייה באריסות ומותר בקיבולת דליכא חשדא כלל. והרי זה דומה ממש למרחץ ותנור שאסר בסי' רמ"ג. ומ"מ כתב שם סעיף ב' שאפילו מרחץ ותנור אם דרך רוב אנשי אותו מקום ליתן באריסות מותר. אלא דלמעשה לא רצה לסמוך על הוראה זו, כיון שמצוי מקומות אחרים שעושים בשכירות, וכיון שחיישינן לאורחים, הכא נמי יש לחוש שיבואו ממקום שרגילים בשכירות הפועלים, ולא בקבלנות. ולכן לא רצה להתיר אלא לענין מלאכה בחוה"מ ולא בשבת. עיי"ש. ושוב הרחיב בזה (בתנינא סי' ל"ח), ונראה מדבריו דבאופן שאין לחוש למראית העין יש להתיר אפילו בדבר של פרהסיא. ועפי"ז יש שסמכו להתיר בבנין של בית כנסת שימשיכו לבנות גם בשבת כשעושים בקבלנות. כיון שהוא מלאכת רבים וידוע להם שעושים כדין, ואין לחוש למראית עין, אלא דאין ראוי לכתחילה לעשות כן שלא במקום צורך. וכמו שכתב המ"ב דאיכא זילותא, כיון שהגוים אינם עושים מלאכה ביום חגם.ובשו"ת חת"ס (סי' ס') בעובדא שהיה בו צורך גדול והצלת נפש וז"ל ארץ רעשה והתגעשה במלחמות אשר נתהוו סביבות גבולנו, פור התפוררה הארץ מוט התמוטטה על ידי יריית חצים ואבני בליסטראות אשר יורו המורים מעבר לנהר דונאיי אל תוך עירנו ק"ק פרשבורג ופגשו בבתים ונהרסו יסודי החומות והשתות כמה מאות, וגם יקוד יקד והציתו אש ונשרפו קרוב למאתים בתים ואחרי האש והרעש רוח סערה ומי גשמים שוטפים כמה פעמים דשכיחי האי שתא הכא, אשר עי"ז נפלו כשבר נבל יוצרים שארית פליטת החומות בעמדם בלי מחסה וכיסוי גג על גבם ודין גרמא הפסד ממון לרבבות, והאחרון הכביד אחינו בני ישראל סחופים ומדולדלים מבלי מצוא מקום מנוח דירת מנוחה אשר ייטיב להם ולנשיהם ובניהם וטפם הרה ויולדת יחדיו, ולהיות כי רבו כמו רבו עתה הבונים חרבות למו נימולים ואינם נימולים ע"כ יקר מאוד למצוא פועלים ושארי צרכי הבנין כפי מסת המלאכה, ואם יאוחר דבר הבנין זמן מה הנה ימי הסתיו יקרבו ויאתיון וירבה ההפסד וגם יכפול צערא דגופא וטלטולא דהני גברא, ועל כן בקשו להמציא להם היתר לבנות גם בשבת קודש כי הדבר ידוע אם יפגרו הפועלים ביום ש"ק איכא למיחש שיומשכו בדברים אל בית אחד מהערלים לבנות שמה ואז לא יחזרו לבית ישראל ויתבטלו בנינם ח"ו. עכ"ד. ונתבאר שם דהיהודים עשו מלאכתם ע"י קבלן שהיה מביא פועלים עבורו, ואין ליהודי בעל הבנין עסק עם הפועלים כלל רק עם האומן אשר קצץ עמו.
ודן שם אם שייך מראית עין בדבר המסור לרבים, מעובדא דר"ג שהיו לו דמות צורות לבנות לחקירת העדים, ובגמ' ע"ז אמרו דליכא חשדא שעשה כן לשם צורת ע"ז כיון שהיה לרבים. אלא דמה דגמ' פסחים (נ"ג ע"א) בתודוס איש רומי שהנהיג את בני רומי לאכול גדי מקולס בלילי פסחים ושלחו לו אלמלא תודוס אתה גוזרני עליך נידוי משום דמחזי כקדשים בחוץ, וקשה הא ליכא אלא חשדא מפני הרואים והתם רבים הוה כל בני רומי וברבים ליכא חשדא. ולכן כתב לחלק דהיכי אמרינן ברבים ליכא חשדא היינו בדבר השייך לרבים, כגון ההוא דפ' כל הצלמים (מ"ג ע"ב) דההיא בי כנישתא דהוה בה אנדרטא ועיילו בה אבוה דשמואל ולוי משום דברבים ליכא חשדא. אבל דבר שאינו משתתף לרבים אפילו אלף יחידים איכא חשדא לכל אחד בפני עצמו, והיינו הך גדי מקולס דבני רומי. וא"כ בנידון זה שאין הבנין משתתף לרבים אלא כל אחד בונה ביתו לעצמו יש לאסור משום חשדא. אלא דלמעשה סמך להקל משום שהיה מפורסם הדבר ביניהם שהוא בקבלנות, וגם שיש לצרף את שי' ר"ת שהיה מתיר כן אף לכתחילה.
אך גם מדבריו שם מבואר דהייתה רגילות לבנות הבתים בשכירות כל יום, אלא שהם שינו לעשות כן על ידי קבלן, ומשו"ה היה מחמיר בדבר אם לאו משום שהיה בזה צורך גדול לרבים. ולפי"ז כל היכא שידוע מנהג העולם לעשותו בקבלנות אין לחוש שיאמרו שעושה בשכירות.
וחזי הוית בשו"ת יבי"א (חי"א סי' כח) שנשאל בזמן שנתחדש היישוב בא"י בענין שדה הנמצא בישוב יהודי שגידלו שם פרחים לצורך מכירתם לחו"ל, והיו חייבים לקטוף יום יום, באופן שאם ימנעו עצמם בשבת מקטיפת הפרחים יבואו לידי נזק והפסד גדול. אם מותר להם לקטוף את הפרחים ע"י גוי. ובסוף דבריו שם כתב כיון שאותה שדה שייכת לשני אנשים כאחד יש להחשיבו כשל רבים שאין לחוש בהם למראית עין ולהתיר בקבלנות ע"י גוי. ואף אמנם שנראה שנדחק שם הרבה להתיר בזה, גם מצד יישוב ארץ ישראל. מ"מ היכא שהוא מנהג עיקר לעשות בקבלנות, ובפרט שאינו מקום ישוב של ישראל, נראה דיש להקל בזה יותר.
♦
החמירו במלאכת מחובר יותר ממלאכה במטלטלין
אך הנה ראיתי בשו"ת המהריט"ץ (סי' ס"ו) שהביא לדברי הרמב"ם (פ"ז מהל' יו"ט הכ"ה) שכתב וז"ל גוי שקיבל קיבולת מישראל אפילו היה חוץ לתחום אינו מניחו לעשותו במועד, שהכל יודעין שמלאכה זו של ישראל ויחשדו אותו שהוא שכר את הגוי לעשות לו במועד, שאין הכל יודעין הפרש שיש בין השכיר ובין הקבלן ולפיכך אסור. ע"כ. משמע מדבריו דחשש זה של מראית עין הוא גם מצד מה שרובא דעלמא אינם יודעים את החילוק שיש בין שכיר לקבלן, ולפי"ז אפי' ידעו כל העיר שהוא בקבולת ולא בשכיר יום עכ"ז אסור. לפי שאין הכל יודעים את ההפרש בין קבלן לשכיר, ויאמרו הכל דבר אחד וכשם ששכיר אסור כך קבלן אסור. וזה נראה סותר לדבריו בהלכות שבת, ששם כתב שלא ידעו שהוא קבלן, אלא יחשבו ששכר אותו. משמע שאם ידעו שהוא קבלן מותר. ומכח זה כתב שם דכל הני חששות ליתא אלא בבנין מחובר ופרהסיא, דכל היכא שיש לחוש גזרו שלא לעשות בקבלנות, אפילו רגילים לעשות בקבלנות, כיון שיש עושים בשכירות. אבל במטלטלין לא חששו לכל הני, וכל שעושה האינו יהודי בביתו מותר בקבלנות. ועפי"ז סמך להתיר שם במפעל של ישראל כשהגוי עושה בקבלנות, להקל. אבל בדבר שיש בו פרסום המלאכה והוא מקום ישוב, נראה דאין להקל כלל, ואין לך זילותא דשבת גדול מזה.וע"ע בשו"ת דבר שמואל (אבוהב סי' קל"ב) דלא רצה להקל במלאכה שיש בה פרסום אף במקום הפסד, אם לא בענין שלא יהיה ניכר כלל שהוא של ישראל עיי"ש. וכן בשו"ת פנים מאירות (סי' ל"ח) לא רצה להתיר אלא כענין הנ"ל ובמקום שיש הפסד מרובה מן הקרן. וכדרך שהקילו לענין יהודי שקנה את המכס המובא בשו"ע.
ועיי' בספר חזו"ע (שבת א עמ' קנז) שהזכיר את ההיתר של מלאכת הגוי בקבלנות, וכתב ז"ל אולם אם היתה המלאכה מפורסמת שהיא של ישראל, והגוי עושה אותה במקום מפורסם, יש להחמיר ולאסור, מפני מראית העין, שיחשדוהו שאין הגוי אלא שכיר יום שזה בודאי אסור עיי"ש. ולא הזכיר צד היתר כאשר דרך העולם בקבלנות. ואם לענין מלאכת מטלטלין כך, כ"ש לענין מלאכת מחובר. אך בילקו"י (סי' רמ"ד מהדו' תשע"א) ראיתי שחילק בזה וכתב דכל שרגילים בקבלנות יש להתיר. נראה שסמך להקל אפילו הוא מקום של ישראל, כיון שמעיקר הדין הוא מותר. אך עיי' שם בהערה דבוודאי הבנין באיזור שהוא מאוכלס ע"י ישראל אסור לבנותו בקבלנות בשבת, אפי' אם רוב אנשי המקום בונים בקבלנות. עיי"ש. ובוודאי שאין לך זילותא גדול מזה שרוב אנשי המקום הם ישראל, וזה עושה מלאכה של פרהסיה, אף שעושה דרך היתר. ולכן נראה שגם במקום צורך גדול אין להקל בזה בכל מקום. דאפילו בישוב שרובם גוים לא הסכימו הפוסקים להתיר בריווח, וחששו אפילו לאורחים הבאים מבחוץ. כ"ש מקום ישוב של ישראל אפילו אינם רגילים בשמירת השבת. ועיי' אג"מ (יו"ד ח"ד סי' כ"ד) דישוב ישראל חשוב גם במקום שאין נוהגים שם כמנהג ישראל.
♦
מסקנה דשמעתין
ישראל שבונה את ביתו, וה"ה שאר מלאכות הבית שיש בהן פרסום, כגון הרחבת הבית או שיפוץ הבית, אם הוא במקום ישוב אפילו של גוים, ועושה כן בקבלנות, יש לו להתנות שלא יבואו לעבוד שם ביום שבת. ורק במקום צורך והפסד גדול יש להקל במקום שרובם גויים, באופן שמנהג רוב בני המקום עושים בקבלנות. אבל דרך שכירות על אותו יום בכל ענין אסור. וה' ינחנו על דרך אמת, וירצה מנוחתנו ביום מנוחתו, אמן.♦ ♦ ♦