ביאורי אגדות במסכת מגילה - הרב משה דוד רדין

דף י: והיה לה' לשם זו מקרא מגילה. במהרש"א כתב דאף שאין ש"ש נזכר במגילה מ"מ ע"י 'מקרא' מגילה בברכותיה נזכר שמו של הקב"ה, ע"ש. וצ"ב מה יש בברכות המגילה יותר 'שם' מכל ברכת המצוות.
ויתכן לומר באופ"א, דהנה קריאת המגילה איננה דין ת"ת אלא פרסומי ניסא, דהא כל דין קריאתה לא למדוהו (להלן דף יד.) אלא מק"ו משירת הים, מעבדות לחירות אמרינן שירה ממות לחיים לא כ"ש[2]. והנה לעיל (דף ד.) פרש"י: "וקריאת המגילה שבח הוא, שמפרסמין את הנס והכל מקלסין להקב"ה" עכ"ל, והיינו שע"י שירה זו מכירין כולם את הנס ומודים לה', א"כ זהו מש"כ כאן "והיה לה' לשם זה מקרא מגילה", היינו דע"י קריאת המגילה מתפרסם האמונה בהשגחת ה'.
שם. ריב"ל פתח לה פיתחא להאי פרשתא מהכא, והיה כאשר שש וגו' להטיב אתכם ולהרבות אתכם כן ישיש להרע וכו', הוא אינו שש אבל אחרים משיש. פי' במהרש"א שכתוב ויצא המן ביום ההוא שמח וטוב לב. יש לומר בזה, דהנה שמחה וטוב לב הוא המעלה העליונה שבשמחה, עי' ערכין דף י. "מניין לעיקר שירה מה"ת וכו' רב מתנה אמר מהכא שנא' תחת אשר לא עבדת את ה"א בשמחה ובטוב לב איזוהי עבודה שהיא בשמחה ובטוב לב הוי אומר זו שירה (פירש"י דכתיב הנה עבדי ירונו מטוב לב)", ועוד שם: "דדברי תורה משמחי לב איקרי טוב לא איקרי, וביכורים טוב איקרי טוב לב לא איקרי", רק שירה היא שמחה וטוב לב. וזהו ההרגשה שכתוב כאן על המן, שהיה שמח וטוב לב, שזה אופן מסויים של 'כאשר שש' כביכול כך הוא 'ישיש אחרים' [אולי הביאור בזה כמש"כ לקמן דהגזירה ג"כ היתה בהנהגה השייכת רק אצל אוה"ע ע"ש].
דף יא. רבי חייא אמר מהכא, והיה כאשר דימיתי לעשות להם אעשה לכם. פירש"י 'אף אלו כמעט כלו'. נראה לבאר בזה, דהנה מבואר בעבודה זרה (דף ד.) שיש חילוק בדרך שהקב"ה מעניש בין ישראל לאוה"ע, שאצל אוה"ע העונש בא בב"א והם כלים, ואצל ישראל הקב"ה מביא את העונש מעט מעט כ'פיד של תרנגולת' והם קיימים [ועי' ברבינו יונה שע"ת ש"ד אות י"ג].
והנה כל זה הוא בדרך כלל אמנם כאן הלא הגזירה היתה להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים, וזה אופן שדומה להנהגה עם אוה"ע, א"כ זהו מה דפתח כאן בפסוק והיה כאשר דימיתי לעשות להם אעשה לכם, שהגזירה היתה באופן של 'דימיתי לעשות להם' ממש. ובמד"ר עה"פ לדעת על מה זה ועל מה זה איתא ששלחה לו אסתר למרדכי מימיהם של ישראל לא באו לצרה הזאת, שמא כפרו בהקב"ה וכו', והיינו שהגזירה כזו היא האופן שהקב"ה מתנהג עם אוה"ע, האם זהו בגלל שכפרו בהקב"ה וכו'[3] [ואולי כ"ז הוא מההסתר פנים שיש בגלות, והוא מהענין דאסתרמה"ת מנין שנא' ואנכי הסתר אסתיר, ועל כ"ז באה הדרשה דלעיל ואף גם זאת בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם בימי המן וכו', דאף במצב כזה של 'לכלותם' יש הבטחה דמ"מ לא מאסתים וכו' (ואולי גם בשואה היה כך ולכן 'בהר ציון תהיה פליטה', שבא"י אשר עיני ה"א בה לא שייך כ"ז)].
[באמת הפסוק של דימיתי לעשות להם אעשה לכם מיירי בענין הציווי לכלות את שבעת עממים, עי' בפ' מסעי, וזה מצוה לכלותם לגמרי כמש"כ לא תחיה כל נשמה, וכשלא יקיימו הציווי הזה אז כאשר דימיתי לעשות להם, בהציווי הזה, אעשה חלילה לכם].
והנה בילקוט (רמז תתרנ"ד) גבי הא דמרדכי לא יכרע ולא ישתחוה, בשעה ש'וימלא המן חמה' אמרה רוה"ק 'חימה אין לי', וצ"ב מה השייכות בזה. ונראה לבאר דהנה איתא בע"ז (דף ד.): "רב חמא בר' חנינא רמי, כתיב חימה אין לי וכתיב נוקם ה' ובעל חימה, לא קשיא כאן בישראל כאן בעובדי כוכבים", וע"ש בתוס' (ד"ה והיינו) דזהו גם מה שאמרו שם שבעובדי כוכבים הקב"ה אומר והיה ביום ההוא אבקש להשמיד את כל הגוים, והנה טעם הגזירה היה משום שהשתחוו לצלם כמ"ש להלן יב., והנה ידוע דמרדכי תיקן חטא זה בזה שלא יכרע ולא ישתחוה (ועומק הדברים הוא שכנגד שהם נתנו יראת בשר ודם עליהם יותר מיראת שמים, מרדכי תיקן ענין זה שהסיר יראת בשר ודם כנגד יראת שמים, ולא יכרע ולא ישתחוה אפילו שבא למולו), א"כ מעתה מבואר הכל, דמעיקרא שנגזרה גזירה על ישראל להשמיד ולהרוג כמו בעובדי כוכבים, היה זה אופן של חימה דעובדי כוכבים, אבל אחרי שמרדכי לא יכרע ולא ישתחוה אפילו כשהמן המציא עצמו אליו (ע"ש במדרש ועי' בפי' הגר"א), עד שבגלל זאת נתמלא חימה, אז ניתקן החטא ורוה"ק אומרת חימה אין לי ובטל שורש הגזירה [אמנם היה צריך תפילה לבטל גזירה אחר שנחתמה, אבל שורש החטא נתקן בזה וכנ"ל].
♦ ♦ ♦