ברכו בפסוקי דזמרא
הנה רבים מהמאחרים לבוא לביהכ"נ אחרי הזמן המספיק לומר כל פסוקי דזמרא בנחת, אינם רוצים להזדקק לדילוג פסוקי דזמרא, כמבואר בפוסקים, ולכן ממשיכים באמירת פסד"ז גם אחרי שהציבור מתחיל יוצר אור, ויוצאים ידי חובת ברכו באמצע פסד"ז. ויש לדעת האם ראוי לעשות כן.♦
פרק א'
גדר ברכת יוצר בציבור
א. תקנת הברכות, ומשמעות הרמב"ם דקאי אק"ש
במשנה (ברכות יא.): "בשחר מברך ב' לפניה ואחת לאחריה, ובערב שתיים לפניה ושתיים לאחריה". ובראשונים הביאו מדברי הירושלמי (פ"א ה"ה), דסמכו הברכות האלו על המקרא "שבע ביום הללתיך" - היינו ג' דשחרית וד' דערבית.וכ"כ הרמב"ם (פ"א ה"ה): "הקורא קריאת שמע מברך לפניה ולאחריה, ביום מברך שתים לפניה ואחת לאחריה, ובלילה מברך שתים לפניה ושתים לאחריה". ומשמע בדבריו שהברכות קאי על ק"ש בלבד, שהם נתקנו על הק"ש, שיאמרו ברכות אלו עמה, ולכן כתבם הרמב"ם בהלכות ק"ש ולא בהלכות תפילה (וזה מתאים למה שפי' הב"ח "שבע ביום הללתיך על משפטי צדקך" – אלו ז' מצוות המוזכרות בק"ש, שהברכות מכוונות כנגדם)[2].
ולכן כתב השו"ע (בסי' ס"ז): "ספק אם קרא ק"ש, חוזר וקורא ומברך לפניה ולאחריה", וכמש"כ המג"א דאף שברכות ק"ש דרבנן ובספק א"צ לחזור, מ"מ כשהספק הוא על עיקר הק"ש, צריך לקיים שוב את תקנת ק"ש כעיקרה, וכך היתה התקנה של ק"ש שתיאמר עם ברכותיה.
♦
ב. אחר התקנה נקבע כמחייב מצד עצמו
אמנם, קשה ע"ז מדקי"ל דזמן ק"ש עצמה הוא עד תחילת ד' שעות, ומ"מ איתא במשנה ונפסק בשו"ע (סי' נ"ח ס"ו): "אם עברה שעה ג' ולא קראה - קורא אותה בברכותיה כל שעה ד' שהוא שליש היום", ופי' המ"ב (סקכ"ה) עפ"י הרשב"א: "דברכות אינם שייכים לק"ש, דאע"פ שנתקנו קודם ק"ש מ"מ לאו ברכת ק"ש היא שהרי אינו מברך אקב"ו לקרות שמע, והרי הם כמו תפילה ולפיכך דינם כמו תפילת השחר שהוא רק עד שליש היום".אכן, לכאו' התירוץ בזה (וכן מדויק בלשון הב"י), שאכן הברכות נתקנו מצד עצמן, ולאו דוקא כלפי הק"ש, אלא דצורת אמירתן נתקן שתהיה בסמוך לק"ש, ולכן אם לא אמרן בצורה זו, צריך לאמרן מצד עצמן.
♦
ג. הנהגת הרא"ש ביוצר אור
והנה בטור (סי' נ"ט) כ': "כתב א"א ז"ל בתשובה; ברכת יוצר אור וערבית אנו אומרים עם ש"צ בנחת, כי אין אדם יכול לכוין תדיר עם ש"צ בשתיקה... אבל כשאדם קורא בפיו ואף אם קורא מקצתה בלא כוונה יצא".והיינו, דמתחילה נהג הרא"ש לשמוע ולצאת יד"ח מהש"ץ, אבל אח"כ התחיל לומר בפיו בנחת, מחשש שלא ישמע חלק מן הברכה.
וכתב הביה"ל (שם בסעיף ד', עפ"י הגר"א), שבזמן הרא"ש היו נוהגין העולם לצאת בברכת הש"ץ, והוא החמיר ע"ע לאמר בפיו עם הש"ץ ולכן הוצרך לאמר בנחת, שלא להגביה קולו, כדי שלא לקלקל בזה לשאר האנשים, השומעים ומכוונים לצאת בברכת הש"ץ.
אמנם יל"ע, למה הנהיג הרא"ש "לאמרה עם ש"ץ בנחת", דמשמע שעדיין היה קורא יחד עם הש"ץ, ושומע את קולו.
♦
ד. דברי הב"י
ובאמת הב"י התקשה בענין זה, ותחילה הקשה מהא דקי"ל דאין הש"ץ מוציא יד"ח אלא בברכות של ר"ה ויו"כ, ואיך כאן הוציא יד"ח. ותי' ע"ז דהיינו דוקא בברכות דתפלה דרחמי נינהו, אבל בברכות דק"ש וכיוצא בהן בשומע משליח ציבור יוצא והוא שיכוין לכל דבריו.אמנם, אח"כ הקשה, מ"מ למה היה סומך על ברכת שליח ציבור ולא היה מברך בפיו? ורצה לפרש דבאמת לאו בקביעות קאמר, אבל בסוף כתב: "אחר שכתבתי כל זה מצאתי לרוקח שכתב (בסימן רי"ח) "בראש השנה ויום הכיפורים דאוושי ברכות - שומע מפי ש"צ כל התפלה ויוצא, ואף על פי שש"צ מוציאו - מצוה מן המובחר שיהא היחיד מתפלל בעצמו, שיש בהם כמה מילי דרחמי כייף איניש ליביה ומכוין, אבל אהבה רבה דאית בה רחמי דתורה מצוה לשמוע" (אולי הטעם שעדיף שהש"ץ יוציא את כולם, דחשיב עי"ז כאילו כולם מבקשים ביחד, ולא כל אחד לעצמו[3]).
וכתב הב"י, דאפשר דמטעם זה היה חפץ הרא"ש מעיקרא לשמוע ברכת אהבה רבה מפי שליח ציבור, אם לא שהיה חושש שמא באמצע הברכה יפנה לבו לדברים אחרים (ומתוך שאהבה רבה רצה לשמוע מהש"ץ, אגב זה שמע את כל הברכות מהש"ץ).
♦
ה. דברי הגר"א שעיקר הברכה בשמיעה מהש"ץ
אמנם בביאור הגר"א על השו"ע משמע, שבתחילה לא היו מברכין הקהל ברכות ק"ש, אלא הכל שומעין מש"ץ, ועוד דייק הגר"א מלשון הרא"ש דצריך לקרות בנחת (אף דבתוספתא הלשון - "ואין עונין עם המברך", וכמו שדייקו הראב"ן והג"מ דכונת התוספתא 'עונין' בקול רם, אמנם העיקר לומר בנחת).וכתב הגר"א דהטעם לאמירה בנחת דוקא, "לפי שעיקר הדין לשמוע מש"ץ", והיינו דצורת ברכות ק"ש שצריך לאמרה בעשרה המצטרפים ע"י הש"ץ.וזה כפירוש הר"ן במגילה, עמש"כ במשנה (בדף כג:): "אין פורסין על שמע וכו' פחות מעשרה", ופי' הר"ן בשם הגאונים: "שאין מתחילין (ד'פורסין' מלשון התחלה) בברכות של ק"ש שיברך האחד ויצאו האחרים בברכתו אלא בעשרה", ואף להסוברים דהיחיד יכול לומר הקדושה שביוצר, שאינה אלא סיפור דברים, מ"מ "כיון דנתקן לאמרו בציבור ולהוציא יד"ח, צריך דוקא עשרה", ומשמע כאן דכך היא התקנה אף כשאין מי שאינו בקי.
וכ"כ הרמב"ם (בהל' תפילה פ"ט ה"א): "סדר תפלות הציבור כך הוא... ואומר ברכו את ה' המבורך... ומתחיל ופורס על שמע בקול רם, והם עונים אמן אחר כל ברכה וברכה, והיודע לברך ולקרות עמו קורא עד שמברך גאל ישראל".
♦
ו. דימוי לדין זימון באמירה בלחש
ודומה הדבר לדין זימון, שגם שם עיקר התקנה היא שאחד מברך ומוציא את חבריו ידי חובתם, ומ"מ גם אחר שנתקן דכאו"א יברך, עדיין צריך לשמוע מהמזמן. וכמו שכתב השו"ע (קפ"ג ז'): "נכון הדבר שכל אחד מהמסובין יאמר בלחש עם המברך כל ברכה וברכה, ואפילו החתימות", והמקור כתב בב"י שהוא מדברי הרא"ש דידן, שכתב דא"א לכוון ולכן יש לומר בלחש, וה"ה לגבי ברהמ"ז. וגם שם נתבאר דמ"מ יאמר בלחש, וכמש"כ המ"ב "יזהרו לומר עמו בלחש ברכה ראשונה, דאל"ה להרבה פוסקים לא מקרי זימון כלל".[וגם בגמ' דימו את ברכת הזימון לברכו שלפני ברכות ק"ש, היינו בברכות מט: אמר ר"ע דאין שינוי בנוסח הזימון בין רבים למעטים, והוכיח: "מה מצינו בבית הכנסת - אחד מרובים ואחד מועטים אומר ברכו את השם"].
♦
ז. ע"י הברכו מצטרפים יחד לתפילת ציבור
והביאור בזה הוא עפ"י מש"כ הריטב"א (בברכות מ"ב), שאף דא"א לצאת יד"ח ברכת הנהנין בשומע כעונה, מכיוון שכל דין שומע כעונה מתלי תלי בדין ערבות, אבל מ"מ אפשר להוציא כשהן דרך קביעותן בחבורה, "לפי שהן כגוף א' וחשוב כאילו כל א' וא' מברך". וא"כ, מובן שמעשה הקביעות נעשה במה שהם נקבעים יחד לברך את שמו ית', בזימון ע"י אמירת 'נברך שאכלנו משלו', ובברכות ק"ש ע"י אמירת 'ברכו את ה' המבורך'.וזהו שורש הענין שנתבאר, שגם כשאין יוצאין מהש"ץ צריך לומר עמו בנחת, משום שגם בכה"ג חשיב צירוף ע"י הש"ץ [וראיתי מובא מדברי ר"א בן הרמב"ם (בספר המספיק דף קצ"ד. נוסח מתורגם): "ש"צ מגביה קולו והאנשים בעיקבותיו באמירה בלא שיגביהו קולם אלא קולותיהם נמוכים כדי שתבלוט עליונות קול ש"צ ויהיה ביטויו ברור אצל מי ששומע אותו ומי שאינו יודע את הברכות יאזין למה שש"צ וכו'"].
והנה בלשון הרא"ש משמע שצריך לשמוע את כל הברכה מהש"ץ (וכמש"כ לגבי חזרת הש""ץ, שצריכין לשמוע את כולה מתחילה ועד סוף), אבל הביה"ל (סי' נ"ט ד"ה עם) הקשה דכיון דחשוב כעונין בעצמם, א"כ לא גרע ממי שאמר בעצמו והחסיר דברים שאינם מעכבים. ולדעתו יוצא שעכ"פ בתחילת וסוף הברכה צריך לשמוע מהש"ץ.
♦
פרק ב'
גדר ברכו כהתחלת ברכת יוצר
א. ברכו הוי התחלת יוצר אור
ונתבאר א"כ, שברכו הוא דבר אחד עם ברכת יוצר, וכעין התחלת הברכה, ובאמת ד"ז מפורש בהלכה.כתב הרמ"א (סי' נ"ד ס"ג): "...וכ"ש שלא יפסיק לאחר שאמר הש"ץ ברכו קודם שמתחילין ברכת יוצר" (היינו אפי' לצרכי מצוה, שבין ישתבח לברכו כתב השו"ע דמדינא שרי להפסיק). והטעם פי' הגר"א - "דמשם הוא כהתחלת יוצר", וכ"כ המ"ב (עפ"י הלבוש): "דתיכף אחר ברכו, אף שלא התחיל עדיין ברכת יוצר הוי כאמצע הפרק, דמשם ואילך הוא כהתחלת יוצר, כי עיקר כונת הש"ץ מה שאומר ברכו את ד' היינו שיברכוהו אח"כ בברכת יוצר"[4].
והיינו כמשנ"ת לעיל, שברכו הוי קביעות בשביל להחשיב את ברכת יוצר אור כברכה הנאמרת בעשרה, שנקבעין כולם יחד לברך את שמו, ועי"ז חשוב צירוף כאילו מוציאים בפיהם.
♦
ב. פריסה לצורך ברכות ק"ש, והברכו מקודם
ודבר זה נתבאר גם בסוגיא דפריסה על שמע, שיש בה כמה פירושים במטרת הפריסה, דרש"י פירש: "כגון שהיו כאן עשרה בני אדם שהתפללו כל אחד בפני עצמו ביחיד ולא שמעו לא קדיש ולא קדושה הרי אחד מהם עומד ומתפלל בקדיש וברכו".והיינו, דלפי דעת רש"י צורך הפריסה הוא בשביל אותם שלא שמעו קדיש וקדושה, והש"ץ יורד לפני התיבה בשביל להשלים להם הקדיש וברכו החסרים להם, ורק משום זה צריך י', שברכו והקדושה הם מילי דקדושה שאינם בפחות מי'.
אמנם לפי הר"ן הש"ץ יורד לפני התיבה כדי להוציא יד"ח בברכת יוצר את מי שלא שמע, ומה שצריך עשרה הוא משום שיש בתוך הברכה דברים שבקדושה, ובזה נאמר הכלל דכל דבר שנתקן מפני קדושה שבו לא יהא בפחות מי' (ואף בברכות ק"ש דערבית אין פורסין בה בפחות מעשרה להוציא אחר ידי חובתו, ואף על גב דלית בה קדושה, דלא פלוג רבנן בתקנתייהו).
וכ"כ רבנו יונה בברכות (יג:): "שאע"פ שאמרו דעם דבשדות אניסי ולא מצי למיתי לבי כנישתא וש"צ מוציאן ידי חובתן מתפלה, אפ"ה מק"ש אינן נפטרין אלא באמירה, ובעניית אמן אינו פוטר אלא בי', ולפיכך אין פורסין על שמע כדי לפטור את השומעין בעניית אמן אלא בי'".
ולדעתם מטרת הפריסה היא לצורך הברכות עצמן, וזה נתקן דוקא בצורה של אמירת ברכו מקודם, מכיוון שזה יסוד צירוף העשרה ביוצר, ע"י הברכו שלפניו.
♦
ג. דברי המג"א וביה"ל דראוי לדלג בשביל הסמיכה
ובמג"א הביא (בריש סי' ס"ט) משו"ת הרמ"ע מפאנו, שאפשר לומר ברכו בשביל ב' דברים, א' בשביל מי שלא שמע כלל ברכו, כמש"כ רש"י, והאופן הב' – "אף אם היה א' מהם שלא התפלל עם הצבור, אלא האריך בסדר התמיד ופסוקי דזמרה, ומבעי ליה למימר יוצר אור באפי' נפשיה, - אי איכא עשרה דאזדמין גביה שרי ליה למפתח ברכו אף על פי ששמע וענה בתחלה". והיינו דאדם זה, אף ששמע כבר ברכו, מ"מ בשביל לצאת יד"ח ברכת יוצר בשלימותה שתהיה סמוכה לברכו, אפשר לפרוס עבורו ולומר ברכו. וע"ש שכתב: "איברא דלאו שפיר עביד, דניחא טפי לצלוליי בהדי צבורא, מיהו כיון שהוא סומך ברכו ליוצר אור שפיר דמי"[5].ושו"ר שהדבר מפורש בביה"ל (ד"ה שישלים) שדן בסדר העדיפויות, וכתב דבאופן שאם לא ידלג לא יהיה לו כלל פריסת שמע, פשוט דבשביל פריסת שמע יכול לדלג מפסוקי דזמרה, ויאמר רק ב"ש ואשרי וישתבח, אבל הספק הוא באופן שאינם ממתינים עליו כלל, ומוכרח לומר מיד ברכו קודם שהתחיל פסד"ז, מה יאמר בסמוך לברכו, "...אם טוב יותר לדלג לגמרי ויתחיל תיכף אחר הברכו מיוצר אור דזהו פריסת שמע המעולה כשאומר תיכף יוצר אור אחריו כידוע, או דיתחיל אח"כ מב"ש", וכן הסיק, דכיון דהיא תקנה קדומה אין לבטלה.
ומ"מ לא הסתפק המ"ב אלא אם לבטל לגמרי את ברוך שאמר וישתבח, אבל לדלג מפסוקי דזמרא בשביל לקיים את פריסת שמע המעולה, לא היה לו ספק כלל, דבודאי צריך לדלג בשביל זה!
[ושוב הראוני במ"ב סי' נ"ב סק"ו לענין דילוג פסד"ז לתפילה בציבור, וכתב שם: "דאם לא יצטרך לדלג לגמרי, שיוכל לאמר ב"ש ואשרי וישתבח בעת שהחזן מאריך המלות מיוצר והלאה לכו"ע יעשה כן, דעיקר קפידא הוא שיתפלל תפילת י"ח עם הצבור בלחש", ובשעה"צ כתב "פשוט", ונראה שכלל לא היה לו חידוש בדבר שאינו מקיים פריסת שמע המעולה, ואולי זה בנוי על החידוש שנתחדש בביה"ל הנ"ל דברוך שאמר עדיף].
♦
סיכום ודינים העולים
א. נתבאר דבזמן הרא"ש היו נוהגין העולם לצאת בברכת הש"ץ, והרא"ש הנהיג לומר בפיו עם הש"ץ בנחת, מפני שאין מכוונים לברכת הש"ץ.ב. הטעם דמתחילה יצאו מהש"ץ, בב"י ביאר אהבה רבה דאית בה רחמי דתורה מצוה לשמוע ואגב זה שמעו הכל, אמנם בגר"א משמע דזה מצורת התקנה, וכפי' הר"ן בפריסה על שמע, שמברך הא' ומוציא אחרים בברכתו, וכ"כ הרמב"ם בסדר תפילות הציבור. וכמו שנת' דדמיא בזה לזימון, דהצירוף הוא באופן שמוציא אחרים, ואח"כ תקנו שכולם יברכו, אבל נשארה הצורה שהמזמן קורא בקול.
ג. והביאור הוא עפ"י הריטב"א בגדר הצירוף בחבורה, לפי שהן כגוף א' וחשוב כאילו כל א' וא' מברך, וזה נעשה במה שנקבעים יחד לברך את שמו ית', בזימון ע"י אמירת 'נברך שאכלנו משלו', ובברכות ק"ש ע"י אמירת 'ברכו את ה' המבורך'. ולכן צריך לומר עמו גם היום בנחת.
ד. וכן מפורש בהלכה דברכו הוא תחילת ברכת יוצר, דמשם הוא אמצע הפרק, וכמשנ"ת בר"ן וברבנו יונה לגבי פריסה על שמע, שזה בשביל להוציא בברכת יוצר, ונצרך לברכו מקודם שכך יהיה נחשב צירוף.
ה. כ"כ במג"א בשם הרמ"ע מפאנו, דאף מי ששמע ברכו פורסין בשביל שיאמר ברכו סמוך ליוצר. ועוד יותר מפורש בביה"ל שהיה לו צד שיבטל לגמרי את ב"ש וישתבח בשביל פריסה המעולה על שמע, וא"כ לגבי דילוג פשיטא שיש לדלג בשביל זה.
♦ ♦ ♦