ר"מ בישיבת מבקשי דעת – מודיעין עילית
בעמ"ח ספר "שתולים בבית השם"
בעניין מחלוקת רבי יהודה ורבנן בזמני התפילות
א. חקירה בטעם מחלוקות רבי יהודה ורבנן
ברכות כו. במתניתין דריש פרק תפלת השחר: "תפלת השחר עד חצות רבי יהודה אומר עד ארבע שעות, תפילת המנחה עד הערב רבי יהודה אומר עד פלג המנחה, תפלת הערב אין לה קבע ושל מוספין כל היום (רבי יהודה אומר עד שבע שעות)".ויש לעיין במה שמצאנו שלש מחלוקות בין רבנן לרבי יהודה בזמני התפילות, ובשלשתן רבנן מרחיבים את הזמן ואילו רבי יהודה מקצר את הזמן, מה טעם הדבר, דבודאי דבר גדול כזה אינו במקרה.
♦
ב. ביאור יסוד המחלוקת עפ"י הירושלמי
ובירושלמי בסוגיין (ברכות כט:-ל.) מבוארת מחלוקת רבי יהודה ורבנן בזמן תפילת שחרית: "מדברי תורה למד רבי יהודה - דתני רבי ישמעאל וחם השמש ונמס בארבע שעות, אתה אומר בארבע שעות או אינו אלא בשש שעות, כשהוא אומר כחום היום הרי שש אמור, הא מה אני מקיים וחם השמש ונמס בארבע שעות, ואת דריש בבוקר בבוקר, מה בבוקר שנאמר להלן [לגבי מן] בארבע שעות, אף בבוקר שנאמר כאן [לגבי תמיד של שחר] בארבע שעות. מאי טעמא דרבנן - שנים ליום, חלוק את היום".ופי' הפני משה: "מדברי תורה למד רבי יהודה - לומר דתמיד של שחר קרב עד ארבע שעות כדתני ר' ישמעאל וכו' ודריש בבקר בבקר ולפיכך תפילת השחר שהוא כנגדו גם כן עד ארבע שעות. חלוק את היום - ויום הוא י"ב שעות, והחלק הראשון לתמיד של שחר".
נראה מדברי הירושלמי שרבנן ורבי יהודה נחלקו במחלוקת יסודית - האם זמני התפילה הם גבולות או יחידות זמן. חכמים נוקטים שכל היום כולו הוא זמן לתפילה, וכדאמרינן (ברכות כא.) הלואי יתפלל אדם כל היום כולו, וכדאמרינן (ברכות כו.) כולי יומא מצלי ואזיל. אלא שהתורה נתנה גבולות, המחלקים את היום לשלשה תחומים נבדלים, עד כאן זמן שחרית ומכאן זמן מנחה וכו'. ואילו רבי יהודה סובר שאין כל היום זמן תפילה, אלא התורה נתנה יחידות זמן שבהן יש להתפלל. לפי חכמים, הזמנים לא באו ליצור את זמני התפילה, שהרי כל היום הוא זמן תפילה מאליו, אלא הזמנים באו רק להציב גבולות שיתחמו את זמני התפילה. לעומת זאת, לפי רבי יהודה הזמנים באו ליצור את זמני התפילה.
והדברים מאירים היטב בס"ד בירושלמי. רבנן אומרים 'שנים ליום - חלוק את היום'. כלומר כל היום הוא זמן תפילה, אלא שצריך לחלק אותו לשנים, כדי שיהיה לכל תפילה זמן מוגבל משלו. אך רבי יהודה לומד מלקיטת המן, שלא הייתה נמשכת כל היום אלא הייתה זו פעולה מסוימת של לקיטת עומר לגולגולת ותו לא, וכך גם תפילה היא פעולה מסוימת בתוך יחידת זמן מסוימת[2].
ולפ"ז מיושב היטב מה שהערנו, מדוע רבנן מרחיבים את זמני התפילות ור' יהודה מקצר בהם. רבנן סוברים שכל היום הוא זמן תפילה ורק גבול מבדיל בין הזמנים השונים, ולכן זמני התפילה רחבים - כל היום מגבול עד גבול [אמנם, בתפילת שחרית ומנחה המנוגדים זה לזה, גבול מפריד ביניהם, אך תפילת מוסף העומדת לעצמה, אין דבר העומד כנגדה, וממילא זמנה כל היום]. ואילו רבי יהודה סובר שיש יחידות זמן מסוימות לתפילה, ואין סיבה שהזמנים יתקרבו אחד לשני.
♦
ג. דקדוק בדברי רבי יהודה ורבנן לפי זה
ועתה בינו נא זאת, שבכל הסוגיא חכמים מגדירים את זמני התפילות לפי גבולות, ואילו רבי יהודה מגדיר אותם לפי יחידות זמן.תפילת שחרית לפי חכמים היא עד 'חצות', וכידוע 'חצות' הוא גבול ולא זמן עצמי. ואילו לפי ר' יהודה היא 'עד ארבע שעות' ולא כתוב 'עד שעה רביעית' או 'עד שליש היום', משמע דהוא מתייחס לזה כיחידה של 'ארבע שעות'.
זמן תפילת מנחה לפי חכמים הוא 'עד הערב', שהוא גבול - כאשר היום מעריב. ואילו לפי ר' יהודה זמנה הוא עד 'פלג המנחה'. ונסתפקה הגמרא (בדף כו:, ושוב בדף כז.) האם כוונת ר' יהודה ל'פלג ראשונה' או ל'פלג אחרונה', והוכרע שכוונתו ל'פלג ראשונה'. והקשה הרש"ש (ד"ה איב"ל): "לכאורה קשה מדוע לא נאמר ד'פלג' פירושו 'רגע-חצות-זמן-משך-המנחה', כמו 'עד חצות' דבדברי ת"ק דמתניתין וכו' ונ"ל משום שאם היה כוונת ר' יהודה על 'רגע החוצצת', הוה ליה למימר עד 'פלגות המנחה' כמו שתרגם אונקלוס על 'כחצות הלילה', אבל לשון 'פלג' מורה על כל משך זמן חצי המנחה", עכ"ל. כלומר הרש"ש מעיר, מדוע הבינה הגמרא שכוונת 'פלג המנחה' שאמר ר' יהודה היא ליחידת זמן, ומחמת כן נסתפקה האם הכוונה לפלג ראשונה או אחרונה, ולמה לא הבינה בפשטות שכוונתו לגבול שבין שני פלגי המנחה. ומיישב הרש"ש, דכיון שר' יהודה נקט בתיבת 'פלג' שהוא תרגום של 'חצי', ולא נקט בתיבת 'פלגות' שהוא תרגום של 'חצות', לכן הבינה הגמרא שהכוונה לאחד משני החצאים, ולא לגבול שביניהם. נמצא מכל זה כדברינו, שחכמים הולכים לפי גבולות, ור' יהודה לפי יחידת זמן.
ובתפילת מוסף חכמים אומרים 'כל היום', כי כאן לשיטתם אין גבול, אלא הוא על יסוד דין תפילה לרבנן שהוא 'כל היום', ואילו ר' יהודה לשיטתו אומר 'עד שבע שעות', שזו יחידת זמן, וכפי שיתבאר להלן לגבי 'ארבע שעות' של שחרית.
♦
ד. ביאור שתי לשונות פלא בסוגיתנו
והשתא דאתינא להכי, יתבארו לן שני לשונות פלא בסוגיין.הנה הגמרא (כו:) מסתפקת האם כשרבי יהודה אמר 'תפילת השחר עד ארבע שעות' כוונתו 'עד ועד בכלל' או 'עד ולא עד בכלל', ומוכיחה הגמרא מהמשך הברייתא שאמר רבי יהודה בתפילת המנחה 'עד פלג המנחה', וגם כאן יש להסתפק באותו ספק, האם 'עד ועד בכלל' או 'עד ולא עד בכלל', וכאן הרי אם ננקוט ש'עד ועד בכלל' זה יוצא סוף היום, ואם כן מאי איכא בין ר' יהודה לרבנן, שגם הם סוברים שתפילת המנחה עד הערב.
וזה צ"ב, דלכאורה הוא מטבע לשון זר שר' יהודה יקרא לסוף היום 'עד פלג המנחה', הגם שיש לזה טעם נכון, שהרי אז מסתיים החצי השני של המנחה, אך למה לא יקרא לסוף היום בשם הכי פשוט ומפורש - 'עד הערב'. ברם לדברינו יבואר הענין, שר' יהודה לא ינקוט בלשון 'עד הערב' שהוא לשון גבול, ולכן נקט בדווקא לשון 'פלג המנחה' שהוא מטבע לשון של יחידת זמן, כפי שנתבאר עפ"י הרש"ש.
ובדומה לכך יש להעיר בהמשך הסוגיא (כז.), כשהגמרא דנה במה שאמר רבי יהודה 'תפלת המוסף עד שבע שעות', האם הכוונה היא 'עד בכלל', כלומר עד סוף השעה השביעית, או 'לא עד בכלל', כלומר תחילת השעה השביעית.
וגם כאן לכאורה אנו נתקלים בזרות הלשון - מדוע שיקרא רבי יהודה לתחילת השעה השביעית 'עד שבע שעות', ולמה לא ישתמש בשם הפשוט והברור 'עד חצות'? ולפי האמור מבואר, כי 'חצות' הוא לשון גבול, אבל רבי יהודה משתמש בלשון 'עד שבע שעות', שהוא יחידת זמן מסוימת של שבע שעות[3].
♦ ♦ ♦