ר"מ בישיבת ההסדר היכל אליהו, כוכב יעקב
מראשי מערך בתי הדין לממונות 'לכתחילה'
שואל ששאל חפץ ללא קניין משיכה ונגנב
תיאור המקרה
רחל חיברה מטען לשקע החשמל במקום ציבורי והטעינה את הפלאפון שלה. לאחר זמן מה הגיעה לאה, חברתה, וביקשה שתתן לה להטעין את הפלאפון שלה מאחר שהיא שכחה את המטען שלה בבית. רחל ניתקה את המכשיר שלה מהמטען ולאה חיברה את שלה באותו מקום, ללא שהזיזה את המטען ממקומו. כעבור כמה דקות חזרה לאה למקום והבחינה שהפלאפון שלה מיותם והמטען נגנב.רחל טוענת שנתנה ללאה מטען ועליה להחזיר לה מטען.
לעומתה, לאה טוענת שאינה חייבת. היא רק חיברה את הפלאפון שלה למטען שנשאר באותו מקום בדיוק, גניבת המטען של רחל היתה מתרחשת גם לולא שחיברה את הפלאפון שלה.
♦
תשובה
עלינו לדון בכמה עניינים:א. האם יש ללאה דין של "שואל" החייב באונס ובגניבה ואבידה?
ב. מה הם האופנים להחלת דיני שואל, והאם אדם נעשה שואל אף ללא קנין משיכה?
ג. האם יש השפעה לכך שהמטען נגנב מאותו המקום שהמשאילה השאירה אותו?
ד. בחירת המקום להשארת המטען נעשתה ע"י המשאילה, האם יש כאן פשיעה מצידה שגרמה לגניבה? ואם כן, האם הדבר משנה את הדין?
ה. האם שאילת מטען פלאפון שדרך שימושו במחובר לקיר דינו כשואל "קרקע" או "בית", או כדין שואל מטלטלים?
♦
א. דין שואל
הדין הבסיסי של 'שואל' פשוט וידוע, שהוא החמור מבין ארבעת השומרים וחייב על גניבה ואבידה ואפילו על אונסים, למעט מתה מחמת מלאכתה. דינו מפורש בפסוקים, שנוי בש"ס, ומשולש בשו"ע. מפורש בתורה (שמות כב, יג): "וכי ישאל איש מעם רעהו ונשבר או מת בעליו אין עמו שלם ישלם". וכן במשנה (ב"מ צג ע"א): "ארבע שומרים הן: שומר חנם והשואל, נושא שכר והשוכר. שומר חנם נשבע על הכל, והשואל משלם את הכל". והובא להלכה בשולחן ערוך (חו"מ שמ, א): "השואל מחבירו בהמה או מטלטלים ונאנסו בידו, כגון שמת או נשבר או נשבה, חייב. ואין צריך לומר שחייב בגניבה ואבידה".♦
ב. ממתי השואל מקבל אחריות שמירה?
במקרה שלנו, לאה ביקשה מרחל רשות לחבר את הפלאפון שלה למטען של רחל, שכבר היה מחובר לשקע החשמל הקבוע בקיר. האם היא מוגדרת כ"שואלת" שקיבלה עליה אחריות שמירה?הגמרא (ב"מ צט ע"א) אומרת: "כדרך שתקנו משיכה בלקוחות - כך תקנו משיכה בשומרים".
מבואר שכדי לקבל דין 'שומר' שיש עליו אחריות שמירה, צריך קנין. ואם לא עשה קנין אלא קיבל שמירה בפיו או שאמר "הנח לפני" ונסתלקו הבעלים משמירתו, בזה נחלקו הראשונים: לדעת הרא"ש והתוספות חייב, אולם לדעת הרמב"ם פטור ללא קנין ואינו חייב עד שימשוך (טור רצא, ד).
להלכה פסק השו"ע (שם, סע' ד) את דעת הרמב"ם: "השואל בהמה, חייב במזונותיה משעה שמשכה עד סוף ימי שאלתה".
במקרה שלנו, השואלת לא עשתה קנין, שהרי לא הגביהה או משכה את המטען ממקומו אלא רק חיברה אליו את הפלאפון שלה.
אולם הרמ"א הגיה ופסק את שיטת התוס': "ויש אומרים דלא בענין משיכה, אלא מיד שנסתלקו הבעלים (טור כדעת הר"י והרא"ש)".
במקרה שלנו, הבעלים הסתלקו מהחפץ בידיעת השואלת, ולכן, לפי דעת הרמ"א יש לה דין שואלת. וכתב הש"ך (ס"ק ט) שהמוחזק יכול לומר 'קים לי' כדעת השו"ע שפסק כרמב"ם.
ברם, מסוגיית הגמ' (ב"מ שם) משמע שלשואל יש אופן נוסף להתחיל להתחייב בדיני השומרים: "אמר רב הונא: השואל קרדום מחבירו, בקע בו - קנאו. לא בקע בו - לא קנאו".
כלומר, השואל מקבל הגדרת 'שומר' מן הרגע שהתחיל להשתמש בחפץ.
והש"ך (ס"ק ח) הוסיף אופן נוסף: "ועוד העליתי לעיל סי' ע"ב ס"ד ס"ק ל' דמי שהפקיד כלי אצל חבירו, בין שהוא שומר חינם או שומר שכר, ואחר כך נתן לו רשות להשתמש בו, הוי שואל אף על פי שעדיין לא נשתמש בו".
הרי לנו שנתינת רשות שימוש לדבר הנמצא ממילא ברשות שומר חינם או שומר שכר, הופכת אותו לשואל.
ונמצא שיש ארבעה אופנים בהם השואל נעשה שומר שחייב במקרי אונס וכו':
א. עשה קניין (כגון משיכה או הגבהה).
ב. התחיל להשתמש בחפץ.
ג. הבעלים הסתלקו מהחפץ. ובזה יש מחלוקת ראשונים, וכן מחלוקת שו"ע ורמ"א.
ד. שומר שכר או שומר חינם שמקבלים רשות שימוש.
לכאורה, במקרה שלנו יש לה דין 'שואל' לכל הדעות, משום שהיא התחילה להשתמש במטען, ולכן חייבת באונסים וכל שכן בגניבה.
♦
ג. שואל בבית המשאיל
ברם, יש לפקפק מסיבה אחרת. מדובר שהשואל לא הזיז את החפץ מהמקום שהניחו המשאיל, והוי כשואל בבית משאיל. כאמור, זו טענת השואלת, שאומרת שהמטען נגנב מהמקום שהמשאילה עצמה הניחה אותו.כאשר שומר מסר לשומר אחר, הדין הוא שאם המסירה לא מיעטה את דרגת השמירה (כי השומר השני חייב באותה דרגת שמירה, כגון שומר שכר שמסר לשומר שכר), וגם הוא שומר שהבעלים עצמו רגיל להפקיד אצלו, אם הפיקדון נאנס - השומר הראשון פטור. לכאורה, גם כאן, אם בעלת המטען הניחה אותו במקום מסוים ומשם נגנב, הרי זה נחשב כמקום שרגילה להפקיד אצלו.
ועוד, השולחן ערוך (חו"מ רצא, ט) פסק את דעת רבא (ב"מ לו ע"ב): "פשע השומר חינם ולא שמר הבהמה כראוי, ויצאה לאגם ומתה שם כדרכה, פטור, אף על פי שתחילתו בפשיעה לענין זאבים וגנבים ואם טרפה זאב או נגנבה משם היה חייב, עכשיו שמתה כדרכה פטור, שלא גרמה לה יציאתה".
טעמו של רבא הוא משום דאמרינן: "מלאך המות, מה לי הכא ומה לי התם?". כלומר, מיתת הבהמה היתה מתרחשת בכל מקרה ולא נבעה מחמת פשיעת השומר, ולכן הוא פטור. ברם, הפטור הוא רק כשמדובר בשומר חינם, אך אם מדובר בשומר שכר או שואל, והפרה יצאה לאגם ונגנבה ומתה כדרכה בבית הגנב, השומר חייב. ואין אומרים שבין כך ובין כך היתה מתה כדרכה, משום שמשעת גניבה חשובה היא כאבודה מן הבעלים, הלכך, החיוב בא לו על שעת הגניבה.
הריטב"א (ב"ק יא ע"ב) התקשה, מדוע השואל חייב? הרי גם כאן שייכת הסברא של רבא "מלאך המות, מה לי הכא ומה לי התם", שהרי אף בבית המשאיל היתה מתה כדרכה! הריטב"א תירץ שהמשאיל יכול לומר לשואל 'מזלך גרם', שאילו לא היתה מתה הרי היית משתמש בה כל ימי שאילתה, ועתה, מזלך גרם שלא תשתמש בה ולכך מתה.
בעקבות כך, כתב הצל"ח (ב"מ לו ע"א ד"ה והך): "ולפי זה לרבא אף שמתניתין הוי מיירי שהשואל היה משתמש במקום ההוא שהיה משתמש בו השוכר וליכא שינה הבלא, אפילו הכי פריך רבי אבא בר ממל שפיר לרבי אמי על רבי יוחנן ממתניתין…".
נמצא, שאין מקום לפטור את השואל אף שהאונס או הגניבה התרחשה בבית המשאיל עצמו. ועיין גם בשער משפט (עב ס"ק לח) שכתב: "מכל מקום כיון דחזינן דשואל חייב בכל דוכתי אף במתה כדרכה, אף דמלאך המות מה לי הכא ומה לי התם, ובלאו הכי היתה מתה בבית המשאיל, מכל מקום חייביה רחמנא, ואם כן הכא נמי כיון דראובן השאיל לו משכונו ללוות עליו הוה ליה שואל גמור וחייב באונסין אף היכא שאונס הזה היה אירע בבית המשאיל גם כן".
המאירי (ב"מ שם) תירץ את קושיית הריטב"א באופן אחר, וזו לשונו: "ומכל מקום אין זה כלום, שמכל מקום כל שלא אחז בה מלאך המות ברשות שואל היא לכל צרכי מלאכתו, ומעתה, אף כשמתה הוא נתחייב בה, שכבר קנאה ונתחייב כיוצא בה לבעלים".
ובנתיבות המשפט (שמ ס"ק ח) הסתפק בשואל שלא משך וגם הבעלים לא נסתלקו מן השמירה והשתמש בה, כגון ששאל ספסל לישב עליו בחצר המשאיל ונאנס בידו, האם מתחייב, או אם שאל ספר ללמוד ממנו בלא משיכה והגבהה, ונאנס מידו, האם התחייב. והעלה הנתיה"מ שבוודאי הוא חייב על כך, מטעם הגמ' (ב"מ צט ע"א) הנ"ל, שתחילת שימוש היא שלב מחייב אף שלא נעשה קניין, והביא את השטמ"ק (שם) שכתב שקבלת ההנאה של השואל היא ככסף ובהנאה זו הוא מחייב עצמו באחריות, ותחילת שימוש היא כקבלת כסף, ואפילו ברשות משאיל.
♦
ד. אונס מחמת המשאיל
ועוד יש לדון, מה הדין באונס שקרה לשואל, אך האונס לא קרה מחמת השואל אלא מחמת המשאיל עצמו?על חיובו של השואל באונס, כתב הרמ"א (שמ, א): "דוקא שאירע האונס מכח השואל; אבל אם אירע האונס מכח המשאיל, פטור. ולכן, מי שיש לו משכון אצל גוי והשאילו לחבירו ליקח עליו עוד מעות, ונשרף המשכון, פטור השואל, דהא בלאו הכי היה נשרף מכח המשאיל (מרדכי פרק השואל)".
במקרה שלנו, המשאילה היא זו שבחרה את מקום חיבור המטען לשקע, האם נכון להגדיר שהאונס הוא מחמתה?
דין הרמ"א מקורו במרדכי (ב"מ שעא), ובנתיבות המשפט (ס"ק א) תמה מאד על הרמ"א, מדוע פטור השואל באונס כזה? הרי הוא חייב בכל אונס אפילו אם מתה הבהמה, למרות שהיא היתה יכולה למות גם בבית המשאיל (דמלאך המוות מה לי הכא מה לי התם)? ועוד, שאם כן, מדוע היתה צריכה התורה למעט קרקעות מחיובי השומרים? הרי הקרקע עומדת במקום אחד והאונסים אינם מחמת השואל?
הנתיה"מ כתב שדברי המרדכי נאמרו דווקא לעניינו, שם דובר במשכון שממילא היה צריך להישאר ברשות הגוי לזמן קצוב והמשאיל לא יכול היה ליטלו משם קודם הזמן, והשואל ביקש ללוות על המשכון בתוך אותו הזמן, ונשרף המשכון בבית הגוי. רק במקרה זה השואל פטור, משום שלא משכו ולא עשה קנין ולא נעשה חיסרון למשאיל, כיון שממילא היה נשאר אצל הגוי. אבל אם המשאיל היה יכול ליטלו מהגוי ומחמת השואל נשאר המשכון אצל הגוי, השואל חייב אף ללא משיכה, משום שכל הנאה שלו, והוי כהתחיל להשתמש בחפץ השאול.
אם כן, לדינא יש מחלוקת בהבנת המרדכי: הרמ"א למד ממנו לפטור את השואל בכל מקום שהאונס בא מחמת המשאיל, ואילו הנתיה"מ סובר שהשואל חייב גם בזה, אלא אם כן היתה פשיעה מצד המשאיל, כגון שהשאיל פרה שמתה מחמת מלאכתה.
ועיין בערוך השלחן (שמ, ד-ה) שיישב את הרמ"א מקושיית הנתיה"מ, וכתב: "ונראה לומר דדבר גדול השמיענו (הרמ"א) בזה, דהנה בסימן ש"ז סעיף ח' נתבאר דלפעמים משלם המשכיר להשוכר, כגון ששכר מחבירו פרה לזמן ובתוך הזמן שאלה המשכיר מהשוכר ומתה באונס, חייב המשכיר לשלם להשוכר, כיון דהוא חייב באונסים והשוכר פטור. ולפי זה, יש לומר דכל שכן בשואל, כשבתוך זמן שאילתו שכרה המשאיל ממנו ומתה ברשות המשאיל באונס שצריך השואל לשלם לו, כיון דהמשאיל הוא שוכר ופטור מאונסים. ולזה השמיענו רבינו הרמ"א דמכל מקום השואל פטור, מפני שהתורה לא חייבתו להשואל רק אם ברשותו מתה ולא ברשות המשאיל... אבל בשואל, כשמתה ברשות המשאיל, פטור השואל אף שהמשאיל לא נתחייב בזה מפני עצם שמירתו, ואף על גב דכששאלה לעשות מלאכתו בבית המשאיל ומתה שם ודאי דחייב, זהו מפני שעכ"פ הבהמה היא בכחו ורשותו של השואל, אבל כששאלה ומסרה להמשאיל לשמרה או ששכרה ממנו פטור השואל ומקרא ילפינן לה".
בשו"ת צדקה ומשפט (חו"מ סי' מג) לרב צדקה חוצ'ין פסק כדעת הרמ"א: "ועוד טעם אחר יש לפטור לראובן והוא ממ"ש הרב בעל המפה (בסי' ש"מ) שעל מה שכתב מרן דשואל חייב באונסין, וז"ל ודוקא שבא לו האונס מכח השואל אבל אם אירע האונס מכח המשאיל פטור ע"כ. וא"כ בנ"ד שאירע האונס מכח המשאיל, שהוא קשרו ולא קשרו קשר של קיימא, שאילו היה קושרו קשר של קיימא לא היה יכול להתיר הקשר ולא היה אוכל חטים, ואם כן מחמת פשיעתו מתה".
כלומר, הצדקה ומשפט פטר את השואל משום שמי שקשר את הבהמה היה הבעלים עצמו, ולכן, קשירתו באותו אופן (שהיה קשר חלש) היא שגרמה לבהמה להתנתק ולאכול חיטים של אחר. גם בנידון דידן, המשאילה עצמה חיברה את המטען לקיר באותו מקום שממנו נגנב לאחר מכן, ונחשב לפשיעה של הבעלים.
אם כן, בנידון שלנו, מדובר באונס שהתרחש מחמת המשאיל ובמקומו של המשאיל, ולכאורה במחלוקת הרמ"א והנתיה"מ.
♦
ה. האם מטען דינו כקרקע או בית
האם שאילת מטען לטלפון סלולרי, שדרך שימושו במחובר לקיר דינו כשואל "קרקע" או "בית"?בפרשת השומרים (שמות כב, ו) כתוב: "כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור", וחז"ל (ב"מ נז ע"ב) דרשו ב'כלל ופרט' שדין השומרים חל בדבר הדומה לפרט, דהיינו דבר המטלטל וגופו ממון, יצאו קרקעות שאינן מטלטלין, וכן עבדים ושטרות והקדש. נמצא, שאין מן התורה חיוב דיני שומרים בקרקעות. הדין הובא להלכה בשולחן ערוך (חו"מ שא, א): "ג' דינים האמורים בתורה בארבעה שומרים, אינם לא בקרקעות... שומר חנם אינו נשבע, נושא שכר או שוכר או שואל אינם משלמים".
וכן בסי' צה (סעיף א) כתב השו"ע שבקרקעות אין שבועת השומרים, והוסיף: "ואפילו אם פשעו בהם ונאבדו פטורים מלשלם, לא שנא שומר חינם או שומר שכר או שואל".
אולם מה הדין בדבר המחובר לקרקע, האם דינו כקרקע?
לשאלה זו יש נפק"מ במגוון נושאים: טומאה וטהרה, סתירה בשבת, מכירת קרקע, גדרי קניינים, שבועות, עבודה זרה, הכשר זרעים, הכשר מקוה, שחיטה, כתיבת פרוזבול, כתיבת גט ועוד. כמובן, יתכן שדבר מסוים יחשב כקרקע לעניין אחד, וכמטלטלין לעניין אחר, והראשונים והפוסקים עמלו לסדר ולהגדיר את הדין בכל נושא.
גם בנידון שלנו, דהיינו דיני השומרים, יש לדון האם חלים דיני השמירה על דבר המחובר לקרקע.
השו"ע בסי' שא (סעיף ה) כתב: "המוסר לחברו לשמור דבר המחובר לקרקע, דינו כקרקע, אפילו ענבים העומדים ליבצר".
דין זה מוסכם משום שמדובר על דבר שהיה מחובר לקרקע מעיקרו, אולם מה הדין בדבר שהיה תלוש ולבסוף חיברו?
המרדכי (שבועות סי' תשעג) הביא את דברי הגמרא, וכתב: "ומכאן יש להוכיח שהשואל בית מחבירו ונשרפה שהוא פטור". הרמ"א בהגהתו (שא, א) הביא זאת להלכה: "השואל בית ונשרף, פטור לשלם, דהוי ליה קרקעות".
והסמ"ע (ס"ק ה) מדגיש שמאחר שמדובר בקרקעות השואל פטור אפילו אם השריפה נבעה מפשיעה שלו ומכוחו.
השו"ע חזר על דין מיעוט הקרקעות גם בסי' צה (סעיף א) בדיני השבועה, והרמ"א שם הביא מחלוקת האם דבר תלוש שחיברו לקרקע דינו כקרקע: "יש אומרים דתלוש ולבסוף חברו בקרקע לאו כקרקע דמי (טור בשם עיטור); ויש חולקין. ולכן אם שאל בית ונשרף, פטור מלשלם (מרדכי פרק הדיינים). ועיין לקמן סימן שא".
הש"ך (ס"ק ח) מעיר שלגבי בית אין מחלוקת ולכו"ע נחשב כקרקע, המחלוקת היא רק לגבי כותל העומד בפני עצמו. מכל מקום, הרמ"א מביא מחלוקת לגבי חלות דיני השומרים על דבר המחובר לקרקע.
הגר"א (צה ס"ק י-יא) מבאר את סברות המחלוקת: יש הסוברים שכל המחובר לקרקע הוא כקרקע, משום שהסיבה שקרקע נתמעטה מדיני השומרים בכלל ופרט היא מפני שאינה מיטלטלת כמו כסף וכלים, וטעם זה שייך גם במחובר לקרקע. אולם החולקים סוברים שיש לחלק בין מחובר מעיקרו לבין היה תלוש וחיברו, שבדבר המחובר מעיקרו, אפילו עומד להיתלש כגון ענבים העומדות להיבצר, דינם כקרקע.
העולה לנו: דבר המחובר לקרקע מעיקרו דינו כקרקע אפילו עומד להיתלש, אולם דבר שהיה תלוש מעיקרו וחיברו, נתון במחלוקת ראשונים. בקצות החושן (צה ס"ק ג) ביאר לגבי בית שיש לחלק - לענין שבועה אין דינו כקרקע, אולם מבחינת דיני הקניינים דינו כקרקע, משום שנקנה בקנין אגב.
בנידון שלנו, מטען חשמלי ושאר מכשירי החשמל, דרך שימושם היחיד הוא במחובר לקרקע, אולם מאידך, במהותם הם מטלטלין שנועדו ליטלטל ממקום למקום, להתחבר ולהתנתק כל הזמן. לכן, יש מקום להסתפק לגביהם.
ראינו בעניין חיבור מכשירי חשמל בשבת, שלדעת החזון איש (או"ח נ, ט) יש בזה משום מלאכת בונה דאורייתא משום שהוא מחובר לבניין והוי כבונה בקרקע.
ועוד, יש מחלוקת אחרונים האם כלי המחובר לקרקע טעון טבילה, בשו"ת ושב יעקב (סי' לא) פוטר, ואילו החתם סופר (על שו"ע יו"ד קכ ס"ק ו) מחייב. בעקבות מחלוקת זו, ראינו פוסקים (חלקת יעקב יו"ד סי' מא) שפוטרים כלי חשמל מטבילת כלים, היות ודרך שימושם במחובר ולכן דינם כקרקע שאינו מקבל טומאה, ושמעתי שכך הוא מנהג ירושלים (הג"ר בן ציון אבא שאול). וזו גם היתה דעתו של הגר"ע יוסף מעיקר הדין - בהליכות עולם חלק ז עמ' רסו, הביא דעת הסוברים שאין צריך טבילה מפני שהכלי עובד רק כשהוא מחובר לחשמל ונחשב מחובר לקרקע, וצירף להם עוד כמה פוסקים הסוברים שכלים הקבועים במקומם (כמו מצנם וקומקום שעומדים במקומם ולא משמשים בשעת הסעודה) אינם צריכים טבילה כי אינם נקראים כלי סעודה. ולא דחה דעה זו, וסיים "וטוב להחמיר לטבול" ומשמע שמעיקר הדין התיר.
ברם, נראה שדעת רוב הפוסקים שאין לפטור מטעם זה. בשבט הלוי (ב, נז אות ג) נשאל על טבילת מיחם, וכתב: "ואל ישיאך לבך להתיר על פי מי שרצה לומר דכיון דמחוברים ע"י החוט לכותל נקרא כלי המחובר לקרקע שפטור מן הטבילה, דלענ"ד זה הבל ורעות רוח, דהא גופא דכלי תלוש שחברו לקרקע דפטור מן הטבילה גם כן מפוקפק (ועיין ביד אפרים יו"ד שם ובס' ערוך השולחן שם סל"ט ובד"ת ס"ק ה'). והא דידן פשיטא דעל פי הלכה לא נקרא מחובר לענין זה לפטרו מטבילה ואין להאריך בפשוט".
ובשו"ת משנה הלכות (ט, קסב) נשאל לגבי טוסטר והעלה שחייב טבילה, וכתב: "והנה חכם אחד רצה לפטור מטבילה מטעם שהטאוסטער מחובר הוא בקרקע ע"י חוט החשמלי וכיון שמחובר לקרקע אינו מקבל טומאה. ובאמת כי שגגה היא, חדא דמה שמחברו ע"י חוט להחשמל, פשוט דלא נקרא בשביל זה מחובר לקרקע. ועוד דהא טבילה של כלים אינה משום קבלת טומאה אלא הוא משום גירות דיוצאת מטומאת עכו"ם לקדושת ישראל, ועיין מרן חת"ס סימן ק"כ הנ"ל שכתב להדיא כן... הנה מבואר דאפילו העשוי לחברו קבוע בקרקע באמת נמי פליג החת"ס ז"ל דאינו פוטר מטעם זה מטבילה, וכל שכן בחוט החשמל שכו"ע מודי בזה דלא מקרי מחובר לקרקע".
גם האגרות משה (יו"ד ג, כד) שנשאל לגבי טוסטר, כתב להתיר מטעם אחר, והמנחת יצחק (ה, קכו) חיפש טעם אחר לפטור כלי חשמל ע"י נתינה לגוי, וכן בשו"ת בצל החכמה (ה, ה). ובספר טבילת כלים (פרק ד הערה כד) כתב שהגרש"ז אוירבך סמך על שיטת המתירים רק בצירוף פירוק הכלי באופן שהרכבתו תתאפשר רק ע"י אומן.[2]
לפי זה, השואלת מטען שהיה מחובר לקיר דינה לחלק מהפוסקים כשואלת דבר המחובר לקרקע, שפטורה מדיני השומרים. אמנם היא מחויבת בשבועת היסת (שו"ע חו"מ צה, א), אך בשבועת היסת צריך טענת ברי של התובע (סמ"ע שם ס"ק ז) וכאן התובעת אינה יודעת מה קרה למטען. לכן, אין כאן מקום לחיוב שבועה כלל.
ברם, בפשטות נראה לומר שמטען דינו כמטלטלין וכך היחס המקובל אליו. דעת החזון איש לא התקבלה לגבי חשמל (יש מן הפוסקים שחלקו על דבריו, כמו היביע אומר [ח"ז או"ח סי' לו אות ג], או רק חששו לשיטתו, כמו הגרש"ז [ראו בספר רפואה מציאות והלכה, עמ' 45, דברים שנוסחו בהסכמת הגרש"ז]). וגם הדעה המחשיבה מכשירי חשמל ככלי קרקע אינה הדעה הרווחת. ובמיוחד, מטען גרע אפילו משאר מכשירי חשמל שבדרך כלל קובעים לעצמם מקום, מאחר שדרך האנשים לישא את המטען עמם ומטלטלים אותו ממקום למקום.
♦
סיכום
א. שואל חייב באונס ובגניבה ואבידה.ב. שואל מתחייב מרגע שהתחיל להשתמש בחפץ, אפילו אם לא עשה קניין.
ג. שואל חייב באונס אפילו אם האונס התרחש בבית המשאיל.
ד. אם האונס נגרם מכח המשאיל, נחלקו הפוסקים האם השואל חייב.
ה. שואל פטור על שמירת קרקע והמחובר אליו, אולם דבר תלוש שלבסוף חיברו נתון במחלוקת האם דינו כקרקע, ודין כלי חשמל נתון במחלוקת, ונטיית רוב הפוסקים לדונו כמטלטלין.
♦
העולה לדינא
באופן הפשוט, לאה השואלת התחייבה בחיובי השומרים כדין שואל מרגע שחיברה את המטען שלה, ולכן היא חייבת על גניבה.עם זאת, יש לפקפק שמא הגניבה נחשבת כמי שהתרחשה מכח המשאילה שהניחה אותו שם, ותלוי האם היתה פשיעה מצידה של לאה, שהניחה את הפלאפון והמטען ללא השגחה. עוד יש לפקפק שמא יש להחשיב את המטען ככלי המחובר לקרקע שדינו כקרקע ולא חלים עליו חיובי שמירה.
למעשה, מחמת שני הספיקות הללו קשה לקבוע חיוב גמור, ומאידך, הם ספיקות קצת רחוקים, משום שעל הרוב נראה לפטור בהם. לכן, נכן בעיניי לפשר ביניהן, שתשלם לה מחצית מסכום העלות של מטען כזה הנמכר ביד שניה.
♦ ♦ ♦