ישיבת תורת החיים - יד בנימין
חיוב הבן לשמוע בקול אביו ואמו בדבר שאינו נוגע אליהם
מצות כיבוד אב ואם ומוראם
חייב כל אדם לכבד את אביו ואמו וליראה מהם, שנאמר: "כבד את אביך ואת אמך" ונאמר: "איש אמו ואביו תיראו". ובגדרי המצוה אומרת הגמרא (קידושין לא:): "ת"ר: איזהו מורא, ואיזהו כיבוד? מורא - לא עומד במקומו, ולא יושב במקומו, ולא סותר את דבריו, ולא מכריעו; כיבוד - מאכיל ומשקה, מלביש ומכסה, מכניס ומוציא" ע"כ.ויש לדון האם הבן חייב לעשות רצון אביו ולשמוע בקולו, כאשר אין הדבר נוגע לאביו, ונברר דין זה בע"ה.
♦
הגמרא ביבמות
והנה בגמרא ביבמות (ג:) מובאת דרשה על המילה "עליה" שבפסוק "יְבָמָהּ יָבֹא עָלֶיהָ וּלְקָחָהּ לוֹ לְאִשָּׁה" שהיבם אינו מייבם אם אלמנת אחיו היא אחות אשתו. והגמרא הקשתה שלכאורה אין צריך דרשה זו, דודאי אסור ליבם את אחות אשתו, דמניין שעשה ידחה כרת?! ומנסה הגמרא (ה:-ו.) ללמוד מכיבוד הורים, שעשה של כיבוד הורים דוחה שבת שהיא בכרת, "דתניא: יכול יהא כבוד אב ואם דוחה שבת? ת"ל: איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו, כולכם חייבין בכבודי" ומכאן אנו למדים שעשה דוחה כרת, דאילו לא היה לימוד מפורש לאסור - כיבוד הורים היה דוחה אפילו שבת, שהיא בכרת. ודוחה הגמרא, שחילול השבת האמור בדרשה היינו מחמר, שהוא לאו ואינו כרת[2]. מקשה הגמרא, דאם אכן כיבוד הורים אינו דוחה מחמר בשבת, אולי נלמד מכאן שעשה אינו דוחה לא תעשה[3]?! ועונה הגמראג): "מה להנך שכן הכשר מצוה". ונחלקו הראשונים בהסבר משפט זה, כדלהלן.♦
שיטת[4][5]רש"י
רש"י (על אתר) פירש שהגמרא חוזרת להבין שהברייתא דיברה על איסורי כרת של שבת ולא על מחמר[6], ובאמת אנו למדים מכאן שעשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת, אבל אין זה עונה לשאלה בה התחילה הגמרא מניין שיבום דוחה ערוה, משום שבכיבוד הורים העשה הוא הכשר מצוה, כלומר, לא ניתן לקיים את העשה בלי לעבור על הכרת, אבל ביבום, ניתן לקיים את העשה בלי לעבור על הכרת, והיינו על ידי חליצה.♦
קושיות על שיטת רש"י
והקשו תוספות (שם ד"ה שכן הכשר, בשם ר"י) כמה קושיות על דברי רש"י[7]. א. במקום שאין יבום עולה אין חליצה, ואם אסור לייבם – אין חליצה, ולא ניתן לקיים את העשה! ב. חליצה במקום יבום אינה מצוה, ואם כן, היבם אינו מקיים את המצוה בלי לעבור על הכרת. ג. לפי רש"י יוצא למסקנה שהכשר מצוה דוחה לא תעשה שיש בו כרת, ואילו עשה גמור כן דוחה לאו שיש בו כרת, ואילו אליבא דאמת לא קיימא לן כן, דבגמרא לקמן איתא (ח.): "רבא אמר: ערוה לא צריכא קרא, דאין עשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת"[8].♦
שיטת תוספות
ולכן פירשו תוספות (בשם ר"י ור"ח, ולפנינו אין ר"ח על יבמות) שהגמרא לא חוזרת להבין שהברייתא דיברה על איסורי כרת של שבת, אלא היא נשארת בהבנה שהברייתא דיברה על מחמר, אבל מה שהיה קשה - שעשה לא דוחה לא תעשה ואולי כך יהיה הדין בכל המצוות, אינו קשה, מפני שמחמר אינו עצם המצוה, שהרי אין הוא מכבד בהם את אביו, אלא רק מכשיר והכנה למצוה, ובכדי שעשה יבטל לא תעשה זה צריך להיות העשה עצמו ולא רק הכשר מצוה.והנפק"מ במחלוקת זו (ואולי אף שורש המחלוקת) היא החיוב לשמוע בקול אביו כשאין הדבר נוגע לאביו, דלפי רש"י יש חיוב גמור לשמוע בקול אביו, ולכן כשהוא מבשל ושוחט בשבת – הוא מקיים מצות כיבוד הורים, וזה היה אמור לדחות את הכרת, אלא שיש לימוד מיוחד כדי שכיבוד הורים לא ידחה אותו. לפי תוס' וסיעתם אין חיוב לשמוע בקול אביו כשאין הדבר נוגע לאביו, ולכן מחמר בשבת לצורך אביו אינו מקיים בזה מצות כיבוד הורים, אלא רק הכשר מצוה, ולכן אין כאן דחייה של ה'לא תעשה', אף על פי שבד"כ עשה דוחה לא תעשה[9].
וכדברי התוספות כתבו הרמב"ן, הרשב"א, הריטב"א (שם), הרא"ש (תוס' רא"ש שם) המאירי (שם ה:) ורבינו ירוחם (נתיב א ח"ד דף טו).
אמנם, נראה שהראשונים הללו מודים שאף על פי ש"אין זו עיקר מצות כיבוד" (לשון הריטב"א), יש מצוה לשמוע בקול אביו, אבל אין זו חובה[10].
♦
האם גוף מצות כיבוד הורים דוחה לאו כשאינה הכשר מצוה אלא מצוה ממש
לכאורה לפי שיטת הראשונים הזו, יוצא שהסבר הגמרא הוא שהיה קשה לגמרא שאולי נלמד מכיבוד הורים שאינו דוחה 'לא תעשה', שגם כל מצוות עשה אינן דוחות לאוין! וענתה הגמרא שכיבוד הורים הוא רק הכשר מצוה ולכן הוא לא דוחה, אבל מצות עשה ממש - דוחה. ומשמע שגם במצות כיבוד הורים עצמה, רק הכשר מצוה אינו דוחה לאו, אבל גוף המצוה – דוחה לאו, דאל"כ הדרה קושיה לדוכתא, ואולי נלמד מכיבוד הורים שאפילו המצוה ממש אינה דוחה 'לא תעשה' שגם כל שאר מצוות עשה אינן דוחות.אולם, כתבו התוס' בסוף דבריהם, וכ"כ הרא"ש והמאירי, שגם גוף מצות כיבוד אינה דוחה לא תעשה, ולכאורה קשה מהנ"ל.
ותירצו תוס': "והיינו משום דברוב ענייני כיבוד רגילים להיות על ידי הכשר מצוה קאמר רחמנא דלא דחי בכל ענין, והשתא לקמן פריך שפיר הכשר מצוה תיפוק לי מהתם דלא דחי, ואם אינו ענין להכשר מצוה תניהו ענין לגוף מצוה" ע"כ. כלומר, מפני שמצות כיבוד הורים באופן פשוט היא הכשר מצוה – לא לומדים מכאן לכל המצוות, וזו דחיית הגמרא. אכן, גוף מצות כיבוד נספח להכשר המצוה, ולכן גם גוף המצוה לא דוחה לא תעשה, ואין להקשות "ליגמר מהכא דלא לידחי", כי מצות כיבוד הורים כמצוה היא רק הכשר (ושוב, אע"פ שגם גוף המצוה אינו דוחה). וכיו"ב כתב הרא"ש, וכן צריך לומר בדעת המאיריט).
♦[11]
הגמרא בבבא מציעא
ובמשנה בבא מציעא (לב.) שנינו: "ואם היתה [האבידה] בבית הקברות - לא יטמא לה. אם אמר לו אביו היטמא או שאמר לו אל תחזיר - לא ישמע לו" ע"כ, ומפשט המשנה משמע שאין הבן שומע לאביו דוקא משום שאביו אמר לו לעבור עבירה, אבל אם לא היה הדבר עבירה – היה הבן חייב לשמוע בקול אביו, ואפילו שאין הדבר נוגע לאביו.[12]אכן, כתבו הרמב"ן, הרשב"א והריטב"א (על אתר וביבמות ו.) שמדובר בכגון שהאב אמר לו להיטמא על מנת להביא לו פירות מבית הקברות וכיו"ב, שיש בו כיבוד, וכן אל תחזיר אבידה אלא הבא אותה לי או עסוק בכבודי וכיו"ב. אבל אם אמר סתם היטמא ואל תחזיר, פשיטא שאינו שומע לו, שהרי אין בזה כיבוד.
♦
שיטת ר"ח והרא"ש
כאמור, הראשונים הנ"ל כתבו ביבמות שר"ח סובר כשיטת תוס', שהברייתא דיברה על מחמר. ואם כן, אין הבן חייב לשמוע בקול אביו. וקשה, שהרי בבבא מציעא (לב.) ר"ח פירש את המשנה כפשט לשונה (ולא כתב שמדובר במקרה שאמר לו האב לעשות הדברים לצורכו) ולכאו' משמע שסבר כרש"י, שהבן חייב לשמוע בקול אביו.והרב יהוידע ארציאל שליט"א[13] תירץ שלפי ר"ח אדם מצווה לשמוע בקול אביו, והברייתא אמנם מדברת על מחמר, כמו תוס', אולם אין מדובר במקרה שאביו אמר לו לחמר אלא במקרה שהוא מחמר על דעת עצמו כדי לכבד את אביו, ולכן זה רק מכשיר מצוה ולא עצם המצוה, אבל אם אמר לו אביו לחמר – אין זה הכשר מצוה אלא מצוה ממש.
ונראה שקשה לתרץ כן. חדא, לכאורה כשהגמרא אמרה "מה להנך שכן הכשר מצוה", זה מוסב לא רק על מחמר אלא גם על הברייתא, שאמרה במפורש "יכול אמר לו אביו הטמא או שאמר לו אל תחזיר", ואילו לפי הסבר זה היה הדבר צריך להיות גוף המצוה ולא הכשר מצוה. ועוד, נראה שהראשונים מביאים את כל שיטתם כפירוש ר"ח, ולא רק שחוזרים להבין שהברייתא דיברה על מחמר (דהיינו, נראה שכשכתבו "ונראין דברי ר"ח ז"ל שפירש" וכו' הכוונה לכל מה שכתבו אח"כ, שגם כשאמר לו 'אל תחזיר אלא עסוק בכבודי' הוי הכשר מצוה בלבד ולא מצוה ממש, וכשאמר לו 'אל תחזיר' סתם – אין זה מצוה כלל)[14].
והנה, הקושי הנ"ל בדברי ר"ח לכאורה קשה גם לדברי הרא"ש, שהרי הרא"ש עצמו פסק בבבא מציעא (פסקי הרא"ש פ"ב סי' כז) כלשון המשנה, וביבמות (תוס' הרא"ש יבמות ו.) כתב במפורש כשיטת תוס'. ובדעת הרא"ש לכאורה לא ניתן לתרץ כתירוץ זה, כי הוא כתב במפורש ש"אמר לו" זה הכשר מצוה ולא מצוה ממש.
ותירץ מו"ר הרב רועי סיטון שליט"א[15] שר"ח והרא"ש כתבו את הדין של המשנה בב"מ מפני שהוא ודאי נכון אף לשיטתם ביבמות, דלכ"ע אם אמר האב היטמא ואל תחזיר – אסור לשמוע לו. אמנם, הם סוברים שאין צריך לשמוע בקול האב, אף אם הבן אינו עובר בזה על מצוה (אא"כ הדבר נוגע לאביו עצמו), כמו שכתבו ביבמות, ומה שחידשו בבבא מציעא הוא שלא רק שאין צריך לשמוע לו, אלא שאסור לשמוע לו כאשר הוא אומר לעבור על דברי תורה.
♦
דעת שאר הראשונים
ונראה שאין הכרח לומר ששאר הראשונים שהעתיקו את המשנה בב"מ סוברים כרש"י, דיתכן שאף הם, כמו ר"ח והרא"ש, רק כתבו שאסור לשמוע לאביו לבטל מצוה, שזה מוסכם לכ"ע, אבל לא פסקו כרש"י ולא נחתו כלל לסוגיא שלנו. כן הוא ברי"ף (ב"מ יז:) הרי"ד (פסקי הרי"ד שם), או"ז (ח"ג פסקי ב"מ סי' צה) ור' יהונתן מלוניל (על הרי"ף שם).♦
כן נראה גם מתוס' במקום אחר וממהרי"ק
והתוס' (קידושין לב. ד"ה רב יהודה) כתבו: "מדקדק ר"י למ"ד משל בן אם נזדמן לו כיבוד אב ואבידת עצמו ואבידת חבירו כיצד יעשה?[16]... ונראה לר"י שיניח כבוד אביו ואבידת חבירו ויעסוק באבידתו, דהא דאמר כיבוד אב קודם היינו דוקא להניח לאביו לעשות רצונו בממונו לפי שזהו גוף הכיבוד אבל באבידתו כיון שאין האב נהנה באבידה עצמה אין הבן חייב להפסיד אבידתו בשביל אביו" ע"כ. ונראה שאף כאן סוברים תוס' שהחובה היא דווקא בדבר שהאב נהנה ממנו עצמו. וכ"כ מהרי"ק (שו"ת מהרי"ק סי' קסו)[17]: "ועוד, דעד כאן לא מיפלגי אם משל אב אם משל בן אלא בדבר דשייך האב בגווה פרנסת האב, שצורך גוף האב וקיומו, אבל במלתא דלא שייך בגווי' כי הכא, פשיטא דאין כח לאב למחות בבן, לא משום כבוד ולא משום מורא" וכו'.♦
שיטת החזו"א
והחזו"א (יו"ד קמט אות ח) כתב שאף לראשונים הללו הבן אינו חייב רק כאשר אין זה רצונו של אביו, אבל אם זה רצון אביו - רצונו של אדם כבודו וחייב לשמוע לו.♦
קושיות על שיטת החזו"א
ראשית, קשה על החזו"א שהבין מהתוס' (קידושין לא: ד"ה ר' טרפון) ש"רצונה זהו כיבוד" היינו שכל מה שרוצים אביו ואמו חייב הבן לעשות דזהו כבודם. והרי הסיפור שם הוא על ר' ישמעאל שאמו רצתה לשטוף את רגליו ולשתות את המים, ור' ישמעאל לא הסכים, ואמרו לו חכמים שרצונה הוא כבודה, והכוונה בפשטות היא שדבר ביזוי שהאב והאם רוצים בו – אינו ביזוי, ואין הבן צריך למונעו. אולם, לא נאמר בדברי התוספות שכל מה שרוצים הוא כבודם באופן שיהיה הבן מחויב לעשותו. ועוד, שבפשיטות הסיפור על ר' ישמעאל אינו מעיקר הדין כלל, וכל הכתוב שם הוא רק לפנים משורת הדין ובמידת חסידות.שנית, אם איתא ש"רצונה זהו כיבוד" וכל מה שרוצים זהו כבודם ואפילו בדברים שאינם נוגעים אליהם, כמו שכתב[18], כיצד זה בהמשך דבריו כתב "שהאב צריך לבטל רצונו מפני רצון בנו, בכה"ג, ואין הבן חייב בכיבוד זה, כמו שאינו חייב ליתן מתנות לאביו מפני שהאב חומד חפציו, ואפילו למ"ד משל בן אינו חייב בזה" ולשיטתו היה צריך לומר שאכן אם האב חומד חפציו עליו לתת לו ד"רצונו זהו כיבוד"! ואיך ניתן לומר שהאב יבטל רצונו, הרי אם זה רצונו זה כבודו!
שלישית, לפי דברי החזו"א לא ברור מה כוונת הראשונים כשכתבו שאין צריך לשמוע בקול אביו בדברים שלא נוגעים לאביו, שהרי אם האב מבקש מבנו לעשות דבר מה, כנראה שהוא רוצה זאת, ולא מסתבר שאב יבקש מבנו אם אינו רוצה, ומה באו הראשונים לחדש?
רביעית, החזו"א הולך בשיטת הראשונים החולקים על רש"י, ולשיטתם כיבוד הורים אינו דוחה לא תעשה רק משום שהוא הכשר מצוה. ולפי החזו"א שזה הכשר מצוה רק כשאין לאב רצון, אבל כשיש לאב רצון – זו מצוה ממש ולא הכשר מצוה, נמצא שכשיש לאב רצון הרי זה דוחה לא תעשה[19]. ולא יתכן שהחזו"א בא לומר זאת.
♦
סיכום
רוב הראשונים (תוס' בשם ר"ח ור"י, הרמב"ן, הרשב"א, הריטב"א, הרא"ש, המאירי ור' ירוחם) הסבירו את הגמרא ביבמות וממילא גם את הגמרא בבבא מציעא שאין חובה לשמוע בקול אביו, והחובה היא להאכילו ולהלבישו וכו'. רש"י סובר שיש חובה לשמוע בקול אביו, אולם לכאורה שיטתו קשה. החזו"א סובר שרצונו של אדם כבודו, ומה שכתבו הראשונים שאין צריך לשמוע לאביו היינו כשאין לאב רצון בזה, אולם לכאורה קשה לומר כן מכמה טעמים.ולמסקנה נראה שיש לנקוט כשיטת רוב הראשונים הנ"ל, שאין חובה לשמוע בקול אביו בדבר שאינו נוגע לאביו. וכן נראה שקשה לקבל את שיטת החזו"א הנ"ל, ונראה שיש לנקוט בזה כמ"ש מהרי"ק (שו"ת מהרי"ק סי' קסו) ש"במלתא דלא שייך האב בגווה פשיטא דאין כח האב למחות ביד בנו". אמנם, אם האב יתבזה ע"י מעשה הבן או יצטער מאוד – חייב הבן לקיים דברי אביו ונחשב הדבר לנוגע באביו. וכן העלה הגר"מ אליהו זצ"ל (פס"ד רבניים ח"ז עמ' 10).
אמנם, ודאי שאם הבן שומע לאב אף על פי שאינו חייב – מצוה יש בידו. וכן ודאי שמוטל על הבן להחזיק במידת הכרת הטוב, ולידע כמה אביו ואמו השקיעו וטרחו למענו, ועליו להשתדל ביותר להיכנס עמהם לפנים משורת הדין, ואף בדברים הכרוכים בטרחה, ולשמחם ולרצותם ולהרוותם נחת רוח. "והאמת והשלום אהבו". ולאידך גיסא אם אינו עושה כן, הרי נכנס לחשש מידות רעות של כפיות טובה ועזות פנים המכלות כל חלקה טובה. ויה"ר שנזכה במהרה לביאת אליהו הנביא, "והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם" במהרה בימינו, אמן ואמן.
♦ ♦ ♦