מראשי ישיבת כנסת יצחק חדרה
ומח"ס משא יד ד"ח
בדברי חז"ל במגילת אסתר עה"כ כאשר אבדתי אבדתי, והמסתעף בדין גט הפסול מדרבנן
כתב הרשב"א במגילה (טו, א): "מה שכתוב בהגדה כאשר אבדתי אבדתי - כשם שאבדתי מבית אבא כך אבדתי ממך (כ"ה ברש"י מגילה שם ובתוס' סנהדרין עד, ב ד"ה והא וברש"י במגילת אסתר ד, טז). הקשו בתוספות (עי' תוס' מגילה שם ד"ה כשם ותוס' סנהדרין שם) יגרשנה ויחזירנה אחר כך שאינה אסורה לו מחמת זנות וכדמוכח בפרק שני דסוטה יח: וכו', ותירצו שהיה ירא לגרש לפי שכל מעשה הגט בעדים וירא שמא יתפרסם ויודע הדבר למלך. ואינו נכון בעיני ויכתוב לו בכתב ידו שהוא כשר דאורייתא וטוב היה לו לעשות כן דהא אסתר היכי עבדא הכי דהשתא ברצונה נבעלת ותהרג ואל תעבור ואילו היה מגרשה בכתב ידו לא היתה עוברת על איסור עריות החמור ולא היתה נאסרת למרדכי אלא שדברי אגדה הן ואין משיבין עליהם". עכ"ל הרשב"א.מבואר ברשב"א בפשיטות דאם הגט בכתב ידו, אף שהוא פסול מדרבנן כדאיתא בגיטין ג: (על מתני' גיטין פו. דג' גיטין פסולין מדרבנן ואם ניסת הולד כשר כתב בכתב ידו ואין עליו עדים, יש עליו עדים ואין בו זמן, יש בו זמן ואין בו אלא עד אחד), היתה מותרת למרדכי, אף שאח"כ היתה עם אחשורוש. ומוכח דמגורשת מדאורייתא שזינתה יכול בעלה שגרשה להחזירה, ולא נאמר בזה הדין דאסורה לבעל ולבועל. ומצאתי בברכי יוסף (באב"ע סימן י) שהסתפק באשה שנתגרשה בגט כשר מהתורה ופסול מדבריהם והלכה וזינתה אם מותרת לחזור לבעלה לכתחילה. מי אמרינן דקרינן בה ונטמאה מדרבנן, כיון דאגידה ביה וגיטא מפסיל מדרבנן, או דילמא הואיל והגט כשר מהתורה אף דזינתה מותרת לבעלה. והאריך הרבה בזה, דליכא ונטמאה מדרבנן ומותרת לחזור לבעלה אף אם זנתה. והוכיח כן מכמה דוכתי, ובתוכו מדין ג' גיטין פסולין דאם נשאת הולד כשר, וע"כ דהואיל והגט כשר מדאורייתא אין כאן ונטמאה אף דהגט פסול מדרבנן. ובסו"ד כ' הברכ"י להוכיח כן מדברי הרשב"א הנ"ל עיש"ה [וכבר הבאתי את דבריו בירחון האוצר גליון יג אדר תשע"ח עמוד עה].
ונראה לבאר בדעת הברכי יוסף, דהיכא דרבנן פסלו את הגט אין הפשט דנשאר אישות מדרבנן, דאכן האישות פקעה, ורק מגזירה היא צריכה גט נוסף, ולכן בזינתה מותרת לבעלה. ומתבאר כן בדברי הרשב"א במגילה, דבגט שנכתב בכת"י הבעל דכשר מהתורה, אם זינתה ליכא דין כשם שאסורה לבעל וכו'. והברכ"י נקט דבכ"מ דבעי' מדרבנן גט נמי הוי דינא הכי.
אמנם, ביד דוד (במנחת עני עמוד כה) עורר בדברי הברכ"י דמהרשב"א ליכא ראיה, דמנ"ל דכבר מזמן מרדכי גזרו לפסול הגט בכתב ידו וכו'. אך לשון הרשב"א הוא כן לכתוב בכ"י שהוא כשר מדאורייתא, משמע דמדרבנן ידע מרדכי דפסול. ובס' מכתם לדוד לר"ד חסאן בהל' סוטה הביא דדנו הבני יעקב והדרכי נועם דאמרי' כשם שאסורה לבעל בגט הפסול מדרבנן עי"ש. ומבואר דס"ל דאכן בג' גיטין הפסולין מדרבנן, רבנן פסלו את הגט ולהכי נשאר אישות מדרבנן, ויהיה הדין דבזינתה אסורה מדרבנן לבעלה, והרשב"א במגילה דמיירי בגט בכתב ידו דהוא מג' גיטין פסולים, ע"כ צ"ל דמיירי קודם תקנת חז"ל לפסול הגט מדרבנן. או דכוונת הרשב"א היא דמ"מ יהני דמדאורייתא אינה נאסרת על מרדכי. ואכן מפורש בר"ן על הרי"ף בר"פ הזורק ובתוס' רי"ד שם גבי גט דרבנן דתצא מזה ומזה דאסורה לבעל ולבועל, הרי דאיכא אישות דרבנן.
ויל"ע מיבמות ל: דמפורש דבגירשה הערוה בהנך ג' גיטין צרתה הוי צרת ערוה, הרי דמדרבנן הוי אשת המת דאוסרת צרתה, וכן הוכיח הגר"ח שמולביץ זצ"ל בספרו שערי חיים על מסכת גיטין (סימן כ) [ולפלא שלא ראה את דברי הברכי יוסף], מיהו יש לדחות, דברש"י ביבמות שם ד"ה יש עליו כתב דאמרי אינשי צרת ערוה מתייבמת וכו' ומשמע דהוי רק גזירה שיגידו דצרת ערוה מתייבמת, עיש"ה. ועי' באבני מילואים (סימן עח סק"א) שכתב דמוכח מתוס' גיטין ג: ד"ה כתב דבג' גיטין הוי אשתו מדרבנן ואוכל פירות וחייב בפרקונה, עיש"ה.
♦
גט הפסול מדרבנן מחמת שלא נאמר בשליחותו בפני נכתב ובפני נחתם
בשו"ע אב"ע סימן קמב ס"ו: "אומר בפני נכתב בשעה שנותנו ליד האשה" וכו', ושם ס"ז: "אם איחר מלאומרו יותר מכדי דיבור או שלא אמרו כו' נוטלו ממנו וחוזר ונותנו לה בפני שנים" וכו', וברמ"א: "ולכן אלם לא יוכל להביא גט אע"פ שיוכל לכתוב בפ"נ ובפ"נ דצ"ל בפיו". ודברי הרמ"א צ"ע במה שהסמיך האי דינא דבפ"נ לא מהני מפי הכתב, לדין השו"ע דבעי' בפ"נ בשעת נתינת הגט, ומאי שייכי אהדדי, ומלשון הרמ"א "ולכן" מבואר דשייכי אהדדי, ועמדו בזה בחידושי הרי"ם ובבית מאיר עי"ש.והנה בדין בפ"נ אם מהני בכתב, עי' בגיטין ה. תוד"ה אילימא חרש, ובמהרש"א כתב על דברי התוס' דבאילם שיכתוב בפ"נ למ"ד בגיטין ב: דטעמו משום קיום לא מהני, ולטעמא דבפ"נ הוא משום לשמה מהני. ואכן איתא להדי' כדבריו בתורא"ש [ויש לסייע לסברא זו מהריטב"א גיטין ה: דלמ"ד בפ"נ משום קיום הוי עדות ולהכי בעי בפני ג', משא"כ למ"ד משום לשמה], אמנם עי' בר"ן (ג. מדפי הרי"ף, ד"ה מאי) שכ' דאילם יכול לכתוב בפ"נ, וכ"ה ברמב"ן וריטב"א (להלן ט.) ועי' בקצוה"ח (סימן מו סקי"ט) שהקשה בסתירת דברי הריב"ש, דאיהו כתב דבכל קיום כיון דהוי דרבנן מהני מפי הכתב. ועי' בית מאיר (סימן קמב ס"ו), שכתב בכמה אופנים, ובתו"ד כ' הב"מ שם דהטעם דבגט לא מהני קיום בכתב, הוא דוקא בשליח דנאמנותו היא דמידק דייק וכו', וזה שייך דווקא בע"פ אבל בכתב לא מידק דייק, ובזה ביאר את דברי הרמ"א הנז' שהסמיך את דינו לדין השו"ע דבעי' בפ"נ בשעת נתינת הגט, דתרוייהו הוי מעניינא דמידק דייק. אכן, בתורא"ש ומהרש"א שכתבו דלטעמא דלשמה מהני בפ"נ מהכתב, מוכח דגם בכתב מידק דייק, ורק דלמ"ד משום קיום הוי דין עדות [ובבית שמואל (סימן קמב סקי"א) מבואר דהריב"ש מיירי רק באילם, אבל ביכול לדבר מהני גם בפ"נ בכתב, ולשון הרמ"א היה משמע דבכל גוונא בעי' בפ"נ בע"פ וכדיבואר].
♦
אמירת בפני נכתב בשעת הנתינה
בסוגית הגמ' גיטין ה: המביא גט כו' ונתנו לה ולא אמר וכו', כיצד יעשה כו' יחזור ויטלנו. נחלקו הראשונים בהא דבעי' אמירת בפ"נ דוקא בשעת נתינה, האם הטעם בזה הוא משום דנאמנות השליח הוא דווקא בשעת נתינה, דאז מידק דייק, כפי שנראה בתוס' להלן פד: ד"ה אמר חזקי', או דהטעם הוא משום דאחר הנתינה לית ליה דין שליח, וכ"נ מלשון התוס' רי"ד לפנינו דדוקא לשליח הימנוה רבנן וכו', וכ"נ ברשב"א להלן כד. ד"ה ואי "אבל כאן שנגמר שליחותה וכו'". והנ"מ בזה היא דאם נימא דכל נאמנות השליח ה"ד בשעת נתינה, נמצא דמדרבנן הוי גט פסול, ומה דיחזור ויטלנו הוי גרושין שניים, אבל אם נימא דאית ליה נאמנות ורק דהוי דין שיאמר בשעת נתינה, א"כ ל"ה פסול בגט, אלא הוי פסול במעשה נתינה הגט, ולכן בעי' שיחזור ויטלנו. ועי' בדברי הר"ן ורש"י בקו' הגמ' דאמאי הולד ממזר, דנראה להדי' דאית ליה נאמנות גם אח"כ, וכמש"כ הפנ"י, אלא דכך הוא מטבע שטבעו חכמים בסדר הגירושין, ומה דבעי' יחזור ויטלנו היינו מפני דהנתינה היתה בפסול, ולהכי בעי' נתינה אחריתי. וכ"ה מדוייק מלשון המאירי "הואיל ובא בידה בפסול", וכ"נ במש"כ התוס' שם לדון באמר קודם הנתינה אם מהני, ובזה הרי ודאי דאית ליה נאמנות, אלא דדין הוא דבעי' שעת נתינה דוקא.וי"ל דנ"מ בנתקיים הגט בחותמיו אם בעי' נתינה אחריתי, דאם הוי נתינה בפסול תו בעי' נתינה אחריתי, משא"כ אי נימא דהטעם הוא דאית ליה נאמנות רק בשעת נתינה, א"כ בקיום לא בעינן לנאמנות השליח כלל ושפיר סגי במה דיתקיים בחותמיו. ומריהטת הסוגיא ה. מבואר דבנתקיים א"צ שיחזור ויטלנו, דכיון דנתקיים ליכא לתקנת בפ"נ ול"ה משנה ממטבע וכו'. ועי' בפנ"י שדן דבנתקיים יהני גם לר"מ, והעיר בזה ע"ד התוס' להלן ובתו"ד כתב סברא זו, וכן ביש"ש כתב דבנתקיים למפרע הוי גרושין. וע"ע בחזו"א בסי' קג סקי"א שהרחיב בזה לדון דבנתקיים הגט לא בעי' לנתינה חדשה ותלה זה בטעמים דל"מ בפ"נ אחר הנתינה, ובתו"ד כתב כסברת הפנ"י, דבנתקיים אמרי' למפרע דמהני הנתינה ראשונה, עיש"ה. וברשב"א ובריטב"א נראה דבנתקיים בחותמיו מהני ולא בעי' נתינה אחריתי, ובדברי הרשב"א וריטב"א הביאו שיטה דגם לר"מ דכל המשנה וכו' אם נתקיים בחותמיו מהני למפרע, וכפי שדן הפנ"י, עיש"ה. ויש לבאר עפ"י הנ"ל דכשיש קיום לא תיקנו דין בפ"נ, או בנוסח אחר דלאו דוקא תקנו בפ"נ וגם הקיום הוא בכלל התקנה [ראה עד"ז בחי' רא"ל מלין ח"א סימן מג, ובחי' רבי שמואל בגיטין סימן ב].
ועי' בר"מ גרושין פ"ז הי"ז, ומלשונו שם נראה דבנתקיים סגי ולא בעי' נתינה אחריתי, אולם בר"מ שם בהי"ח כ' הביא הגט ולא הספיק לומר עד שנשתתק דהרי זה יתקיים בחותמיו ואח"כ ינתן לה, ומבואר דגם בנתקיים בעי' נתינה אחריתי. והמשנה למלך בהי"ז דן בזה ור"ל דגם בהי"ז בעי לכתחילה שיחזור ויתן, ובגליון הר"מ מהדו' רש"פ צויין למכתב מאליהו שתמה בסתירה מהר"מ הנז', דבהי"ז לא הזכיר נתינה ובהי"ח כ' דאח"כ ינתן לה [והשו"ע השמיט ד"ז]. עכ"פ, אם נימא בדעת הר"מ דגם בנתקיים בעי דיחזור ויתן, מוכרח דלפי הר"מ הא דבעי' שעת נתינה הוא ממטבע שטבעו חכמים, דזו צורת נתינת הגט, ולהכי גם בנתקיים בעי' שיחזור ויתן, וכדפי'.
ולפי המבואר נראה פי' חדש ברמ"א הנז', שכ' ע"ד המחבר דבעי' אמירת בפ"נ בשעת נתינה דלכן אילם לא יכתוב וכו'. ונראה הביאור בד' הרמ"א דס"ל דדוקא משום דבעי' בפ"נ בשעת נתינה, להכי הוא דל"מ כתיבת בפ"נ, דממנ"פ - אם נימא כמו הבית מאיר, דהכתיבה הוי קיום בשטר ומהני מחמת ע"א, הרי דינו של קיום השליח חייב להיות בשעת נתינת הגט לב"ד, ואם השליח כתב בפני נכתב, הרי כתיבת הבפני נכתב היא קיום קודם הנתינה לב"ד, ואין כאן קיום התקנה של בפ"נ, ואם תאמר דהקיום הוא ע"י זה דהב"ד מאשר את הכתב של בפ"נ, נמצא א"כ דעדות בפ"נ מתוך הכתב הוי כאמירה לאחר הנתינה, מכיוון דהשליח נותן את הכתב ורק אח"כ ב"ד צריכין לאשר ולקיים את הכתב והוי כאמירת בפני נכתב אחר הנתינה. ונמצא דבפני נכתב מפי הכתב ל"ה אמירה בשעת נתינה. ומדוייק כן היטב בלשון הרמ"א, שכ' בלשונו דבעי' בפ"נ מפיו, היינו דל"ה רק מיעוט באילם, אלא בכל גוונא לא מהני בפ"נ מפי הכתב, וא"ש היטב.
והנה בר"מ שם פ"ז הי"ח כתב ולא הספיק לומר עד שנשתתק, והעיר הכס"מ דבגמ' אי' עד שנתחרש, והכס"מ והגר"א כתב דהר"מ ס"ל דבאילם לא הקילו שיועיל בפ"נ מתוך הכתב, והגר"א כ' דהוי כעדות וכו'. וראיתי מובא ברשימות תלמידים ממרן הגרי"ז זצ"ל שכתב דגם לפי דעת הר"מ דגם בנתקיים בעי' נתינה אחריתי, זה שייך רק בנשתתק, דבר גירושין ושליחות הוא, ושפיר יכול לחזור וליתן הגט, אבל בנתחרש, דלאו בר גירושין ושליחות הוא, הא אינו יכול לחזור וליתן, וממילא הגט פסול, עכ"ד. ועד"ז הרגיש החזו"א באב"ע סימן קג סקי"א במה שדן אם היכא דנתקיים בחותמיו בעי אח"כ נתינה חדשה, וכ' החזו"א דמהגמ' ה. גבי נתחרש מוכח דלא בעי' נתינה חדשה, דהא בחרש אינו יכול לחזור וליתן הגט. וזה כהנחת הגרי"ז, שכתב דמה"ט הר"מ כנראה גרס בגמ' שנשתתק, ולפנינו הגירסא בגמ' בכל הדפוסים היא שנתחרש, והטעם דהרמב"ם אינו גורס כגירסתינו שנתחרש היא מכיוון דחרש לאו בר גירושין ושליחות הוא, ולהר"מ לשיטתו הא אינו יכול לעשות נתינת גט חדשה. אך החזו"א פי' בגמ' דאדרבא לגירסא בגמ' לפנינו דמיירי בנתחרש, ע"כ דבנתקיים בחותמיו לא בעי' נתינה חדשה.
ונראה לחדש בכל הסוגיא, דהנה נתבאר דלהרמב"ם הא דבעי' בפ"נ בשעת נתינה הוא ממטבע שטבעו חכמים ובלא בפ"נ הוי נתינה פסולה, אבל ל"ה חסרון בנאמנות השליח, ונמצא דאין הגט פסול בעצמותו דניחוש למזויף דהרי השליח נאמן, אלא דהוי נתינה פסולה וכמבואר, וכיון דהוי נתינה בפסול בעי' שיתן שנית את הגט לקיים את דין הנתינה. ומעתה יש לדון אם בהך גט איכא אישות מדרבנן, או דהוי דין נתינה בעלמא לתקן את הנתינה הראשונה, ובפרט דלדברי הר"מ פ"י ה"ב שכתב דכל היכא דנא' גט פסול אם ניסת לא תצא, וכ' הבית שמואל בסימן קמב סק"ד דהכי נמי בלא אמר בפ"נ יהיה הדין לדעת הר"מ דלא תצא. והתוס' בגיטין ה: ד"ה כיצד כתבו בהדי' דתצא מזה ומזה- הרי דאיכא אישות מדרבנן.
והריב"ש בסימן מג כתב דבמת הבעל לא מהני שיחזור ויתן, דבטלה שליחותו, וכ"ה בשו"ע קמב ס"ח. וזה צ"ב, דבלא"ה אין גט לאחר מיתה ואיך יחזור ויתן אחר מיתת הבעל, ועמד בזה בשעורי ר"ש עמוד צה. ולדברינו ניחא היטב, דס"ל לריב"ש דיחזור ויתננו אין הפי' דהוי גירושין חדשים, אלא רק דבעי' מעשה נתינה, וזה שייך גם אחרי מיתת הבעל, דלפי המבואר הא דבעי' מדרבנן נתינה חדשה אין הפי' דהוי עדיין אישות דרבנן, אלא דהאישות כבר פקעה ורק בעי' נתינת גט. ואם כן, ניחא דברי הריב"ש, דמשו"ה כתב דבמת הבעל ל"ש נתינה, דבטלה שליחותו, אבל לא כתב שהטעם הוא משום דפקעה האישות, דבלא"ה האישות פקעה, וכמש"נ. ועי' בתורת גיטין בסימן קמב סק"ח שדן אם יכול לבטל את שליחות השליח קודם הנתינה השניה, דאפשר דחשיב כמעשה וכו', ולדברינו י"ל דלא יהני ביטול השליחות כיון דכעת הוי רק נתינה בעלמא ולא חלות גרושין שניים, ועיין בכל זה.
ועי' מאירי גיטין ו. ד"ה מכל, שהביא דשמעתי בשם קצת חכמי הדורות דבשליח לקבלה נאמן בבפ"נ ואין משגיחין בערעור הבעל, וראייתם ממה שאמרו כיצד יעשה אלמא אע"ג דאיגרשה לה מכמה יומי ועכשיו אינו נותן לה בתורת גרושין אלא לשמרה מהוצאת לעז נאמן ואין משגיחין עוד בערעור הבעל, וכ' המאירי ואין נראה לי כן שבזו לא נתגרשה כהוגן וצריך שבשעת נתינה יאמר כן אבל זו שמשעה שבא הגט ליד השליח נתגרשה כהוגן אין כאן עוד שעת נתינה ולא מהני עכ"ל. ועי' רמב"ן שם דחולק בזה, ולכאורה פליגי בחקירה זו אם הנתינה השניה הוי בתורת גירושין או נתינה בעלמא. וע"ע ברשב"א להלן פד: ד"ה כיצד, דבגט שחל מקצתו וגרש ליפסל לכהונה האיך חוזר ומגרש וכו' [וכן כתב הרמב"ן בס' הזכות מג. דהוי כשטר שנמחל שעבודו], ובסו"ד כ' הרשב"א להקשות מסוגין, דהא דתניא כיצד יעשה יטלנו ויחזור ויתננו לה, התם גט גמור מן התורה הוא אלא שחכמים תיקנו שלא להאמין השליח אלא בשעת נתינתו, דההיא שעתא מידק דייק טפי בעדותו, לכך צריך ליטלו ממנה כדי להעיד עליו בשעת נתינה עכ"ל. ולכאורה מפורש ברשב"א דבחוזר ונותנו הוי דין נתינה בעלמא.
ועי' ברא"ש בפסקים (פרק המגרש סימן ו) שהביא מרה"ג דבכל פסולי דרבנן לא תצא, והוכיח דבר זה מהא דלאחר שלמדו דשמא יחזור דבר לקלקולו ואמרי' דלא תצא. ותמוה, דהרי קודם שלמדו וניסת תצא, ועמד בזה בחי' רבי שמואל סימן ב ובשעורי ר"ש אות סז. אכן לדברינו י"ל דס"ל לרה"ג דקודם שלמדו הוי פסול מדרבנן ונשאר אישות ולהכי תצא, אבל בגזירה דשמא יחזור דבר לקלקולו לא פסלו בחפצא ולא נשאר אישות מדרבנן אלא גזרו דבעי גט, ומש"ה בניסת לא תצא.
ומעתה יש לדון על מה שנקטו הגרי"ז והחזו"א הנ"ל דבשליח שנתחרש אינו יכול לעשות נתינת הגט בשנית בשביל לומר בפ"נ, דלאו בר גרושין ולאו בר שליחות הוא, וכנ"ל, דנראה דלפי המבואר גם בחרש אף דלאו בר קדושין הוא ולאו בר שליחות הוא, מ"מ הוא דווקא היכא דאיכא אישות, דחרש לאו בר גרושין הוא, אבל הכא דנתבאר דיחזור ויטלנו הוי רק דין נתינה כדי לקיים את תקנת חז"ל דקודם הוי נתינה בפסול, אבל ל"ה פסול בגט עצמו, ובלא אמר בפ"נ ליכא אישות אף מדרבנן ורק דבעי נתינת גט מחדש. ובזה יש לדון דהך נתינת גט יכולה להתקיים גם ע"י חרש, ואף דחרש לאו בר גירושין ולאו בר שליחות הוא, י"ל דכ"ז בשליחות על חלות, ולא בשליחות מעשה, וכיון דהכא בעי' רק דין נתינת גט ולא גירושין שניים הוי רק כשליחות על מעשה, ובזה חרש לא נתמעט. ומבואר דהגרי"ז והחזו"א נקטו דבחוזר ונותן הגט עם אמירת בפ"נ הוי חלות גרושין מחדש כיון דאיכא אישות מדרבנן, ולהכי ס"ל דחרש לאו בר שליחות הוא לנתינת הגט. אך מ"מ יש לדון בדבריהם, דנראה דהיכא דעשו קיום, דכתב הר"מ דאח"כ יחזור ויתן, דבזה הוי לכ"ע רק נתינה בעלמא, דהרי נעשה קיום ולמפרע ל"ה שנוי ממטבע דנתינת גט כיון דעשו קיום, וכדמוכח בים של שלמה להדי', וכ"נ בריטב"א וכנ"ל [וע"ע להלן מהקרית מלך רב]. ובזה ברור דגם חרש יוכל להיות השליח כיון דהוי נתינה בעלמא, ודלא כדברי הגרי"ז והחזו"א.
והנה בתוספתא בגיטין רפ"ב איתא המביא גט ונתנו לה ולא אמר בפ"נ וכו' יחזור ויתננו לה וכו' ובה"ב נחלקו תנאי אם נתקרע דרשב"א אומר מדבק את הקרעים ונותן לה ואומר בפ"נ, וכבר העירו בתש' חת"ס (או"ח סימן ה) ובאו"ש בהל' גרושין (פ"י) דגט שנתקרע אף בדבקו פסול, דספר אחד אמר רחמנא, מ"מ הכא כיון דהך גט אינו אלא מדרבנן הקילו עי"ש. ולפ"ד יש להוסיף דכיון דהך גט אינו לכריתות, דהא האישות כבר פקעה, שפיר י"ל דרק גט של ספר כריתות נתמעט דספר אחד ולא ב' ספרים, אבל בגט דרבנן דהוא לקיום דין נתינה, שפיר כשר גם בכה"ג. והנה הר"מ השמיט הך תוספתא, ונראה דהר"מ לשיטתו בזה, דפסק בהל' גרושין דבגט שפסול מדרבנן חוזר וכותב לה גט אחר, א"כ לדידיה י"ל דכיון דבעי' הכא דחוזר ונותנו לה בעינן גט כתיקונו.
♦
בגט הפסול מדרבנן וניסת האם הבעל הראשון יכול לחזור וליתן לה גט כשר
והנה הר"מ בגרושין פ"י ה"ב כתב דבגט הפסול מדרבנן דאם ניסת לא תצא חוזר וכותב גט אחר. ומבואר חידוש, דאף דכבר נשאת לאחר והיא קנויה לו יכול הבעל הראשון ליתן לה גט, ובהגר"א בסימן קנ (ס"א) כתב דהמקור לזה הוא מהגמ' ה: דיחזור ויתננה ולתוס' שם ד"ה כיצד אף אחר הנשואין יעשה כן. והאור שמח (שם פ"י) הביא את דברי הגר"א והקשה עליו דשאני הכא דנותן לה את אותו גט, ועי"ז מתברר למפרע דנתינה הראשונה הוי נתינה מעלייתא, אבל הר"מ מיירי דנותן לה עכשיו גט חדש, וא"כ מנליה דשייך זה גם בנישאת. ולכאורה מבואר דבר חדש בדברי הגר"א, דגם בנידון הסוגיא בלא אמר בפ"נ בשעת נתינה דיחזור ויתננו בעי' שיתן גט אחר, והיינו דהוי גירושין חדשים. וצ"ע הטעם בזה, דהא אין הגט נפסל. ועי' בריטב"א בסוגיין דאכן כתב דאין הגט נפסל בכך, וחזינן דהיה סד"א דהגט נפסל בכך. עכ"פ בדברי הגר"א נראה דה"נ כיון דבהך גט היה פסול בנתינה תו אינו חוזר ומגרש בגט זה, ונמצא דהגט השני בעי' גט כתיקונו. ולפיכך, שפיר חלק הר"מ על הך מ"ד בתוספתא וס"ל דהגט השני אם נתקרע ודיבקו יהיה פסול. אולם, לולי דברי הגר"א י"ל בדעת הר"מ דרק היכא דהגט מצד עצמו פסול מדרבנן, כגון בגט בלי זמן וכיוצא, בזה איכא אישות מדרבנן ובעי גרושין חדשים, ובזה בנתחרש השליח ל"מ. אבל בנ"ד, שלא אמר בפ"נ ואין הגט פסול אלא הוי נתינה פסולה, בזה שפיר יכול לחזור וליתן הך גט שנית, וכמ"כ יהני גם ע"י שליח שנתחרש, ודלא כחזו"א והגרי"ז הנ"ל. וכ"נ מעיקר דין הר"מ דחוזר וכותב גט אחר גם בניסת, ומוכח דהוי דין נתינה של גט, אבל ל"ה חלות גרושין מחדש דהא כעת היא כבר ניסת לאחר.והנה הפנ"י בסוגין הקשה לשיטת הר"מ דבלא אמר בפ"נ אם ניסת לא תצא, וכמ"כ ס"ל להר"מ דגם בנתקיים בחותמיו חוזר ונותנו, דא"כ יקשה הברייתא ה, א דקתני דבנתקיים בחותמיו כשר, ובלא נתקיים פסול, ולהר"מ חד דינא הוא דבתרוייהו לא תצא וחוזר ונותנו. ולהמבואר י"ל דהיכא דנתקיים הגט כשר היינו דאין צריך לחזור ולכתוב גט אחר, כיון דע"י הקיום הוכשר הגט הראשון, וכמו כן בזה ודאי הוי דין נתינה בעלמא וגם ע"י שליח חרש יהני, מכיוון דאינו לכריתות אלא לקיום דין נתינה, וכנ"ל, אבל בלא נתקיים דקתני פסול אף דניסת לא תצא, מ"מ בחוזר ונותנו כותבין לה גט אחר, ואולי גם הוי ככל גט כריתות, ולא יהני ע"י שליח שהוא חרש וכיוצא.
ובעיקר מש"כ הר"מ הנ"ל בהי"ח ואח"כ ינתן לה, מצאתי פי' חדש בקרית מלך רב (לבן המחנ"א) וז"ל: "ואפשר דרבינו בא לומר דכיון דגט זה הוא פסול כיון של אמר בפ"נ וצריך שיתקיים בחותמיו, א"כ אין לב"ד להניחו בידה שמא תלך ותנשא וצריך ליטלו ממנה וכשיתקיים בחותמיו ה"ז ינתן לה", עכ"ל. והיינו דהב"ד יחזיקו ברשותם את הגט עד הקיום, אבל אה"נ דלא בעינן נתינת גרושין מחדש, ומדוייק דלא קתני דהשליח נותן לה אלא דינתן לה, היינו ע"י הב"ד, ולפ"ז ודאי דגם בנתחרש יוכל לתת הך גט, ודלא כהגרי"ז והחזו"א הנ"ל.
ולפי המבואר בנידון הסוגיא בגיטין בלא אמר בפ"נ בשעת נתינה, י"ל דתליא בשאלה לעיל - אם לשליח ליכא נאמנות אחר הנתינה, א"כ לדידן הוי מדרבנן חשש דגט פסול ובעי' גירושין שניים, אבל להנך ראשונים, והר"מ בכללם, דאית ליה נאמנות גם אחר הנתינה, ורק דדינא הוא שיאמר בפ"נ בשעת נתינה, ובלא"ה הוי נתינה פסולה, בזה י"ל דהאישות פקעה גם מדרבנן, אלא דבעינן נתינת גט לקיים את תקנת חז"ל שיאמר בפ"נ בשעת נתינה וכנ"ל. ובזה יש ליישב את קושיית תוס' (ה. ד"ה כשניסת) בהא דלא עריב תנא דינא דלא אמר בפ"נ וניסת בהדי ג' גיטין פסולים, די"ל דאכן חלוקים בגדרם, וכמש"נ. אמנם, לדעת הרמב"ם בפ"י מגרושין ה"ב שכתב דבכל גט הפסול מדרבנן לא תצא, יש לדון דבכל הנך וגם בג' גיטין ליכא אישות מדרבנן, וכדברי הברכי יוסף הנ"ל שכ' דאם לא תצא ע"כ דל"א דאסורה לבועל.
♦ ♦ ♦