ישיבת מיר
כמה מקומות שמצינו שעשה דוחה ל"ת ועשה
אין עשה דוחה לא תעשה ועשה
בגמ' בב"מ (ל"ב ע"א), אמרינן דכשיהא עשה נגד לא תעשה ועשה אין העשה דוחה את הל"ת ועשה, דדוקא לא תעשה יפה כוחו של עשה לדחותו, אך ל"ת ועשה אין ביד העשה לדחותם (וכבר הארכנו בטעם דין זה דאין עשה דוחה ל"ת ועשה, בירחון האוצר גליון כ"ג, 'אין עשה דוחה ל"ת ועשה בגידרו וטעמו', יעויין שם). אמנם, מצינו כמה מקומות בש"ס ופוסקים שעשה דוחה לא תעשה ועשה, ויבואר בעז"ה אחת לאחת.♦
האם עשה דוחה לא תעשה ועשה לכולי עלמא
כ' המלא הרועים (דיני עשה דוחה לא תעשה ועשה אות י"ט), דלמאן דסבירא ליה דב' כתובים הבאים כאחד מלמדים, אמרינן דעשה דוחה לא תעשה ועשה. שהרי כתבו התוספות ביבמות (ה' עמוד א' ד"ה שכן), וז"ל: אבל קשיא, נילף מכהן ונזיר ומילה דדחיא צרעת, דהוי עשה ולא תעשה, כדאמר בפרק ר' אליעזר אם לא הביא, ונראה, דהוו כמו שני כתובים הבאים כאחד, דממילה וחד מהני איכא למילף, נמצא חד דלא איצטריך, ע"כ. ומדבריהם משמע דלמאן דאמר דשני כתובים הבאים כאחד מלמדים, נמצא דעשה דוחה לא תעשה ועשה. ובאמת בהגהות הר"ש מדעסוי תמה בזה בדברי התוס', דלדבריו יצא שלמאן דאמר ב' כתובים הבאים כאחד מלמדים, ונשאר בצ"ע. אכן המלא הרועים כתב באמת, דלדבריו יהיה הדין דעשה דוחה ל"ת ועשה.שוב מצאתי בשפת אמת (ר"ה דף ה' ע"א בהערה) שכתב, דדין זה תלוי במח' ראשונים. דנחלקו הראשונים בטעם הדבר שאמרינן ב' כתובים הבאים כא' מלמדים, וז"ל: מיהו לפי מה שכתב הר"ש מקינון (ספר הכריתות שער א' א'), טעמא דר' יהודה דב' כתובים הבאים כאחד מלמדין, משום דאיכא למימר דמילתא דאתי בקל וחומר טרח וכתב לה קרא, יש לומר, דכיון דאיכא למילף ממילה וחד מהנך, במה הצד דדחי, ליכא למימר דטרח וכתב לה קרא, כמו שכתב המשנה למלך (פ"ד מה' מלוה ה"א) דבמידי דאתי מבינייא לא אמרינן הכי, ואם כן, בכהאי גונא מודה ר' יהודה דאין מלמדין, אבל לפי מה שכתב התוספות ביומא (ס' ע"א בד"ה תרי) טעמא דר"י דב' כתובים הבאים כאחד מלמדין, משום דהוי כפרשה שנאמרה ונשנית, אם כן, גם במידי דאתי מבינייא יש לומר הכי דמלמדים, ע"כ. יוצא מעתה, דדין אי עשה דוחה ל"ת ועשה, יהא תלוי בפלוגתת הראשונים, דלפי ספר הכריתות, לכו"ע אין עשה דוחה לא תעשה ועשה, ולפי דעת התוספות יהא תלוי בפלוגתא אי ב' כתובים הבאים כא' מלמדים, או לא.
ובדעת התוס' הקשה השפת אמת, דמשמע בגמ' בחולין (קמ"א ע"א), דלר' יהודה נמי אין עשה דוחה לא תעשה ועשה, ומכיוון דר' יהודה סבירא ליה דב' כתובין הבאים באחד מלמדים, מאי טעמא לא יליף מהתם דדחי.
עוד עיין בשדי חמד (חלק ד' כלל מ"ג עמ' 434) שהביא בשם ספר יפה ללב, דפי' בירושלמי במוע"ק, דעשה דוחה ל"ת ועשה, דעשה ידחה לאו ועשה דריבית. אלא שדחה שם את דבריו ע"ש.
ובאמת צריך להבין, איך אפשר לומר שעשה ידחה ל"ת ועשה. דבשלמא ל"ת, אפשר שידחה ככל עשה שדוחה ל"ת, אך איך ידחה את העשה, הא אין עשה דוחה עשה. ומבואר בגמ' בפסחים (נ"ט ע"א), דהטעם משום מאי אולמיה האי עשה מהאי עשה, ומה שייך לומר דעשה ידחה עשה, וצ"ע.
והנה כבר הקשה הקובץ הערות (סי' י"ח אות ד'), במה שאמרינן בגמ' ביבמות (ה' ע"א) דנילף דעשה ידחה ל"ת מנזיר, וז"ל: הנה בהא דפריך ליגמר מנזיר דעשה דוחה ל"ת ועשה, צריך ביאור היכי משכחת לה, דנהי נמי דעשה יש לה כח לדחות עשה ול"ת, אבל הרי פשיטא דגם העשה שעם הל"ת יש לה הכח הזה, וא"כ גם היא תדחה את העשה שכנגדה, וצ"ל, דהכלל הוא דמצוה דוחה איסור אבל איסור אינו דוחה מצוה, והא דל"ת ועשה נדחין מפני עשה, היינו דל"ת ואיסור עשה נדחין מפני מצות עשה, וא"כ צ"ל דהכא נמי, כל מאי דאמרינן דעשה דוחה ל"ת ועשה, היינו דווקא בכהאי גוונא דהוה איסור עשה, ע"כ.
♦
באור דעת הרא"ם דעשה דוחה לא תעשה ועשה
הנה כתב הרא"ם בפי' לסמ"ג (עשה מ"ב עמ' י"ד ד"ה יבא), וז"ל: תדע לך דהא בפרק קמא דיבמות (ה' ע"ב) תניא, יכול יהא כיבוד אב ואם דוחה שבת, תלמוד לומר איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו, ואוקימנא כגון דאמר בשל לי, ופריך מה להנך שכן הכשר מצוה דבעידן דמיעקר לאו מקיים עשה, ודין הוא שידחה הלאו ההוא מפני עשה של כבוד, ואף על גב דכבוד עשה גרידא, וחלול שבת עשה ולא תעשה שיש בו כרת וסקילה, והיינו נמי דפריך רבא לריש לקיש בפרק בתרא דראש השנה (כ"ט ע"ב) וכי מלאכה הוא דאיצטריך קרא למעוטי, משמע דאי מלאכה היא איצטריך למעוטי אף על גב דשופר עשה ויום טוב עשה ולא תעשה, עכ"ל. וכדברים האלו כתב הלחם משנה (הל' שופר פרק ב' הלכה ו') ע"ש.ועי' במרכבת המשנה (להרב אהרון אלפנדרי הלכות שופר סוכה ולולב פרק ב' הלכה ו') וז"ל: והרב הגדול בעל יבין שמועה ז"ל (בספר הליכות עולם כלל תנ"ד) העתיק דברים אלו, והוליד מהם ג' כללים, אחד מהם, דס"ל לגאון ז"ל, דאף דקי"ל דאין עשה דוחה לא תעשה ועשה, מכל מקום, אי בעידנא דמעקר לא תעשה ועשה מקיים עשה, אמרינן דליתי עשה ולדחי לא תעשה ועשה, ועל זה הרבה להשיב חבילות חבילות תשובות, ע"כ, יעו"ש.
ומסיק המרכבת המשנה, דכוונת הרא"ם היא דעשה דשופר הוה עשה אלים, כמו שכתבו התוספות בר"ה (כ"ט ע"ב ד"ה אבל לא במדינה), דהקשו התוספות התם, מדוע הקלו אחר חורבן הבית שיתקעו בשופר בשבת בכל מקום שיש בו בית דין, ובלולב החמירו שלא ליטול בשבת. ותירצו התוספות דשופר חמיר טובא, שמעלה זכרונם של ישראל. עלה בידינו דעשה דשופר חמיר טובא, שמעלה זכרונם של ישראל, וכן עשה דכיבוד אב ואם דוחה לא תעשה ועשה, מהאי טעמא, דהרי הוקש כבודם לכבוד המקום, וכמו שאמרינן בגמ' בבבא מציעא (ל"ב עמוד א'), ובזה כתב הרא"ם דדוחה עשה לאו ועשה, אבל לעולם סבירא ליה להרא"ם, דאין עשה דוחה לא תעשה ועשה (ויבואר דין זה בהמשך בעז"ה ביתר שאת).
ועוד יעויין בשו"ת אבני נזר (חלק אורח חיים סימן מ"ב) מה שכתב לפרש בדברי הלחם משנה, דכוונתו דדווקא משום דהוה התם איסור שבות דרבנן, מש"ה אמרינן דעשה דוחה עשה ול"ת, במקום שהוה בעידנא, אבל בדאורייתא ודאי לא אמרינן הכי, ע"ש.
♦
האם העשה דוחה את הל"ת ורק העשה איננו נדחה או לא
יש לדון, בכל מקום שאומרים, דאין עשה דוחה לא תעשה ועשה, האם הכוונה שאין העשה דוחה, בין את הלא תעשה, ובין את העשה, או שמא, דווקא את העשה, את העשה יכול לדחות, ככל עשה שבתורה, שאין עשה דוחה עשה אחר, אך את הלא תעשה, העשה יכול לדחותו, ככל ל"ת שבתורה, שנדחה מפני עשה.הנה מצינו בזה ג' דעות עיקריות בראשונים. הראשונה היא דעת התוס' בחולין (קמ"א ד"ה לא צריכא), וז"ל: מכאן קשה לפי' ריב''א בפ' אלו עוברין, דאמר אחרישה לא ליחייב, הואיל וחזי לכסויי בהו דם צפור, והקשה והא יום טוב עשה ולא תעשה הוא, ותירץ דנהי דלא דחי, מיהו אם עבר על אותו לאו אינו לוקה, דהא דלא דחי היינו משום עשה, אבל הלאו כמאן דליתיה, דעשה דחי ליה, והכא משמע, דכל זמן דלא עבר ושקלה, איכא עשה ולא תעשה, וצריך לומר לפירושו, שמא דוקא לענין דלא לקי על אותו לאו, אבל לא מדחי ליה לגמרי, ע"כ.
השניה היא דעת התוס' בקידושין (ל"ד ע"א ד"ה מעקה) וז"ל: אך הקשה הר''ר יוסף מארץ ישראל על פירוש זה, א''כ גבי אין מדליקין בשמן שריפה ביו''ט, משום די''ט עשה ולא תעשה, ושריפת קדשים אינה אלא עשה, אשה שאינה חייבת בעשה די''ט, דהוי זמן גרמא, וכי תוכל להדליק בשמן שריפה בי''ט, וכ''ת אין הכי נמי, אמאי לא לישתמיט תנא דלא אמר לך, אלא מאי אית לך למימר, דעשה שיש עמו לאו, אף הלאו אלים, ולא דחי ליה עשה, אף הכא הלאו אלים, ע"כ.
ומצאנו דעה נוספת בנידון זה, דבקובץ הערות (ס"ט סק"ט) כ' לפרש בשם הגר"ח בדברי הריב"א דס"ל להריב"א דהא דעדל"ת אפי' במקום שאסור לקיים העשה מסיבה צדדית, אפ"ה דוחה את הלאו. ולפיכך הכא דוחה העשה את הלאו אע"פ שאין העשה דוחה את העשה, דמאי אולמיה האי עשה מהאי עשה וא"א לקיים את העשה[2]. אמנם, מדברי התוס' בפסחים (מ"ז ע"ב ד"ה כתישה) הוכיח דהעשה אינו דוחה ל"ת במקום שא"א לקיים את העשה, דכתבו התוספות דעשה דכסוי הדם דוחה לאו דכלאים. אמנם אם יהיה זה ביו"ט לוקה אלאו דכלאים, כיון דאין עשה דכסוי הדם דוחה לאו ועשה דיו"ט ע"ש[3] (דברי הקובץ הערות הובאו אף בספר דבר שמואל בפסחים שם).
♦
עבר וקיים את העשה אי יצא יד"ח
הנה י"ל נפק"מ בין שיטות הראשונים הנ"ל, במקום שעבר וקיים את העשה ועבר על הל"ת והעשה, אי יצא יד"ח או לא. ודבר זה יהא תלוי בדעות הראשונים הנ"ל, דלדעת התוס' בחולין דס"ל דאין עשה דוחה ל"ת ועשה, היינו דהעשה דוחה את הל"ת, אלא שאת העשה אין בכוחו לדחות, דמאי אולמיה האי עשה מהאי עשה.והנה בהא דאמרינן מאי אולמיה דהאי עשה מהאי עשה נחלקו המפרשים, האם הכוונה דכיון דיש כאן ב' עשין שסותרים זה את זה ואין אחד מהם חמור יותר מהשני, מש"ה אמרינן דשוא"ת עדיף ולא יקיים את העשה ויעבור ע"י כך על העשה השני, או דלמא אמרינן מאי אולמיה דהאי עשה מהאי עשה, היינו דאין עשה דוחה עשה ולא מטעם שוא"ת עדיף, אלא דאין כח ביד עשה לדחות עשה אחר, דמאי אולמיה דהאי עשה מהאי עשה. ויעיין במאירי (פסחים נ"ט ע"א והובא דבריו בדבר שמואל שם), בנודע ביהודה (קמא סוף הספר בתשובה לחתנו), דס"ל דמה אולמיה הוה דין של שוא"ת עדיף ודעת הים של שלמה (יבמ' פ"ב סי' ג'), הוה דין שאין עשה יכול לדחות עשה אחר.
ומעתה, אי נימא דאין עשה דוחה עשה הוה מדין דשוים הם דהי מנייהו מפקת, לכך אמרינן דשוא"ת עדיף, א"כ לדעת הראשונים דס"ל דהא דאין עשה דוחה ל"ת ועשה הוה משום דמאי אולמיה האי עשה מהאי עשה, א"כ אם יקיים את העשה שפיר יוצא יד"ח, דכל מה שאין עדל"ת ועשה הוה רק מדין שוא"ת עדיף, וכך מפרש הנודע ביהודה בדברי הריב"א. וכ"כ באמרי משה (פי"ד) ע"ש, דלכך ס"ל דאי עבר וקיים את העשה דאין לוקה על הלאו. אך אי נימא דאין עשה דוחה עשה, וכדעת הים של שלמה, א"כ אפי' עבר וקיים העשה לוקה, דעכ"פ אין לו דין לקיים את העשה (וכמו שהקשה בדברי הרמב"ם, אמאי בחייבי עשה אם בעלו קנו, הא אין עשה דוחה עשה) ע"ש.
ומיהו לדעת התוס' בקידושין, דאין העשה דוחה אף את הלאו, משום דהלאו אלים מחמת העשה שעמו, ודאי ועבר וקיים העשה לא יצא ידי חובתו כלל.
♦
האם עשה דוחה לאו ועשה משני שמות
הנה כ' המשנה למלך (שופר פ"א ה"ד), דנראה פשוט דבין לדעת הר' יוסף בתוס' בקידושין, ובין לדעת הריב"א בתוס' בחולין, אם יהיה עשה מדבר א' ול"ת מדבר אחר, לכו"ע אין הלאו מצטרף לעשה, והעשה ידחה את הלאו ככל עדל"ת, ורק את העשה איננו יכול לדחות, דמאי אולמיה האי עשה מהאי עשה. אמנם בקה"ע (ס"ט ט') פירש, בדעת התוס' בפסחים הנ"ל, דאינו דוחה את הלאו, אף בכהאי גוונא, כשאין העשה והלאו משני שמות.והנה אי נימא, דהא דאין עשה דוחה ל"ת ועשה, הוה מחמת שאין העשה יכול לדחות את הל"ת, משום שא"א לקיימו, כמש"כ הקה"ע, א"כ אף בזה אין נפק"מ אם הלאו והעשה הם משם א' או מב' שמות. ואי נימא דהטעם בזה הוא כמש"כ הר' ניסים גאון (שבת קל"ב ע"ב), דהא דאין עדל"ת ועשה, משום דאינו דומיא דלאו דכלאים בציצית, א"כ, יש לדון האם הכא הלאו והעשה, כל א' בפני עצמו הוא, כיון שאינם משם א'. וא"כ, כלפי הלאו הוה דומיא דכלאים בציצית, וידחה הלאו מחמת העשה. או דלמא, דעכ"פ יש כאן לאו ועשה יחד, ואין זה דומיא דכלאים בציצית, לכך אין העשה דוחה לאו ועשה. ואי נימא דהטעם דאין עשה דוחה ל"ת ועשה הוא משום שהלאו אלים מחמת העשה שעמו, א"כ, הכא דאין הלאו בא מחמת העשה שעמו, י"ל דהלאו ידחה מחמת העשה. ואי נימא דהסברא דאין עשה דוחה ל"ת ועשה היא כמש"כ הברוך טעם (דין עדל"ת סי' הרביעי פ"ג ד"ה וע"ד הנ"ל) בדעת הרמב"ם, דהעשה והל"ת שכנגדו מצטרף לדחות את העשה, וכשהלאו והעשה משני שמות אין הם מצטרפים לדחות העשה שכנגדם. ולפי דברי התורת חיים (חולין קמ"א ע"א) דהטעם דאין עשה דוחה ל"ת ועשה, הוה משום דאין לעבור ב' עבירות עבור שיעשה עשה א', לפ"ז י"ל דאין שום נפק"מ אם הוה לאו ועשה משם א' או מב' שמות, דהא מ"מ איכא כאן ב' עוונות, ואין סברא שהעשה ידחה אותם.
♦
ב' עשין האם דוחין לאו ועשה
התוס' ביבמות (כ' ע"ב) כתבו וז"ל: אמר קרא והתקדשתם, אע''ג דהאי עשה נמי הוה במצות יבום, ואיכא תרי עשה, מ''מ אין תרי עשה דוחה ל''ת ועשה, ע"כ.אמנם, איתא בגמ' ב"מ (ל"ב ע"א): ת''ר, מנין שאם אמר לו אביו היטמא, או שאמר לו אל תחזיר, שלא ישמע לו, שנאמר, איש אמו ואביו תיראו, ואת שבתותי תשמרו אני ה', כולכם חייבין בכבודי, טעמא דכתב רחמנא את שבתותי תשמרו, הא לאו הכי הוה אמינא צייתא ליה, ואמאי האי עשה, והאי לא תעשה ועשה, ולא אתי עשה ודחי את לא תעשה ועשה, ע"כ. ופי' הריטב"א (שם) דקושית הגמ' הוה, משום שא"ל אל תחזיר אבידה לבעליה, דאי משום דא"ל היטמא למתים והשב אבידה, א"כ יש כאן ב' עשין, עשה דכיבוד אב ואם ועשה דהשבת אבידה, וב' עשין דוחים לאו עשה, ע"ש.
ועוד איתא שם (ל"א ע"א), בהא דאמרינן התם שלח תשלח (האמור בשילוח הקן), שלח אפילו מאה פעמים במשמע, תשלח אין לי אלא לדבר הרשות, לדבר מצוה מניין ת"ל תשלח מ"מ. וכתב הריטב"א, וז"ל: וקשה לי, והא אין עשה דוחה ל"ת ועשה דשילוח הקן כו', אי נמי י"ל, דמשכחת לה דבר מצוה דאיכא תרי עשה, כגון שאמר לו אביו אל תשלחם, שלטהרת מצורע הם צריכים, ואיכא תרי עשה, כיבוד אב וטהרת המצורע, ותרי עשה דוחין ל"ת ועשה, ע"כ. עוד יעו' בשו"ת תורת חסד (או"ח סי' נ"ג) דהוכיח מהגמ' בחולין (קמ"א ע"א), דשני עשה נמי אין דוחין ל"ת ועשה.
וברש"י ביבמות (ו' ע"א) פי', א"ל אביו, היטמא בבית הקברות להשיב אבידה. ופי' הערוך לנר, בפי' א', דרש"י אתי לאשמועינן דקושית הגמ' בבא מציעא, הוה אפי' בכהאי גוונא, דא"ל היטמא כדי להשיב אבידה, משום דאין עשה דהשבת אבידה וכיבוד אב דוחה לאו ועשה דכהונה, וס"ל כדעת התוס' ביבמות. וע"ש דחזינן דבנידון דב' עשין אי דוחין לאו ועשה, יש מחלוקת בין רבותינו הראשונים, דלרש"י ותוס', ב' עשין דוחין לאו ועשה, ולדעת הריטב"א, אין ב' עשין דוחין לאו ועשה.
ואפשר לפרש פלוגתייהו בכמה אנפי: א. אי נימא דהא דאין עשה דוחה לאו ועשה הוה משום דהלאו נעשה אלים מחמת העשה שעמו, וכדברי הר' יוסף בתוס' בקידושין, אם כן י"ל דנחלקו בזה הראשונים האם ב' עשין אלימי מלאו ועשה, או לא אלימי. דאפשר דכלפי עשה א', הלאו אלים מחמת העשה שנמצא איתו, לכך אינו נדחה מחמת עשה, אך כשהם ב' עשין, ב' העשין יכולים לדחות הלאו, שהם יחד אלימים ממנו, אף שיש יחד איתו עשה. או דלמא, לא שנא חד עשה מתרי עשה, דבין בחד עשה ובין בתרי עשה, הלאו אלים ואינו נדחה. לפיכך, אף ב' עשין אינם דוחין לאו ועשה.
ב. לדעת הריב"א בחולין דעשה דוחה את הלאו אף שיש עמו עשה, ורק את העשה אינו דוחה, דמאי אולמיה האי עשה מהאי עשה, מעתה אפשר לפרש, דפליגי רש"י ותוס' עם הריטב"א, האם שייך לומר בב' עשין מאי אולמיה האי עשה מהאי עשה. האם אמרינן דכיון דהכא הוו ב' עשין אזלינן בתר ב' עשין דאין כאן סברא דמאי אולמיה האי עשה מהאי עשה, דהא הכא בב' עשין, ודאי וודאי אלימי מעשה א'. או דלמא, אזלינן בתר כל עשה ועשה בפני עצמו, וממילא לא שנא אי הוה עשה א' או ב' עשין, ולכל חד וחד אמרינן בפני עצמו, מאי אולמיה האי עשה מהאי עשה, ואין ב' עשין דוחין לאו ועשה[4].
וכן י"ל, לפמש"כ הגר"ח (הובא דבריו בקובץ הערות סי' ס"ט ס"ק ט') לפרש בדברי התוס' בפסחים, דהא דאין עשה דוחה את הלאו כשיש עמו עשה, משום דעכ"פ אי אפשר לקיים את העשה מחמת העשה שנמצא עם הלאו, דהרי העשה יכול לדחות את הלאו אך את העשה שעם הלאו אינו יכול לדחות, דמאי אולמיה האי עשה מהאי עשה, א"כ י"ל כנ"ל דבמקום ב' עשין ידחה הלאו, אי נימא דב' עשין דוחין חד עשה, וא"כ ב' עשין יכולים להתקיים, ואין העשה שכנגדם מעכב בעדם, יכולים הם אף לדחות את הלאו. אך אי נימא דאין ב' עשין דוחים עשה, א"כ לא ידחו אף הלאו שעמו.
והנה הפמ"ג (שושנת העמקים כלל ג' ד"ה מדברי התוס') פי' בדעת התוס' ביבמות, דאפי' אי נימא דב' עשין דוחין עשה, מ"מ לא ידחו ל"ת ועשה[5]. משמע דלא פירש כן בדעת התוס', אלא פירש, דאין עשה דוחה ל"ת ועשה, מחמת דהלאו אלים כיון שיש עמו עשה, ולפיכך כ' דאף דעשה נדחה מחמת ב' עשין מ"מ אין ב' עשין יכולים לדחות לאו ועשה, וכמו שפרשנו בתחילה.
♦
האם לאו ועשה דוחה לאו ועשה
הנה רש"י בב"מ (ל' ע"א) כ' במה דאמרינן התם בגמ': היה כהן והיא בבית הקברות, או שהיה זקן ואינה לפי כבודו, או שהיתה מלאכה שלו מרובה משל חבירו, לכך נאמר והתעלמת מהם, למאי איצטריך קרא, אילימא לכהן והיא בבית הקברות, פשיטא, האי עשה והאי לא תעשה ועשה, ולא אתי עשה ודחי את לא תעשה ועשה, ע"כ. ופירש רש"י וז"ל: האי עשה השב תשיבם, ואע''ג דלא תעשה נמי איכא, אין לא תעשה מועיל לדחות לא תעשה, אלא עשה הוא דקא דחי ליה, כדאמרינן ביבמות, ע"כ.מוכח מכאן דאין לאו ועשה דוחין לאו ועשה. וכ"כ הרי"ף והנמוק"י בב"מ (שם), וכ"כ בס' הכריתות (לשון למודים ש"ג קס"ג)[6], וכ"כ חיי אדם (ח"א כלל ס"ח כ"ב) וז"ל: קיימא לן בכל התורה דעשה דוחה לא תעשה, אבל אינו דוחה לא תעשה ועשה, אף על פי שגם זה הוא עשה ולא תעשה, לא מהני (עיין בב"מ דף ל' ברש"י וברי"ף שם), ע"כ. וכ"כ המלא הרועים (אות עיין אות כ"ד) ובשדי חמד (ח"ד אות ע' מ"ג עמ' 343). ועיין עוד בשו"ת תורת חסד (או"ח סי' נ"ג) שהאריך בדברי רש"י תוס' והריטב"א הנ"ל, ע"ש.והנה כבר הבאנו דנחלקו הראשונים האם בעשה שיש עמו לאו נחשב העשה אלים טפי, ומיהו אפי' אי נימא דעשה אלים טפי מחמת הלאו שעמו, ונימא נמי דעשה אלים דוחה לאו ועשה, הכא לא דוחה לאו ועשה לאו ועשה, דכמו דעשה זה אלים כיון דיש עמו לאו, ה"ה עשה שני אלים דיש עמו לאו, ומאי אולמיה האי עשה מהאי עשה. אמנם ברש"י משמע, דאין העשה מצטרף ללאו כלל, שו"מ במג"א דכ' דשאני הכא לדחות אין העשה מצטרף ללאו ולא פירש טעם בזה.
♦
האם עשה דוחה ל"ת ועשה בשוא"ת
כתב האמרי משה (סי' י"ד סק"א), דבתוס' ביבמות (דף ה' ע"א ד"ה ואכתי) פירשו, בהא דפריך בגמ' בבבא מציעא על הא דיכול אמר לו אביו היטמא ואל תחזיר ישמע לו, ת"ל וכו', ופריך, תיפוק ליה דאין עשה דוחה לא תעשה ועשה, ופירש התוס', דקושית הגמ' פשיטא, קאי אאמר לו אביו אל תחזיר, דהוי ל"ת ועשה השוה בכל ע"ש, וקשה דהא דאין עשה דוחה ל"ת ועשה היינו משום דמאי אולמיה דהאי עשה מהאי, ולכן הדין נותן דלא ידחה ויעבור על העשה דאידך, בקום ועשה, וע"כ צריך להיות שב ואל תעשה ולא דחי. אבל הכא באל תחזיר הוא להיפך, דאם יקיים עשה דהשבה יעבור על מצות כיבוד בקום ועשה, ואם יקיים מצות כיבוד ולא יחזיר, יעבור על עשה דהשבה בשב ואל תעשה, והו"א דטפי עדיף לקיים מצות כיבוד.ובשלמא להתוס' בקדושין דעשה שיש עמה לאו אף הלאו אלים ניחא, דע"כ צריך לקיים מצות השבה משום דיש בה גם הלאו דאלים, אלא לפי התוס' בחולין דפליגי על זה, דבאמת הלאו נדחה, ורק דאין עשה דוחה עשה, ומשום מאי אולמא קשה כנ"ל דעשה דמקיימים בשב ואל תעשה, ידחה עשה שמקיימים בקום עשה, אף שיש עמו לאו, כיון דאין הלאו מעלה ומוריד כאן כלום, שהרי הלאו ממלא נדחה, מחמת העשה שכנגדו, ויש כאן רק עשה מול עשה, ונימא מאי אולמיה האי עשה מהאי עשה ועשה דשב ואל תעשה עדיף.
חזינן דאיכא פלוגתא האם עשה דדוחה ל"ת ועשה בשוא"ת דלדעת התוס' בחולין דוחה ולדעת התוס' בקידושין אינו דוחה.
♦
האם עשה דקום ועשה דוחה לאו ועשה דשוא"ת
כתב הרשב"א בכתובות (מ' ע"א), דלאו הבא מכלל עשה הוה ככל לאו, ונדחה מפני עשה, והרי דעת התוס' ביבמ' (ג' ע"ב ד"ה ל"ת), דעשה דוחה ב' לאוין. והקשה הערוך לנר ביבמ' (כ' ע"ב ד"ה מתיבי), וכן הקשה הקובץ הערות (סי' ח' אות י"ג), דלפ"ז לדעת הרשב"א, עשה דקום עשה ידחה לאו ועשה דשוא"ת, דהא אף העשה הוה לאו הבא מכלל עשה, וכיון דעשה דוחה ב' לאוין, מעתה עשה דקום עשה, ידחה לאו ועשה דשוא"ת. וצ"ע דהא בגמ' יבמ' (כ' ע"א) אמרינן: אלמנה לכהן גדול. קפסיק ותני לא שנא מן הנשואין ולא שנא מן האירוסין, בשלמא מן הנשואין, עשה ולא תעשה, ואין עשה דוחה לא תעשה ועשה, ע"כ. והרי אלמנה לכ"ג הוה לאו הבא מכלל עשה, ואמרינן דאין עשה דוחה ל"ת ועשה, ומסיק הקובץ הערות, דהרשב"א יסבור דאין עשה דוחה ב' לאוין.והנה במשנה למלך (פ"א מהל' נערה ה"ה) הביא את דברי הרשב"א, וז"ל: ואף להרשב"א ז"ל, שכתב בחידושיו, דגבי עשה דאיסורי ביאה, כגון מצרי ואדומי, כיון דלאו הבא מכלל עשה הוא, קילי, ואתי עשה ודחי אותם, ע"כ. ומשמע דהמשנה למלך פירש בדעת הרשב"א, דהטעם דאתי עשה ודחי לאו הבא מכלל עשה, משום שהוא שעשה כזה שהוא בשוא"ת, הוא קל מעשה שהוא בקום ועשה. ומש"כ הרשב"א, שהוא לא עדיף מלאו גמור, דנדחי מפני העשה, אין הכוונה שהוא כלאו לכל דבריו, אלא כוונתו דאם לאו החמור, נדחה מחמת העשה כיון שהוא שוא"ת, כ"ש דעשה שהוא שוא"ת שידחה מחמת עשה. ומעתה כשיש עם העשה לאו הוא מאלים את העשה, ודוחה את העשה שכנגדו.
ומיהו, כל זה דווקא אי נימא כדעת התוס' בקידושין, דהא דאין עשה דוחה לאו ועשה, היינו שהלאו אלים מחמת העשה, לכך אין העשה דוחה אותו. וא"כ הכא נמי, למרות שהעשה דשוא"ת הוא קיל מהעשה דקום עשה, מ"מ הוא מאלים את הלאו שעמו, ואינם נדחים מחמת העשה דקום עשה. אך אי נימא כדעת התוס' בחולין, דהא דאין עשה דוחה ל"ת ועשה, היינו שאת הלאו הוא דוחה ככל לאו, אלא שאין דוחה את העשה שעם הלאו, דמאי אולמיה האי עשה מהאי עשה, א"כ הדרה קושיא לדוכתיה, כיון דעשה דשוא"ת נדחה מחמת העשה דקום ועשה, א"כ ידחה אף לאו ועשה דשוא"ת.
♦ ♦ ♦