הערה על מאמרו של הרב יהושע בן-מאיר "דין יין קפוא" (גיליון כב עמוד קפ"ז, גיליון כד עמוד שפ"ז)

תגובה א'

עטרת שלום ושפעת ברכה לגאון הרב יוסף ישעי' ברוין שליט"א, מד"א וחבר הבד"צ דק"ק שכונת קראון הייטס.
הערותיו על מאמרי 'דין יין קרוש' (שפורסם ב"האוצר" גליון כב עמ' קפז והלאה) הואיל כת"ר לשלוח אלי כבר בב' טבת ש.ז. ולאחר מכן פורסמו ב"האוצר" (גליון כד, עמ' שפז-שפח).
בראשית דברי עלי להתנצל על האיחור הרב בתשובתי. אבקש מכת"ר שידונני לכף זכות. אני טרוד ולחוץ בדברים רבים, ואין עתותיי בידי. מחמת החשיבות של דברי כת"ר, הייתי חייב להקדיש זמן רב, לחזור ולהיכנס לסוגיה, ולעיין היטב בדברי כת"ר. כך שהזמן התארך. ועם כת"ר בקשת המחילה[2].
עיקר טענתו של כת"ר, שאף אם נאמר שיין קרוש דינו כמאכל, כמו שהבאתי (בפרק א – 'גדרי משקה שהפך למוצק או מוצק שהפך לנוזלי - האפשרויות השונות' סעיף א) משו"ע הרב בסדר ברה"נ, שגם כת"ר הזכיר, אין מכך הכרח שאין ברכתו בפה"ג. וכן הביא כת"ר משו"ת בית יהודה [עייאש] ש"מ"מ לענין גוף הברכה אין שינוי בין צלול ובין עב".
אמנם, בשו"ע הרב מדבר לעניין צירוף לשיעור אכילה ושתייה, ולא לעניין גוף הברכה. אך קצת נראה מכך שלא חילק לגבי דברים שברכתם מיוחדת, כמו יין ופת, ששינוי מצב הצבירה של הדבר משפיע אף על ברכתו. אמנם ראיה גמורה אין משם[3]. לעומת זאת הבאתי (בפרק ג – 'השלכות לדינא בשאלה אם משקה שנקרש והפך למוצג נקרא משקה או אוכל' בסעיף א – 'איזה ברכה מברכים על ארטיק כזה') מתורת חיים (סופר, סימן רב ס"ק ד, וראה שם בהערה 10) שכתב מפורש שהאוכל יין בזמן שהוא קרוש אינו מברך בפה"ג[4]. כן נראה גם מדברי הב"י בשם האורחות חיים והברכ"י שהזכרתי שם[5].
אמנם, הבאתי שם גם משו"ת כנה"ג (וע"ש בהערות 8, 9), וכתבתי שמשמע מדבריו שיין קפוא [שלא הוסיפו בו חומרים נוספים] ברכתו בפה"ג, וזה כסברת כת"ר, שאף שנמצא במצב מוצק, מ"מ לא משתנה ברכתו. וכן בפרק ד ('מסקנות להלכה ולמעשה' בסעיף א – 'לעשות קידוש על יין קפוא') כתבתי שעקב סברת שו"ת הכנה"ג, הוי ספק אם יצא ידי קידוש או לא (ע"ש גם בהערה 17). ושם הבאתי את המג"א (רו, סק"א) שהמברך על פרי שלא נגמר בישולו בורא פרי העץ, בדיעבד יצא ידי חובתו, וכתב המחה"ש שכיון שיניקתו מן האילן, אזלינן בתר עיקר יניקתו. וזה מעין הסברא שכתב כת"ר. וכך גם למעשה הסקתי "על כן נראה שאם קידש או הבדיל על כוס כזה, בדיעבד יצא"[6].
אמנם לכתחילה, אף שמודינא לכת"ר שאין ראיה מוכרחת מהראשונים[7], ויש מקום לחלק בין ברכת בפה"ג לבין דינים אחרים במשקה קרוש (וראה מש"כ בפרק א סעיף ב) מ"מ עקב משמעות דברי האחרונים, נ"ל להכריע להלכה שלכתחילה לא יעשה קידוש על יין קפוא[8], כמש"כ[9].
הנני מודה לכת"ר על הערותיו-השגותיו. הרי זה אחד ממעלותיו של בטאון "האוצר" שדברי הלכה ותורה באים לעיני הבדולח של ת"ח בכל מקום, וכדברי הרמ"א (שו"ת סימן יח, והוא מהמהרש"ל והודפס בשו"ת המהרש"ל סימן ו): "אורייתא דהוה רתחא ביה היה לו לקנאות סופרים ולהתוכח עמהם בהלכה על מה עשו ככה ומתוך דבריהם היתה מתרווחא שמעתא"[10].
בברכה"ת
יהושע בן-מאיר
♦

תגובה ב'

ענותך תרבני.
מקבל אני את יסוד הערתך. מוסכם על כת"ר שיש מחלוקת ראשונים מפורשת אם מים קפואים נחשבים כנוזל או מוצק לגבי מקווה. המחבר הכריע כדעות הראשונים שקרח מיקרי מים לכל דבר. לדעות אלו לכאורה גם יין קפוא דינו כיין, וברכתו בפה"ג, וכשר לקידוש ולהבדלה [בק"ו ממכך שכשר למקווה]. זאת בהסתייגות של דעת הרדב"ז שחילק בין מים לשאר משקים.
לעומת זאת, הרמ"א הכריע לכתחילה [ולפי כמה דעות בפוסקים אף בדיעבד] שקרח אינו נקרא מים ואסור לטבול בו. לדעות אלו נראה שאף יין קפוא [ולדעת הרדב"ז הוא בק"ו ממים] אין דינו כמשקה אלא כאוכל. אלא שאין מזה ראיה מוכרחת שאין ברכתו בפה"ג. שאפשר שאף יין שנתעבה או נקרש עדיין ברכתו בפה"ג. ושאלה זו שנויה במחלוקת בין האחרונים. ולדעה זו, שאף שמשקה קפוא דינו כאוכל ולא כמים מ"מ ברכתו בפה"ג, אפשר שיהיה כשר לקידוש ולהבדלה. אמנם, אפשר שאף שברכתו בפה"ג, אינו כשר לקידוש ולהבדלה, דבהם בעינן משקה ולא אוכל. [זאת, מלבד הספק שכתבתי לגבי הדין שקידוש צריך כוס].
בהתאם לכך גם כת"ר מסכים למסקנה ההלכתית שכתבתי, שלכתחילה לא יקדש או יבדיל על יין קפוא [ארטיק או ברד וכדומה]. זאת, כי לכתחילה יש להחמיר כשיטת האחרונים שיין קפוא אין דינו כיין, ואף אין ברכתו בפה"ג. אבל אם קידוש או הבדיל לא יחזור ויקדש או יבדיל, שהרי לדעת שיטות הראשונים שאפשר לטבול במקווה של קרח ודאי יצא ידי קידוש או הבדלה. ואף לדעת הרמ"א הוא ספק לגבי ברכתו ולגבי אם יצא ידי חובה.
בעזה"י כשיתאפשר לי אתקן את המאמר בהדגשה יתירה של נקודה זו, שאפשר שאף אם יין קרוש דינו כאוכל, עדיין ברכתו בפה"ג. וברשות כת"ר אביא גם את הערות כת"ר [בעיקר בפירוש הב"י בשם הארחות חיים והכנה"ג].
שמעתי פעם ממו"ר הגר"ש אורבאך זצ"ל שביאר לי מה שאמרו חז"ל 'מאי חזית דדמך דידך סמיק טפי". שלכאורה אפ"ל, שמצד אחד עומד ת"ח כמו הגאון מווילנא, שכל ישראל צריכים לתורתו, והוא נער צעיר וכבר גאון ישראל. ומצד שני עומד תרח זקן, מנוול ומוכה שחין, שכל ימיו עבריין ופושע, וגם זקן שהפליג אחרי גבורות. לכאורה נראה פשוט שחזית וחזית, וודאי שהת"ח הצעיר והמבריק דמו סמיק טפי!
אמר לי מו"ר זצ"ל שמכאן למדנו שאפילו התורה, שהיא "אֲרֻכָּה מֵאֶרֶץ מִדָּהּ וּרְחָבָה מִנִּי יָם" (איוב יא, ט) אינה סרגל מספיק גדול למדוד בו נשמתו של אדם מישראל.
וב"ה, בהתקדמות המין האנושי, לקראת גאולת ישראל, "יֵלְכוּ מֵחַיִל אֶל חָיִל יֵרָאֶה אֶל אֱ - לֹקִים בְּצִיּוֹן" (תהילים פד, ח), רואים אנו בחוש איך התורה רחבה מני ים, ובין רגע עוברת מעבר לים הגדול ולים האוקיאנוס. עד שמתחדדים דברי תורה ומתבררים.
בברכה"ת
יהושע בן-מאיר
♦

תגובה ג'

א. אכן, מא"ח ומא"ח ול"פ. וסוכ"ס נעשים אוהבים זל"ז.
ב. הרשות נתונה, בחפץ לב.
ג. טיבותא לשקיא על המרגניתא טבא דדלי ואשכח בנוגע למעלות נש"י.
ואכן, בתורת חסידות חב"ד נתבאר בהרחבה בכ"מ, שמצד עצם הנשמה - כל ישראל שוים, והחילוקים הם רק במדריגות וגילויים. וזהו תוכן מנין בני ישראל, "להודיע חיבתן", שבמנין - הגדול שבגדולים והקטן שבקטנים שוים.
ובהתאם למש"כ כת"ר שלימוד התורה אינו הסרגל למעלת נש"י - אכן נת' במק"א, שזהו החילוק בין קיום המצות, שבכללות הוא בהשוואה גמורה אצל כל ישראל, שמרע"ה מניח את אותם תפילין שמניחים פושעי ישראל המלאים מצוות כרמון, משא"כ בלימוד התורה יש חילוקי מדרגות אין מספר [ועד לחילוק שבאין ערוך, שר"ז צם מאה תעניתים לשכוח תלמוד בבלי, במחשכים הושיבני זה תלמודה של בבל, להגיע ללימוד נעלה יותר].
ומה"ט, בג"ע - עולם רוחני - שהוא שכר על לימוד התורה (הנעשה ע"י חלק הרוחני שבנפש, כח השכל), אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו, יש תנאים והגבלות, מי יעלה בהר ה' וגו'. אבל בתחה"מ - בעוה"ז נשמות בגופים (לשיטת הרמב"ן וכ"ה ההכרעה בקבלה וכו') - שהוא שכר על קיום המצוות (הנעשה ע"י גשמיות הגוף) אמרו שכל ישראל יש להם חלק לעוה"ב. ומבאר הטעם (ולא רק ראי' מהפסוק) שעמך כולם צדיקים, מקיימים מצוות (שכל המצוות נקראים צדקה, ומקיימי מצות - צדיקים), ולא זו בלבד אלא שהם "נצר מטעי", שעצם הנשמה - חלק אלוק ממעל ממש.
וכמו"כ נת' עפ"ז מש"א אשרנו מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו ומה יפה ירושתנו, שחלקנו קאי על כוחות הגלויים של הנשמה, גורלנו - כוחות הנעלמים, וירושתנו - עצם הנשמה. (וחסידי אדה"ז היו שרים באידיש: "אשרנו מה טוב חלקנו אין כוחות הגלויים פון נפש האלקית און מה נעים גורלנו אין די כוחות הנעלמים פון נשמה"). ובאופק עמוק יותר - חלקנו, שאנחנו בנים למקום, גורלנו - שבחר בנו, ירושתנו - תחת אבותיך יהיו בניך, שהיורש עומד במקום המוריש ממש (כמבואר בצפע"נ להרג'צובי בכ"מ), בחינת ישראל וקוב"ה כולא חד. ויומתק עפ"ז שסיום מנין מ"ע לרמב"ם הוא "איש כי ימות ובן אין לו", המדריגה הכי נעלית בהתקשרות להקב"ה, בחינת גם בן ואח אין לו, ומצד בחינה זו אכן כל ישראל שוים (בארוכה בלקוטי שיחות כח פרשת פינחס - ראה כאן ע' ט ואילך).
תוך כדי כתיבה, רואה הנני שהדברים נתארכו יתר על המדה. ויסלח לי לדבר הזה. ועכ"פ, ה"ז בדברי האגדה המושכים את הלב.
אכן, באמת, הדרנא בי, שהיאך שייך לומר יתר על המדה, בתורה שהיא ארוכה מארץ מדה, ובפרט, בפנימיות התורה, שגליא דתורה "יש לה מדה (רק שהיא ארוכה מארץ מדה)", אבל פנימיות התורה "אין לה מדה... היא א"ס ממש" (אוה"ת חנוכה שי, א. סה"מ קונטרסים ח"ב תע, א). ומשו"ה מצינו, שבנגלה דתורה יש כו"כ שאומרים עליהם שלמדו כל התורה כולה. אבל בפנימיות התורה, שאין לה מדה כלל, הרי גם לאחרי שלמדו כל התורה, נמצאים בג"ע באופן שאין להם מנוחה, ולומדים פנימיות התורה (ראה ליקוטי הש"ס להאריז"ל סוף ברכות. תניא אגה"ק סו"ס יז), ועד שבימות המשיח ילמד משיח תורה את כל העם, כולל מרע"ה, כיון שתורה שבעוה"ז הבל היא לפני תורתו של משיח, שהיא "מנשיקות פיהו", "סוד טעמי' ומסתר צפונותי'" (פירש"י שה"ש א, ב).
ויה"ר שנזכה ונחי' ונראה ונירש טובה וברכה לשני ימוה"מ, בקיום היעוד "כולם ידעואותי" - בהשוואה גמורה מצד עצם הנשמה הקשורה עם עצמותו ומהותו ית', "כולא חד", ומסיים "למקטנם ועד גדולם" - שסוכ"ס יהיו חילוקים בהתאם למדריגת הנשמה ועבודתו בעוה"ז. כן תהי' לנו תיכף ומיד ממש.
יוסף ישעי’ ברוין
♦