ביאור שיטת ר"ת לגבי שקיעת החמה ואם יש לסמוך עליה בדיעבד לעניין הפסק טהרה [מכתבים]
הארות והערות על מאמרו של הרב דניאל אהוב אדר בעניין שקיעת החמה דרבנו תם
בשנים האחרונות התרבו לומדי ותופסי התורה שעוסקים בענין שקיעת החמה וצאת הכוכבים, הסבורים שדעת ר"ת כמו שהבינוה האחרונים מוקשה מאוד במציאות אופק א"י וסביבותיה, ועל אף ריבוי הראשונים והאחרונים דסבירא להו כר"ת – א"א לקבל הדברים ולנהוג כמותם בין לקולא ובין לחומרא. והרי זה בבחינת בא הרוג ברגליו שאפילו אם יבואו אלף עדים שמת אין הם נאמנים, וה"ה הכא כיון שהמציאות ברורה שג' כוכבים בינוניים יוצאים לאחר כעשרים דקות לאחר שקיעת החמה באופק – זו האמת הברורה. אלא שיש הנוקטים שאכן ר"ת וסיעתו טעו משום שלא היו באופק ארץ ישראל וסביבותיה ולא ידעו ממציאות זו [ואף שהבית יוסף והרדב"ז היו בא"י – זה משום שלא ראו את דברי החולקים ולא רצו להמציא מעצמם מחלוקת בזה, אבל לפי האמת אם היו יודעים מדברי הגאונים וסיעתם היו מכריעים עפ"י המציאות כמותם]. ויש הנוקטים שגם ר"ת וסיעתו לא התכוונו לפירוש המקובל אלא דעתם כגאונים, וכמו שהאריך הרב הכותב נר"ו, ויש הדוחים שיטה זו ונוקטים שר"ת התכוון לפירוש המקובל.♦
ונראה שגם בזה נחלקו הראשונים בדעת ר"ת ויש ראיות ברורות לב' הביאורים בר"ת:
תחלה נביא עוד ראיות מכמה ראשונים שנקטו כר"ת – דס"ל כפירוש של היצחק ירנן וסיעתו. הנה בספר הבתים (שער ו'), לאחר שהעתיק את דברי הרמב"ם בפ"ה, כתב בזה"ל: "הר"ש כתב משתשקע החמה מתחילת שקיעת החמה. ור' יעקב כתב מסוף שקיעת החמה ועדיין פני מזרח מאדימין. לביאור ר' יעקב כל זמן שהחמה נראית הוא יום ברור" ע"כ. ומבואר להדיא שהבין בדעת ר"ת שסוף השקיעה היא השקיעה שלנו ומאז מתחיל זמן בה"ש. והריא"ז, שבדר"כ הולך בדרך זקינו [הרי"ד], כתב בפשיטות שכשנכנסת החמה שאינה נראית בעולם כלל הוי תחילת בין השמשות עי"ש. והנימוק"י בשבת ל"ד העתיק, כדרכו, את דברי הרמב"ן והר"ן שיש ב' שקיעות וכו', אולם בריש מסכת מגילה כתב הנימוק"י: "שלשה [כוכבים] ודאי לילה ומכאן ואילך מותר לאכול לאלתר אע"פ שעדיין לא נסתלק אור היום לגמרי שבוחן אדם מטבעות" עי"ש, ואם נפרש שהשקיעה שלנו היא השקיעה הראשונה ולאחר ע"ב דקות הוי צה"כ – בזמן זה א"א להבחין מטבעות, וגם נסתלק אור היום לגמרי בשעה זו, וע"כ שפירש כראשונים הנ"ל, ומהשקיעה שלנו הוי בה"ש ולאחר כשליש שעה הוי צה"כ ובזמן זה אפשר להבחין מטבעות. וכדברים אלו כתב בספר הנייר (הלכות פסח עמ' ע"ה) וז"ל: "וזמן השאיבה מאחר שקיעת החמה מעט בזמן צאת הכוכבים הבינונים קודם שיהא לילה ממש, ושיעורו כדי שיכיר בין מטבע כסף למטבע זהב, רבי' יצחק" עי"ש, ומבואר שבצה"כ אפשר להבחין מטבעות, ועוד שכתב להדיא קודם שיהיה לילה ממש, וכתב כן בשם רבינו יצחק [כנראה הוא ר"י בעל התוספות].
ובספר סודי רזייא [לבעל הרוקח] (ח"א סוף אות כ') איתא: "ובשלשה כוכבים לילה זהו ומבדיל בין יום ובין לילה אבל בבוקר אע"פ שיראו עשרה חשוב יום" וכו' עי"ש. ומבואר שהזמנים של היום והלילה אינם שוים, וזה מתאים לדעת הגאונים ולא לדעת ר"ת, והרוקח גופיה בספרו בהלכות שבת (סי' נ"א) כתב בסתמא כר"ת שיש ב' שקיעות וכו', וע"כ שפירש כפירוש היצחק ירנן וסיעתו הנ"ל. וכן מתבאר להדיא מדברי הרלב"ג בפירושו לנחמיה (ד' טו) עה"פ מעלות השחר עד צאת הכוכבים וז"ל: "ובהיות שהשמש הוא סבת היום הוא מבואר שכל מה שיחזק אורו להסתיר הכוכבים ראוי שיקרא יום, ואולם בעלות השחר יקרא יום אף על פי שהכוכבים נראים לפי שהאור ההוא עם שהוא מהשמש הנה הוא הולך וחזק, ועוד שהאדם נעתק אז מהחשך אל האור וימשול מפני זה לראות המוחשים יותר ממה שימשול על זה בתחלת הלילה כשיהיה עדיין קצת אור השמש בפאת מערב וזה מבואר מאד, והנה צאת הכוכבים יקרא כשיראו שלשה כוכבים כמו שבארנו בשרשים הכוללים שהקדמנו לבאור התורה ומזה המקום למדנו שכל זה הזמן אפשר שיקרא יום אלא שהיום יאמר בעצמות וראשונה על זמן עמידת השמש על הארץ" עכ"ל, וזה להדיא כדברי הרוקח הנ"ל, שעלות השחר הוא הזמן שעדיין הכוכבים נראים בו אולם צה"כ הוא זמן שיש עדיין קצת אור בפאת מערב ומספיק שיראו ג' כוכבים כדי להחשיבו לילה, וזה להדיא כדעת הגאונים וכמנהגנו. וכן מתבאר עוד מדבריו בפרשת יתרו עה"פ זכור את יום השבת שכתב וז"ל: "והנה נסתפק לרז"ל אם תהיה התחלת היום מעת שקיעת החמה או מעת שיסור אורו והוא כשיהיו ג' כוכבים בינוניים, וזה כי אור השמש מונע הראות הכוכבים וכשיראה מהם זה הרבוי אז נשפוט שסר אור השמש באופן מה" וכו' עיש"ב, ומבואר להדיא שביציאת ג' כוכבים יש עדיין אור השמש אלא שכיון שכבר רואים ג' כוכבים סר השמש 'באופן מה' והוי לילה [וע"ע לקמן שהר"ן כתב שהזמן הוא שוה, ולשיטתו כדעת ר"ת].
וע"ע בתיקוני הזוהר (תיקון ע' דף קכ"ז ע"א) שמבואר ג"כ שבזמן צה"כ שהוא זמן ק"ש דערבית עדיין יש אור קצת להכיר בין תכלת ללבן עי"ש, ופירש הרמ"ק באור יקר (כרך ג' עמ' ר"ב) וז"ל: "כמא דתקינו מארי מתניתין לקרוא ק"ש בכוכבים דאינון בינוניים דהכי אוקמוה וכו' בענין שהוא בתחלת הלילה בעת הערב שמש ועדין לא החשיך שלא נתלבש בשחרות דהיינו כוכבים בינוניים" וכו' עי"ש, וגם זה אינו מתאים לזמן ר"ת [אם כי אין זה ראיה שכך הבין בדעת ר"ת, אלא שכך היא דעתו הוא וכדעת מהר"ם אלאשקר, אולם זו ידיעה חשובה, דהא קי"ל שבמקום שיש מחלוקת בפשט – הקבלה תכריע, וכאן מפורש בתיקוני הזוהר ובפירוש הרמ"ק כדעת הגאונים].
♦
אולם, נראה שיש ראשונים ברורים דס"ל כהבנה המקובלת בדעת ר"ת. הנה הרב דניאל את הביא דברי השואל בשו"ת מהרי"ל, וכתב בתשובתו על הרב דוד יוסף שמהרי"ל עצמו לא ס"ל כן אלא כפירוש היצחק ירנן, אולם במחכ"ת לא דק בזה, דהכל הוא מדברי השואל, ותשובת מהרי"ל שם אינה לפנינו אלא שהשואל הביא שיש מורה שהורה כפירוש המקובל בדעת ר"ת וכך הבין בדעת ר"ת והרמב"ן, והשואל כתב שלפי התכונה לא יתכן כן עי"ש. וא"כ אדרבה זו מחלוקת בין ב' חכמים ראשונים בדורו של מהרי"ל האם ההבנה היא כפירוש המקובל או כפירוש המחודש. והמאורות בשבת ל"ד כתב: "וכתוב בהשלמה וכו' התם [בפסחים] משמע משמתחלת חמה לשקוע הכא [בשבת] לאחר גמר שקיעתה [כדעת ר"ת], אך הר"ם כתב משתשקע החמה עד שיראו ג' כוכבים בינוניים הוא הזמן הנקרא בה"ש בכ"מ, ולא הזכיר בזה שיעור אחר לא מג' מלין ולא מד' נראה שהלך בדרך הרי"ף" עי"ש. ומבואר שיש מחלוקת בזה בין הרי"ף והרמב"ם לבין ההשלמה, שהלך בדרך ר"ת, ולפי פירוש היצחק ירנן אין מחלוקת ביניהם 'למעשה', דהא תרויהו ס"ל שמהשקיעה באופק יש שלשת רבעי מיל עד צה"כ, ומה לו כי ילין על הרמב"ם שלא הזכיר שיעור אחר של ג' וד' מילין.
וכן מתבאר מדברי האבן עזרא בכמה מקומות בפירושו, ונעתיקם כדי שלא יבואו לפרש פירושים משובשים בדבריו. בבראשית (א, יח) כתב: "יום התורה משעת צאת השמש עד בואה, והלילה מעת ראות הכוכבים. וצדקו האומרים עפ"י שלשה עדים. ודע כי עת שתחשך השמש יהיה ערב עד שעה ושליש שעה שיראה כמו אור בעבים וכן הבקר אור קודם זריחת השמש" ע"כ עי"ש. ובשמות (יב, ו) בפירוש הארוך כתב: "והנה יש לנו שני ערבים האחד עריבת השמש והוא עת ביאתו תחת הארץ והשני ביאת אורו הנראה בעבים והנה יש ביניהם קרוב משעה ושליש שעה אז יבא בעל קרי אל המחנה וידליק אהרן את הנרות" ע"כ. וביתרו (יח, יג) כתב בפירוש הארוך: "דע כי בקר האמת הוא כזרוח השמש גם יקרא בקר כעלות עמוד השחר שיחל להראות אור בעבים וזה הבקר הוא על דרך מקרה. והערב האמתי הוא בשקוע השמש גם יקרא ערב על דרך מקרה עד עריבת האור וכו' ע"כ מערב עד ערב תשבתו שבתכם. והיה ראוי להיות מערב האמת עד ערב האמת רק חכמינו ז"ל הוסיפו מחול על הקדש ואמרו כי יציאת יום השבת תהיה עד צאת הכוכבים" וכו' עי"ש. וע"ע בספרו כלי נחשת (שער י"ט) שגם שם מבואר להדיא שהשעה ושליש שכתב שזהו צה"כ זהו לאחר שאין השמש נראית על הארץ ומקבילה לזמן עמוה"ש והם נקראים הנשפים עי"ש. והמצרף את כל דבריו הנ"ל יראה להדיא דס"ל כדעת ר"ת כפירוש המקובל ובשום אופן א"א לפרש בדבריו כפירוש היצחק ירנן וסיעתו.
ובפירוש הר"ן על התורה בראשית (א, יד) כתב: "כל עת שיאיר השמש על הארץ יהיה יום וכאשר יעדר אורו ממנה 'לגמרי' יהיה לילה ונמצא שאורו סיבת היום אמנם לא יוגבל זמן אורו אלא מצד הכוכבים וזה כי היום והלילה אצל התורה לא יוגבלו כמו שהגבילום חכמי הכוכבים וזה כי היום אצלם מעת הראות השמש עד הסתרו ויתר הזמן כולו אצלם לילה אבל אצל התורה אינו כן כי היום אצלם כל הזמן אשר תאיר הארץ באורו בסיבת השמש גם לא יהיה על האופק וכו' ואמנם לא יודע זה כ"א מצד הכוכבים כי כאשר יראו הכוכבים יורו כי כבר סר אור השמש מעל הארץ בצד מוחש והוא התחלת זמן הלילה ולזה אז"ל שיום התורה לכל דיניה הוא מעמה"ש עד צה"כ כי הראותם יגביל תחלת הלילה וההיקש מחייב אע"פ שלא הוזכר זה בדברי חז"ל כי כאשר הראות הכוכבים יגביל תחלת הלילה על המספר ועל השיעור המוגבל המוזכר בדבריהם כן הסתרם על אותו המספר והשיעור בעצמו יגביל תחלת היום והיה אז עליית עמוה"ש כי הסיבה בשתי ההתחלות אחת בעצמה והיא התחלת הראות אור השמש והתחלת עת העדרו שיורו עליהם הכוכבים מצד הראותם והסתרם" ע"כ. והאברבנאל (שם) הביא בסתם את פירוש הר"ן בקצרה והוסיף וכמו שכתב ראב"ע שעה ושליש קודם זריחת השמש יהיה הבוקר אור וכן אחרי בואו שעה ושליש שעה לא יהיה לילה עי"ש. ומבואר שהשוה את פירוש הר"ן עם האבן עזרא, וכפי שכבר ביארנו כוונתם ברורה כפירוש המקובל של ר"ת.
וכן מצאתי בשו"ת התשב"ץ שנדפס מכת"י (ח"ה סי' קפ"א) בתשובת ר' יוסף ששפורטש [בן דורו של הרשב"ש] בענין תינוק שנולד בה"ש באמצע השבוע שדן בענין והביא את דברי ר"ת וכתב בתוך הדברים ג' פעמים שהשקיעה הראשונה היא כשהחמה מהלכת תחת 'הקרקע' עי"ש. ועוד כתב שם וז"ל: "שהרי אנחנו נוהגין להדליק ערב שבת אחר שתשקע החמה תחת הכיפה ומנהגן של ישראל תורה היא" עי"ש, ומבואר שהיו נוהגים להדליק לאחר שקיעת החמה באופק, וזה כפירוש המקובל בדעת ר"ת [אלא שאין כונתו ברורה האם זה משום שעוד לא רואים ב' כוכבים או משום ר"ת עי"ש]. וכן מבואר בספר ערוגת הבושם (ח"א עמ' 224) למעיין שם היטב, שההסבר בדעת ר"ת הוא כהבנה הרגילה עי"ש.
♦
והנה על הפירוש המחודש של היצחק ירנן וסיעתו יש קושיא אלימתא, שהזמן שמהנץ עד חצות הוא יותר מהזמן שמחצות עד השקיעה הראשונה בקרוב לשעה, ובגמ' בפסחים צ"ג ע"ב מפורש שהזמן הנ"ל שוה עי"ש.
ומאידך לפירוש המקובל בדעת ר"ת יש קושיא אלימתא מדברי המכילתא בפרשת בא עה"פ החדש הזה לכם, דאיתא שם: "רשב"י אומר והלא כל הדברות שנדבר עם משה לא נדבר אלא ביום, החדש הזה הראהו בלילה, וכיצד היה מדבר עמו ביום והראהו החדש בלילה ר' אלעזר אומר נדבר עמו ביום עם חשכה והראהו החדש בחשכה" ע"כ. וכבר כתב הרמב"ם בפי"ד מהלכות קידוש החודש ה"ו שאמצע הירח לאחר שקיעת החמה בכמו שליש שעה וכו' זה הוא הנקרא אמצע הירח לשעת הראיה עי"ש, וזה מתאים למציאות שהירח בזמן המולד נראה כעשרים דקות לאחר שקיעת החמה באופק – עי' בספר הזמנים בהלכה (ס"פ ס"ג), ומפורש במכילתא שזה נקרא לילה וחשכה, ולר"ת זהו יום גמור, וא"כ זו ראיה ברורה שכבר כשליש שעה לאחר השקיעה באופק חשיב לילה וחשכה.
♦
ובדעת הרמב"ם. הנה לאחר שר' אברהם בנו דעתו כדעת הגאונים, כמו שהביא מהר"ם אלאשקר – אין מקום לדון שאולי הרמב"ם סובר לא כך, אולם משום שעדיין יש המפקפקים בזה נביא ראיות ברורות בדעתו כדעת הגאונים. הרב דניאל שליט"א הביא ב' ראיות מדברי הרמב"ם, ונביא עוד ב' ראיות ברורות וחלוטות.
האחת מדכתב הרמב"ם בפ"ז מתרומות ה"ב שהטמאים אוכלים בתרומה לאחר שיעריב שמשן ויצאו כוכבים 'בינוניים וזה העת כמו שליש שעה אחר שקיעת החמה', ונוסח זה איתא בכתה"י ובסמ"ג – עי' ברמב"ם פרנקל שם, והכס"מ הביאו מהסמ"ג, אולם כאמור הסמ"ג העתיקו מהרמב"ם, וא"כ מפורש שזה צה"כ שלנו, כעשרים דקות לאחר השקיעה. ואם ידחק הדוחק לומר אולי כונת הרמב"ם לסוף השקיעה או לשקיעה שניה – אמור לו [והיא הראיה השניה] שהרמב"ם כתב את אותן המילים בפי"ד מקידוש החודש ה"ו לגבי ראיית הלבנה בשעת המולד שהיא כמו שליש שעה לאחר שקיעת החמה עי"ש, ודבר זה ידוע שהוא לאחר השקיעה באופק כעשרים דקות – עי' בספר הזמנים בהלכה הנ"ל (סוף פרק ס"ג), וא"כ מפורש בדברי הרמב"ם בירור גמור שאין אחריו פקפוק שהשקיעה שכתב בכל מקום היא השקיעה שלנו, וכמו שליש שעה לאחריה זהו צה"כ, ותו לא מידי.
♦
ולהשלמת הענין אוסיף למנות עוד ראשונים דס"ל כדעת הגאונים, שבשקיעה שלנו מתחיל בה"ש. וזאת, משום שכמה מהאחרונים וגם מאחרוני זמננו נקטו שרוב המוחלט של הראשונים ס"ל כר"ת [להבנה הרגילה] ויש שמנו 30 או 40 או 80 ראשונים, ולעומת זה אין כמעט ראשונים דס"ל כדעת הגאונים ולכן החשיבו את דעת ר"ת להחמיר כמותה וכן לצרפה לספק ספיקא וכדומה. אולם, האמת היא שחלק מהראשונים שהביאו ס"ל בהבנת הדברים כדעת הגאונים וכמו שביאר הרב דניאל, וכמו שהוספנו עוד ראשונים, וחלקם ס"ל ממש כגאונים וכמו שנבאר:
כן מתבאר מדברי רב חפץ גאון בספר והזהיר שהביא האו"ז בסי' י"א וז"ל: "וכיון שמדליקין נרות לכבוד השבת אסור להם להדליק אלא מבעוד יום וכו', וכיון שהחמה שוקעת בערב שבת אסור ליגע במלאכה ואם ראה החמה ששקעה ולא הדליק את הנר אסור להדליק" עכ"ל, ומבואר שכשאין השמש נראית אסור כבר להדליק, דהוי בה"ש. וכן מתבאר מדברי ר"ח שהביא שה"ל בסי' ס' (שהביא בקצרה הב"י בסוסי' רס"ג) וז"ל: "מי שהדליק את הנר בערב שבת אחר שקיעת החמה הרי זה חייב מלקות וכו' כי כל אחר שקיעת החמה שבת ממש" וכו' עי"ש, ומבואר כנ"ל [ודלא כמו שנדחק ספר אורות חיים עי"ש]. וכן מתבאר מדברי ר' פרחיה בשבת ל"ד שכתב: "משתשקע החמה פירוש משתראה השמש כאילו שקעה בצד מערב" ע"כ, ומבואר דתלי בראיית השמש ממש וזוהי השקיעה שלנו ומשם ואילך הוי בה"ש. וכ"ד ר' יונה באגרת התשובה (דרש ג' אות ס') שכתב: "כשהאשה מדלקת את הנר בע"ש תזהר בנפשה להדליק מבע"י שהשמש נראית ואם היא פושעת בנפשה להדליק אחר שקיעת החמה הרי היא מחללת את השבת ואוי לנפשה" וכו'. ומבואר שכשאין השמש נראית הוי בה"ש וקאי בספק חילול שבת. וכן נראה דעת מהר"ם בתשב"ץ (סי' קכ"ט) וז"ל: "בעיוה"כ וכו' מותר לשתות אחר שסילק את השולחן רק שתהא החמה זורחת" ע"כ, ומבואר ג"כ כנ"ל.
ויש להוסיף עוד שכ"ד הראב"ד בספר כתוב שם בריש פסחים, שכתב שהתנא נקט 'אור' לארבעה עשר לומר שהוא צריך להקדים לתחלת הלילה ומפני שעדיין יש שם אור היום ואינו חשך כדכתיב ולחשך קרא לילה עי"ש. וא"כ חזינן מדבריו שיש אור בצה"כ [עי' בכתוב שם בדף כ"א ע"ב מדפי הרי"ף שמבואר שזמן הבדיקה הוא בצה"כ ולא בבה"ש], וזה מתאים לשיטת הגאונים באופק א"י וסביבותיה. והנה המנח"כ (שער א' פ"ג) כתב דהראב"ד ס"ל כר"ת, מדכתבו הרשב"א והריטב"א ערובין מ"א והמ"מ פ"ה מתענית ה"ה בשם הראב"ד דהא דאמרו שבע"ש מתענה ומשלים לא אמרו אלא שאינו אוכל קודם שקיעת החמה אבל ודאי משתשקע החמה מתוספת שבת הוא וכבר קדש היום ואם רצה לאכול אוכל שכיון שנכנס לתחום שבת שוב אינו רשאי להתענות ע"כ. ומדכתב מתוספת שבת הוא מבואר דס"ל כר"ת והרמב"ן שזמן תוספת שבת מתחיל מהשקיעה הראשונה, דאם ס"ל כהגאונים והוי בה"ש אין זה תוספת שבת עכת"ד. אולם, המאירי בערובין כתב ומ"מ כתבו גדולי המפרשים בהשלמה זו שאינה אלא עד שתשקע החמה הא מששקעה חמה כבר קדש היום מדין תוספת 'אע"פ שהוא בין השמשות' ואם רצה לאכול אוכל וכו' עי"ש, וזה להדיא כהגאונים ולא כר"ת. ונראה שכוונתו בזה דהרי חזינן בגמ' פסחים ק"ה, לגירסת הגאונים והרי"ף שלזה הסכים הראב"ד בכתוב שם, שהייתה הו"א שאין שבת קובעת עד צה"כ ואין לקדש עד צה"כ [ועי' בר' דוד ובמאירי שם], ומסקנת הגמ' היא שמשקדש היום היינו מבה"ש אסור לאכול ויכול לקדש, ולכן כתב הראב"ד דמשקדש היום דהיינו בה"ש בכל מקום [וכמו שכתב המאירי בהסבר דבריו] היא מתוספת שבת ויכול לקדש, וכמו שהעלו בגמ' פסחים הנ"ל למסקנא ולכן אם רצה לאכול אוכל, והדברים ברורים. באופן שברור שדעת הראב"ד היא כהגאונים ולא כר"ת. וע"ע בפירוש הראב"ד לתורת כהנים (שמיני פרשה ו, פ"ח אות ח') שכתב: "מה ביאת שמשו לכשיכנס כולו כאחד שלא יראה ממנו כלום" וכו' עי"ש, ומבואר ג"כ ששקיעת החמה היינו השקיעה הנראית לאחר שנכנס כל גלגל החמה ונכסה מעינינו.
♦
וע"כ נראה לי דהעיקר הוא כדעת הגאונים והרמב"ם וסיעתם ואין צורך ואין טעם להחמיר כדעת ר"ת וסיעתו, מאחר והאמת ברורה שלא כדבריו [עכ"פ להבנה הרגילה], וכ"ש שלא להקל כמותם ולצרפם לס"ס [מלבד הענין של העושה כחומרי דמר וכחומרי דמר דחשיב כסיל, וכפי שהארכתי במאמרי בהאוצר י"ז בסוף המאמר 'האם ראוי להניח תפילין דר"ת' עי"ש].
עמנואל מולקנדוב
♦
תגובת הרב דניאל אדר
בס"דאפריון נמטייה לרב עמנואל מולקנדוב שליט"א על הערותיו והארותיו המחכימות, כדרכה של תורה. והנני להשיב על חלקן.
א. שו"ת מהרי"ל. יישר כח על הסבת תשומת לבי לכך שאין אלו דברי המהרי"ל גופיה.
ב. כמו כן לגבי דברי הרב אבן עזרא, אף שיש מה לפלפל בדבריו האם ס"ל כשיטת ר"ת המפורסמת אי לאו. מ"מ נראה שאף אם נאמר שכן, נראה שאופק צפון אירופה (ששהה שם שנים רבות) הטעהו.
ג. בנוגע למה שכתב כת"ר מדברי המאורות, וז"ל: "וכתוב בהשלמה וכו' התם (בפסחים) משמע משמתחלת חמה לשקוע הכא (בשבת) לאחר גמר שקיעתה, אך הר"ם כתב משתשקע החמה עד שיראו ג' כוכבים בינוניים הוא הזמן הנקרא בה"ש בכ"מ, ולא הזכיר בזה שיעור אחר לא מג' מלין ולא מד' נראה שהלך בדרך הרי"ף" ע"כ. ומזה דקדק כבודו שהמאורות הבין את שיטת ר"ת כפי המפורסם. הנה לענ"ד לא נראה כן בדעתו. שכן בריש אמירי'ו צדיק עת'ק את לשון ההשלמה, שהוא לא כתב אלא כך: "והא דאמרינן בפסח שני בפרק מי שהיה טמא ששיעור בין השמשות משתשקע החמה עד צאת הכוכבים, ד' מילין. התם, משמתחלת החמה לשקוע, הכא לאחר שגמרה שקיעתה". עכ"ל. ועל לשון זו מתבסס המאורות, ואת לשון זו יש לפרש בפשיטות כפי שכתבתי אני הדל, וכפי שכתב הרב יצחק ירנן. ולא נתכוון ההשלמה לומר שאצלנו מדובר על גמר השקיעה באופק. ואם כנים אנו בזה, יוצא שהמאורות שכתב 'אך הר"ם כתב משתשקע החמה עד שיראו ג' כוכבים בינוניים הוא הזמן הנקרא בה"ש בכ"מ, ולא הזכיר בזה שיעור אחר לא מג' מלין ולא מד'' גם הוא לא נתכוון לעמת בין דברי הרמב"ם לר"ת (שכלל לא הזכירו), אלא רק לומר שהשיעור של ד' מילין שהוזכר בפסחים, הרמב"ם כלל לא הזכירו. ולא אתא כלל למימר ששיטת ר"ת היא כפי המפורסם. כנלענ"ד.
והקשה עלי הרב עמנואל שליט"א וז"ל: "לדעת ר"ת וכן ההשלמה והמאורות השקיעה העיקרית וההלכתית היא השקיעה השניה שממנה מתחיל בה"ש, והרמב"ם כשהזכיר שקיעת החמה כונתו לשקיעה באופק וכמו שביארנו, ולפי הבנתכם אין נ"מ לדינא בין ב' הדעות ובשביל מה יזכיר את השקיעה הראשונה ומה העירו בזה שלא הזכיר ב' שקיעות, וע"כ כביאור הרגיל שלפ"ז לא הזכיר את השקיעה העיקרית שהיא השקיעה השניה". ע"כ.
אולם, אני על משמרתי אעמודה. לא ההשלמה ולא המאורות הזכירו את שיטת ר"ת בזה. וגם לא כתבו שהשקיעה באופק אינה נחשבת לכלום. אלא רק כתבו שיש שני שיעורים המוזכרים בדברי חז"ל. והרמב"ם תפס רק שיעור אחד ולא הזכיר כלל את השיעור השני. ועל כך מעיר ההשלמה שמה שכתוב בפסחים איירי בתחילת שקיעתה. ומה שכתב שהלך בדרך הרי"ף, שכמו שהרי"ף השמיט שיעור זה כך הרמב"ם השמיט ולק"מ. אולם אי איתא, עדיפא מיניה הוה ליה לרב עמנואל לאקשויי. שכן אם כדבריי, שההשלמה והמאורות התכוונו לשקיעה הראשונה כפי פירוש הרב יצחק ירנן, יוצא שההשלמה פירש שהשקיעה המדוברת בפסחים אינה השקיעה באופק אלא לפניה. ואם נקבל את דברי רש"י בזה יוצא שהדם נפסל באותה שקיעה ראשונה, כשהשמש עדיין על הארץ. וצ"ע. ויש לומר אולי שההשלמה יפרש אחרת את הסיבה שחישבנו את הזמנים עד לערב ולא משום פסול הדם. שכן הסיבה שחשב הרב עמנואל את דברי ההשלמה והמאורות כמתייחסים לשקיעה 'ההלכתית' אשר באופק, היא משום דברי רש"י על אתר, שכתב שבשקיעה נפסל הדם. ועל כרחך שמדובר על השקיעה באופק.
ואולי יש לומר שלשיטתו הסיבה שצריך להגיע לירושלים עד השקיעה הראשונה, שבה עדיין לא נפסל הדם (ודלא כפירוש רש"י), דאפשר שמתכנן לקנות קרבן רק בירושלים והוא בגפו יבוא, ועד שיקנה את הקרבן ויארגן את כל מה שצריך ויצטרף לחבורה יקח לו איזה זמן, ויוותר לו אך מעט זמן להקריב הקרבן. דמאי אהני לן אם מגיע לירושלים בדיוק בשקיעת החמה בעוד שאין תחת ידו שום אפשרות אפילו להכנס לעזרה. ועל כרחך לומר כן, שכן לפי מיל של שמונה עשרה דקות, יש מזמן חצות[2] עד 'השקיעה' 4.5 שעות (18*15=270. 270/60=4.5 שעות זמניות. ושעה זמנית בימי ניסן, השנה, היא כשבעים דקות, כך שאם חצות יהיה בשעה 12:40 זמן 'השקיעה' של טו' מילין יהיה בשעה 5:55! והשקיעה באופק תהיה על פי הלוח רק בשעה 19:07 כשעה ועשרה לפני כן). אלא מוכרח, שהשקיעה שעסקנו בה בפסחים אינה השקיעה באופק אלא קודם לה[3], ודברי רש"י שפירשה על השקיעה באופק שבה נפסל הדם קצ"ע (אא"כ נאמר שסבר כדעת היראים, שהשקיעה הראשונה קודם שנעלמה השמש, שקיעה גמורה היא).
ועוד יש להעיר בסוגיא דפירושו של רש"י שפירש 'דרך רחוקה' עד השקיעה, אינו מוסכם. הרמב"ם פירש את דברי עולא שאמר 'אי זה הוא דרך רחוקה כל שאין יכול ליכנס בשעת שחיטה' כמתייחסים לתחילת זמן השחיטה, שכן כתב הרמב"ם בהלכות קרבן פסח (פ"ה ה"ט): "מי שהיה בינו ובין ירושלים יום ארבעה עשר עם עליית השמש חמשה עשר מיל או יתר הרי זה דרך רחוקה, היה בינו ובינה פחות מזה אינו בדרך רחוקה מפני שהוא יכול להגיע לירושלים אחר חצות כשיהלך ברגליו בנחת", וכו' ע"כ. ובפירוש המשנה (פסחים פרק ט משנה ב): "והוא שיעור שיהלך אדם ברגליו הלוך בינוני מעלות השמש עד בין הערבים". ע"כ. ולא כתב שקיעה[4], מכיוון שהזמן העיקרי לעניין דרך רחוקה הוא תחילת זמן הקרבת קרבן פסח. ולפי הרמב"ם לא באה הגמרא כלל לומר מהו זמן 'חצות היום' שממנו תחשב את זמני השקיעה וצאת הכוכבים. ומה שנקטה הגמרא ט"ו מילין, הוא בקירוב, שכן בהדיא כתב הרמב"ם 'אחר חצות'. ואף שנכון הדבר שהזמן מהנץ עד 'אחר חצות' ומ'אחר חצות' עד השקיעה שווה, אך זה משום שלהרמב"ם יש 6 שעות (של כשבעים דקות) בי"ד דניסן בכל אחד מהזמנים. ואם תחשב את הזמן מהנץ החמה בי"ד בניסן עד אחר חצות יצא לך 13:08. ואם תחשב מזמן זה עד השקיעה יצא 20:10. בעוד שהשקיעה ביום י"ד בניסן היא שעה לפני כן. ואם תיקח את החישוב בגמרא בפסחים על פי שיטת הרמב"ם (שמיל הוא כ"ד דקין) אתה תראה שאין החשבון יוצא מכוון לאף אחת מהדעות, דהשקיעה תצא כשכבר הלילה זרוע בכוכבים. אלא אם כן תרצה לומר שזו ראיה שהרמב"ם ס"ל כשיטת ר"ת המפורסמת, וזה אינו, כפי שכבר הוכיח כת"ר, והוכחתי אני. אלא מוכרח שהגמרא בפסחים לא נתכוונה כלל לבאר מהם זמני היום בהלכה, אלא רק מהו מהלך אדם בינוני ביום בינוני, כך שיגיע בעוד יום, לפני השקיעה לירושלים. וכל הזמנים שם הם בקירוב ובערך ולא בדיוק.
ועוד יש לתרץ את מה שהקשה הרב עמנואל מהגמרא בפסחים על הרב יצחק ירנן, שמהגמרא שם ברור שהזמן מהנץ עד 'חצות' שווה לזמן ש'מחצות' עד השקיעה. ולפי הרב ברדא הזמן שמהנץ עד חצות יותר ארוך מהזמן שמחצות עד השקיעה הראשונה. הנה מה מונע ממני לפרש שהשקיעה המדוברת היא השקיעה באופק, אך צאת הכוכבים אינו צאת הכוכבים של ג' כוכבים, אלא של כל הכוכבים, כפי שפירש הגר"א. ואת השקיעה, ואת חישוב הזמנים הנובע ממנה, השארנו במקומה, ורק את צאת הכוכבים הזזנו. ולק"מ על דברי הרב יצחק ירנן.
אולם אם הוקשה לרב עמנואל שליט"א שאם נאמר כן, יצא שהזמן שיש מעלות השחר עד צאת הכוכבים בריש ברכות, אינו הזמן המובא בפסחים. אולם לענ"ד יש לחלק בין שתי סוגיות אלו. זאת, מפני שבברכות הנידון הוא 'חישוב זמני היום בהלכה', ושם מתחשבים בג' כוכבים המוזכרים בסוגייא בשבת, וכד'. אולם הכא בפסחים הנידון הוא 'הילוך אדם ביום', ושפיר יש לומר שאדם ההולך ביום מנצל כל טיפת אור אפשרית, ולכן צאת הכוכבים לעניין זה לא יהיה אלא בצאת כל הכוכבים וכדברי הגר"א. ולעולם מדובר על השקיעה ההלכתית ולא על צאת הכוכבים ההלכתית בסוגיא בפסחים. כפי שכתבתי בס"ד להוכיח.
ד. ובמ"ש בדברי הר"ן:
ובמ"ש כת"ר שגם הר"ן ס"ל כדעת ר"ת, הנה לא נראה כן. שלא כתב אלא (בראשית א' י"ד): "כל עת שיאיר השמש על הארץ יהיה יום וכאשר יעדר אורו ממנה 'לגמרי' יהיה לילה ונמצא שאורו סיבת היום אמנם לא יוגבל זמן אורו אלא מצד הכוכבים, וזה כי היום והלילה אצל התורה לא יוגבלו כמו שהגבילום חכמי הכוכבים וזה כי היום אצלם מעת הראות השמש עד הסתרו, ויתר הזמן כולו אצלם לילה. אבל אצל התורה אינו כן כי היום אצלם כל הזמן אשר תאיר הארץ באורו בסיבת השמש גם לא יהיה על האופק וכו' ואמנם לא יודע זה כ"א מצד הכוכבים, כי כאשר יראו הכוכבים יורו כי כבר סר אור השמש מעל הארץ בצד מוחש והוא התחלת זמן הלילה ולזה אז"ל שיום התורה לכל דיניה הוא מעמה"ש עד צה"כ כי הראותם יגביל תחלת הלילה וההיקש מחייב אע"פ שלא הוזכר זה בדברי חז"ל כי כאשר הראות הכוכבים יגביל תחלת הלילה על המספר ועל השיעור המוגבל המוזכר בדבריהם כן הסתרם על אותו המספר והשיעור בעצמו יגביל תחלת היום והיה אז עליית עמוה"ש כי הסיבה בשתי ההתחלות אחת בעצמה והיא התחלת הראות אור השמש והתחלת עת העדרו שיורו עליהם הכוכבים מצד הראותם והסתרם" ע"כ. ומ"ש "שהמספר והשיעור המוגבל בדבריהם" שווה בין עה"ש לשקיעה, שפיר יש לומר שהחל למנות את השעה וחומש מעת התכהות השמש, כפי שכתב ר"ת גופיה. ואין דברי האברבנאל מקשים על כך, שכן גם הרב יצחק ירנן אזיל ומודה שבאיזור תקופת גירוש ספרד, כבר היו שהבינו כן בדעת ר"ת. ולכל היותר אפשר ללמוד שהאברבנאל סבר כן בדעת ר"ת, אך לא שכן דעת הר"ן, שהיה מהראשונים. וכן יש לומר על רבי יוסף ששפורטש (שפעל באיזור שנת תכ) שאז כבר היו שהבינו באופן זה (ואולי גם על חכם בדורו של המהרי"ל יש לומר כן). אולם בדברי הראשונים הקדמונים לא ימצא כן (למעט הרב אבן עזרא, שהיה מפרש ולא פוסק).
הקשה עלי: "דהא דברי הר"ן ברור מללו שרק כשחסר האור לגמרי הוי צה"כ, וזה רק בהבנה הרגילה של ר"ת ועוד שכתב להדיא על עמוד השחר שהסתרם של הכוכבים על אותו המספר והשיעור בעצמו יגביל תחילת היום. וכמו שעמוד השחר הוא שעה וחומש קודם יציאת גוף השמש כך צאת הכוכבים הוא שעה וחומש לאחר שקיעת גוף השמש, ודבר זה פשוט מאוד ואין דרך לנטות ממנו" עכ"ל כת"ר. ועוד כתב: "מקודם לכן כתב הר"ן וכאשר יעדר אורו ממנה 'לגמרי' יהיה לילה, ומזה דקדקתי ולא ממה שכתב הר"ן לאחר מכן מה שהבאת אתה". ע"כ. דהיינו שדקדק מהלשון 'יעדר אורו ממנה לגמרי יהיה לילה' ומבואר שכבר נעלמה השמש לגמרי.
ולא הבנתי מהי קושיית הרב עמנואל שליט"א, הלא ברור שכאשר יעדר אור השמש מן הארץ לגמרי הוא הלילה, והוא לא יהיה אלא בהראות הכוכבים. ומה מלשון הר"ן הזו מורה על כך דס"ל כר"ת. אלא על כרחך להיאחז במ"ש הר"ן: "ולזה אז"ל שיום התורה לכל דיניה הוא מעמה"ש עד צה"כ כי הראותם יגביל תחלת הלילה וההיקש מחייב אע"פ שלא הוזכר זה בדברי חז"ל כי כאשר הראות הכוכבים יגביל תחלת הלילה על המספר ועל השיעור המוגבל המוזכר בדבריהם כן הסתרם על אותו המספר והשיעור בעצמו יגביל תחלת היום והיה אז עליית עמוה"ש כי הסיבה בשתי ההתחלות אחת בעצמה והיא התחלת הראות אור השמש והתחלת עת העדרו שיורו עליהם הכוכבים מצד הראותם והסתרם" ע"כ. שמשמע מכאן שהשיעור בין השקיעה לצאת הכוכבים שווה לשיער בין עלות השחר להנץ החמה. וגזרה חכמתו של הרב עמנואל שליט"א, שכשם שכאן מדובר על 'הראות' אור השמש, כך בשקיעה מדובר על 'העדרו', בשקיעה באופק. ומזה יצא לו שהר"ן ג"כ ס"ל כפירוש המקובל בדעת ר"ת.
אולם אין זה מוכרח, דהלא אם אנו מקבלים את מה שכתבתי במאמר, שמעת השקיעה הראשונה הולכת השמש הלוך וחסור עד צאת הכוכבים, ולכן נקטו הראשונים 'כהה אור השמש' וכד', הנה מה ההבדל בין דברי הראשונים הללו לדברי הר"ן, שכתב 'תחילת עת העדרו', ומי אמר שמדובר על אותה מציאות 'אופטית' של זריחת השמש ושקיעתה. ועוד, שלפי דברי הרב עמנואל יקשה שכן נצטרך לומר שהר"ן סבר שאף שהרקיע זרוע כוכבים, קצת לפני שקיעה דר"ת, הוא יום גמור. והרי הר"ן גופיה עומד ומכחישו שכתב 'כי כאשר יראו הכוכבים יורו כי כבר סר אור השמש מעל הארץ בצד מוחש, והוא התחלת זמן הלילה'. וזה דחק הנראה לעיניים.
ואסיים מעין הפתיחה, יישר כח על ההערות המחכימות שכתב כת"ר
דניאל אדר ס"ט
♦ ♦ ♦