עבודות במזבח שנעקר ודין עלו לא ירדו במזבח הפנימי ובמזבח שנעקר
מזבח הפנימי שנעקר ומהו מקום מזבח הפנימי
בגמ' (זבחים נט, א) אמר רב 'מזבח שנעקר מקטירין קטרת במקומו'. ע"כ. והיינו שיש דין במזבח הקטורת (היינו מזבח הפנימי), שאם הוא נעקר לגמרי, מקטירין את הקטורת על רצפת ההיכל במקום עמידת המזבח.יש נידון מה הוא מקומו של מזבח הפנימי לדין זה. והנה, מקום השולחן והמנורה והמזבח הפנימי הוא בהיכל, והדין הוא שמניחים את השולחן בדרום והמנורה בצפון, ומזבח הפנימי באמצע, וכולם בחצי הפנימי של ההיכל. ברם צ"ב אם הוא לעכב. ובגמ' (זבחים יד,ב עיין רש"י) מבואר שכל ההיכל כשר להניח את השולחן (ולכן ההולכה בתוך ההיכל עד למקומו אינה עבודה מוכרחת עיי"ש). ועדיין יל"ע אם הוא מעכב שיהיה השולחן בצפון ושתהיה המנורה בדרום.
לגבי המזבח הפנימי, יש שהבינו שמקומו המדוייק מעכב. ולמדו מדין מזבח שנעקר, שנראה שהוא מפני קדושת מקום המזבח. ועל כרחך שיש לו מקום מסויים שמתקדש. והנה בתחילת עירובין דנו בגמ' אם קדושת האולם וההיכל היא אחת. וכתבו רשב"א וריטב"א שם שנפ"מ אם אפשר להניח באולם את השולחן והמנורה והמזבח הפנימי. ע"כ. ומבואר שגם המזבח כשר בכל ההיכל. ולעיל הבאנו ספק אם הצפון והדרום מעכבים בשולחן ומנורה, ואם הוא מעכב יל"ע אם במזבח הוא מעכב שיהיה באמצע, ומה הוא גדר אמצע לזה, ויל"ע בכל זה.
וייתכן לומר שבאמת דין מזבח שנעקר אין עיקרו מצד קדושת מקום המיועד למזבח, שהרי כל ההיכל כשר לו, אלא שאחרי שבנו את המזבח במקום מסויים, נתקדש אותו מקום לעניין שאם ייעקר יוכלו להקטיר במקום זה. (והעירוני לחזו"א שהקשה בעיקר דין זה שהרי ריבוע ויסוד וכו' מעכבים במזבח. וייתכן שאם הוא מפני שכבר נתקדש המקום ע"י המזבח, הרי י"ל שדי בכך שכאשר עמד המזבח במקום זה היו לו ריבוע ויסוד וכו', ועיין).
ואם כן הדבר יל"ע מה הדין אם נעקר המזבח ובנו אותו במקום אחר ושוב נעקר גם משם, האם שני המקומות קדושים. ואם כן הוא, ייתכן שיתקדשו באופן כזה כל המקומות הראויים למזבח, היינו כל ההיכל (או עכ"פ כל המקום הראוי להיחשב אמצע ההיכל). וצ"ת.
♦
עלו לא ירדו בדם וקומץ מנחה שעלו במזבח הפנימי ובדין רצפה בזה
מבואר בגמ' (זבחים כז, בא) במזבח הפנימי שהוא מקדש פסולין לדין עלו לא ירדו, וגם את שאינו ראוי לו, ואפילו קומץ מנחה. (ושאני בזה ממזבח החיצון שהוא מקדש רק את הראוי לו, ואם העלו קטורת על החיצון, שאינה ראויה לו, דינא הוא שאף שעלתה תרד).והנה יש איסור להקריב מנחות במזבח הפנימי, והוא פסוק מפורש "לא תעלו עליו קטורת זרה ועולה ומנחה". וצ"ב איך יתקיים האיסור למעשה, שהרי להעלות בלי להקטיר, לכאורה אינו בכלל האיסור. ומשהעלה עליו קטורת זרה ועולה או מנחה, הרי לכאורה דינא הוא שאם עלה לא ירד, ומצוה להקריבו שם.[2]
וכתב החזו"א שאה"נ, והאיסור הוא רק בזרק לאש בלי להניח קודם לכן על המזבח. ע"כ. והנה לכאורה יל"ע בזה, שייתכן שגם בנקלט באש אמרינן שאם עלו לא ירדו. ובפרט שאחרי שנזרק לאש הרי הוא נח בתוך האש על המזבח, ובאותה שעה לכאורה חייל בו דינא דעלו לא ירדו. ואטו משום שקדמה האש וקלטתו נאמר שאף שעלה ירד, ולכאו' כ"ש הוא ואדרבא.
ברם גם אם נאמר שהוא כ"ש ואם הוקטרו לא ירדו, הרי הוא כבר עבר באיסור. ובאמת שיל"ד שחלות האיסור הוא רק משתשלוט בהם האש, ואולי יהיה דין עלו כבר קודם לכן. וא"כ לכאורה הדרא קושיה, שאם הדין שלא ירדו איך יעבור באיסור. אמנם בזה י"ל שבודאי הזריקה לאש היא תחילת מעשה האיסור, ואף אם אינו נחשב כעובר עד שתשלוט האור היינו שלא גמר המעשה, אבל אין בכך לפוטרו מהאיסור שהתחיל בו קודם שחל דינא דעלו לא ירדו. ויל"ע בכל זה.
והמקדש דוד כתב שצ"ל שכבר בהעלאה עובר את האיסור, ואחרי שכבר עבר והעלה דינא הוא שמקטיר אבל יש כאן איסור דאורייתא.
בשיטמ"ק בתירוץ אחד כתב לפרש שדין עלו לא ירדו אינו שיקטירו שם אלא זה רק כקידוש כלי ושוב יקטירו את הקומץ במזבח החיצון, אבל משמעות הרמב"ם כתירוצו השני שאם עלו לא ירדו מהמזבח הפנימי ויקטיר את הקומץ שם.
♦
עלו לא ירדו במזבח שנעקר
נתבארו לעיל דין עלו לא ירדו במזבח הפנימי. ויל"ד אם נאמר ככל זה גם במזבח שנעקר. וכגון אם העלו קומץ של מנחה על הרצפה של מזבח הפנימי, יל"ע האם ירד, או שנדון בה עלו לא ירדו ויקטירו את הקומץ שם.אמנם בגמ' שם כתוב שהמזבח הפנימי מקדש את שאינו ראוי, ואמרו בגמ' 'מאי טעמא, האי רצפה והאי כלי שרת'. ע"כ. והקשה בשיטמ"ק הרי גם כלי שרת מקדשים רק את הראוי, ותירץ שמזבח הפנימי יש לו גם קדושת רצפה וגם קדושת כלי שרת.
ובמזבח שנעקר, הרי ייתכן שיש לו רק קדושת רצפה, ויש לדון שמקדש רק את הראוי לו. ברם צ"ת אם אכן הדבר תלוי בצורת המזבח שלפנינו או שכיון שמזבח הפנימי יש לו קדושה כרצפה וככלי שרת כבר נקבע דינו שעלו לא ירדו אף בשאינו ראוי לו.
והנה, אם דין רצפה הוא דין במקום המיועד למזבח הפנימי, יותר י"ל שאין למקום קדושת כלי שרת. ונתחדש שמקטירין אף בקדושת רצפה לבד, אבל דין עלו בשאינם ראויים מסתבר שהוא תלוי בקדושת כלי שרת שבגופו של מזבח, ובזה נאמר שקדושת כלי שרת שבו גורמת לקדש את שאינם ראויים, ואין לחדש שהרצפה תקדש אותם.
אבל אם נאמר שדין הקטרה במקומו של מזבח הוא במקום שעמד עליו המזבח בפועל, ודינא הוא שהמזבח מקדש את הרצפה, וכאשר צידדנו לעיל, הרי ייתכן שהרצפה מתקדשת בקדושתו של מזבח לכל דבר, ואף בשביל לקדש את שאינם ראויים שאם עלו לא ירדו. ויל"ע היטב אם ראוי לחדש כן.
♦
מזבח החיצון שנעקר לדמים למנחות ולאימורין
בגמ' זבחים שם דנו מה הדין במזבח החיצון, וכתוב שם שמודה רב בדמים, שבהם לא מועיל נעקר. ויל"ע מה דין מזבח החיצון שנעקר לגבי הקטרת מנחות ואימורים. ונחלקו בה הראשונים. דעת תוס' (זבחים ויומא) שמקטירין מנחות, ובתוס' זבחים סא, א שגם מקטירין אימורין. ובמיוחס לרשב"א זבחים שם מבואר שהוא חולק וסבירא ליה שכל דין נעקר הוא דין מיוחד במזבח הפנימי, אבל חיצון שנעקר אין למקומו דיני מזבח כלל.האחרונים (ליקוטי הלכות להח"ח זבחים נט וחזו"א זבחים יז, ב) הביאו שגם רש"י חולק על תוס' וסובר שאין דין מזבח שנעקר נוהג במזבח החיצון כל עיקר. וכן יש אחרונים שדקדקו מסתימת הרמב"ם שהוא חולק (שפת אמת ונצי"ב בזבחים).
♦
דמים פנימיים בפנימי שנעקר ובחיצון הבנוי
יל"ע בדמים הפנימיים אם אפשר ליתנם על מקומו של מזבח הפנימי שנעקר. וממה שאמרו שמודה ר"י בדמים (שאין בהם דין מזבח שנעקר) משמע לכאורה שהוא הדין בדמים במזבח הפנימי שאין מזים אותם במזבח שנעקר. והנה, לשיטת תוס' שגם בחיצון יש את הדין שמזבח שנעקר, ומקטירים במקומו קומצי מנחות, ורק דמים אינם בכלל, הרי לכאורה אין מקום לומר שדמים יוכשרו בפנימי שנעקר. שלשיטתם מה שאמרו בגמ' שאין דין זה בדמים היינו שכל עיקרו של דין מזבח שנעקר נאמר בהקטרות ולא בדמים, וממילא אין לחלק בזה בין פנימי לחיצון. אבל להראשונים דסברי שבמזבח החיצון אין כלל דין מזבח שנעקר ואף לא להקטרות, הרי י"ל שלשון מודה בדמים מתפרש שהוא מודה בחיצון שעיקרו לדמים שאין בו דין מזבח שנעקר. ולעולם אימא לך שבפנימי כשם שמקטירין כך גם מזים דמים.ומ"מ מהלשון "מודה ר"י בדמים" משמע שלא נאמר דין זה בדמים כלל. ואילו הדין הוא שדמים שבפנימי מזים אותם הרי הלשון אינו מתאים, שאין כאן הודאה בדמים ואין כלל חילוק בין דמים לקטורת אלא רק חילוק בין מזבח הפנימי למזבח החיצון. אבל אם דמים שבפנימי ג"כ אין מזין, הרי י"ל שנקטו לשון מודה בדמים, והוא מתפרש שמודה בדמים והוא הדין בכל ענייני מזבח החיצון שעיקרו לדמים, ולכן לא נאמר בו דין זה, ועיין. ועדיין יל"ע אם הוא מוכרע.
אם בנו מזבח החיצון ולא מזבח הפנימי, א"א להקריב קרבנות פנימיים. והנה מצאנו שאם זרקו דם שלא במקומו הקרבן פסול והבעלים נתכפרו, ודעת הרמב"ם (פסולי המוקדשין, ב, י) שאם זרקו דם של חטאות הפנימיות על המזבח החיצון ג"כ דינא הכי. ולא פירש שם מה הדין בהזיות שעל הפרוכת ובין הבדים. והעירוני שבאור שמח (פסולי המוקדשין ב, י) כתב שרק בדמים שמצותן במזבח נאמר דין זה ולא בדמים שמצותן בין הבדים או לפני הפרוכת. ברם בפירוש המשנה לרמב"ם (זבחים ב, א) כתב שגם הזאות של קודש הקדשים דינן כן. ואמנם עדיין יל"ע אם מקריבים על דעת ליתן דמים שלא במקומן. ולכאורה אם הקרבן פסול סברא היא שאין מקריבין (וכפי שאין מקריבין כל שפסולן בקודש על סמך שאם עלו לא ירדו), ויל"ע.
♦
עוד בדמים פנימיים בזמן הזה
לעניין לכתחילה בזה"ז בדמים פנימיים יש לדון עוד מצד שאין היכל בנוי, ואמרו בגמ' זבחים מ, א' 'באהל מועד מבעי ליה שאם נפחתה תקרה של היכל לא היה מזה'. ע"כ. ונפסקה ברמב"ם הל' עבודת יוהכ"פ ה, כג 'נפחתה תקרה של היכל לא היה מזה, שנאמר באהל מועד'. ע"כ. ויל"ע אם הוא דין בכל דמים הפנימיים או שהוא רק בעבודת יוהכ"פ, וכעת לא ביררתי. אמנם גם כשהוא מעכב עדיין תיבעי לך בזמן שההיכל בנוי ונעקר המזבח מהו.בחי' הגרי"ז זבחים מד, ב הקשה למה ענייני דמים הפנימיים הם הלכתא למשיחא, וביאר שלמעשה לא יצויירו דמים פנימיים בזמן הזה מטעמים נוספים: 'דהא פר כהן משיח ליכא אף בבית שני, דהא נגנז שמן המשחה, וגם פר העלם דבר לא משכחת לה משום טומאה, דהו"ל קרבן ציבור שאין קבוע לו זמן ואינו דוחה את הטומאה, ובפר כהן גדול לא משכחת לה, דמינוי כהן גדול הוא בבי"ד של ע"א ועכשיו אין לנו בי"ד, ומשום טעם זה גם פר העלם לא משכחת לה, דהא ג"כ בעינן בי"ד של ע"א'. ע"כ.
ויש לדון בדבריו. במש"כ שפר העלם דבר אינו דוחה את הטומאה, יש להעיר שלכאורה יצוייר שיהיו בעלי הקרבן והכוהנים טהורים בזמן הזה (ובפשוטו הוא קרבן ציבור לעניין זה, וצריך שיהיו קהל ישראל טהורים והיינו רובן). וצ"ל שכיון שלמעשה לא היה מצב של רוב טהורים בזמן הזה קראוה הלכתא למשיחא.
ומה שדן בפר כהן גדול ופר העלם דבר מצד שאין בי"ד של ע"א, יש להעיר שלהרמב"ם ייתכן להחזיר הסמיכה בזמן הזה (ועוד, שאחר החורבן עוד היו שנים רבות סמוכים, ובזמן התנאים ודאי עוד היו סמוכים). והנה בזקן ממרא מצאנו שצריך שיהיו במקומן בלשכת הגזית (רמב"ם ממרים ג, ז), ויל"ע אם לפר העלם דבר יש תנאי כזה. (ואם יש כזה תנאי יל"ד אם יצוייר כשאין בית ואם הוא תלוי במזבח בנוי, ויל"ע). עוד יל"ע בזמן הבית אם בטלה סנהדרין לזמן האם מבטלים דין כה"ג או שממנים גם בלי סנהדרין, ולכאורה הכי מסתברא טפי, וצ"ע ובירור.
עוד יש בפר העלם דבר שלשיטת רש"י ההזיות צריכין כה"ג משוח (ולא מרובה בגדים), ולשיטתו לא היה נוהג אף בבית שני שנגנז שמן המשחה. אבל תוס' והרמב"ם נקטו שא"צ כהן משיח והוא כשר אף בכהן הדיוט. ויש נידון אם לדידן לכתחילה בעינן משיח ואם לכתחילה בעינן כה"ג, עיין בזה במנחת חינוך מצוה ק"כ ובמקורות שציין שם.
♦
הגשה במזבח שנעקר והדין כשא"א להגיש ודין אויר המזבח
ידוע הנידון במנחת העומר מה טעם היא נחשבת כאינה ראויה להקריב בזמן הזה (וזה נוגע לדיני חדש ולדיני ספירת העומר, ויתבאר במק"א בס"ד). ותוס' תירצו שהוא לפי שאין מזבח בנוי. והקשו אחרונים לשיטות שמקטירין קמצים על מקום מזבח שנעקר, מה הטעם שנחשב שאינה נוהגת. וכתב המקדש דוד אולי הוא מפני חיוב הגשה הנוהג במנחת העומר ובעוד מנחות (מנחות סא, א), ועניינו שמגיש המנחה בתוך כלי שרת ומגיע (מצמיד) הכלי לקרן דרומית מערבית של המזבח. וא"א לעשות הגשה בלי מזבח בנוי. ואף שההגשה אינה מעכבת, י"ל שמ"מ לכתחילה אין מקריבין אם א"א להגיש, ואף מנחות דחיובא כמנחת העומר ייתכן שדינא הוא שאין להקריב אם א"א להגיש. ולדרך זו גם בזמן שהמקדש קיים, אם אירע אונס שא"א לעשות הגשה, זה פוטר מלהביא מנחת העומר. וזה חידוש, ויל"ע. וכתב עוד שם אי נמי שכל שאינו ראוי להגשה הרי היא מעכבת, שכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו.והנה יש שטענו שלהחינוך אף שנפסק להלכה שמקריבין אע"פ שאין בית, מ"מ אף אם יהיה מזבח בנוי במקומו המדוייק ובגדי כהונה וכו' אין חיוב להקריב בזמן הזה, והוא בגדר רשות. ומעתה י"ל שעכ"פ בזמן הזה אסור להקריב בלי הגשה, שכיון שאין חיוב להקריב י"ל שאסור להקריב בצורה שאינה ראויה לכתחילה, ועיין. אמנם לענ"ד בפשוטו לא זו כוונת החינוך, ונת' במק"א, ואכמ"ל.
ובגוף ההנחה של המקדש דוד שא"א לעשות הגשה במזבח שנעקר, העירוני שיל"ע בה, ושמא אפשר לעשות גם הגשה על מקום הקרן שנעקרה. והנה, אף שההגשה היא הגעת הכלי שבו המנחה לקרן המזבח, י"ל שלא עדיף מזריקת הדם, שגם היא עניינה שזורק הדם באופן שייגע במזבח, ומ"מ הקשו בגמ' שיהיה אפשר לזרוק על מזבח שנעקר (וקשה לומר דאה"נ והוי מצי למימר שאין שייך כלל זריקה על מקום המזבח). ולכאורה הגדר הוא שאם הגיע הדם למקום הזריקה (כגון בשנים שהן ארבע אם הגיע הדם לאותן שני קרנות שברצפה), היה כשר לקושיית הגמ'. ויש ללמוד מזה לדידן שאם נגע הכלי בקרן של רצפת המזבח יהיה כשר. ומנא לן שצריך להגיש לקרן ממשית או לגובה. (והנה אם נצריך נגיעה ברצפה הרי שולי הכלי הם הנוגעים, ואולי יש לטעון שבהגשה צריך שדפנות הכלי יגעו, ברם לכאורה צריך מקור לחדש כן).
ויש לדון עוד שאולי יוכל להגיש באויר בגובה המזבח היכן שעמדה הקרן, ומעין שאמרו (מנחות צו, א) שהשולחן מקדש עד גובה המערכת עיי"ש. ובמזבח עצמו יעויין זבחים פז, ב שבעו לה בגמ' אם אויר מזבח כמזבח לדין עלו לא ירדו, (ונפסק שהוא כמזבח, רמב"ם פסוה"מ ג, יב, ודנו אם כוונתו גם בתלנהו בקניא). ויעויין בזבחים טו, א היה מזה וכו' עד שלא הגיע דם לאויר המזבח, ומשמע שאם הגיע הדם לאויר המזבח כבר נתקיימה הזאה. ואם כן הוא היינו שדי בכך שקלטה אויר המזבח. (ושם הוא לכאורה עד לרקיע, וא"כ עדיף מאויר שולחן הנ"ל, ויל"ע). ויל"ע אם שייך לדון כך בהגשה.
והנה הגשה נעשית דווקא בקרן שיש בה יסוד. ובגמ' מנחות סא, א 'הני מילי מנחה דאיקרי חטאת וחטאת טעונה יסוד וקרן דרומית מזרחית לא היה לו יסוד'. ע"כ. וייתכן שגדר חיוב ההגשה הוא להגיש במקום שהוא מעל היסוד. (והנה הגשה נעשית מחוט הסיקרא ולמטה כמבואר במתני' זבחים סג, א, ועיין חי' הגרי"ז זבחים י, ב, ושם נא, א לגבי דמים שכתב להוכיח שבזה הוא נחשב נתינה כנגד היסוד, ויל"ע). ואם כן הדבר אולי המצוה מתקיימת באויר שעל היסוד במקום הצמוד לקרן[3].
[ואולי ייתכן לדון עוד, שאף אם א"א להגיש צמוד לאויר הקרן, שאין חשיבות להצמדה לאויר, מ"מ יהיה אפשר להגיש לאויר המזבח עצמו. ויל"ע במזבח בנוי, והגיש הכלי לקרן המזבח מלמעלה מהו. ואמנם יש לטעון שרק הקרן נתקדשה לכך ולא מקום המזבח עצמו. ובדמים שדינן על הקרן וזרקן ע"ג גג הקרן, יל"ע אם הוא בכלל נתנן שלא במקומן שהקרבן פסול והבעלים נתכפרו (זבחים כו, ב ורמב"ם פסוה"מ ב, י) או דעדיף. ועיין קרן אורה זבחים כו, ב ובמקורות שהביא שצידד להכשיר. ושו"ר בדברי הגרי"ז זבחים נה, ב שצידד לפסול[4], וצ"ב אם הגשה דומה לדמים בזה. ויש לעיין בכל זה].
♦
סיכום הדברים
מקטירין על מקום מזבח הפנימי, ויל"ד אם הכוונה למקום הראוי להעמיד את המזבח, שזה כל ההיכל, או למקום שעמד בו המזבח בפועל. (ויל"ע במעבירים ממקום אם שני המקומות נתקדשו לכך).במזבח הפנימי אף אם עלה דם של מזבח החיצון או קומץ מנחה כיון שעלה לא ירד, ואינו כחיצון שמקדש רק את הראוי לו. וכנראה העיקר שמקטירין אותו שם. (ואיסור הקטרת זבחים ומנחות במזבח הפנימי הוא בזורק לאש או שעובר בהעלאה, אף שדינא הוא ששוב לא ירד).
יל"ע אם דין זה הוא גם במזבח הפנימי שנעקר, ועיין בפנים מה שיל"ד בזה.
מזבח החיצון שנעקר, אין זורקים שם דמים, ונחלקו הראשונים אם מקטירין שם מנחות ואף אימורים או שאין דין מזבח שנעקר במזבח החיצון כלל.
יל"ע בדמים הפנימיים אם הם ניתנים במזבח שנעקר, ועיין בפנים שנראה שאינם ניתנים ולחלק מהראשונים הוא נראה מוכרח. זרקו דמים פנימיים על מזבח החיצון, להרמב"ם (פסולי המוקדשין ב, י) הוא בכלל דין נתן שלא במקומן שהקרבן פסול והבעלים נתכפרו (ויל"ע אם הוא מוסכם), ויש נידון אם הוא גם בהזיות שעל הפרוכת ובין הבדים, ועיין בפנים. ומ"מ סברא היא שאין מקריבין על סמך זה, וכדין עלו לא ירדו.
לעניין לכתחילה בדמים פנימיים יש עוד מצד שאין תקרה של היכל (ויל"ע אם הוא תנאי בכל הפנימיים או שהוא רק בעבודת יוהכ"פ). וכן העירו שפר כהן משיח אין לנו לפי ששמן המשחה נגנז, ופר העלם דבר אינו דוחה את הטומאה (ואף שיצוייר שהכוהנים ורוב הקהל יהיו טהורים, אבל למעשה לא אירע כן), ובעיקרו הרי אין לנו בי"ד של ע"א, אמנם היו סמוכים גם אחר החורבן ולהרמב"ם ייתכן שאפשר לחדש את הסמיכה. ויל"ע אם הוא תנאי בחיוב שיהיו הסנהדרין במקומן, ואם משכחת לה מקומן בזמן הזה, ועיין בפנים. ועיין שם שלשיטת רש"י פר העלם דבר צריך הזיות ע"י כהן שנמשח בשמן המשחה, ברם תוס' והרמב"ם נחלקו, ועיין בפנים לגבי לכתחילה. ובפר כה"ג הרי המינוי תלוי בבי"ד של ע"א, ויעויין לעיל, ומיהו לכאורה מסתבר שאם אין סנהדרין ממנים אותו גם בלי סנהדרין.
יש שדנו שאין מקריבין מנחות כשא"א לעשות בהן הגשה. וטענו שאף מבטלין חיוב הקרבת העומר בכה"ג, והוא חידוש, אי נמי רק כשא"א להגיש שכיון שאינו ראוי להגשה י"ל שההגשה מעכבת. ואם ההקרבה היא רשות, עיין לעיל, הרי יותר י"ל שאסור להקריב כשא"א להגיש. וכל זה בהנחה שאין הגשה שייכת במזבח שנעקר, ועיין בפנים לדון ששייכת ויגיש לרצפה או אף לאויר הרצפה שדינו כאויר המזבח.
♦ ♦ ♦