לשמש מדובב בכלא - איסור לשה"ר

הרב יהושע בן-מאיר - הרב עידוא אלבה

לשמש מדובב בכלא - איסור לשה"ר [מכתבים]

מכתב א'

בגליון ה"אוצר" כד (עמוד רנ"ז), התפרסם מכתב תגובה של הרב עידוא אלבה שליט"א למאמר של הרב אלחנן פרינץ שליט"א בעניין 'מדובב בכלא' (בגיליון כג עמוד ר"נ).
כיוון שתחילת התשובה ההיא, בשאלה האם מותר למדובב מצד לשה"ר, הסתייע הרב פרינץ שליט"א בתשובה שקיבל ממני (כמו שציין בכוכבית בתחילת התשובה), אגיב לחלק בדבריו של הרב אלבה שליט"א, הנוגעים לשאלה זו (לא עסקתי בנושא מוסר).
♦
מדובר באסיר פלילי, שהסכים לשמש כ'מדובב' בבית כלא, כדי להוציא מאסיר אחר ידיעות על פשעים שביצע או עומד לבצע. השאלה היא האם מותר ל'מדובב' לספר מה ששמע מהאסיר, או שיש בזה צד לשה"ר. בתחילת התשובה צוין שהשאלה לא כ"כ למעשה, כיוון שלרוב המשטרה מקליטה את השיחות בין 'המדובב' לבין האסיר השני. אך במידה והמשטרה זקוקה לקבל את הידיעות מ'המדובב' עצמו, האם הדבר מותר לו מצד לשה"ר.
כמדומה שמוסכם על כולם שמדובר ב'לשה"ר לתועלת', בכדי לפענח פשעים ולמנוע פשעים הפוגעים בבנ"א אחרים. אולם, החפץ חיים בהל' לשון הרע (י, א, תנאי ה) כתב שאחד התנאים להיתר לשה"ר לצורך הוא "שיכוון לתועלת… ולא להנות חס וחלילה מהפגם ההוא שהוא נותן בחברו, ולא מצד שנאה שיש לו עליו מכבר".
♦
בתשובה בואר שאמנם 'המדובב' אינו 'מכוון לתועלת', אבל גם לא מכוון 'להנות מהפגם שהוא נותן בחברו'. הוא גם לא 'מדובב' 'מצד שנאה שיש לו עליו מכבר'. כוונתו היא שתמורת ה'שירות' שהוא נותן למשטרה, הוא יקבל טובות הנאה בתנאי מאסרו וכדומה. "א"כ מצד הכוונה לתת פגם בחברו מצד ששונאו מכבר יצא, אבל לצד 'כוונה לתועלת' לא נכנס. וצ"ע מה יסבור מרן בעל החפץ חיים בעניין כגון דא".
לגבי נקודה זו הוסבר בתשובה שמלשון החפץ חיים (ובעיקר מדבריו בבאר מים חיים שם) נראה שאף לדעתו עיקר האיסור נובע מהפגם המוסרי שמכוון 'להנות מהפגם שהוא נותן בחברו' או 'מצד שנאה שיש לו עליו מכבר'. אבל אם אינו ממש 'מכוון לתועלת' הציבור, אלא לתועלת אישית שתצא לו מצד השכר שיקבל מהמשטרה, אין כ"כ פגם מוסרי, ולכן אף לדעת החפץ חיים במקרה כזה מותר לספר את הדברים, ואין בהם איסור לשה"ר.
אמנם, אם באמת מכוון 'להנות חס וחלילה מהפגם ההוא שהוא נותן בחברו, ולא מצד שנאה שיש לו עליו מכבר', לכאורה נראה שלדעת החפץ חיים, אסור לספר את הדברים, אף שיש בהם תועלת. ועל כך נאמר בתשובה, שגם לדין זה שנראה לכאורה מהחפץ חיים אין בהכרח ראיה מהמקומות שהביא. ופשוט שיש צורך בראיה לכך שאסור לספר אף לתועלת במקרה וכוונתו שלילית מבחינה מוסרית.
החפץ חיים בבאר מים חיים (שם) הוכיח תנאי זה ממספר מקורות. בתשובה הוכח (בהערה ז שם) שמרוב המקומות אין ראיה שהתנאי 'שיכוון לתועלת' הוא תנאי הכרחי להיתר לדבר לשה"ר לתועלת.
♦

א. ב.

אמנם, בואר בתשובה (מפורש שם בהערה ז) שיש ראיה לדברי החפץ חיים מההוכחה שהביא משערי תשובה לרבינו יונה בשער שלישי (אות ריט), שבו כתב מפורש רבינו יונה: "כי אף על פי שהיא מצוה לפרסם את החוטאים בנפשותם ואת החנפים, אבל החוטא אם לאיש כמוהו רשעו ולבן אדם חטאותיו, אין לפרסמו, כי אין כונתו בגלותו מסתריו לטובה, כי אם לשמוח לאיד, והשנית - כי איך בוש לא יבוש להזכיר על זולתו דופי המעשים ההם והוא אוחז בהם". על ראיה זו נכתב בתשובה: "אמנם גם בזה יש לדחוק שזה דין מיוחד במי שהוא עצמו חוטא באותו עוון, מצד 'מום שבכך אל תאמר בחברך' (ב"מ נט, ב; ומקורו במסכתות קטנות, גרים, פ"ד הל' א)".
על כך העיר הרב אלבה שליט"א שזה הטעם השני שכתב רבינו יונה. אבל הטעם הראשון מפורש 'כי אין כונתו בגלותו מסתריו לטובה, כי אם לשמוח לאיד". על כן אבאר את הדברים.
רבינו יונה שם, באות ריט (וכן באותיות הקודמות) אינו עוסק בלשה"ר לתועלת. בכך הוא עוסק בהמשך. באותיות רטו-ריט עוסק רבינו יונה "אם יראה איש כי עבר חברו על דבר-תורה בסתר והוא גלה על חטאתיו על שער-בת-רבים" (אות רטו). וביאר: "כי עונש האויל המליץ אשם, איננו זולתי כי יתן דפי באיש ירא-חטא אשר יתקפו יצרו ויעבור ואשם... וכל-שכן אם נודע הדבר כי חזר בתשובה. אבל האיש אשר תדע ובחנת את דרכו כי אין פחד א–לקים לנגד עיניו ותמיד יתיצב על דרך לא טוב, מצוה לספר בגנותו ולגלות על חטאתיו, ולהבאיש בעלי עברות בעיני בני-אדם, ולמען תגעל נפש השומעים את המעשים הרעים..." (אות ריח). בהמשך ביאר רבינו יונה פרטים שונים בדבר זה. ועל כך הביא באות ריט פסוקים ממשלי, וכתב: "...כי אם נוקש רעך בחטא, אל תעיד עליו ואל תגלה על חטאו חנם ללא תוכחת. כי האמנם אם גזל האדם או עשק את עמיתו, חיב להעיד על זה כדי שישיב הגזלה אשר גזל... אבל אם ראה כי נכשל חברו בדבר-ערוה או באחת מן העברות, אין ראוי שיעיד על זה חנם, רצוני לומר ללא תוכחת... ואם החוטא ירא-חטא, ראוי לו לדבר אל לבו כי באמת עשה תשובה... אמנם אם החוטא הוא מן האוילים אשר משפטם לשנות באולתם, טוב כי יגידו אל השופטים ליסרו להפרישו מן האסור. אבל אם הוא עד אחד, לא טוב היות האם לבדו מעיד עד חנם... לכן מוציא שם רע יחשב... ואם החוטא איש אש איננו ירא מלפני הא-לקים, כמו הפורק מעליו על מלכות-שמים ואינו נזהר מעברה אחת אשר כל שער עמו יודע כי היא עברה, מתר להכלימו ולספר בגנותו... ואשר לא שת לבו אל דבר השם, מותר להכלימו במעלליו ולהודיע תועבותיו ולשפוך בוז עליו. ועוד אמרו מפרסמים את החנפים מפני חילול-השם. אבל אם נכשל בחטא על דרך מקרה ורב הימים דרכו להשמר מעונות, אין לגלות על חטאו כאשר בארנו. ויתכן לפרש, אל תהי עד חנם ברעך להעיד עליו על עברות אשר גם אתה חלית בהן כמוהו... כי אף-על-פי שהיא מצוה לפרסם את החוטאים בנפשותם ואת החנפים, אבל החוטא אם לאיש כמוהו רשעו ולבן-אדם חטאתיו, אין לו לפרסמו, כי אין כונתו בגלותו מסתריו לטובה, כי אם לשמוח לאיד. והשנית, כי איך בוש לא יבוש להזכיר על זולתו דפי המעשים ההם והוא אוחז בהם".
מבוארים דברי רבינו יונה שאין הוא מדבר כלל בסיפור לשה"ר לתועלת, כאשר שם יש מ"ע מן התורה 'לא תעמוד על דם רעך". מדובר על השאלה האם נכון וראוי לפרסם ברבים שאדם פלוני חוטא. ועל זה כתב רבינו יונה שאם המפרסם גם הוא חוטא כמותו, אין הדבר נכון. כך גם מבוארים דבריו בפירושו למשלי (כד, כח. הוא הפסוק שהביא בשערי תשובה שם): "ואם יש לאיש חבר בעל עבירות ומעשיו כמעשיהו, לא נאוה לו (=בנדפס 'לא'. והוא ט"ס מוכח) לפרסם עונותיו, אך אם יתפרסמו על ידי אחרים, נאוה לו לגנותו. ועל זה נאמר אל (=בנדפס 'על'. והוא ט"ס מוכח) תהי עד חנם ברעך".
על כן בואר בתשובה, שדין זה שלא נכון שעבריין שותף לעבירה יפרסם ברבים שחברו עשה עבירה, שגם הוא עושה, הוא דין מיוחד בעניין פרסום החטא ברבים, כיוון שכאשר עבריין כמוהו עושה כן אין '(ו)להבאיש בעלי עברות בעיני בני-אדם, ולמען תגעל נפש השומעים את המעשים הרעים', וגם לא יביא לידי כך, אלא רק לחוכא ואיטלולא. על כן בואר בתשובה שזה דין מיוחד 'מצד מום שבך אל תאמר בחברך'. ומודינא שבדבר זה, לספר לשה"ר על אדם כשאינו למנוע נזק ולתועלת, אלא רק 'להבאיש בעלי עברות בעיני בני אדם', צריך שתהיה כוונתו לתועלת. ודין זה בואר בחפץ חיים הלכות לשה"ר כלל ח אות ז', וע"ש ב'באר מים חיים' (אות טו) שכתב שם שהתנאי לכך שיכוון 'שיתרחקו בני אדם מדרך רשע כשישמעו שהבריות מגנות פועלי און'.
אמנם, כאמור כלל לא מדובר פה בסיפור לשה"ר לצורך. אלא בפרסום עושה עבירה, דבר שממילא אסור במי שאינו עבריין מועד. אני מניח שעקב הקיצור בדברים הם לא הובנו כראוי.
♦
בתשובה הובאו דברי החפץ חיים בהל' רכילות, בהם כתב (כלל ט סעיפים א-ב, בבאר מים חיים אות ג) מפורש: "ואין כוונתנו בפרט זה, דאם איננו מכוין לתועלת, הוא פטור ממילא מלספר מחמת חשש איסור רכילות, דהלא 'לא תעמוד על דם רעיך' כתיב ואף בעניין ממון וכנ"ל, ועיין ברש"י סנהדרין (עג, א) ד"ה קא משמע לן ('אלא חזור על כל צדדין שלא יאבד דם רעך'). אך כוונתנו שיכריח את עצמו בעת הסיפור לכוון לתועלת, ולא מצד שנאה, כי על-ידי זה יגנדר על עצמו ממילא איסור רכילות". וראה שם (בבאר מים חיים אות א) שכוונתו שהוא מצווה גמורה וחובה לספר בנסיבות אלו. דברי החפץ חיים ברור מיללו שאף שאינו מכוין לתועלת הוא מצווה מצד 'לא תעמוד על דם רעיך' לספר את הדברים. איך אפשר לדחות דברים מפורשים וברורים אלו מכוח איזה סברה?
הרב אלבה רצה להוכיח דבריו גם ממה שכתב החפץ חיים "שדבר זה מפורש בכמה מקומות בספרי חז"ל, דמה שקוצף הקב"ה על העובדי כוכבים המריעים לישראל, אף שהרעה המגיעה לנו מאתם הוא מאת השם יתברך בדין ובמשפט כפי עונותינו, והוא לתועלתינו כדי שינכה על-ידי זה מעונינו ונהיה נקיים לעתיד לבוא, עם כל זה יענשו אחר-כך העובדי כוכבים בעונש גדול, מפני שהם אינם מכוונים לתועלת רק מצד שנאה ושמחים בצרתינו, והכי נמי דכוותיה".
עצם ראייתו של החפץ חיים תמוהה, להוכיח מדרכי דינו של הקב"ה עם אומות העולם. גם ראיתי ב'עלי באר', ביאור על דברי החפץ חיים מהרב שלמה רוזנר שכתב: "ומה שהוכיח מן העכו"ם שהקב"ה קוצף עליהם על מה שמרעים לנו אע"ג שהכל בדין ובמשפט ממנו ית', יש לחלק דהיכא שהמזיק והמיצר אינם יודעים כלל שצריך הנידון להיות מגונה או ניזוק, בזה ודאי שיענש המזיק והמיצר, וכמו שאמרו במכות דף י דהרוצחים בשוגג ובמזיד הקב"ה מזמנן לפונדק אחד. ובודאי שלא יפטר השוגג מגלות כיון שהיה דינו של הרוצח במזיד לההרג. אלא שכך סבבה השגחתו שמגלגלין זכות ע"י זכאי וחובה ע"י חייב. אבל בנידון דידן שהמספר יודע ואף חייב לעזור לנגזל ולנעשק בזה, דומה לשליח ב"ד שמצווה להלקות למי שנתחייב מלקות ומכהו מתוך שנאה. ועיין עוד בשו"ע או"ח סי' תע"ה סעי' ד' דאם אכל מצה בלא כוונה כגון שאנסוהו ליסטים לאכול יצא י"ח כיון שהוא יודע שהלילה פסח ושהוא חייב באכילת מצה אבל אם סבור שהוא חול או שאין זו מצה לא יצא עכ"ל השו"ע. הרי דהיכא שאינו יודע כלל שמקיים מצוה לא יצא עיי"ש וא"כ ה"ה בנידון דידן שאינם יודעים שעושים רצון ה' בזה אינו כלום".
על כן נראה פשוט שכל כוונתו של החפץ חיים היא להראות שלא רק תוצאות המעשה חשובים, אלא גם הכוונה. אבל אין בכך שום ראיה שאסור להגיד לשה"ר לתועלת גם אם אין כוונתו לצורך התועלת.
♦

ג. ד.

בתשובה הובאה המחלוקת בין הסמ"ע (חו"מ תכא, סעיף יג, ס"ק כח) לט"ז (שם). הרב אלבה רצה להכריע להלכה לחלק לפי עוצמת התועלת. אמנם, כלל הוא שאין הלכה כדברי המכריע. לעצם הדבר גם בתשובה צויין שמותר ל'מדובב' לספר רק כשיש סבירות גבוהה שתהיה תועלת למנוע נזק אמיתי מהציבור. על כן לא אאריך בדבר זה, רק אציין שהמחלוקת בין הסמ"ע לט"ז, והמשמעות שלה בעניין הצורך בכוונה לתועלת, הובאה כבר בחפץ חיים עצמו בהל' רכילות (כלל ט סעיף י בהערה לבאר מים חיים אות כח), וראה שם מש"כ בזה.
אציין ששאלה זו חשובה מאוד גם לגבי שאלת 'עדי מדינה', שמספרים את הדברים לצורך תועלת אישית בהקלה בעונשם. בשאלה זו כבר דנו רבים.
♦
והנה כיוון שכבר עסקנו בעניין לשה"ר, אציין פה בקצרה מה שכתבתי בגיליון ספר שמירת הלשון שלי, בח"ב סוף פרק ג' שכתב הח"ח: "והנה ידוע שאחז"ל שהמקיים מצוה אף שנצטוינו ע"ז מפי הש"י חושבו הקב"ה כאלו הוא בעצמו חידש המצוה". וכוונתו שאמרו חז"ל הוא במדרש תנחומא [ורשא] (פרשת כי תבוא סימן א): "ושמרת ועשית אותם א"ר יוחנן כל העושה מצוה לאמתו מעלה עליו הכתוב כאילו היא נתונה מהר סיני שנא' ושמרת ועשית, ומה ת"ל ועשיתם אותם אלא כל המקיים את התורה ועשה אותה לאמתו כאילו הוא תקנה ונתנה מהר סיני ועוד אמר רבי יוחנן כל העושה תורה לאמתה מעלה עליו הכתוב כאלו הוא עשה את עצמו שנאמר (דברים ד) ואותי צוה ה' בעת ההוא ללמד וגו' לעשות אותם לא נאמר אלא לעשותכם אותם מכאן שמעלין עליו כאלו הוא עשה וברא את עצמו".
אמנם, בתנחומא בובר (שם סימן ג) מופיע: "ושמרת ועשית אותם. אמר ר' יוחנן כל העושה תורה לאמיתה, מעלין עליו כאילו עשה את עצמו, שנאמר ואותי צוה ה' בעת ההיא ללמד אתכם חקים ומשפטים לעשותכם אותם (דברים ד יד), לעשות לא נאמר, אלא לעשותכם אותם, מכאן שמעלין עליו כאילו עשה את עצמו". וכתב שם שלמה בובר בהערה (יא): "אמר ר' יוחנן כל העושה תורה לאמיתה כו'. כאשר לפנינו כן הוא גם בדפוס קאנשטאנטינא ודפוס ווינציא. אולם המדפיס ממאנטובה הציג 'כל העושה מצוה' במקום 'כל העושה תורה', גם הציג בטעות 'שנאמר ושמרת ועשית ומה ת"ל ועשיתם אותם'. וצ"ל כמו לפנינו וכמו בדפוסים הראשונים 'שנאמר ושמרת, ומה ת"ל ועשית אותם'. ובעל עץ יוסף בתנחומא שם נדחק לפרש ע"ש. ונעלם ממנו כי הוא טעות מאת המדפיס, גם הוסיף שם 'ועוד אמר ר' יוחנן כו'. והעיקר כמו שהוא לפנינו וכן בדפוסים הראשונים".
♦

ה. מכתב ב'

בס"ד
לכבוד הרב יהושע בן מאיר
רוב שלומות
רוב תודות על תשובתו. לענ"ד דוקא הדברים שהביא מהחפץ חיים מוכיחים כפי שכתבתי שלדעת רבינו יונה והחפץ חיים התנאי שאין כוונתו לרעה הוא לעיכובא. ואפרש דברי:

א. דברי רבינו יונה ומה שלמד מדבריו החפץ חיים בהל' לשון הרע

במשלי (פרק כד כח-כט) נאמר: אַל־תְּהִי עֵד־חִנָּם בְּרֵעֶךָ וַהֲפִתִּיתָ בִּשְׂפָתֶיךָ: אַל־תֹּאמַר כַּאֲשֶׁר עָשָׂה־לִי כֵּן אֶֽעֱשֶׂה־לּוֹ אָשִׁיב לָאִישׁ כְּפָעֳלֽוֹ:
לשון רבינו יונה (משלי שם):
ואם הוא רשע ואין בני אדם מכירין בו, והוא מוחזק כאיש צדיק ביניהם, אין לוחשין על מעשיו באזני הצנועים בלבד, אבל [מצוה] לפרסמו עד אשר רוע פעולותיו יודעו לרבים, כי יש נזקים גדולים בכבוד הרשעים, כי ידיחו רבים מדרך טובה וישפילו כבוד הצדיקים ויקרבו החטאים, אף כי יש חילול ה' בכבודם, כי מקצת בני אדם מכירים במעשיהם, ואומרים כי אין שפלות לאיש בעבירות, ולא נגרע מערכו במעשיו הרעים, ואין כח בחטאים להשפיל בני אדם, והוא ששנינו: מפרסמים את החנפים מפני חילול ה'. ואם יש לאיש חבר בעל עבירות ומעשיו כמעשהו, לא נאוה לו לפרסם עונותיו, אך אם יתפרסמו על ידי אחרים, נאוה לו (לא) לגנותו^[2], ועל זה נאמר: אל תהי עד חנם ברעך. והפתית.... והענין, פרסום החטא - הלבנת פני אדם וטחינתם... והענין, כי תעשה כזאת פותה שפתיך ותאבד [מוסריך].
אל תאמר כאשר עשה לי כן אעשה לו אשיב לאיש כפעלו. גם אם עבר חבירך על המוסר, ופרסם את חטאיך, אל תעשה לו כן. וכאשר אמרו ז"ל: בשביל שוטה אחד שעשה שלא כהוגן, לא נאבד אמונתנו.
ובמקבילה בשערי תשובה (ג, ריט) כתב:
ויתכן לפרש "אל תהי עד חנם ברעך" להעיד עליו על עבירות אשר גם אתה חלית בהן כמוהו, על כן יקרא "רעהו". ויורה על זה אומרו אחרי כן "אל תאמר כאשר עשה לי כן אעשה לו", כי אף על פי שהיא מצוה לפרסם את החוטאים בנפשותם ואת החנפים, אבל החוטא אם לאיש כמוהו רשעו ולבן אדם חטאותיו, אין לפרסמו, כי אין כונתו בגלותו מסתריו לטובה, כי אם לשמוח לאיד. והשנית - כי איך בוש לא יבוש להזכיר על זולתו דופי המעשים ההם והוא אוחז בהם, ונאמר (הושע א, ד): "ופקדתי את דמי יזרעאל על בית יהוא", הנה כי אף על פי שעשה יהוא מצוה בהכריתו בית אחאב, נשא עונו, כי גם הוא היה רב פשע.
משני המקורות יחדיו יוצא פירוש הפסוקים שאף שיש "נזקים גדולים" בכך שאינו חושף את הרשעה, מכל מקום אם המפרסם בעצמו חוטא כמו האדם שעליו הוא מדבר יש להמנע מלפרסם.
אין ספק שרבינו יונה לא דיבר על לשון הרע להציל עשוק מידי עושקו אלא על פרסום החנפים, אך המחלוקת בינינו היא בשאלה מה הוא טעמו. כבודו כותב שטעמו הוא "גם שלא תהיה תועלת רק חוכא ואיטלולא". ואנכי לא ידעתי, כי לענ"ד הטעם של כבודו כלל לא כתוב ברבינו יונה. רבינו יונה מפרש את הטעם הראשון "שאין כוונתו בגלותו מסתריו לטובה כי אם לשמוח לאיד", ונראה שכוונתו לומר שזה אסור בגלל עצם זה שזו עבירה, ואין עבירה מצוה (כלשון הירושלמי חלה א, ה). רבינו יונה כלל לא הזכיר את הענין שבסופו של דבר זה לא יהיה לתועלת, ואף דימה זאת למעשה יהוא, שבודאי היתה תועלת במעשיו. ועל כרחך כוונתו היא שאין אנו מתחשבים בנזקים הגדולים שיהיו מזה שהוא לא מפרסם את המעשה, מכיוון שהמספר אינו מתכוון לטובה אלא לשמוח לאיד, וזו עבירה, ורווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר ולא על ידי עבירה.
ואחרי שעמדנו על כוונת רבינו יונה אני שואל מדוע לא נכליל ב"נזקים גדולים", גם "לא תעמוד על דם רעך" שכל כל מיני נזקים העלולים להיות מאדם רשע (או סוטה), והרי כך כתב רבינו יונה בשער ג (אות ע) בפירוש הפסוק לא תעמוד על דם רעך: "אף כי הוזהרנו להשתדל בהצלת חברנו ולשית עצות לעזרתם בעת צרתם, וכן כתוב (ויקרא יט, טז): לא תעמוד על דם רעך".
לענ"ד פשוט שעזרה לאנשים שנגררים אחרי החנף גם היא בכלל הציווי לא תעמוד על דם רעך.
ונראה שזה הוא אכן טעמו של החפץ חיים בהל' לשון הרע כלל י אות ב שלמד מדברי רבינו יונה בדין פירסום החנפים לסיפור לשון הרע על אדם שעשה עולה לחבירו, שאף שיש בזה תועלת הדבר אסור כשמכוון לרעה, ואין עבירה מצוה.
♦

ב. דברי החפץ חיים בתנאי להיתר רכילות

כבודו כותב שמדברי החפץ חיים בהלכות רכילות כלל ט, ב (התנאי השלישי), מוכח להדיא שאף שאינו מכוון לתועלת הוא מצוה.
ואיני מבין את דבריו. החפץ חיים שם רק כתב את החיוב דלית מאן דפליג שעליו לכוון לתועלת, ולא אמר מה לעשות כשהוא אינו מצליח להוציא את השנאה מלבו, האם שב ואל תעשה עדיף או לא, ומדבריו בהל' לשון הרע שהביא את דברי רבינו יונה משמע שהוא לעיכובא.
♦

ג. דברי החפץ חיים בהג"ה להל' רכילות

כבודו מפנה עוד לדברי החפץ חיים בהל' רכילות כלל ט הגהה להערה כח. ואני תמה איך הפנה לשם ולא שת לבו שדוקא משם יש ראיה גמורה לדברי, וז"ל הח"ח שם:
ודע דמ"ש בפנים שלא יחסרו הפרטים הנ"ל, לכאורה הפרט הג', והוא שלא יעשה זה הדבר מצד שנאה, לא שייך רק לדברי הסמ"ע בח"מ בסי' תכ"א סקכ"ח, ע"ש שכתב דהיכא שהוא מצד שנאה אין נפטר במה שהוא מציל עי"ז את חברו, אבל לדברי הט"ז שם (סי' תכא סעי' יג) בד"ה כדי, שכתב כיון דהוא עושה מצוה בזה אין נפקא מינא בכונתו, לכאורה לא שייך הפרט הזה.
אולם באמת כד דייקת גם הט"ז מודה דצריך כאן גם הפרט הזה, דאם יעשה הדבר מצד שנאה לא יושלמו גם שאר הפרטים, דבודאי יחשוב הדבר תיכף לענין רע ויגדיל העולה, ולא יסתכל גם כן אם יצא על ידי סיפורו יותר מכפי הדין, משא"כ בענין דמיירי הט"ז שם.
מבואר כאן להדיא שאכן כוונת החפץ חיים בנידון דידן היא שהתנאי שלא יכוון לשנאה הוא לעכובא, וכלשונו "הט"ז מודה שצריך כאן גם את הפרט הזה". והלא אין חילוק בין כוונה לשנאה או כל כוונה רעה אחרת (בנידון דידן פירשתי "כוונה רעה", כגון שרוצה להשתחרר על מנת לעשות פשעים), כי כל כוונה רעה תגרום לסטיה מהפרטים האחרים. החפץ חיים כאן בא לנמק את הדין לא רק לפי רבינו יונה, ולכן לא ציין לדברי רבינו יונה בעצם זה שיש בכוונה הרעה עבירה, אלא נימק את הדברים גם לדעת הט"ז, בכך שעכ"פ הכוונה הרעה תגרום לכך שלא יעמוד בשאר התנאים.
אמנם, יתכן שהט"ז לא יסכים לדברי רבינו יונה וכשמדובר בחנפים לדעתו אין להסתכל על מה שהוא עושה מצד שנאה, כמו שבמכה את חבירו אין להסתכל על זה, אך עכ"פ בענין לשון הרע על אדם שעשה עולה לחבירו בודאי דעת החפץ חיים שהתנאי של כוונה לתועלת הוא לעכובא, אם מצד דברי רבינו יונה והסמ"ע, ואם מצד החשש שעכ"פ כשכוונתו לרעה סביר להניח שיגדיל את העוולה ולא יסתכל אם יצא על ידי דבריו יותר ממה שמגיע לפי הדין.
אמנם, לגוף הדברים לענ"ד יש להעיר על דברי הח"ח שגם במקרה של הכאה מסתבר שמפני שהוא מכה מתוך שנאה יכה עוד יותר ממה שצריך ויעבור עבירה, ואם אנו אוסרים באופן מוחלט במדבר לשון הרע שכוונתו רעה, גם שם היה ראוי לאסור, ולכן אכתי נלענ"ד כפי שכתבתי שההוראה צריכה להיות על פי התבוננות עד כמה נראה שיועילו דבריו או מעשיו של מי שמכוון לרעה^[3]. ולפי זה, בענין ההכאה מסתבר כדברי הט"ז, שמותר להכות כדי למנוע את הנזק, ובענין לשון הרע של אדם שעשוי לפגוע בציבור, אם מצד שהוא מהחנפים ואם מצד פשעים אחרים, יש לבחון עד כמה ברור שתהיה תועלת נכונה מהדברים שהוא חושף, וכמובן שבמערכת השיקולים צריך לקחת בחשבון שהאדם עליו מספרים לא ינזק מעבר למה שמגיע לו. עצם זה שאנו אומרים לאותו מדובב שישקול את הדברים האלו כבר יביא לכך שכוונתו לא תהיה כל כך לרעה.
♦
לסיכום:
א. רבינו יונה מדבר על פירסום חנפים, אך החפץ חיים למד מדבריו לכל מספר לשון הרע לתועלת, כי הוא סובר שדינם שווה.
ב. מדברי החפץ חיים בהלכות רכילות (בתנאי השלישי) שצריך לכוון לתועלת אין ללמוד דבר כי הוא לא אמר שם מה ההוראה כאשר בפועל המספר כן מכוון כוונה רעה.
ג. החפץ חיים בהג"ה להלכות רכילות כותב להדיא שבענין לשון הרע הכוונה הטובה היא לעיכובא אפילו לדעת הט"ז.
ד. לדינא נראה שהדבר תלוי באומדן דעת עד כמה נראה למספר שהסיפור יועיל לציבור. עצם זה שאנו אומרים לו שישקול את הדבר כבר יביא לכך שכוונתו לא תהיה כולה לרעה.
בברכה רבה
עידוא אלבה
♦

מכתב ג'

לכבוד הרב עידוא אלבה
שלום וברכה,
אקצר בדברים בכדי שנישאר במו"מ הלכתי, ולא בוויכוח חסר תועלת.

א. דברי החפץ חיים בהל' רכילות

דברי החפץ חיים בהל' רכילות, כלל ט, סעיף ב, בבאר מים חיים אות ג) ברור מיללו "אין כוונתי בפרט זה דאם איננו מכוין לתועלת הוא פטור ממילא מלספר מחמת חשש איסור רכילות דהלא 'לא תעמוד על דם רעך' כתיב, ואף בענין ממון וכנ"ל (שם בבאר מים חיים אות א – יב"מ) ועיין ברש"י סנהדרין (דף עג.) ד"ה קמ"ל [=וז"ל רש"י שם: 'קמ"ל – לא תעמוד על דם רעך, לא תעמוד על עצמך משמע, אלא חזור על כל צדדין שלא יאבד דם רעך'...". הדברים מבוררים שאפילו איננו מכוין לתועלת, לא רק שמותר לו לספר, אלא אינו פטור מלספר, כלומר הוא חייב לספר מצד הלאו של 'לא תעמוד על דם רעך'.
עוד ראיה גדולה שזו כוונת הח"ח. הנה הח"ח ציין לדברי רש"י בסנהדרין. שם בגמ': "גופא: מנין לרואה את חברו שהוא טובע בנהר או חיה גוררתו או לסטין באין עליו שהוא חייב להצילו תלמוד לומר לא תעמד על דם רעך. והא מהכא נפקא? מהתם נפקא: אבדת גופו מניין - תלמוד לומר והשבתו לו! - אי מהתם הוה אמינא: הני מילי - בנפשיה, אבל מיטרח ומיגר אגורי - אימא לא, קא משמע לן". כלומר, קמ"ל שאפילו למיטרח ומיגר אגורי, כלומר שחייב אפילו להוציא הוצאות וממון על הצלת חברו. אמנם, דין זה הוא רק בהצלת גופו, אבל בהצלת ממונו והשבת אבידה יש דין 'שלך קודם', ואפשר שאדם אינו חייב בהצלת ממון חבירו בממונו [ראה רא"ש ומאירי, וראה 'שיעורי ר' דוד' סנהדרין שם]^[4]. כלומר, א. רש"י מדבר רק על חובת הוצאת ממון להצלת חברו, ולא על עשיית איסור; ב. הגמ' שם מדברת בהצלת גופו – פיקו"נ, ואפשר שבהצלת ממונו אין הדין שווה. א"כ מה ראה הח"ח ברש"י זה ראיה שאדם חייב לספר לחבירו גם כשאינו מכוון לתועלת? בע"כ שהח"ח הבין מדברי רש"י שפשט הפסוק (ולא מיתורא דקרא כדעת הר"ן. וע' במהרש"א ומהר"ם ועוד אחרונים) 'לא תעמוד על דם רעך' הוא 'לא תעמוד על עצמך' – כלומר אל תעשה חשבונות שלך, כמו 'אני צריך לטרוח למצוא אנשים שיעזרו לי', 'זה יעלה לי כסף'. וה"ה שלא תעשה חשבונות שלך – 'אני לא יכול לכוון לתועלת, ולכן אני פטור'. אלא 'חזור על כל צדדין שלא יאבד דם רעך'! וכ"ה ביד רמ"ה (סנהדרין שם): "איצטריך לא תעמוד על דם רעך כלומר לא תעמיד עצמך כלל אלא חזר אחר הצלתו ובכל ענין שאתה יכול להצילו" [ובזה מתורצים הרבה מק' האחרונים, ראה למשל בספר 'מרפסין איגרא' [פרק מ"ב ע' שב] ועוד רבים]. א"כ מכך הוכיח הח"ח שאין שום חישוב שיפטור אדם מלהציל את חבירו, גם לא החישוב של כוונה לתועלת.
האמת היא שהדבר פשוט. שהרי לא מצאנו בגמ', בראשונים ובפוסקים בשום מקום דרישה זו שיכוון לתועלת. וכבר כתבתי שבמ"ע מצאנו מחלוקת אי צריך כוונה, אבל בל"ת פשוט שאין צריך כוונה. והח"ח עצמו בתחילת הסימן (בבאר מים חיים סק"א) הביא מספר המצוות לרמב"ם (מצווה רצז), וההלכה בחו"מ (תכו, א. והוא ברמב"ם הל' רוצח א, יד) ולא אשתמט בשום מקום שיזכירו תנאי שמכוון לתועלת בלבד.
♦

ב. דברי רבינו יונה בסימן ריט, בעניין פרסום רשעים

כמדומה שאין טעם לחזור על הדברים. בעיקר שכב' מודה בדבריו שדברי רבינו יונה אמורים בפרסום רשעים, ולא ב'הצלת עשוק מיד עושקו' ברור שפרסום רשעים הוא לתועלת, אחרת לא היה מותר מדיני לשה"ר. כמו כן מפורש ברבינו יונה, ומדומה שגם ניסיון החיים שלנו מראה, שאדם שהוא באמת רשע אך מוחזק כצדיק, אפשר ואף סביר שיצא ממנו 'נזקים גדולים'. אלא שבמקרה זה אין 'לא תעמוד על דם רעך', כיוון שאין אדם ספציפי שאני יודע שיוזק ממנו. הדברים מפורשים בח"ח בעצמו, ראה למשל בהל' לשה"ר כלל י סעיף ד ובהגה שם, ובבאר מים חיים אותיות טו-יח שמחלק בין 'תועלת בענין ממון', לבין תועלת לשומעים שיתרחקו מדרך רשע. אף שאין רצוני להאריך, אצטט משפט אחד (באר מים חיים שם, אות יח): "דהלא הטעם שם הוא כמו שכתבנו (במ"ח א)^[5] בשם ר' יונה (מאמר רכא) דומיא דעד אחד דמותר בכל גווני להעיד וזה אינו שייך רק אם הוא משער שתוכל לבוא מזה תועלת בענין ממון, משא"כ בעניננו שמשער שלא תהיה ע"י השומעים תועלת בענין ממון, נהי דהאיסור לשה"ר, והוא הגנות שמגנה אותו בפני בני אדם, אינו בעיננו, כיון דעיקר כוונתו הוא כדי שיראו בני אדם שמגנים את פועלי און ועי"ז יתרחקו מלילך בדרכם הרעה, עכ"פ האיסור רכילות היכן הלך". מבוארים דבריו שיש הבדל מהותי בין 'תועלת בענין ממון', שבו 'לא שייך בזה כלל איסור לשה"ר ורכילות', לבין תועלת 'הוא כדי שיראו בני אדם שמגנים את פועלי און ועי"ז יתרחקו מלילך בדרכם הרעה', שבזה איסור לשה"ר אין 'כיוון דעיקר כוונתו' לתועלת. אבל אם אין כוונתו לתועלת, יש איסור לשה"ר. ואיסור רכילות עדיין נשאר.
♦

ג. דברי החפץ חיים בהגהה להל' רכילות

א. כב' כתב: "ואני תמה איך הפנה לשם ולא שת לבו שדוקא משם יש ראיה גמורה לדברי". איני מבין את תמיהתו. אני להבין את דברי החפץ חיים ולברר הלכה, מדוע שלא אביא ראיות לכל הצדדים והאפשרויות? מבחינתי אין כאן 'מאבק' או 'מלחמה'. מדובר במו"מ בהלכה, בניסיון להגיע לחקר האמת. האם ע"י 'הסתרת' אינפורמציה, העלמת ראיות לצד כל שהוא יתברר האמת? אפילו בדין, כאשר יש תובע ונתבע, ודאי חיוב על כל צד להציג את כל האמת, ולא להעלים 'ראיות' לצד השני. שהרי 'חמישה ישבו לדין', שלושת הדיינים ושני בעלי הדין. וכולם יושבים יחד ומנסים לברר את דין תורה, שהוא רצון הש"י. מה שייך 'להסתיר ראיות'. ק"ו במו"מ של הלכה, שאין בה בכלל צדדים שונים, רק מאמץ משותף להגיע לאמת ההלכתית. מדוע שאסתיר ראיות לצד כב'? מה התמיהה בדבר? המשנה באבות (פ"ו מ"ו) מונה בארבעים ושמונה דברים שהתורה נקנית בהם "מעמידו על האמת, מעמידו על השלום" [וראה במהר"י אלאשקר במרכבת המשנה למשנה שם].
ב. לעצם העניין, כבר העיר כב' שלא ברור החילוק של הח"ח, מדוע בהכאה אין חשש שעקב השנאה יכה יותר מהדרוש. בכל מקרה, מבואר בדברי הח"ח, שלדעת הט"ז אין בכלל צורך בתנאי שיכוון לתועלת, 'שכתב כיון דהוא עושה מצוה בזה אין נפקא מינא בכונתו' (לשון הח"ח בהערה שם) ולכן, לדעת הט"ז 'לכאורה לא שייך הפרט הזה'. מבוארים דברי הח"ח, שלדעת הט"ז, לכאורה, אין כלל צורך שיכוון לתועלת. כי העיקר התוצאה 'דהוא עושה מצוה בזה' ולכן 'אין נפקא מינא בכונתו'. ועל זה כתב הח"ח 'כד דייקת גם הט"ז מודה דצריך כאן גם הפרט הזה' וזה משום 'דאם יעשה הדבר מצד שנאה לא יושלמו גם שאר הפרטים, דבודאי יחשוב הדבר תיכף לענין רע ויגדיל העולה, ולא יסתכל גם כן אם יצא על ידי סיפורו יותר מכפי הדין. משא"כ בענין דמיירי הט"ז שם'. כאמור, כבר כב' העיר שלא ברור למה בענין דמיירי הט"ז לא שייך חשש שיכה יותר מהנדרש, או שלא יבדוק היטב את הענין מדוע ראובן מכה את שמעון, אולי הדבר כדין, וכדומה. יש מקום לומר שמדברי הט"ז משמע שלמרות חשש זה ס"ל שאי באמת עביד מצווה, אין שום משמעות לכוונתו.
ג. והנה בשאלת המדובב, למעשה המשטרה מקליטה את כל השיחות, ולכן כלל לא צריך שהמדובב יספר מה ששמע. אבל סביר שבעצם פעולת 'הדיבוב' יש גם מעין לשה"ר. אבל גם אם צריך לספר מה ששמע [כמו למשל בעדי מדינה], חובת המשטרה לבדוק את המידע ולברר שהוא אמת. בלי סיוע למידע אין אמינות לדברי מדובב או של עד מדינה. על כן החששות שהעלה הח"ח דווקא 'בענין מדובב' לא שייכים כלל.
♦

ד. למסקנה

א. כאשר אדם אומר לשה"ר לתועלת, להציל עשוק מיד עושקו, להחזיר ממון לבעליו וכדומה, הוא מחוייב מצד 'לא תעמוד על דם רעך' לומר את הדברים, גם אם מדובר באדם שהוא שונא, ואינו יכול לכוף את עצמו לכוון רק לתועלת, 'ולא שייך בזה כלל איסור לשה"ר ורכילות'.
ב. כאשר אדם יודע שיש לאחר תדמית חיובית, אבל האמת היא שהוא [לפחות לדעתו] רשע, אם לדעתו יש 'תועלת' בפרסום הדברים, כדי שבני אדם לא ינהו אחריו וידעו שמגנים רשעים, מותר לו לספר את הדברים מצד דין לשה"ר [אבל בתנאי שאין בזה איסור רכילות!]. אבל פה כל ההיתר נובע מכוונת התועלת, ולכן כשאינו מכוון לתועלת לדעת רבינו יונה והח"ח אסור לספר [וצריך לברר עוד שיטת הרמב"ם בזה]. יתירה מזו, אם המספר הוא רשע כמו מי שמספר עליו [או אם הוא שונאו ולכן מספר כדי לגנותו], הדבר אסור [לדעה זו] אפילו אם מהסיפור יצא תועלת.
ג. מו"מ בהלכה הוא לא 'תחרות' או 'וויכוח'. מטרתו לברר את האמת ההלכתית. האמת ההלכתית, התורה, היא דבר ה' בעולמו. על כן, כאשר יש כוונות נוספות, או תחושה של תחרות או ריב, איזה נגיעה אישית וכדומה אסור לו לעסוק במו"מ הלכתי בדבר. והדברים ק"ו, ומה אם לפגוע באדם רשע אסור אם אין כוונת המספר אך ורק לתועלת. ק"ו לפגוע בדבר ה' בעולמו, באמת של התורה וההלכה.
וה"י ישמרנו מכל תקלה וטעות, ושנזכה לכוון אסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא.
בברכה"ת
יהושע בן-מאיר
♦

מכתב ד'

לכבוד הרב יהושע בן מאיר
שלום וברכה רבה
א. בעניין דברי החפץ חיים בהל' רכילות, ט, ב. אי אפשר להתייחס לרישא בלי הסיפא, ובסיפא של דברי החפץ חיים שם כתב: "אך כוונתנו שיכריח את עצמו בעת הסיפור לכוון לתועלת, ולא מצד שנאה, כי על-ידי זה יגנדר על עצמו ממילא איסור רכילות". לכן כתבתי שהחפץ חיים לא בא ללמד שיש לאדם לומר את הרכילות גם אם כוונתו לרעה כפי שכותב כבודו, אלא הוא בא ללמד שמי שיש לו שנאה צריך להכריח את עצמו לכוון לתועלת, ולא מצד שנאה. לא כתוב שם מה יעשה כאשר אינו מצליח להכריח את עצמו.
ב. החפץ חיים מפנה שם לרש"י בסנהדרין עג ע"ב כי ברש"י מבואר שיש חובה לעשות כל מה שיוכל כדי להציל את חבירו, לכן אדם המרגיש שנאה גמורה בליבו למי שעשה עבירה במזיד אינו יכול לומר שבגלל רגש זה אני פטור, כי כשאמנע מלדבר לא ארגיש את השנאה. התורה חייבה לחזר על כל הצדדים כדי שלא ישפך דם רעהו, ולכן עליו להתאמץ שהדיבור הזה לא יהיה מימוש של שנאה גמורה, ויתכוון אך ורק להציל את העשוק. כתבתי בזה 'שנאה גמורה' על פי דברי התוספות בפסחים קיג ע"ב שהיודע בחבירו שעבר עבירה במזיד מותר לשנאתו, אך אסור לשנאתו שנאה גמורה. שנאה המותרת היא קפידא בעלמא כפי שהיה רגיל לומר מו"ר הרב צבי יהודה, וכאן מדובר על אדם שדיבורו כנגד חבירו מהוה ביטוי של שנאה גמורה שיש בה עבירה.
כבודו כותב שכוונת החפץ חיים לומר "שלא תעשה חשבונות שלך – אני לא יכול לכוון לתועלת, ולכן אני פטור". ואכן גם לעניות דעתי זו כוונתו, אבל אני טוען שמדברי הח"ח בהמשך בס"ק כח אנו למדים שכוונת החפץ חיים שהמסקנה המעשית היא רק שלכן לא יפטור את עצמו אלא יתאמץ לכוון לתועלת, ולא כפי שפירש כבודו שהמסקנה המעשית היא לומר את דבריו למרות שאין כוונתו לתועלת. אמנם לא מצינו חיוב לכוון כוונה חיובית בקיום לאו, אך מצינו איסור של שנאה גמורה, וכל פעולה שעושה מתוך שנאה כזו היא איסור. ונראה שזו גם סברת הסמ"ע שאין לעשות את מצות ההצלה מההכאה על ידי עבירה, ויש להביא לזה סמך גם ממה שהביא כבודו בהערה שמצינו בברייתא [ברכות יט, ב; ב"מ ל, א] שהיה כהן והיא בבית הקברות נאמר 'והתעלמת', ואינו משיב את האבידה, והיינו שאין לעשות את מצות השבת הממון על ידי עבירה, אם כי כמובן יש גם מקום לחלק כי בנידון דידן מדובר בעבירה שבלב שאינה בעצם המעשה, ונראה שכך יאמר הט"ז. החפץ חיים הוסיף בהג"ה (רכילות בא"ח כח) שאף שלדעת הט"ז מצוה להציל מוכה בלי להתחשב במה שעושה זאת מתוך שנאה גמורה, בנידון לשון הרע גם הט"ז יסכים שלא יאמרה כשכוונתו מתוך שנאה גמורה כי בזה יותר מצוי שהשונא לא ידייק ולא יעשה כהוגן, וכלשון הח"ח "דבודאי יחשוב הדבר תיכף לענין רע ויגדיל העולה, ולא יסתכל גם כן אם יצא על ידי סיפורו יותר מכפי הדין^[6].
ג. לענ"ד שפיר למד החפץ חיים שכוונה רעה מעכבת מרבינו יונה. אם בפירסום חנפים שתועלתו גדולה מאוד אומר רבינו יונה שאסור לפרסם כשכוונת המפרסם רעה, כל שכן בסתם הצלה מאדם שעשה פשע. רק בדוחק אפשר לומר שכוונת רבינו יונה דוקא לאדם שחוטא כמו זה שפירסם עליו שיש בו עוד טעמים להמנע, כי פשטות רבינו יונה שהטעם שכוונתו לרעה עומד בפני עצמו וכל כוונה רעה מעכבת.
ד. בתשובה הראשונה כתב כבודו "המחלוקת בין הסמ"ע לט"ז, והמשמעות שלה בעניין הצורך בכוונה לתועלת, הובאה כבר בחפץ חיים בבא"ח ס"ק כח", ותמהתי על דבריו. אך התמיה איננה למה כבודו מביא דברים שיכולים להתפרש כראיה לדברי. התמיה היא שהלא דברים אלו סותרים את הפירוש של כבודו לדברי החפץ חיים בסעיף ב. אנו רואים בס"ק כח שהחפץ חיים אומר שתנאי זה של כוונה לתועלת ולא לשנאה הוא לעיכובא, ולכן אם אינו יכול להתגבר על השנאה האסורה שלא ידבר. לכן לעניות דעתי התמיה נשארה בעינה.
ה. לענ"ד אין הבדל בלא תעמוד על רעך אם הוא רע ידוע או שאנו מניחים שיש רע שינזק, ולא מובן מה הסברה לחלק בזה. מה שנכתב בחפץ חיים על דין סיפור לשון הרע על אדם שעשה עבירת עושק חד פעמית אינו נוגע לנידון דידן ואינו דומה לדין סיפור לשון הרע על חנפים שדרכם תמיד רעה, ואפרש דברי.
בענין מי שעשה עבירת עושק חד פעמית כתב החפץ חיים לשון הרע כלל י אות ד:
הפרט החמישי שכתבנו לעיל שיכוין לתועלת, הוא כמו שנבאר, דהיינו לא מיבעי אם האנשים שהוא מספר לפניהם יכולים הם לעזור לנגזל והנעשק והניזק והמתבייש בענינם, בודאי נכון לעשות הדבר כן. ואפילו אם התועלת הזאת לא תוכל להגיע על ידי סיפורו, רק שהוא מתכוין שיתרחקו בני אדם מדרך רשע כשישמעו שהבריות מגנות פועלי און, ואולי הוא בעצמו ישוב על ידי זה מדרכיו הרעים ויתקן מעשיו כשישמע שהבריות מגנות אותו עבור זה, גם זה איננו בכלל לשון הרע ולתועלת יחשב, כיון שעל כל פנים אין מכוין להנות מהפגם ההוא שהוא נותן בחבירו רק לקנא לאמת, ואולי תבוא על ידי זה תועלת על להבא.
ועל דברים אלו כתב את ההגבלה בהג"ה:
ובאופן זה אינו מותר רק אם כבר נתגלה הדבר להנגזל והנעשק והניזק, אבל אם לא נתגלה הדבר עדיין להם, נראה שאסור לספר לאחרים, וכפי מה שמבואר לקמן בהלכות רכילות בשם הפוסקים דאיסור רכילות הוא אפילו אם מספר לאחד מה שפלוני דיבר ועשה נגד פלוני, פן יודע להנידון, דחברך חברא אית ליה, ותכנס לו שנאה בלבו על זה ועי' בבאר מים חיים.
ובבאר מים חיים ס"ק יח ביאר:
דחברך חברא וכו'. ואינו דומה לדלעיל בסעיף א' שהתרנו אפילו אם לא נתגלה עדיין הדבר להנגזל והניזק, דהלא הטעם שם הוא כמו שכתבנו בשם ר"י דומיא דעד אחד דמותר בכל גווני להעיד (כדי להצריך שבועה שאולי תחזיר לו את ממונו. ע.א), וזה אינו שייך רק אם הוא משער שתוכל לבוא מזה תועלת בענין ממון, לכך אין אנו חוששין שיתגלה לו דומיא דעד אחד, משא"כ בעניננו שמשער שלא תהיה ע"י השומעים תועלת בענין ממון, נהי דהאיסור לשה"ר והוא הגנות שמגנה אותו בפני בני אדם איננו בעניננו, כיון דעיקר כוונתו הוא כדי שיראו בני אדם שמגנים את פועלי און ועי"ז יתרחקו מלילך בדרכם הרעה, עכ"פ האיסור רכילות היכן הלך. ולפי הנראה בעו"ה הקלקול פן יתגלה לנידון ויסובב עי"ז מחלוקות רבות ועצומות וללא תועלת (כידוע דעיקר הטעם איסור רכילות הוא כדי שלא ירבו מחלוקות בישראל), קרוב יותר מהתיקון שיתרחקו בני אדם עי"ז מלילך בדרך רעה בראותם שהבריות מגנות פועלי און. ואף שיש סברא קצת להתיר דאולי הוא בעצמו ישוב עי"ז מדרכיו הרעים וישיב הגזילה וההיזק לבעליו כשישמע שהבריות מגנות אותו מטעם זה וכמו שכתבתי בפנים, אעפ"כ נראה לי פשוט להחמיר, דמי יודע אם ישוב עי"ז, כיון דאיירינן שכבר הוכיח אותו וכמו שכתבתי בפנים בסעיף ב', או באיש שהוא יודע שלא יקבל תוכחתו, א"כ רחוקה מאוד התועלת הזו, ורכילות וקלקולין הרגילין לבוא ע"י רכילות דהיינו מחלוקת ואונאת דברים וכי"ב יותר קרוב שיבוא עי"ז, ע"כ נראה לי פשוט לאסור לפרסם גנותו באופן שללא תועלת יהיה, פן יתגלה לנידון. אם לא שהוא משער שאם לבסוף יוודע להנגזל והניזק, יהיה יוכל בעצמו להוציא את בלעו מפיו, דמותר. דהלא באופן זה מותר לגלות אפילו להנגזל והניזק בעצמו וכמו שיתבאר אי"ה לקמן בהלכות רכילות, אך צריך שלא יחסרו ג"כ בזה כל הפרטים המבוארים בסימן זה.
מבואר שכאן מדובר על פירסום מעשה חד פעמי של אדם שהזיק לחבירו, וחבירו אינו יודע מזה, ואנו מניחים שגם אם ידע לא יועיל לו לקבל את הממון, ובמקרה זה אסור לפרסמו כשהדבר לא נודע עדיין לניזק בגלל שאינו דומה לעדות, ואיכא איסור רכילות. דברים אלו נובעים מכך שכל ההיתר לומר לשון הרע כדי להציל עשוק הוא רק כשסביר יותר שהתועלת תושג והעושק יוחזר, כמו בעדות, וכאן העושק לא יוחזר, לכן אף שמכוון לתועלת, ואולי באמת תהיה תועלת, החשש לנזק שיצא מזה הוא יותר גדול ולכן יש בזה בעיה של רכילות.
אבל לגבי חנפים כתב שם בבאר מים חיים (הגה"ה להערה כח):
ולענין הפרט הד' (שיבחן אם יוכל לסבב את התועלת באופן אחר. ע.א), נ"ל דאם הוא מכיר את טבע בעל החנות שהוא מרמה תמיד את הבריות מותר לגלות בכל גווני אף דיוכל לסבב את תועלתו בעצה אחרת - כדי לפרסם את החנפים, שלא ירמה עוד את בני אדם אחרים.
נראה מדבריו שכשמדובר בחנפים אין נפקא מינה בכך שאפשר להשיג את התועלת האישית בדרך אחרת, כי ההיתר אינו בשביל התועלת האישית אלא התועלת הציבורית, והיא תועלת ברורה יותר, לכן מסתבר שהוא הדין שאין נפקא מינה בזה שהממון לא יוחזר למי שכבר הוזק. באדם שעשק באופן חד פעמי החפץ חיים אוסר רכילות ללא תועלת ממונית לניזק כי הנזק רב על התועלת, ולא בטוח שהפוגע יעשה זאת שוב, אבל בחנפים שדרכם בכך, ההיתר הוא כדי להציל את הציבור, והתועלת מרובה על חשש הנזק, והוא בגדר לא תעמוד על דם רעך ציבורי.
ויש להעיר עוד שבחנפים הכוונה הרעה שעליה מדבר רבינו יונה אינה עצם השנאה, ונראה שהוא משום שאדם כזה הרבה פעמים מותר לשנוא שנאה גמורה, כפי שנאמר על אפיקורסים "תכלית שנאה שנאתים" ולכן כתב שהכוונה הרעה היא השמחה לאיד, וכפי שנאמר "בנפול אויבך אל תשמח" (והכוונה לשמחה שאינה על כך שאויבי ה' נפלו, כי הרי מדובר שהמספר בעצמו רשע כמו האדם שעליו הוא מדבר).
ו. כבודו כותב: "בפעולת 'הדיבוב' יש גם מעין לשה"ר, אך החששות שהעלה הח"ח לא שייכים כלל". אך לענ"ד הם עדיין שייכים. אין ביטחון שהוא לא יטעה את המשטרה בקלטות. גם כשמדובר בהקלטה בעלמא, כאשר המדובב עושה זאת מתוך כונה רעה הוא עשוי להקליט חלקי דברים, כי כל ענינו הוא שהמשטרה תבין מהמדובב שהוא עשה פשע. גם בעידי מדינה יש חשש כזה שהלא גם אם דבריהם מביאים למציאת ראיה מסייעת, הרבה פעמים הסיוע בלבד אינו הוכחה גמורה, ויתכן שהעד מדינה תכנן את הדברים והמציא ראיה שקרית, והשופט מתחשב גם בעצם העדות של העד מדינה למרות שאמר זאת כדי להציל את עצמו.
ומכל מקום מסתבר שאם נראה למשטרה שמדובר באדם מועד לפשע, ויש תועלת ציבורית גדולה בדיבוב יכולים להשתמש במדובב שאין כוונותיו טובות על סמך שיטת הט"ז. למעשה יתכן שדיבוב הוא יותר כהכאה מאשר כלשון הרע מכיון שהוא אינו אומר לשון הרע אלא רק עושה לחבירו רעה שיש בה הצלת הציבור, והחשש שיעשה חצאי הקלטות הוא חשש קצת רחוק. החפץ חיים לא דחה את שיטת הט"ז אלא רק כתב שבנידון שלו גם הט"ז יודה.
♦
לסיכום:
א. לדעת רבינו יונה והחפץ חיים אין לומר לשון הרע על אדם שעשק את חבירו אף כשיש בכך תועלת אם יודע שהוא אומרה מתוך שנאה גמורה ואינו מתכוון לתועלת. וכן אינו רשאי לפרסם חנפים כאשר כוונתו לשמוח לאידו בלבד.
ב. מאידך גיסא לגבי מציל אדם מהכאה על ידי הכאה כתב הט"ז שגם אם כוונת המציל מתוך שנאה גמורה נאמר לו להציל ואיננו חוששים שיעשה מעבר למה שנצרך, ורק בפועל נבדוק אם לא עשה מעבר למה שהיה מחויב ואם עשה לא נפטור אותו. החפץ חיים סובר שהט"ז יודה בלשון הרע שאסור לאומרה בשנאה כי בזה ודאי יחרוג מההיתר.
ג. מותר לפרסם את מעשיו של החנף שמתמיד ברשעו אף כשמעריך שדבריו לא יועילו להחזיר לעשוק מה שעשקו ממנו, והנעשק עדיין לא יודע שעשקוהו. גם זה נכלל במצות לא תעמוד על דם רעך, משום שעכ"פ מציל את הרבים שידעו להתרחק מאדם זה, ואין בזה איסור רכילות.
ד. המשטרה יכולה להפעיל מדובב גם כשיודעת שכוונת המדובב בשיתוף הפעולה עם המשטרה לרעה על סמך דברי הט"ז, אלא שעכ"פ במדובב כזה צריכים לבחון היטב שאינו מטעה אותם ומביא רק חלקי הקלטות. וכבר כתבתי בירחון האוצר כ"ד שמכל מקום המדובב עצמו צריך לבחון האם בסופו של דבר הוא הוציא מידע מהאסיר שמוכיח באופן ברור שמדובר באסיר מסוכן, לפני שמעביר הלאה את המידע. לפעמים אין הדברים בידו, הוא מקליט את ההודאות והדברים עוברים ישירות לשלטונות, במצב כזה יש לבחון מראש האם באמת נראה לו שהאסיר מסוכן ועשוי למסור לו מידע שנדרש כדי להציל את הציבור.
אני מודה לכבודו על כך שבאמצעות דבריו התבררה הסוגיה ומתפלל שנכוון יחדיו לאמיתה של תורה ומיני ומניה יתקלס עילאה.
עידוא אלבה
♦ ♦ ♦