ראש הכולל שע"י ישיבת יד אהרן ב"ב
גזירה דשמא יבוא לאוכלו למתארח באר"י באחרון של פסח
עובדא שמענא באנשים דרי הגולה שבאו להתארח בא"י אצל ילדיהם בחג המצות, ונשאלה שאלה האם יכולים המארחים לקנות חמץ באחרון של פסח דידהו, כי שמא אין האורחים רשאים לדור עימם בכהאי גוונא מחשש שמא יבאו לאוכלו, כמבואר בגמ' פסחים ו' א' גבי חמצו של נכרי עושה לו מחיצה גבוה עשרה שמא יבוא לאוכלו.ומטו בה משמיה דהגאון מורינו רי"ש אלישיב זצ"ל שבעובדה דומה, כגון באדם המתארח בפסח אצל אביו שאינו שומר מצוות שיש לו חמץ בביתו, שיש לו לנדור הנאה מחמצו. ולבי מהסס אם שמיה דמריה חתים עליה הן בעצה שייעץ, הן בעיקר הדין אם יש לחשוש לכך כלל. ואכתוב את הנראה למיעוט הבנתי ונפלפל בעקרי הדינים להגדיל תורה ולהאדירה, וזה החלי.
הנה לענין העצה הנ"ל דידור הנאה מחמצו ועי"כ כבר אין לנו לחשוש דילמא יבוא לאוכלו, לכא' סברתו היא דנדר חמיר לאינשי כמו הקדש, שמבואר שם בגמ' דבדיל מינה ואינו צריך לעשות מחיצה. אלא ששמעתי מהג"ר משה רוט שליט"א להעיר על כך מפי' הרא"ש שהובא בש"ך בהל' בשר וחלב (יו"ד ס' פ"ח ס"ק ב'), שאין להקל בנדורים זמ"ז לאכול על שולחן אחד אלא משום שמסתמא הנדורין זמ"ז הרי הם שונאין זה לזה ולא יבאו לאכול זמ"ז, והכא הא לאו שונאים הם.
אלא שיש לחלק דהתם לגבי שולחן אחד הוא חמור יותר, ואילו הכא הוא קיל יותר, מכיוון שהגזירה היא לעולם שמא יבוא לאוכלו אף לא על שולחן אחד, וא"כ יש להקל בנדר, כדאשכחן גבי הקדש.
אמנם, אין זה ברור להשוות נדר להקדש, ואילו שאר איסורים בודאי לא הוו מונע, דהרי בכל חמצו של גוי יש איסור גזל, ומ"מ בעי לעשות מחיצה כדי שלא יבוא לאוכלו, וצ"ע.
אמנם, בעיקר השאלה נראה שיש לדון, דהנה לעומת מה דמצינו בגמ' דחמצו של גוי עושה לו מחיצת עשרה, הרי לעומת כן מצינו בגמ' שם לעיל מינה, דנכרי שנכנס לחצרו של ישראל ובצקו בידו אין זקוק לבער. ובשו"ת הרשב"א ס' קע"ז (הובא בב"י בס' ת"מ ס' ג'), כתב דאף אין צריך לעשות לו מחיצת עשרה, וכפשטא דגמ' שהתירו לגמרי, ומשום דלא גזרו כן אלא בחמץ המסור בידו אך לא בחמץ שהוא ביד הגוי, עיי"ש היטב בכל לשונו.
וי"ל דהטעם הוא מפני דלא גזרו שמא יבוא לאוכלו אלא בחמץ הנמצא ברשותו ובביתו, דהא לא מצינו בשום דוכתא לגזור מטעם שלא יבוא לאוכלו ביושב בשוק נכרים המלא חמץ וכדו', ואף דאיכא למימר דאיכא חשש שיבוא לקנות את החמץ, וע"כ דבכהאי גוונא לא גזרינן דחמץ שאינו ברשותו בדיל מינה ולא גזרו בו איסור כלל. ועל כן גם חמץ הנמצא ביד גוי ליכא לגזור בו כלל כיון שהוא ברשות הגוי [אמנם, במור וקציעה שם כתב בביאור דברי הרשב"א דחמץ הנמצא בידו של הגוי א"צ לעשות לו מחיצה, משום דהוא ירא ממנו עיי"ש, ואין מובן כ"כ דא"כ למה בחמצו של גוי הנמצא ברשותו אין הוא ירא מהגוי וצ"ע].
וא"כ אף הכא נמי, בעובדא דנמצאים אנשים בבית ילדיהם בזמן שאצלם אחרון של פסח, או בן אצל אביו שאינו שומר תו"מ ויש בביתו חמץ, יש לומר דאין לאסור משום האי גזירה שלא יבוא לאוכלו, מכיוון שאין חמץ זה נמצא בביתם וכנ"ל [ובפרט ביו"ט שני של גליות, שאין בו איסור כרת, בוודאי יש להקל יותר. דהא כל מה דהחמירו בחמץ לגזור בו שלא יבוא לאוכלו יותר מבשר וחלב וכדו' דלא מצינו בו אלא חומרא שלא להעלותו על השולחן בלבד, ולא עד כדי לעשות לו מחיצה עשרה כבחמץ הנמצא ברשותו, לכה"פ לטעם אחד הוא מחומרת איסור כרת שיש באכילת חמץ, אולם אי טעם החומרא מחמת דלא בדילי מינה כולא שתא, יש לעיין].
ושמעתי מהג"ר משה רוט שליט"א שרצה להוכיח שיש גזירה שלא יבוא לאוכלו גם במקום שאינו ביתו, ומהא דאמרו בירושלמי (פסחים פ"א ה"א) והובא בטושו"ע (אור"ח תלג ס"י) דביהכ"נ נמי חייב בבדיקה אף שאינו רשות של אף אחד במסוים. ונראה לדחות, דמ"מ התם הוא ברשות כולם ועכ"פ אינו ברשות של אחר, וע"כ יש בו חשש דילמא יבוא לאוכלו.
והנראה עוד בזה לברר וללבן את שורש ויסוד הדברים, דהנה בתורה (שמות יב, יט) נאמר "שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם". וכבר עמד הרמב"ן (שם) על מה שיש להבין מה הנפק"מ במה שאמרה תורה 'בבתיכם'. וכתב שם הרמב"ן עפ"י המכילתא שם דחמצו של ישראל ברשות נכרי שקיבל עליו הנכרי אחריות - מה"ת אינו צריך לבער, ומשום דלא הוי 'בבתיכם'. וכן כ' שם עפי"ז דבחמצו של נכרי ברשות ישראל וייחד לו הישראל בית מותר לו לקיימו ברשותו אף מד"ס, ואף בדקיבל עליו הישראל אחריות ומפני דלא הוי בביתו, וכדפירשו התוס' בברייתא זו בגמ' ודלא כפירוש רש"י שם עיי"ש היטב. ונמצא לפי"ז דבעיקר דין בל יראה נא' דהאיסור הוא רק בביתו.
והנה בעיקר הטעם שחייבו חכמים לבדוק חמץ פליגי רש"י ותוס' בריש פסחים, שרש"י (ב. מתני' ד"ה בודקין) כתב דהוא כדי שלא יעבור עליו בבל יראה, ומשום דאיכא חשש שלא יבטל כדבעי ויעבור בבל יראה הצריכו חכמים נמי לבדוק ולבער את כל החמץ שברשותו. אמנם התוס' (שם ד"ה אור) כתבו דהטעם דהצריכו חכמים בדיקה אינו משום בל יראה אלא משום דחכמים גזרו לבדוק ולבער שמא יבוא לאוכלו, ומשום דחששו בחמץ יותר מבשאר מאכלות אסורות, מפני דהוא רגיל בו כל השנה, ועוד שמצינו שהתורה עצמה החמירה בו ואסרה אותו בבל יראה עיי"ש.
והנה כבר הקשו על דברי התוס' מהא דאמרו בגמ' (ו.) דהמפרש והיוצא בשיירא בתוך שלושים יום קודם לפסח דחייב לבדוק אף אם אין דעתו לחזור לביתו, ולתוס' לכאורה אין טעם לחייבו בבדיקה, דהא אין בו חשש דילמא יבוא לאוכלו [וכבר דיבר בזה החזו"א או"ח ס' קכ"ד].
אמנם, נראה לבאר בדעת התוס', דכיון שיסוד התקנה דשמא יבוא לאוכלו היה עפ"י יסוד איסור התורה דבל יראה ובל ימצא, דהלא כ' התוס' דלא תיקנו כן אלא מפני דאף התורה החמירה בחמץ יותר משאר איסורי אכילה לעבור עליו בבל יראה. והנראה מדברי התוס' הוא דאף איסור בל יראה יסודו בחשש דילמא יבוא לאוכלו. והא זה ברור דאיכא איסור בל יראה בכל חמץ שהוא בביתו, אף דאין בו חשש דילמא יבוא לאוכלו, וכמי שלא נמצא האיש בביתו. הרי שגם מה דתיקנו חכמים להוסיף חומרא גם בחמץ שביטלו לבדקו ולבערו דילמא יבוא לאוכלו, גם תיקנו כן כעין של תורה בכל חמץ הנמצא בביתו, ואף דאין בו חשש גמור דילמא יבוא לאוכלו, ובדיוק כבאיסור בל יראה שאף הוא ביסודו חשש דילמא יבוא לאוכלו.
והמתבאר מתוך כך הוא, דכשם שאיסור בל ימצא הוא דין "בביתכם", וכמו שהקדמנו את דברי הרמב"ן בבאורו למכילתא, כ"ה גם בתקנ"ח דבדיקת חמץ. וכלל הגזירה שלא יבוא לאוכלו הרי כל יסודה אינו אלא כעין של תורה, ולא גזרו בה אלא בביתו בלבד, וכעין האיסור האמור בבל יראה וכמש"כ לעיל.
אמנם, לענין מה שאמרו בירו' דאיכא חיוב בדיקה בביהכ"נ, ע"כ נראה דאיכא שם גם חיוב דבל יראה, דאל"כ יקשה משם לדעת רש"י שכ' דכל חיוב הבדיקה אינו אלא כדי שלא יעבור בבל יראה.
ונראה די"ל, דגם בביהכ"נ איכא איסור "לא יראה לך חמץ בכל גבולך", דמהאמור "בכל גבולך" רצו שם במכילתא ללמוד איסור אף על חמצו של ישראל הנמצא ברשות נכרי, ולא נתמעט אלא משום האמור "בבתיכם", וע"כ דבכל גבולך כולל גם מקומות שאינן כלל ברשותו [ולא רק כמו שאמרו בגמ' ה' ב' דבכל גבולך כולל אף בורות שיחין ומערות].
וכן נראה שם מלשון הרמב"ן דהקרא דבכל גבולך בא למעט חמצו המופקד ביד גוי שבמדינת הים עיי"ש. ומשמע דהקרא דבכל גבולך כולל כל גבול ישראל, וכנראה דהוא דין המוטל על בי"ד לבער כל חמץ שבגבול ישראל, ועוד צ"ע בזה.
וא"כ אף אחר שנתמעט מהאמור "בבתיכם" חמצו של ישראל הנמצא ברשותו של הנכרי, אך חמץ הנמצא בביהכ"נ שהוא חמץ הנמצא ברשות ישראל יש לנו ללמוד מהנאמר "בגבולך" שהוא אסור, וע"כ בין לדעת רש"י ובין לדעת התוס' יש לחייבו שם בבדיקה.
והנה הלום שמעתי בשם הגר"מ שטרנבוך שליט"א שסבור שיש להחמיר לשרוף את החמץ ברשותו, ולא ברה"ר כפי שהוא המנהג כעת בריכוזים של שומרי מצוה, עפ"י דברי הרמב"ן בביאור המכילתא דחמצו של ישראל ברשות נכרי אינו חייב עליו מה"ת בבל יראה. ולמש"נ י"ל דאף ברה"ר בארצינו כיון שהוא ברשות כל ישראל חייב מהקרא "בכל גבולך", ולא נתמעט מהאמור "בבתיכם" אלא חמצו של ישראל המופקד ברשות נכרי שיצא מרשות ישראל לגמרי, וצ"ע בזה.
אך במקומות שאינן כלל ברשותו אלא הוא ברשות של אחר, וכגון במקרים המבוארים לעיל במתארח בבית אביו דאיכא בו חמץ אין לנו לחייבו ולגזור עליו שמא יבוא לאוכלו, שאין לו שורש בבל יראה ובל ימצא כלל וכמו שנתבאר.
אלא דאכתי יש לעי' לענין אחרון של פסח בבני חו"ל הבאים לארצנו הק' ומתארחים בבתי מלון, שכאן יש לדון דהמלון הינו גם ברשותם ובשכירותם. ואולי היה מקום לדון שאין להם רשות לדור שם ביום האחרון של פסח דידהו בלא עשית מחיצה אם מכניסים שם חמץ כל שלא הפקירו רשותם שבמלון, וצ"ע. [ואבי מורי שליט"א אמר לי שמועיל מדין ברירה שבחצר השותפין, וכל אחד אין שייך לו אלא מקומו שמשתמש בו באותה שעה, וי"ל בזה].
♦ ♦ ♦