מחבר שו"ת אך טוב לישראל
האם מותר למכור חמץ לנכרית הנשואה לישראל?
ישראלי הנשוי לנוכרית האם מותר למכור לה חמץ? * שכירות חצר מאשת גוי שלא מדעת בעלה, בעירוב חצרות * טעם באיסור "עמוני" - ולא עמונית * דין מה שקנתה אשה וכו' אם הוא מדאורייתא או מדרבנן * ביאור המעשה בפרתו של רבי אליעזר בן עזריה * אשה הנותנת צדקה בלי ידיעת בעלה * אם מוכר חמץ בקניין חצר היאך הדרך הטובה שימכור
בשו"ת שבות יעקב (ח"א סימן כ) יצא לדון אודות ישראלי הנשוי לנוכרית אשר לא כדת, והיא נוהגת מנהג נוכרית בכל דבר, והוא נוהג בשאר דברים כמנהג ישראל. ונפל הספק בחמץ שנמצא עמה אחרי הפסח, אי מותר בהנאה כחמץ של נוכרי שעבר עליו הפסח, או נימא דמה שקנתה אשה קנה בעלה, ואסור בהנאה כחמץ של ישראל. וכתב להביא ראיה דד"ז דמה שקנתה אשה קנה בעלה שייך גם בנוכרית, מהאי דאיתא בעירובין (דף פ ע"א), אההוא טורזינא (פרש"י נכרי היה הממונה על כלי זין) דא"ל אוגיר רשותא, לא אוגיר להו, אתיה לקמיה דר' זירא א"ל מהו למיגר מדביתהו, א"ל הכי אמר ריש לקיש משמיה דגברא רבה ומנו ר' חנינא, אשתו של אדם מערבת שלא מדעתו. ע"כ. הרי דמדמה אשת נכרי לאשת ישראל, דיכולה להקנות רשותו, ש"מ דלענין קניית ממון היא כאשתו לכל דבר, וא"כ אמרינן נמי לענין נ"ד דמה שקנתה אשה קנה בעלה, והוי כחמץ של ישראל שעבר עליו הפסח. עכת"ד.♦
א. ב.
והנה בהאי דינא דעירוב עם הנכרי, פסק הרמב"ם בידו החזקה (בפ"ב מהל' עירובין הי"ב) כההוא מעשה דטורזינא, דאשתו של גוי משכרת שלא מדעתו. ושם במג"מ כתב, דמהאי מעשה המובא בגמ' על ההוא טורזינא משמע דהגם ששאלוהו וסרב, מהני לשכור הרשות מאשתו. והרשב"א (שם) כתב, שלא מדעתו אפילו בע"כ. עכ"ד. וכ"כ הריטב"א. ע"ש.אמנם, הרמב"ם כתב (בפ"ה מהל' עירובין ה"ה), שאשתו של אדם מערבת לו שלא מדעתו, והוא שלא יאסור על שכניו. אבל אם אוסר, אינה מערבת עליו ולא משתתפת עליו אלא מדעתו. כיצד אוסר, כגון שאמר איני מערב עמכם, או איני משתתף עמכם. עכ"ל. והראב"ד בהשגות העיר ע"ד הרמב"ם מההוא טורזינא, דאע"פ שלא רצה להשכיר אמרינן עליה דאשתו של אדם מערבת שלא מדעתו.
ולכאורה יש להקשות טפי, דהא הרמב"ם גופיה פסק (שם בפ"ב הי"ב), דאשתו של גוי משכרת שלא מדעתו, ומקורו טהור מההוא טורזינא, וכמו שציינו במג"מ שם. ופירש דילפינן מיניה, דהגם ששאלוהו וסרב מהני לשכור הרשות מאשתו. והיאך פסק (בפ"ה ה"ה) דבכה"ג לא יכולה האשה לערב שלא מדעת בעלה. וכבר עמד ע"ד במגדל עוז (בפ"ה ה"ה). ע"ש.
וראיתי להרב קרן אורה בעירובין (שם) שכתב ליישב, דבשוכר מהני אפילו בעל כרחו, כיון דנותן עירובו משלו, מידי דהוה אב' בני אדם שדרין בבית אחד, שא"צ ליתן לעירוב אלא אחד, ולהכי מהני שכירו ולקיטו (עיין עירובין דף סו ע"א), אף דבעה"ב אינו רוצה להשכיר סגי בשכירות מן השוכר, אבל אשתו שאין לה משלה והיא נותנת העירוב בשביל בעלה בזה לא מהני אם הוא אינו רוצה לערב, וכל זה באשת ישראל, אבל באשת נכרי לא גריעא היא משכירו ולקיטו. ועדין צ"ע בזה. עכ"ד. ומדבריו משמע דאשת נכרי יש לה משלה ולהכי מדמינן לה לשכירו ולקיטו, דאינה בכלל האי דינא דכל מה שקנתה אשה קנה בעלה. ולכן פסק הרמב"ם לגבי נכרי, דאשתו משכרת שלא מדעתו והיינו אפילו כששאלוהו וסרב. וע"ע בא"ר (או"ח סימן שסז אות ד), ובמ"ש הרב המגיה בחידושי הרשב"א בעירובין (שם הערה 158) ואכמ"ל בזה.
ואעיקרא דדינא נראה דבהאי דינא דמה שקנתה אשה קנה בעלה בנכרית, הגם שעפ"ד הרב קרן אורה נפיק דדעת הרמב"ם דלא שייך דין זה בנכרית, כיון שמתוך דבריו נראה כמסתפק בזה, שסיים בצ"ע, אין ספיקו מוציא מידי ודאו של הרב שבות יעקב. וביחוד שעל הקושיא בדברי הרמב"ם [שעליה הוצרך לתרץ תירוצו], יש יישובים נוספים, הלא בספרתם.
♦
ובינותי בספרים, לראות ולבקש אי דינו של השבות יעקב מוסכם, וראיתי להגאון מהרש"ם מברז'אן בתשובה (ח"ב סימן סג), שהביא לדברי הרב שבות יעקב הנ"ל והוסיף, דכן מצא בדברי המהרש"א במגילה (בח"א דף טו ע"ב), בהא דדריש קרא "עד חצי המלכות" (אסתר ה, ו) – ולא כל המלכות, דמפורש דגם בנכרי אמרינן דמה שקנתה אשה קנה בעלה[2]. ומוסיף עוד, דבדין זה יש להביא ראיה דאין הדין כן בנוכריות, מהאי דאיתא ביבמות (דף עו ע"ב), דרק עמוני נאסר לבא בקהל ולא עמונית, מטעם המפורש בכתוב "על אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים" (דברים כג, ה) ודרכו של איש לקדם ואין דרכה של אשה. ומקשינן דהיה לקדם אנשים לקראת אנשים, ונשים לקראת נשים אישתיק. וכו'. ע"ש. וקשה, דאכתי אין להעניש הנשים, דכיון דהאנשים לא רצו לקדם בלחם ובמים, הרי לא היו יכולות הנשים לקדם, כיון דכל מה שקנתה אשה קנה בעלה, ולא היה הלחם והמים שלהם, ועל כרחך דדין זה אינו מהתורה, ועכ"פ בעכו"ם אינו כן וכו'. עכתו"ד.
ואנא עניא אמינא, דיד הדוחה נטויה לדחות ראיה זו, דהא אפשר לומר דהקפידה על הנשים היתה, שלא שכנעו את בעליהם שיסכימו להם לקדם נשות ישראל, או שלא קידמום אפילו בעד ממון בדרך מקח וממכר, דבכה"ג אפשר שבעליהם היו מסכימים, דהכסף יענה אתהכל[3]. ועוד דבירושלמי ביבמות (פ"ח ה"ג) איתא בזה"ל: "עמוני - ולא עמונית וכו', כתיב על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים, היה להם לנשים לקדם". ופירש בציון ירושלים שם, דהכונה בלשון תמיה הרי אין דרכה של אשה לקדם [ודלא כמ"ש הפנ"מ והקרבן העדה דפריך היה להם לנשים לקדם. ע"ש. וע"ע במ"ש הרב המו"ל חידושי הריטב"א הוצאת מוסד הרב קוק (כאן הערה 592)]. ולפירושו נפיק דהירושלמי פשיטא ליה דהנשים העמוניות לא היו יכולות לקדם גם לא לנשות ישראל, דלא פריך כמ"ש בבבלי, דהו"ל לקדם נשים לקראת נשים. ואפשר דהיא גופה הטעם, שאין דרך אשה לקדם משום דהכל תלוי בבעלה, ומה שקנתה אשה קנה בעלה.
♦
ג. ד.
ואגב אמרתי אבא אעיר'ה דבגמרא ביבמות (דף עז ע"א) פירשו, דהטעם שלא להם לנשים לקדם לקראת נשים, משום "כל כבודה בת מלך פנימה" (תהילים מה, יד). ובמערבא אמרי, ואיתימא ר' יצחק, אמר קרא "ויאמרו אליו איה שרה אשתך וגו'" (בראשית יח, ט). ע"כ. ולכאורה אי קיי"ל דאף בנכרית אמרינן דמה שקנתה אשה קנה בעלה, א"כ זו התשובה שהיה לגמרא להשיב, דלא יכלו לקדם נשים לקראת נשים משום דמה שקנתה אשה קנה בעלה, ובעליהן אסרו עליהם [ומעין קושית המהרש"ם דלעיל, ואיברא לפי מה שכתבנו לעיל לדחות ראיה זו גם כאן יש לדחות כן, ודון מיניה ואוקי באתרין ומשם בארה].אמנם, זה נראה לישב בפשיטות, וזאת בהקדים מ"ש בים של שלמה ביבמות (שם פ"ח דין יט): "דיש טועין בפשט הגמרא ואומרים מאחר שהאשה דרכה להיות צנועה בבית משום הכי המואביות לא קדמו, וחלילה שיאמר הפסוק ‘כל כבודה בת מלך פנימה’ על האומה שדרכן בפריצות, ובנות מואב יוכיחו שבאו לאהל ישראל לזנות, וכן הוא מן הנמנע ח"ו שישוה בנות מואב לשרה אשת אברהם, וא"כ מאי מעליותא דשרה אמנו, אלא הכי קאמר, מה שלא היה להם לקדם לקראת נשי ישראל, לפי שבנות ישראל היו באוהלים ולא היו יוצאות ממנו כל עיקר, אפילו לקנות לחם ומים, ודרך הקידום הוא על המיצר של החיל, ומכאן משמע שדרך אשה חשובה להיות צנועה, ואף בדרך תדחיק בכל מה שתוכל להיות פנימה". עכ"ל. ומבואר יוצא דהצניעות שהיתה בבנות ישראל גרמה שלא יצטרכו להקדים נשים לקראת נשים. ומהשתא ניחא דעדיפא משני, דאפילו אם היו בעליהן מסכימים להן לקדם לנשות ישראל לא היו יכולות לקדם, משום שנשות ישראל הצנועות הנה הינן באהל, משא"כ אם היו מתרצים בגמרא, דמשום שבעליהן העמונים לא הסכימו להן לכך לא יכלו לקדם נשים לקראת נשים, דמה שקנתה אשה קנה בעלה, הוה משמע שאם היו מקדמין להם הנשים לקראת נשים היו מוצאות אותן, וזה אינו, דכל כבודה בת מלך פנימה. ודו"ק.
♦
נתנה ראש ונשובה למה שפתחנו בתחילה, והוא דינא דהשבו"י דפסק דבישראל הנשוי נכרית יש דין דמה שקנתה אשה קנה בעלה, ובזה יש לעיין טובא, דאי נימא דהאי דינא דמה שקנתה אשה קנה בעלה הוא מתקנת חז"ל, בודאי דלא תיקנו כן אלא לישראל, ועל כן כשיש צד גוי בנישואין אלו אינם בכלל התקנה[4]. וא"כ לא שייכים כלל בזה.
ועלה במחשבה לפני להביא ראיה דדין דמה שקנתה אשה קנה בעלה הוא מדאורייתא, והוא ע"פ מה שאמרו במשנה בשבת (דף נד ע"ב) דפרתו של רבי אלעזר בן עזריה היתה יוצאה ברצועה שבין קרניה שלא ברצון חכמים. ובגמרא שם אמרו: "תנא, לא שלו היתה, אלא של שכינתו היתה, ומתוך שלא מיחה בה - נקראת על שמו". ע"כ. ובירושלמי בשבת (פ"ה ה"ד) איתא, די"א דשל אשתו היתה [והיינו שהבהמה היתה של אשתו, וכן פירש בקרבן העדה (שם). וכן מתבאר מדברי הרידב"ז (שם), ודלא כמ"ש בפני משה ובשיירי קרבן לבאר, דאשתו היתה יוצאת עם תכשיט וכינוה חז"ל בלשון 'פרתו'. ע"ש]. וכתב בתפארת ישראל שם (פרק ה בבועז אות ב), ואי לא פליג הירושלמי אגמרא דילן, אפשר שאח"כ נשאה. עכ"ד. וידוע מה שהסתפק הגאון רע"א בתוספותיו (ריש פרק במה בהמה אות עד והו"ד נמי בתפארת ישראל שם), אם נשים מצוות בשביתת בהמה היכא דליכא משום מחמר, דהרי הוה רק עשה, ומצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות. ואף דחייבות בקידוש מהיקישא דזכור ושמור, יש לומר דוקא קידוש דהוא זכירה, אבל מצות עשה דשבת יש לומר דפטירי וכו', וצ"ע לדינא. עכ"ד. והנה יש לעיין טובא, דאי נימא דאין האשה חייבת בשביתת בהמתה אלא מדרבנן, היאך תלו בגמרא ואמרו דפרתו של ראב"ע היתה יוצאת וכו', הלא מפורש בירושלמי דשל אשתו היתה, ובדידה הוה רק מדרבנן, ובדידיה אסור מדאורייתא, ואיך יוציאו לעז על אותו צדיק שחטא בדאורייתא, בעוד שהחוטאת עצמה לא עברה רק אדרבנן? ומוכח דאף שביתת בהמתה של האשה היא מדאורייתא. ואמאי לא הוכיח כן הגרע"א מהאי סוגיא? וע"ע בתפארת ישראל שם (פרק ה בבועז אות ב) ובשו"ת יביע אומר (ח"ח חאו"ח סימן כט אות ב). ואולם, אי נימא דדין דמה שקנתה אשה קנה בעלה הוא מדאורייתא ניחא, שכן מהתורה נחשבת הבהמה לשלו ושפיר עבר אדאורייתא, ולהכי תלו בו את אותו החטא[5]. אך אי נימא דדין מה שקנתה אשה קנה בעלה הוא מדרבנן, לא נראה שיעבור אדאורייתא משום קניין דרבנן, שכן תקנה זו היא לטובתם ולא לחובתם[6], ובכה"ג לא תקנו חז"ל.
והגם דבגמרא דידן תלו את הטעם שנקראת על שמו משום שלא מיחה בה, דלא זכרו דשל אשתו היתה אלא דשל שכנתו היתה, מ"מ בירושלמי מבואר דשל אשתו היתה, ולפי מ"ש היינו דשלו ממש היתה, דמה שקנתה אשה קנה בעלה מדאורייתא, ולא משום שלא מיחה בה, שפיר יש ראיה. ודו"ק.
שו"ר להגאון מהרש"ם מברז'אן (ח"ב סימן קפג) שכתב, דלפי דברי הפני יהושע בגיטין (דף עז ע"א ד"ה גמרא חצירה) שכתב, דמה שקנתה אשה קנה בעלה הוא תקנתא דרבנן, ולדבריו לא שייך האי תקנתא בעכו"ם כמבואר בשו"ע (חו"מ סימן רפג סעיף א), דאין העכו"ם מחוייב לעמוד בתקנת חכמים. עכ"ד. וכבר קדמו בתוספי הרא"ש ביבמות (דף סו ע"א) [הו"ד בשו"ת הרי בשמים ח"א סימן סח) ע"ש]. וכן מתבאר בדברי הנודע ביהודה תנינא (יו"ד סימן קנח) שכתב בדין אשה הנותנת צדקה בלי ידיעת בעלה, דאסור לקבל ממנה והוא גזל גמור, ומה שדוד המלך ע"ה קיבל מאביגיל (עיין בשמואל א, כה, לה) כמה תשובות בדבר, דאביגיל עצמה בודאי היתה רשאית ליקח מנחה להציל את בעלה ממות. ודוד שקיבל ממנה אולי היה מגיע לו ולעבדיו שכר שמירה ועל פי דין תורה קיבל. ועוד אולי היה לה לאביגיל משלה, ולא תיקנו חכמים מה שקנתה אשהקנה בעלה כי אם אחר כך, כי זכות הבעל בנכסי אשתו אינו מן התורה[7]. עכ"ד.ומדבריו בתירוץ השני מוכח דסבירא ליה דדין זה דמה שקנתה אשה קנה בעלה, הוא מדרבנן, וממילא לא שייך בנכרים. וכ"כ בשו"ת יהודה יעלה אסאד (ח"ב חאהע"ז וחו"מ סימן יא), דמה שקנתה אשה קנה בעלה לאו דאורייתא הוא, רק תקנת חז"ל הוא שיאכל הבעל הפירות ככל נכסי מלוג. ע"כ. וע"ע בשו"ת ציץ אליעזר (חלק יט סו"ס ס). ומהשתא יוקשה על דברי השבות יעקב ודעימיה דס"ל דדין זה שייך גם בנכרית, והא כיצד, וכי עבדו חז"ל תקנתא לנכרית?
והנראה לומר בזה, דכבר התבאר לעיל דגם דעת המהרש"א כן, דאמרינן דמה שקנתה אשה קנה בעלה גם בנכרית, ובדין זה דמה שקנתה אשה קנה בעלה סבירא ליה למהרש"א שהוא מדין תורה, וכדמוכח מדבריו בשבועות (דף יד ע"א בחידושי הלכות ד"ה הקשה מהר"י) שכתב, דל"צ קרא למיעוטי שלא יביא אהרון קרבן משל אשתו ובני ביתו, דכל מה שקנו קנה אהרן. ע"ש. ומוכח דס"ל דא"ז תקנת חז"ל מאוחרת, שכן היה הדבר אף בזמן אהרן הכהן. וכ"כ בשו"ת אפרקסתא דעניא (ח"ג חאהע"ז סימן רעא), דכן דעת המהרש"א (שם), ודלא כהפנ"י בגיטין (שם). ע"כ. וכ"נ דעת התוס' ישנים ביבמות (דף סו ע"א ד"ה ועבדים), דנראה מדבריהם דדין מה שקנתה אשה קנה בעלה הוא מדין תורה, ולא כמ"ש בתוס' הרא"ש (שם ד"ה ועבדים) שהוא מדרבנן. ע"ש. ומהשתא ניחא דהמהרש"א לשיטתו, דכיון דאין דין זה דמה שקנתה אשה קנה בעלה מתקנת חז"ל, אפשר דשייך נמי על נכרים. ולך נא ראה למ"ש בשו"ת אפרקסתא דעניא (שם) משם הרב השואל [הוא מחותנו הרב הגאון ר' חיים יהודה דייטש זצ"ל דומ"ץ דק"ק מאקווא יצ"ו], דרצה לומר דכן דעת התוס' בסוטה (דף כג ע"א ד"ה כל הנשואות וד"ה הקומץ) שכתבו, דהטעם במה שאמרו בגמרא דכל הנשואות לכהנים מנחותיהן נשרפות, כיון שיש לבעלה הכהן חלק משום דקי"ל דכל מה שקנתה אשה קנה בעלה, ומנחת כהן נשרפת וכדכתיב "וכל מנחת כהן כליל תהיה" (ויקרא ו, טז), עכ"ד. ומוכח דאפילו לגבי דיני דאורייתא מהני האי דינא דמה שקנתה אשה קנה בעלה, ועל כרחך משום דהוא מדאורייתא. עכ"ד. אמנם, בעל האפרקסתא דעניא דחה דבריו, ע"ש. וכ"כ לדחות בשו"ת דובב מישרים (ח"ב סימן לו), ע"ש. ומ"מ חזינן דלא רחוקה היא ולא נפלאת הדעה הסוברת דדין זה דמה שקנתה אשה קנה בעלה הוא מדאורייתא. ומהשתא אפשר שגם דעת השבו"י כן. ותשקוט האר'ש.
♦
ה. ו.
ובעיקר האי דינא לא מצאתי ריבוי דברים באחרונים בזה, ורובם ככולם מביאים דברי הרב שבו"י הנזכר בשתיקה. ונראה מדבריהם דגם בנכרים אמרינן להאי דינא דמה שקנתה אשה קנה בעלה. וכ"כ בשו"ת שואל ומשיב (מהדורה קמא ח"ג סימן קד, ובמהדורה תניינא חלק ב סימן סג, ובמהדורה תליתאה ח"א סימן תלז) דאף בעכו"ם הדין כן וכמ"ש בשבו"י. וכן ציינו בשד"ח (כרך ג עמ' 150) בשתיקה. ושם ציין למ"ש הרב מחצית השקל (סימן תמח סק"ד), דבמכירת חמץ אם מקנה בקניין חצר, טוב להקנות החמץ לנכרית דוקא שאין לה בעל, כיון שאם יקנה לנכרי, כיון דאין שליחות לעכו"ם וחצר מטעם שליחות אתרבאי, אין חצרו קונה לו. לא כן באשה דיש לה חצר, משום שלגבה חצר משום יד אתרבאי, וכשעומדת בצד החצר נקנה החמץ מטעם יד. ובשו"ת חת"ס (חיו"ד סימן שטז ד"ה והנה), הביא שהגאון המופלא מורנו הרב פייטל אבדק"ק דינדיש, תמה ע"ד המחצה"ש דהלא בנכרי לא אמרינן יד אשה כיד בעלה, וא"כ גם אם יש לה בעל יכולה לקנות בחצרה מטעם יד. וביאר החת"ס, דכיון דעכ"פ המעות שהנכרי קונה בהם את החמץ הוא ממון בעלה ואין דעתה לגזול הממון ממנו, נמצא שהיא קונה בממון בעלה, וא"כ ממה נפשך במה יקנה הבעל, אי מטעם שליחות הא מסיק במחצה"ש (שם), דאפי' עכו"ם לעכו"ם לא נעשה שליח, ואי נימא דאשה אינה צריכה שליחות דידה כיד בעלה א"כ תקנה חצרה לבעל ומה שקנתה אשה קנה בעלה, ואין חצרו קונה לו שאין שליחות לעכו"ם. ועל כן הצריך הגאון מחצה"ש שתהיה אשה שאין לה בעל, ותקנה מטעם יד כשעומדת בצד חצרה. עכ"ד. ומשמע מדבריו אלו דסובר נמי דאמרינן מה שקנתה אשה קנה בעלה גם בנכרית. וכנלענ"ד.♦ ♦ ♦