תערובת חמץ בערב פסח
מתי הוא ההיתר שלא בזמנו? * היתר החמץ שלא בזמנו – היתר גמור או רק בששים? * מדוע יש לחלק בין ימי הפסח לבין הזמן שלפניו? * האם חמץ הוא דבר שיש לו מתירים? * האם יש פוסקים האוסרים תערובת חמץ במשהו? * תערובת יבש ביבש בפסח * אחרונים המחמירים בתערובת חמץ בערב פסח * השהיית תערובת חמץ בפסח * האם מותר לערבב חמץ אחרי פסח ולהתירו?
ידוע, שחמץ בפסח אסור במשהו. אולם מה הדין של חמץ שנמצא בערב פסח – אחרי זמן האיסור? האם גם אז הוא אסור במשהו? כאשר יש לפנינו תערובת ובתוכה חמץ, בערב פסח אחרי חצות - באיזה מקרה התערובת תהיה מותרת, ובאיזה מקרה היא תהיה אסורה?♦
מקור הדין בגמרא
בגמרא בפסחים (כט, ב) מופיעה מחלוקת אמוראים בנוגע לדין של תערובת חמץ. שלושה אמוראים מביעים את דעתם (רב, שמואל ורבי יוחנן), ובסוף נאמרת הכרעת ההלכה על ידי רבא, האוסר את החמץ בזמנו במשהו, ומתיר את החמץ שלא בזמנו. הגמרא מבארת כי דברי רבא הם כדעת רבי שמעון, שסובר שלא עוברים על החמץ שלא בזמנו – ובניגוד לדעת רבי יהודה, הסובר שאיסור החמץ הוא מן התורה גם אז.♦
השאלות
שתי שאלות לפנינו: א. האם ההגדרה בהכרעתו של רבא "שלא בזמנו" מתייחסת לכלל הזמנים, בין לאחר הפסח ובין קודם אליו – או שמא האיסור נאמר רק על הזמן שאחרי הפסח?ב. מהו ההיתר הנזכר בדברי רבא שלא בזמנו – האם זהו היתר גמור, ביטול ברוב או שמא הכוונה היא שאין זה כמו החמץ בפסח האוסר במשהו, אבל יש צורך בביטול בשישים?
♦
פרק א’
מתי הוא ההיתר "שלא בזמנו"?
לדעת רבי שמעון הנזכרת בברייתא בגמרא (כח, ב), יש חיוב לאו וכרת על החמץ בתוך זמנו, אבל לפני זמנו ולאחר זמנו לא עוברים עליו בשום דבר. זאת, בניגוד לדעת רבי יהודה, הסובר שלפני זמנו ולאחר זמנו עוברים עליו בלאו.ההגדרה "זמנו" נאמרת כלפי עיקר זמן האיסור של החמץ, והיינו שבעת ימי הפסח, שבהם יש מצות אכילת מצה. כך מבואר בגמרא שם בדעת רבי שמעון, שדווקא בשבעת הימים שלגביהם נאמר שעל היהודי לאכול מצות, יש עליו איסור אכילת חמץ. ניתן להבין מכאן בדעתו, שלפני כניסת יום טוב ראשון של פסח, אין כל איסור באכילת החמץ; והוא הדין אחרי צאת היום טוב האחרון.
אמנם, על פי המבואר בגמרא, רבי שמעון קנס ואסר את החמץ, משום שהיהודי עבר על איסורי בל יראה ובל ימצא – אלא שייתכן לומר, שקנס זה שייך רק אחרי פסח, בחמץ שעבר עליו הפסח, ולא בחמץ שנמצא בערב פסח.
♦
האם רבא פסק לגמרי כרבי שמעון?
מחלוקת רבי יהודה ורבי שמעון הובאה בביאור המשנה העוסקת בחמץ שעבר עליו הפסח. אולם, מאחר שההגדרה "שלא בזמנו" הנזכרת בברייתא מתייחסת הן לחמץ שעבר עליו הפסח והן לחמץ קודם הפסח, נראה להבין, שגם דעות האמוראים והכרעת ההלכה של רבא, מתייחסות לשני הזמנים הללו.הגמרא מבארת את הכרעתו של רבא ואומרת כי דברי רבא הם בהתאם לשיטתו, שהוא קרא לאנשים לקנות חמץ של נכרים אחרי פסח – והיינו, כדעת רבי שמעון, שאין איסור בחמץ שלהם אחרי פסח (ודווקא בחמץ של ישראל יש לגזור בגלל האיסור שהוא עבר בפסח). הגמרא אינה מזכירה בפירוש ששיטת רבא בהכרעתו כרבי שמעון מתייחסת גם לזמן שקודם פסח. מכל מקום, מאחר שאנו רואים שרבא סובר כרבי שמעון, ורבי שמעון מתיר גם קודם הפסח, נראה לכאורה, שפסיקתו מתירה את תערובת החמץ גם קודם לפסח.
♦
הרי"ף והרז"ה: תערובת חמץ לפני פסח - מותרת
באופן זה נראה להבין את דברי הרי"ף במקום, המביא את דברי רבא בגמרא שם, המעמיד את המשנה המתירה את החמץ של הנכרי אחרי הפסח, כדעת רבי שמעון, שלא עוברים על החמץ בין לפני הפסח ובין לאחריו; ולאחר מכן הוא מביא את דברי רבא לגבי תערובת החמץ שלא בזמנו. כך מדגיש הרז"ה בביאורו על הרי"ף (המאור הקטן) שם. הרז"ה שולל את האפשרות לחלק בין קודם הפסח לאחר הפסח, שהרי אפשרות זו אינה מופיעה בגמרא.♦
דעת הראב"ד: חמץ בערב פסח אסור גם לרבי שמעון
הראב"ד בפירושו על הרי"ף (כתוב שם) כותב באופן נחרץ נגד היתר זה של הרז"ה. הראב"ד מסכים עם דברי הרז"ה, שההלכה היא כרבי שמעון גם לפני הפסח, אלא שלדעתו גם לפי רבי שמעון החמץ אסור באכילה באותו הזמן. זאת, משום שיש מצות עשה להשבית אז את החמץ, כפי שנחלקו רבי מאיר ורבי יהודה במשנה בפסחים (א, ד) בשאלה אם מותר לאכול חמץ בשעה החמישית; ולפי כולם יש מצות השבתה על כל פנים עד חצות, כמבואר בגמרא בפסחים דף ה, א (ולדעתו, מדרבנן יש גם איסור הנאה באותו הזמן; וכן הוא מבאר בהשגה על הרמב"ם חמץ ומצה א, ח). גם התוספות (כח, ב ד"ה רבי שמעון) כותבים בדעת רבי שמעון, שיש איסור אכילת חמץ בערב פסח, בגלל מצות ההשבתה (וכך מבאר המאירי).♦
איסור חמץ בערב פסח – מן התורה או מדרבנן?
בירושלמי לפסחים (א, ד) מבוארת מחלוקת רבי מאיר ורבי יהודה, כי רבי יהודה סובר שאיסור החמץ אחרי השעה השישית הוא מן התורה, ואילו רבי מאיר סובר שהוא מדרבנן (ועל כן הוא לא מחמיר לאסור גם בשעה החמישית). לא מופיעה כלל דעה המתירה את אכילת החמץ בזמן זה.דברים דומים לדברי הראב"ד כותב גם הרמב"ן בספרו על הרי"ף מלחמת ה' בתחילת פסחים (אם כי מדבריו נראה שהוא נוקט בדעת רבי שמעון שהאיסור קודם הפסח הוא רק מדרבנן, וכפי שכתוב בירושלמי בדעת רבי מאיר). נראה, כי לגבי תערובת חמץ לפני הפסח, הראב"ד והרמב"ן יודו לרז"ה, שהתערובת תהיה מותרת, על פי דברי רבי שמעון כמותם הם פוסקים.
♦
דעת הר"ן: "שלא בזמנו" – רק אחרי פסח
הר"ן בפירושו על הרי"ף שם כותב, כי דברי רבא "בזמנו" מתייחסים גם לזמן שבתוך הפסח עצמו, וגם לזמן שבערב פסח משש שעות ולמעלה. כלומר: כשם שחמץ בפסח אוסר במשהו, כך גם חמץ בערב פסח אוסר במשהו (וכן עולה מדברי הארחות חיים חלק א הלכות חמץ ומצה). זאת, משום שלהבנתו גם לרבי שמעון יש איסור אכילת חמץ בערב פסח משעה שישית, ואיסור זה הוא מן התורה (וכדברי הראב"ד).כך נראה היה להבין גם מדברי הסמ"ג (לאוין עז) "שלא בזמנו – פירוש: לאחר הפסח", והיינו, ש"זמנו" כולל גם את תוך הפסח וגם את הזמן שלאחריו. אולם, בהמשך דבריו הוא כותב בפירוש כי לפני הפסח השיעור של הביטול הוא בששים. אכן, גם הר"ן בחידושיו על פסחים (ל, א) נוטה לומר, שאין להחמיר בתערובת החמץ, וכן הוא הורה למעשה להקל בתשובותיו (נז ו-נט).
♦
אפשרות: רבי הכריע להחמיר בערב פסח ולהקל אחרי הפסח
כאמור, במשנה בפרק הראשון מופיעה מחלוקת רבי מאיר ורבי יהודה, אם מותר לאכול את החמץ רק בשעה הרביעית או גם בשעה החמישית, ולא נזכרת אפשרות אכילה בשלב מאוחר יותר. דברים אלו מחזקים את ההנחה, שרבי שמעון אכן סובר שאין לאכול בערב פסח אחרי חצות.אמנם, גם אם נאמר שדעת רבי שמעון היא להתיר את אכילת החמץ כל היום – כפי שסובר הרז"ה בדעתו – מסתבר לומר, כי רבי שערך את המשנה, לא קבל בזה את דעתו; ועל כן הוא נקט כרבי שמעון רק לגבי החמץ שעבר עליו הפסח.
♦
האם הרמב"ם פסק כרבי יהודה או כרבי שמעון?
הרמב"ם בהלכות חמץ ומצה (א, ח) פוסק, שיש חיוב מלקות באכילת חמץ בערב פסח אחרי מצות. והיינו, כדעת רבי יהודה. אולם מצד שני הרמב"ם (שם א, ד) פוסק כדעת רבי שמעון, שאיסור חמץ שעבר עליו הפסח הוא איסור מדברי סופרים משום קנס על כך שהיהודי עבר על איסורי בל יראה ובל ימצא.ייתכן לבאר בדעתו כמו האפשרות שהצענו, כי הוא פסק כפשטי המשניות כמותן סתם רבי – שבערב פסח אין היתר לאכול אחרי חצות, ואחרי פסח יש להקל בתערובת, שזה רק מטעם קנס. ואף על פי שראשונים אחרים רצו לומר כי רבי שמעון עצמו מחמיר בערב פסח (וכפי שנקט הראב"ד, המשיג על הרמב"ם), ייתכן שהרמב"ם סבר, שלשונו "אינו עובר בלא כלום" מלמדת שזה היתר גמור – והמשניות המחמירות בכך הן כדעת רבי יהודה (ואין הכרח לומר שהמחלוקות תלויות אחת בשניה; ומעין זה כותב בדעתו בהגהות מיימוניות שם א, ח).
סיכום: ההיתר הנזכר בדברי רבא לחמץ שלא בזמנו מתייחס לחמץ שעבר עליו הפסח. לגבי חמץ משש שעות ולמעלה – יש מחלוקת בראשונים אם ההיתר מתייחס אליו או לא.
♦
פרק ב’
היתר חמץ שלא בזמנו – היתר גמור או רק בששים?
לכאורה נראה להבין מדברי רבא, האומר בצורה חד משמעית לגבי החמץ שלא בזמנו כי הוא מותר, שיש בזה היתר גמור. ואף על פי שלגבי חמץ בזמנו הוא אומר שהוא אסור במשהו, הרי שאם הוא היה רוצה לאסור את החמץ אחרי זמנו בלי ביטול בששים, לא היה עליו לנקוט לשון חד משמעית המתירה.♦
ראשונים: מדובר בהיתר גמור
רש"י במקום מדגיש לגבי היתר זה שהוא "אפילו בנותן טעם". כך נראה להבין את דברי הרי"ף הנ"ל, המביא את לשון הגמרא "מותר", וכפי שגם כותב הרז"ה; וכך עולה גם מדברי הרמב"ם בהלכות חמץ ומצה (א, ה), המתיר תערובת של חמץ שעבר עליו הפסח, ואינו מזכיר צורך בשיעור של ביטול לגבי התערובת.כך יש ללמוד מדברי הר"ן הנ"ל, אשר להבנתו בדעת רבי שמעון יש איסור עשה בערב פסח, ועל כן באותו הזמן האיסור הוא בנותן טעם, ואילו אחרי הפסח שזו רק גזירת חכמים, יש היתר גמור.
♦
אפשרות: ההיתר הוא רק בביטול בשישים
הטור (אורח חיים סימן תמז) כותב לגבי תערובת חמץ שעבר עליו הפסח, כי הוא בטל בששים. הבית יוסף עומד על כך, שהרמב"ם אינו סובר כן, ולשונו "מותר" משתמעת בהיתר גמור – אך בכל אופן בשולחן ערוך (שם סעיף יא) הוא כותב דווקא כלשון הטור, שההיתר הוא בביטול בששים.ייתכן להבין, שהיתה לטור גרסה אחרת בגמרא. כך אנו מוצאים שהיתה לרז"ה גירסה אחרת, והוא טוען שבפסח עצמו האיסור הוא בששים ולא במשהו. בדומה לזה אנו מוצאים בדברי התוספות על מסכת עבודה זרה (סו, ב ד"ה רבא אמר) שהם מזכירים, כי איסור חמץ שלא בזמנו הוא בששים – בין קודם הפסח ובין לאחר הפסח. אמנם, התוספות כותבים, כי דבריהם הם אפילו לרבי יהודה. נראה להבין בכוונתם, שאפילו לרבי יהודה הסובר שיש איסור לאו שלא בזמנו, בכל אופן האיסור במשהו הוא רק בזמנו. ייתכן לומר, שהשיעור בששים נאמר לפי רבי יהודה דווקא על שלא בזמנו, כמו כל האיסורים שבתורה.
כך כותב המגן אברהם (תמז, מד) בדעת רבי יהודה, ועל כן הוא שולל את ההבנה של הטור – ולדבריו, פשטות הגמרא וכל הפוסקים מלמדים, שיש בזה היתר גמור. המשנה ברורה מזכיר שכמה מהפוסקים חולקים על הטור, והוא כותב בשם האחרונים, שיש להקל בשעת הדחק ובהפסד מרובה.
המשנה ברורה (תמז, קה) אינו מקבל לגמרי את דברי המגן אברהם, משום שהוא מצא שדברי הטור אינם יחידאים – כפי שהוא מעיר בשער הציון (שם אות קעה), שכן נמצא גם בריטב"א בשם הרא"ה, שבשלא מינו צריך שהטעם יתבטל (והיינו בששים). מכל מקום נראה, שלגבי מין במינו, הדבר מוסכם על האחרונים, שדי ברוב; וגם בשלא במינו, דעת הטור היא דעה חריגה, ועיקר הדין אינה כמותו.
♦
כמי פסק הרא"ש?
הרא"ש על פסחים (ב, ה) מביא את ההיתר של רבא על פי רבי שמעון "שלא בזמנו", ונראה להבין, שהמדובר בהיתר גמור. אמנם, בהמשך דבריו הוא כותב לגבי חמץ בערב פסח, שאף על פי שלוקים עליו, מאחר שאין בו איסור כרת, הוא בטל בששים.הנחת היסוד הנזכרת בדבריו, שלוקים על החמץ בערב פסח, נראית כמתאימה דווקא לדעת רבי יהודה, האומר שיש לאו באותו הזמן, ולא לדעת רבי שמעון, האומר שלא עוברים עליו. ייתכן שהרא"ש סבר כי בנוגע לזמן שקודם פסח יש לפסוק כדעת רבי יהודה ולא כדעת רבי שמעון (אולי מפני שדעת רבי שמעון אינה נזכרת במשניות הפרק הראשון, וכפי שבארנו).
ובאמת, גם הרמב"ם פוסק כרבי יהודה (חמץ ומצה א, ח), שיש חיוב מלקות על אכילה בערב פסח – ומבאר ההגהות מיימוניות שם בדעתו, כי הוא פסק כרבי יהודה לגבי קודם הפסח (כמובא לעיל בדעתו; וכן הבנת האחרונים בשולחן ערוך, כפי שכותב בשער הציון תמג, א. אכן, כפי שראינו, הראב"ד שם השיג על פסיקה זו, שהרי הפסיקה של רבא היא כרבי שמעון).
♦
האם הטור סבר כדעת אביו?
הטור כותב, שבערב פסח דינו של החמץ כשאר איסורים. מאחר שלאחר הפסח הטור נוקט, שהאיסור בטל בששים, נראה לומר בדעתו כי הוא פוסק כרבי שמעון לגמרי, ומשמעות ההיתר היא שאין החמץ אוסר במשהו – אך בששים הוא אוסר, בין לאחר הפסח ובין לפניו. דברים אלו יכולים להתאים לדברי אביו הרא"ש על החמץ בערב הפסח, אך לגבי החמץ לאחר הפסח, נראה שדבריו אינם מתאימים לדברי אביו.אמנם, הטור מבאר שההשוואה לשאר האיסורים בערב פסח האמורה בדבריו, משמעותה היא לפי רש"י, שמין במינו בכל איסורים אוסר במשהו, ושלא במינו בנותן טעם, ואילו לרבינו תם בכל אופן הוא אוסר בנותן טעם. לגבי האיסור אחרי הפסח הטור לא הזכיר את ההשוואהלשאר האיסורים, אך נראה להבין בדעתו, שהוא הדין גם לאחר הפסח, שמחלוקת זו קיימת (אלא שבדרך כלל נוקטים כרבינו תם, שהאיסור הוא בנותן טעם דהיינו בששים; ובכל אופן לרש"י איסור זה קיים בשלא במינו).
סיכום: לפי הטור והשולחן ערוך ההיתר האמור בגמרא בדברי רבא "שלא בזמנו" הוא בששים, אולם הדעה המקובלת בפוסקים היא שמדובר בהיתר גמור.
♦
פרק ג’
מדוע יש לחלק בין ימי הפסח לבין הזמן שלפניו?
ברבים מהראשונים אנו מוצאים כי הם נוקטים, שחמץ בערב פסח אחרי שעה ששית, בטל בששים (והיינו, בנותן טעם). כך הוא בדברי התוספות והרא"ש הנזכרים לעיל, כך מופיע בספר התרומה (איסור והיתר סימן נה), כך מופיע במרדכי על פסחים (סימן תקנד), כך כותב הר"ן בתשובותיו (סימן נז וסימן נט). אלו הם דברי הסמ"ג הנ"ל, כך כותב הסמ"ק (סימן רכב) בשם ריב"א, וכן היא הכרעת הטור והשולחן ערוך (אורח חיים תמז,ב).בין אם אנו נוקטים, שקודם הפסח נחשב גם כן "זמנו" לגבי האיסור, על פי ההכרעה כרבי שמעון, ובין אם אנחנו מקבלים את דעת רבי יהודה, שקודם זמנו יש איסור לאו – יש לברר, מדוע אנו מחלקים בין ימי הפסח לבין הזמן שקודם אליו לגבי שיעור האיסור.
♦
חומרת איסור החמץ בפסח
הרא"ש על פסחים (ב, ה) כותב, כי יש להחמיר יותר לגבי הפסח עצמו, שאז איסור האכילה הוא בכרת, לבין הזמן קודם לכן, שהוא רק בלאו. טעם זה מובא ברש"י (כט, ב ד"ה שלא במינו) בביאור דעת רב, הסובר שבכל האיסורים שבתורה במינו הם נאסרים במשהו ושלא במינו בנותן טעם – ובחמץ בפסח יש לאסור שלא במינו אגב מינו.רש"י עומד על כך, שבאיסורים אחרים כמו חלב ודם גם יש איסור כרת, ושם רב לאגזר – אך כאן ישנה סיבה נוספת להחמיר, משום שאנשים אינם בדלים מן החמץ כל השנה, ויש חשש שהוא יבוא לאכול ממנו. גם הטעם הזה מובא בדברי הרא"ש, במקום אחר (בסוף מסכת עבודה זרה).
♦
מהי הסיבה העיקרית להחמרה – איסור הכרת או ההיבדלות כל השנה?
לכאורה נראה היה לומר, כי הנפקא מינה בין שני הטעמים היא לגבי החמץ בערב פסח. והיינו, שאם הסיבה היא איסור הכרת, אז גם בערב פסח אין כרת (וכפי שכתב הרא"ש). אולם אם הסיבה היא בגלל שלא בדלים מהחמץ כל השנה, הרי שגם בערב פסח יש להחמיר.בספר תרומת הדשן (חלק ב סימן קפו) כותב, שהטעם העיקרי הוא הטעם השני – שלא בדלים ממנו כל השנה. מסיבה זו, הוא מחמיר בחמץ נוקשה בפסח, ואוסר אותו במשהו כמו חמץ רגיל (שהרי לא בדלים ממנו כל השנה). לפי הבנה זו נראה היה לומר, כי החמץ בערב פסח אסור במשהו. אולם התרומת הדשן מבאר, שבערב פסח החמץ אוסר רק בנותן טעם, משום שאז הוא זמן השבתתו וביעורו, ועל כן הדבר נחשב כאילו בדלים ממנו. כדעת התרומת הדשן נוקטים גם הפרי חדש והט"ז (בסוף סימן תמז) לאסור חמץ נוקשה במשהו.
♦
הטעם שזהו איסור כרת בוודאי אינו הטעם המשני
המגן אברהם (תמז, ה) אינו מקבל את דברי התרומת הדשן ומעיר, כי הסמ"ק כותב, שהחומרה נובעת מצירוף שני הטעמים יחד – גם איסור הכרת וגם מה שלא בדלים ממנו (וכתב כן גם בשם המרדכי, אם כי במרדכי שלפנינו מופיע רק הטעם של כרת). ובאמת, הרא"ש עצמו מביא בפסחים רק את הטעם של איסור הכרת בביאור האיסור בערב פסח (כמובא לעיל), ובוודאי שלשיטתו טעם זה אינו פחות בחשיבותו מהטעם השני. וכן כתב בפירוש קרבן נתנאל על הרא"ש שם, שדברי הרא"ש הללו נעלמו מהתרומת הדשן.♦
דין תערובת חמץ נוקשה בפסח
המגן אברהם כותב, כי המהרי"ל במפורש מקל, ומתיר חמץ נוקשה בפסח בששים. המגן אברהם כותב, כי עיקר הדין הוא שחמץ נוקשה אסור רק מדרבנן (כפי שנראה ללמוד מסוגיית הגמרא בפסחים מג, ב), ועל כן ניתן להקל בזה. לדעתו, בעל תרומת הדשן שהחמיר, סבר שחמץ נוקשה אסור מן התורה. מכל מקום, אף אם איסור זה הוא מן התורה, הרי שלא מדובר באיסור כרת אלא רק באיסור לאו, ועל כן אין הכרח להחמיר כדברי התרומת הדשן. רבים מהאחרונים הסכימו לדברי המגן אברהם (כפי שמביא בשער הציון תמז, יג), והמשנה ברורה (תמז, טו) כותב, שיש לסמוך עליהם בשעת הדחק.סיכום: הכרעת ההלכה, כפי שנוקטים רבים מהראשונים, היא שחמץ בערב פסח בטל בששים כשאר איסורים. החלוקה בין ערב הפסח לפסח עצמו נובעת מכך שבפסח עצמו האיסור הוא בכרת, וכן משום שיש להיזהר מהחמץ, שלא רגילים להיזהר ממנו בכל השנה. ההבנה הפשוטה היא, שיש צורך בשני הטעמים.
על פי הדברים הללו ניתן להקל בתערובת של חמץ נוקשה בפסח, שאיסורו אינו מן התורה (ואף לסוברים שהוא מן התורה אין בו כרת); אם כי יש מי שמחמיר בזה.
♦
פרק ד’
האם חמץ הוא דבר שיש לו מתירים?
הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות (טו, ט) כותב, כי חמץ בפסח אינו בטל בתערובת, משום שאיסורו אינו לעולם, שהרי התערובת מותרת אחרי פסח. לפי דברים אלו נראה לומר לכאורה, כי גם תערובת חמץ בערב הפסח אינה בטלה, שהרי היא תהיה מותרת אחרי הפסח. מדוע אם כן הפסיקה המקובלת היא להקל בביטול החמץ בערב הפסח בשישים?♦
מרדכי: דבר החוזר ונאסר – אינו נחשב לדבר שיש לו מתירים
המרדכי על פסחים (רמז תקעג) כותב בשם רבי שמואל מפליזא בשם רבי חיים כ"צ, שלא שייך לומר דבר שיש לו מתירים על דבר שיחזור ויהיה אסור אחרי ההיתר. כדוגמא לדבר הוא נותן את החמץ, שאף על פי שאחרי פסח הוא יהיה מותר, הרי שבשנה הבאה בבוא הפסח הוא ייאסר מחדש. דברים אלו מובאים בהסכמה גם באגודה (פסחים פרק ב סימן לז), באור זרוע (חלק ב, הלכות פסחים סימן רנו) ובהגהות שערי דורא (איסור והיתר עד, ג).♦
הרמ"א פסק כמרדכי
דברים אלו נפסקים להלכה על ידי הרמ"א בספרו תורת חטאת (עד, ט), תוך שהוא מדגיש, שאין הלכה כמו הרמב"ם. באופן זה יש להבין את דברי הרמ"א ביורה דעה (קב, ד) המביא את דברי המרדכי בסתמא, וכותב על כך "ויש חולקים" (והיינו, שאע"פ שהרמב"ם חולק, בכל אופן ההלכה היא כמו המרדכי). כך גם כותב הביאור הלכה בדעת השולחן ערוך (תמז, ב ד"ה חמץ שנתערב), המשווה את דין החמץ שהתערב בערב פסח, לשאר האיסורים.♦
מדוע החמץ אינו דבר שיש לו מתירים?
לכאורה סברה זו להקל אינה ברורה. כי למה אנחנו מחמירים בדבר שיש לו מתירים? רש"י בביצה (ג, ב ד"ה אפילו באלף) מסביר, שמן התורה הולכים אחרי הרוב, אך במקרה שיש לו אפשרות של היתר, חכמים החמירו כדי שהוא יאכל אותו בהיתר. ממילא, מאחר שאפשרות זו קיימת לפניו בתערובת החמץ, שהרי תערובת חמץ אחרי הפסח מותרת, מה אכפת לנו מה שהוא יחזור וייאסר בעוד שנה? והרי מיד אחרי פסח תהיה לו אפשרות היתר!♦
דבר שיש לו מתירים – לא תמיד אסור
במשנה בחלה (ג, י) נאמר, שהטבל אסור כשהוא מעורב במינו, אולם כשהוא מעורב בדבר שאינו מינו, הוא מותר. הטבל הוא דבר שיש לו מתירין, שהרי עתידים להפריש ממנו תרומות ומעשרות – ובכל זאת מתירים אותו כשהוא מעורב שלא במינו. כך מופיע בירושלמי (שביעית ו, ג; נדרים ו, ד), שבדבר שיש בו מתירים, כמו טבל ומעשר שני והקדש וחדש, מין במינו אסור בכלשהו, ושלא במינו אסור בנותן טעם.כך לומד הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות (טו, יב), שבדבר שיש לו מתירים שנתערב שלא במינו, יש להתיר. זו גם דעת הראב"ד, הכותב בהשגתו שם "משנה שלימה היא". וכך כותב הר"ן על נדרים (נב, א), לגבי מי שנדר מיין מסוים ויין זה נפל לתבשיל, שהוא נאסר בנותן טעם. והיינו, שנדר הוא דבר שיש לו מתירים, שמצוה לאדם להישאל על נדרו – ובכל זאת, שלא במינו הוא מותר בנותן טעם, ולא נאסר לגמרי.
♦
מהי הסברה לחלק בדבר שיש לו מתירים בין מינו לשאינו מינו?
לכאורה ההיתר האמור אינו מובן. היה נראה, על פי סברת רש"י הנ"ל, שמאחר שהאיסור יהיה מותר אחרי זמן, בין אם הוא התערב עם מינו ובין אם הוא התערב עם דבר שאינו מינו, יש להחמיר ולאוסרו.הר"ן בביאורו לנדרים שם כותב כי הסיבה שבגללה אנו מחמירים בדבר שיש לו מתירים נובעת מכך שהאיסור אינו כל כך שונה מההיתר, שהרי אף האיסור יחזור להיתרו. אולם, כאשר מדובר על מינים שונים, ההבדל ביניהם מספיק משמעותי בשביל לבטל את האיסור גם אם זה דבר שיש לו היתר לאחר מכן.
♦
סברת הר"ן לגבי החמץ בפסח
על פי סברה זו ניתן גם להבין את הטעם לשלול את הגדרת תערובת החמץ בפסח, כדבר שיש לו מתירין. אף על פי שהחמץ עתיד להיות מותר אחרי הפסח, מכל מקום, בזמן בו מוגדר לגביו איסור, הוא תמיד יהיה אסור – ועל כן הוא דומה למין בשאינו מינו, שמתבטל בתערובת.באופן זה מבאר הצל"ח (ביצה ד, א) את שיטת המרדכי לגבי החמץ בערב פסח. לדעת הצל"ח, רש"י והר"ן חלוקים באותה מחלוקת בה נחלקו המרדכי והרמב"ם. אכן, ייתכן לומר (בניגוד לדברי הצל"ח), כי אף רש"י יקבל את סברת הר"ן בטעם ההבדל בין מין במינו למין בשאינו מינו – וגם הרמב"ם הפוסק כחלוקה זו יכול לקבלה. ומאחר שהר"ן מביא סברה זו בשביל לבאר את דברי המשנה, ולא הביא אותה כשנויה במחלוקת, מסתבר שיש לראותה כמוסכמת (כל זמן שאין לפנינו חולק מפורש).
בדומה לזה אנו מוצאים בדברי רבינו תם בספר הישר (סימן תש) הכותב, שבתערובת שנימוחה, שהאיסור אינו עוד בעין, כמו תערובת החמץ שלאחר הפסח, אף אם יש לו מתירים הוא בטל (אכן, הרמב"ן והרשב"א בחידושיהם לעבודה זרה עג, א לא קבלו את דבריו).
♦
סברות נוספות של הר"ן להקל
הר"ן בחידושיו על פסחים (ל, א) מזכיר את הסברה, שהחמץ נחשב לדבר שיש לו מתירים, אולם הוא מקשה על סברה זו, ומביא כמה סברות בגללן יש לומר, שאין להחמיר ולומר שהחמץ הוא דבר שיש לו מתירים (והדיון בדבריו הוא אף על החמץ בתוך הפסח עצמו):א. רבא שאסר את החמץ בתוך זמנו אינו מזכיר את הטעם שזהו דבר שיש לו מתירים, ומסתבר שהוא החמיר בגלל דברי האמוראים המבוססים על דעתם העקרונית בנוגע לביטול איסורים, ועל השאלה אם יש לגזור במקרה זה, ולא בגלל סיבה אחרת, שכלל לא הוזכרה בסוגיה זו.
ב. החומרה שדבר שיש לו מתירים אינו בטל היא חומרה מדרבנן. רק לפי שיטת רב, הסובר שמין במינו מן התורה אינו בטל, שייך לומר שגוזרים שאינו מינו אגב מינו. אבל לפי רבא, שסובר שמין במינו בטל בנותן טעם, לא שייך לגזור שלא במינו אגב מינו (והגמרא הרי אומרת שהאיסור במשהו שרבא אמר, הוא כדעת רב).
ג. החמץ עצמו אינו עתיד להיות ניתר בפני עצמו אלא רק כשהוא יהיה בתערובת. מסתבר, שבמקרה כזה, חכמים לא החמירו לדון את החמץ כדבר שיש לו מתירים.
סיכום: לדעת הרמב"ם תערובת חמץ נחשבת לדבר שיש לו מתירים, ועל כן היא אוסרת במשהו. אולם פוסקים רבים אינם מקבלים את דבריו וסוברים, שתערובת חמץ אינה נחשבת לדבר שיש לו מתירים.
♦
פרק ה’
האם יש פוסקים האוסרים תערובת חמץ בערב פסח במשהו?
למרות שהרמב"ם כותב, שתערובת חמץ בפסח נחשבת לדבר שיש לו מתירים, ולפי סברה זו יש לאסור את החמץ גם בערב פסח במשהו – בכל אופן, הוא אינו כותב במפורש שיש לאסור את החמץ במשהו בערב פסח. אדרבה, מלשונו (חמץ ומצה א, ה) "חמץ שנתערב בדבר אחר תוך הפסח", נראה להבין, שהאיסור הוא רק בתוך הפסח, ולא לפניו.האם הרמב"ם אכן התכוון לאסור אז את החמץ במשהו? האם יש אפשרות אחרת בביאור דבריו? האם יש ראשונים האוסרים את החמץ במשהו בערב פסח?
♦
ראשונים האוסרים חמץ בערב פסח במשהו
הרמב"ן בספרו מלחמת ה' על הרי"ף (דף ז, ב-ח, א) מביא את שני הטעמים הנ"ל להחמיר במשהו חמץ בפסח (משום שזה איסור כרת, ולא בדלים ממנו); והוא מוסיף, שיש להחמיר גם מפני שהוא דבר שיש לו מתירים (וסברה זו של דבר שיש לו מתירים, מובאת בבית יוסף בביאור דעת הרי"ף בעבודה זרה דף לז, א, שחמץ בפסח אינו בטל יבש ביבש; וכן כותב סברה זו הר"ש בפירושו על תרומות י, ח). הרמב"ן אינו כותב במפורש, שגם בערב פסח שיעורו של החמץ הוא במשהו, אולם לפי הטעם האמור ניתן להבין כן - וכך כותב הריטב"א בחידושיו.כך גם עולה מדברי הר"ן על הרי"ף הנ"ל, המבאר בדברי רבא, שהאיסור במשהו "תוך זמנו" מתייחס גם לזמן שלפני פסח (ומביא הבית יוסף את דבריו). אמנם, הר"ן עצמו בתשובה הורה להקל ולהתיר בששים, כמובא לעיל. הסמ"ק בספרו כותב שרבים מחמירים בזה – אך הוא אינו מקבל את דעתם. גם המאירי מזכיר יש דעה מחמירה, והוא אינו מקבל אותה.
♦
המחלוקת במפרשי הרמב"ם
המגיד משנה (חמץ ומצה א, ה) כותב, שיש מי שכתב על פי טעמו של הרמב"ם, שחמץ בערב פסח אסור משש שעות ומעלה. הבית יוסף הנ"ל מביא את דעתו, בלי להביא דעה חולקת בדעת הרמב"ם (אם כי הוא הביא רשימת ראשונים שאינה סוברת כן).אכן, בספרו כסף משנה במקום הוא אינו מקבל את דברי המגיד משנה. לדעתו, יש ללמוד מלשון הרמב"ם כי הוא אינו אוסר את החמץ קודם פסח במשהו. בטעם החלוקה בדבריו הוא מבאר, כי איסור תערובת החמץ נלמד מהפסוק "כל מחמצת לא תאכלו" (פסחים מג, א), ופסוק זה נאמר על הפסח עצמו, ולא על ערב הפסח.
סיכום: יש מהראשונים המחמירים לאסור תערובת חמץ בערב פסח במשהו – על פי הסברה המופיעה ברמב"ם. אמנם, גם בדעת הרמב"ם עצמו, לא מוסכם שהוא מחמיר, וייתכן שגם הוא מקל כדעת רוב הראשונים.
♦
פרק ו’
תערובת יבש ביבש בפסח
האפשרות הנזכרת בבית יוסף בביאור דעת הרי"ף, שחמץ נחשב לדבר שיש לו מתירים, מתבססת על דבריו לגבי תערובת יבש ביבש. אם נאמר כי גם לפי הרמב"ם וגם לפי הרי"ף חמץ בפסח נחשב לדבר שיש לו מתירים, הרי שגם אם אין דעת הרא"ש כן, מאחר ששניים מתוך שלושת עמודי ההוראה של הבית יוסף נוקטים כן, יהיה מקום רב לעיין בדין להלכה ולמעשה, ולברר מדוע השולחן ערוך חורג ממנהגו לפסוק כמותם – אם אכן הוא אינו פוסק כמותם.♦
יבש ביבש בפסח – מחלוקת הראשונים
בגמרא בעבודה זרה (עד, א) נאמר, כי לפי רבי עקיבא כיכרות בפסח אסורות ואוסרות בכל שהן – לשיטתו, שזהו דבר חשוב שאינו מתבטל. מדברים אלו משתמע, כי פרוסות של לחם חמץ, שאינן נחשבות לדבר חשוב, בטלות בתערובת בפסח.דברים אלו נראים כעומדים בסתירה לדברי רבא בפסחים על החמץ בפסח שאוסר בכלשהו, ובאמת, הרי"ף במקום כותב, שאין הלכה כדברי הגמרא הללו. אמנם, כמה מן הראשונים מעירים על דברי הרי"ף, שאין לדחות את דברי הגמרא מההלכה, ויש לחלק בין תערובת של לח בלח, שאוסרת במשהו, לתערובת של יבש ביבש, שבזה אין לחלק בין חמץ בפסח לבין שאר האיסורים שבתורה – וכך היא דעת הרא"ש שם (ה, ל), המביא מדברי הראב"ד, שתמה על הרי"ף.
♦
טעם המחמירים לאסור יבש ביבש גם בפסח
כדעת הרי"ף שיש להחמיר ולאסור יבש ביבש במשהו גם בפסח, סוברים הרשב"א (תורת הבית בית ד שער א, ובתשובה חלק א סימן רעב) והמרדכי (פסחים רמז תקנג). הם מבארים כי כל מה שאנחנו מקילים לבטל יבש ביבש ברוב, זה משום שמן התורה האיסור כבר בטל, ובכל חלק שהוא אוכל ניתן לומר כי כרגע הוא אינו טועם את טעם האיסור (ועל כן בלח, האיסור מתבטל בששים, שהוא שיעור נתינת טעם). אבל איסורים שאינם תלויים כלל בשיעור נתינת טעם, כמו חמץ בפסח (והוא הדין לתרומה שבטלה במאה ואחד, והערלה שבטלה במאתיים), אין להשוות אותם לשאר האיסורים.♦
האם המחמירים סוברים שזהו דבר שיש לו מתירים?
הבית יוסף כאמור, הביא אפשרות לומר בדעת הרי"ף, כי החמץ בפסח הוא דבר שיש לו מתירים, ועל כן הוא אינו בטל. אמנם, הוא מביא גם אפשרות זו המבוארת בדברי הרשב"א והמרדכי בביאור טעם הרי"ף. ובאמת, לדברי המרדכי כפי שנתבאר, אין לומר שהחמץ בפסח נחשב לדבר שיש לו מתירים. ממילא, אין הכרח לראות מחלוקות אלו כתלויות אחת בשניה. זאת, שלא כמו שכותב הש"ך ביורה דעה (קב, יד) בביאור דעות אלו, המובאות בשו"ע (תמז, ט), כי הן נחלקות בשאלה זו, אם החמץ נחשב לדבר שיש לו מתירים.♦
ההכרעה ההלכתית לגבי יבש ביבש
השולחן ערוך מביא כדעה ראשונה את דעת הרי"ף, ואת דעת הרא"ש הוא מביא כדעת יש אומרים. משמע שהוא נקט כי העיקר כמו הדעה הראשונה. כך גם כותב המשנה ברורה (תמז, צה) בשם האחרונים.לפי דברי הש"ך יש לומר, כי העיקר הוא שהחמץ הוא דבר שיש לו מתירים – כפי שהוא מבין מחלוקת זו (וכפי האפשרות הראשונה הנזכרת בבית יוסף); אולם, על פי המתבאר, שאין הכרח לתלות בזה את המחלוקת, אין צורך לומר כן. ובאמת, הביאור הלכה (תמז, ב ד"ה חמץ שנתערב) שולל את הבנת הש"ך בביאור דעת השולחן ערוך, וכפי שיתבאר.
סיכום: לפי ההכרעה המקובלת להלכה, חמץ אינו בטל בתערובת של יבש ביבש. למרות שהיו שרצו לתלות חומרה זו בדעה הסוברת, שחמץ נחשב לדבר שיש לו מתירים, אין הכרח לומר כן.
♦
פרק ז’
אחרונים המחמירים בתערובת חמץ בערב פסח
למרות שהפסיקה המקובלת בראשונים היא להקל, ולהתיר את תערובת החמץ בערב פסח כשיש ששים כנגדה, יש מהאחרונים המחמירים בזה – ויש לברר עד כמה צריך להתחשב בדבריהם.♦
אחרונים המחמירים
המהרש"ל בים של שלמה (חולין ח, פז) תמה על פסיקת הרמ"א, וכתב שיש לקבל את פסיקת הרמב"ם, שחמץ הוא דבר שיש לו מתירים. הט"ז ביורה דעה (קב, יג) מביא את דברי הרש"ל, ונראה שהוא נוקט כמותו להלכה.גם מדברי הש"ך ביורה דעה (קב, יג-יד) המביא את הכרעת הרמ"א בספרו תורת חטאת, ואת הרש"ל החולק עליו, נראה שלמעשה הוא נוקט כדברי הרש"ל להלכה; וכפי שעולה מדבריו לגבי המחלוקת על יבש ביבש בפסח.
♦
האם אפשר לחלק בין מינו לשאינו מינו בערב פסח?
הש"ך מביא אפשרות לחלק בין תערובת חמץ בערב פסח שלא במינו, שאז החמץ יתבטל בששים כשאר איסורים – ככל דבר שאין לו מתירים שבטל בששים שלא במינו; לבין תערובת חמץ בפסח, שאז בגלל חומר איסורו הוא נאסר במשהו.הביאור הלכה (תמז, ב ד"ה חמץ שנתערב) כותב לדחות את דבריו, שבוודאי אין זו כוונת השו"ע. השו"ע נקט את דבריו בלי לחלק, ונראה שבין במינו ובין שלא במינו, התיר את תערובת החמץ, כבשאר איסורים. הביאור הלכה מביא אחרונים רבים הנוקטים, שהחמץ אינו נחשב לדבר שיש לו מתירים (אפי רברבי, אליה רבה, לבוש, מגן אברהם, גר"א בביאור דעת השו"ע).
ייתכן לומר, שדברי הש"ך באים להסביר את דברי הרמב"ם, הנוקט שהחמץ הוא דבר שיש לו מתירים, ובכל זאת ייתכן שלדעתו אין לאסור את החמץ בערב פסח במשהו (על כל פנים שלא במינו).
♦
הכשרת כלים בערב פסח אחרי חצות
באורחות חיים (חלק א הלכות חמץ ומצה אות צא) ובכלבו (סימן מח) כתב, כי צריך להיזהר כשמגעילים כלים בערב פסח משעה ששית ומעלה, להרתיח את המים קודם, ושהמים לא ינוחו מרתיחתם בזמן שהכלים בתוכם. זאת, משום שאיסור חמץ הוא במשהו, ועל כן צריך שהכלים לא יבלעו ממה שהם יפלטו בשעת ההגעלה.דברים אלו מובאים בבית יוסף בסימן תנב, ושם הוא מפנה למחלוקת בעניין חמץ אחרי שעה ששית, המבוארת בדבריו בסימן תמז. נראה שכוונתו, לדחות דעה זו. כך אנו מוצאים שהבית יוסף שולל שם דעה המופיעה ברבינו ירוחם, שאין להכשיר כלים כלל משעת האיסור. גם ההבנה הפשוטה של דעה זו היא, שהחמץ אסור משעה ששית במשהו (כך מבאר המור וקציעה שם, וכפי שכותב שם הדרכי משה, שלמנהגנו אין להגעיל כלים בפסח עצמו, אך בערב פסח אחרי שעה ששית עוד אפשר).
♦
אפיית מצות בערב פסח אחרי חצות
למרות שנראה כי דעה זו דחויה לגמרי בדברי רוב מכריע של האחרונים, יש מציאות בה המנהג המקובל מתבאר דווקא לפיה.בטור ובשולחן ערוך (סימן תנח) מובא, שנוהגים שלא ללוש מצת מצוה בערב פסח – עד אחר חצות (שאז זהו זמן הקרבת הפסח). המשנה ברורה מעיר, כי רוב ישראל אינם נוהגים להיזהר בזה. בביאור המנהג המקובל הוא כותב בשם הבגדי ישע, כי הוא מבוסס על הדעות המחמירות בחמץ בערב פסח ואוסרות אותו במשהו (והסביר, שקשה שלא יהיו חיטים "מצומחים" – היינו, שעלו בהם צמחים אחרי שנקצרו – ראה שו"ע תסז, ד; ולמעשה חיטים אלו הם חמץ). בדומה לזה כתב בטור שם, שראה בברצלונה מהמדקדקים, שהיו אופים כל מה שהיו צריכים למועד מלפני המועד, כדי שאם יתערב שם משהו חמץ, שהוא יתבטל קודם זמן איסורו (אלא שלפי הטור, הכוונה היא לפני היום טוב של פסח, אבל לשיטתו אין בעיה בערב פסח אחרי חצות).
אכן, בשם המאמר מרדכי כותב למעשה המשנה ברורה, שמה שמקילים ולא טורחים לעשות את המצות אחרי חצות, זה מפני הדוחק, אך על פי מידת האפשר, אכן ראוי ללוש ולאפות אחרי השעה הששית. על פי הדברים הללו אנו רואים, כי אף בשביל לקיים מנהג נדיר, לא צריך לחשוש לדעה המחמירה.
סיכום: יש מהאחרונים שהחמירו לאסור את החמץ בערב פסח במשהו, משום שזהו דבר שיש לו מתירים. אכן, רוב מוחלט של הפוסקים אינם סוברים כן, ולמעשה מקובל לומר, שאין לחשוש לדעה זו, ואפילו מנהג שלא רבים נוהגים כמותו, גובר עליו.
♦
פרק ח’
השהיית תערובת חמץ בפסח
האפשרות הנזכרת לומר על תערובת החמץ שהוא דבר שיש לו מתירים, נסמכת על הנחת היסוד, שניתן יהיה להשאיר את התערובת עד אחרי הפסח – ואז התערובת תהיה מותרת. אולם עצם ההנחה האמורה, אינה כל כך ברורה (ותמה על כך המנחת יעקב בהערותיו על התורת חטאת, כלל עד אות יט). האומנם אדם יכול להשאיר ברשותו תערובת חמץ בימי הפסח, על מנת שהתערובת תהיה מותרת אחרי פסח?♦
תערובת חמץ בפסח – איסור ראיה או איסור אכילה?
המשנה בתחילת פרק שלישי בפסחים הפותחת במילים "ואלו עוברין בפסח", מונה כמה דברים שיש בהם תערובת חמץ, שהם אסורים בלאו ולא בכרת: כותח הבבלי, שכר המדי, חומץ האדומי, זיתום המצרי. מהו הלאו המדובר?רש"י במקום (מב, א ד"ה ואלו עוברין) מבאר, שהכוונה היא לאיסורי לא יראה ולא ימצא. כך מפורש גם בדברי הרמב"ם (חמץ ומצה ד, ח) והשולחן ערוך (תמב, א). התוספות במקום כותבים, שכך גם מדקדק הריב"א מלשון "עוברין", שיש להעביר אותם מן העולם. אולם, התוספות מביאים את דברי רבינו תם, הסובר שאין לגביהם איסור בל יראה ובל ימצא, שהרי עצם איסורם אינו אלא מריבוי הכתוב "כל מחמצת לא תאכלו" – והיינו, איסור אכילה. להבנתו, לשון "עוברין" – הכוונה היא עוברים מהשולחן, אבל אין צורך לבערם.
הרא"ש המביא את פירוש רבינו תם כותב, שמלשון המשנה "הרי אלו באזהרה ואין בהם משום כרת", משמע שהמדובר באיסורי אכילה, שהרי באיסור לא יראה ולא ימצא אין לנו כל הוה אמינא שיהיה בהם איסור כרת. אכן, הר"ן על הרי"ף נוקט, כי אף אם נאמר שהמדובר באיסור אכילה, בכל אופן יש צורך לבער את תערובת החמץ, גם אם אין איסור תורה של בל יראה.
♦
מה יותר חמור – תערובת חמץ או חמץ נוקשה?
בפירוט המופיע במשנה נזכרים גם דברים שהם תערובת חמץ, וגם דברים המוגדרים חמץ נוקשה (עמילן של טבחים, קולן של סופרים). האמוראים בגמרא שם (מג, א) נחלקים בשאלה, מי הוא התנא של המשנה, לפיו יש איסור לאו בין בתערובת חמץ ובין בחמץ נוקשה. רב יהודה סובר שזהו רבי מאיר, הסובר שחמץ נוקשה אסור מן התורה, ועל אחת כמה וכמה שהוא מחמיר בחמץ גמור בתערובת. ואילו רב נחמן סובר, שזהו רבי אליעזר, המחמיר בתערובת חמץ, ועל אחת כמה וכמה שהוא מחמיר בחמץ נוקשה.הגמרא מביאה ברייתא המחמירה בתערובת חמץ ואינה מחמירה בחמץ נוקשה. ברייתא זו מתאימה לדברי רבי אליעזר, כפי שרב יהודה נקט, שתערובת חמץ חמורה מחמץ נוקשה (ומסתבר לומר, שכך היא המסקנה להלכה).
♦
חיוב מלקות – באכילת כזית כדי אכילת פרס
בהמשך הגמרא (מד, א) נזכר, כי בכותח הבבלי אין כזית בכדי אכילת פרס, ועל כן חכמים נחלקו בזה על רבי אליעזר (ומאחר שהנידון הוא לגבי שיעור האכילה, משמע קצת כדברי רבינו תם, שזה האיסור בו עוסקת המשנה, ולא איסור הראיה). לפי דברים אלו, במקרה שיש כזית בכדי אכילת פרס, אף לדעת חכמים יש חיוב מלקות. כן כותב הרי"ף, וכך נאמר גם בדברי הרמב"ם בהלכות חמץ ומצה (א, ו).♦
איסור שהייה – בכזית בכדי אכילת פרס?
המגיד משנה (חמץ ומצה ד, ח) סובר, כי כשם שאיסור האכילה הוא דווקא בשיעור זה של כזית בכדי אכילת פרס, הוא הדין לאיסור שהייה. וכל זמן שאין כזה שיעור בתערובת, אין בזה איסור של בל יראה ובל ימצא (וכך כותב הר"ן פסחים ל, א).אמנם, הוא כותב בדעת הרמב"ם בשם רבי משה כהן, שבאיסור השהייה עוברים כל זמן שיש כזית – גם אם הכזית מעורבת בשיעור הרבה יותר גדול. ולהבנה זו מסכים הבית יוסף (סימן תמב).
♦
תוספות והר"ן: יש לבער גם איסורי דרבנן
הר"ן בפירושו על הרי"ף (יג, א) כותב, שכל זמן שהאיסור לא התבטל בתערובת, יש לפנינו איסור תורה, שהרי חצי שיעור אסור מן התורה. לפי דברים אלו, גם בפחות מכזית יש איסור. אמנם, נראה לומר, שהאיסור מן התורה הוא רק כשאין ששים כנגדו, ומה שהוא אוסר במשהו הוא רק מדרבנן.כך מדגיש שם הר"ן שם, שמחשש שמא יבוא לאכול את החמץ, יש לבער הכל – גם מה שאיסורו הוא רק מדרבנן, כמו החמץ נוקשה (וכפי שנאמר במשנה "שיאור ישרף והאוכלו פטור", והיינו, שצריך לשרוף את השיאור למרות הפטור על אכילתו). להבנתו, לשון המשנה "אלו עוברין" פירושו "אלו מתבערים", ויש לבער את כל הדברים הללו.
בדומה לזה הכותבים התוספות בתחילת פסחים, כי למרות שמן התורה די בביטול החמץ, חכמים הצריכו לבדוק את החמץ ולבערו, כדי שלא יבוא לאוכלו. ניתן לומר, שאם הוא יאכל את החמץ שביטל, הרי שהוא מחשיב אותו והוא יעבור על איסור תורה ויתחייב כרת (וכך מבאר שם המאירי); אולם התוספות כותבים, שדין זה נכון גם לגבי חמץ נוקשה (שנראה כי הוא אסור רק מדרבנן כנ"ל, וכפי שנוקטים התוספות עצמם בדף ו, ב ד"ה משש).
♦
אפשרות: דבר שיש לו מתירים – רק כשיש היתר להשהות
המנחת יעקב מעלה אפשרות, כי סברת דבר שיש לו מתירים נאמרה רק לפי האפשרות, שיש היתר להשהות חמץ – כל זמן שאין בו כזית בכדי אכילת פרס (וכך הוא באמת מבין בדעת הרמב"ם). אולם לפי הפסיקה המקובלת (כדברי התוספות והר"ן, וכפי שמבארים אחרונים בתחילת סימן תמב – עולת שבת, מגן אברהם, משנה ברורה), שאין להשהות חמץ כלל, לא שייך לומר שזהו דבר שיש לו מתירים.אכן, המנחת יעקב כותב לדחות אפשרות זו, כי אין הכרח לתלות סברה זו בשיטה האמורה. זאת, משום שניתן לומר (כפי שכותב הר"ן סברה זו בדעת המחמירים), כי מאחר שמן התורה זהו דבר שיש לו מתירים, והוא יהיה מותר אחרי הפסח, כאשר רבי שמעון החמיר וקנס בחמץ שעבר עליו הפסח, הוא בא להחמיר ולא בא להקל.
סיכום: על פי הפסיקה המקובלת אין להשהות כלל חמץ בפסח (אם כי איסור תורה יש רק בשיעור כזית או כזית בכדי אכילת פרס). מאחר שאין היתר להשהות אותו, יש בכך בכדי לחזק את הפסיקה המקובלת, שאין מקום להגדיר את החמץ כדבר שיש לו מתירים.
♦
פרק ט’
האם מותר לערבב חמץ שעבר עליו הפסח ולהתירו?
מאחר שתערובת חמץ שעבר עליו הפסח מהווה היתר, יש מקום לשאול – האם מותר לכתחילה לערבב חמץ ובכך להתירו אחרי הפסח? נראה, כי אם ניתן לעשות זאת לכתחילה, יש יותר מקום להתייחס אל החמץ כאל דבר שיש לו מתירים, משום שגם אם בעינו הוא יהיה אסור אחרי הפסח, בכל אופן, יש דרך להתירו.♦
ביטול איסור לכתחילה
הגמרא בביצה (ד, ב) אומרת לגבי עצים שנשרו מהעץ לתנור ביום טוב, שמותר לרבות עליהם עצים מוכנים ולהסיק אותם, למרות שמבטלים בזה איסור לכתחילה. זאת, משום שבניגוד לאיסור תורה, באיסור דרבנן מותר לבטל איסור לכתחילה. הגמרא מוסיפה להקשות, כי על פי שיטת רב אשי, שכל דבר שיש לו מתירים אינו בטל אפילו באיסור דרבנן, תוספת העצים אינה מבטלת את האיסור. והיא מתרצת, כי מאחר שהאיסור עצמו נשרף כאן ואינו בעינו עוד, הרי שהוא בטל.♦
הרמב"ם: מותר לבטל איסור דרבנן לכתחילה
הרמב"ם פוסק להלכה כמו האפשרות הראשונה בגמרא, כי מותר לכתחילה לבטל איסור דרבנן (מאכלות אסורות טו, כו). לפי דברים אלו ברור, כי החמץ שעבר עליו הפסח, אין בעיה לערבו ולגרום לו להיות מותר באכילה. ממילא גם מובן מדוע לשיטתו יש לומר, כי החמץ מוגדר "דבר שיש לו מתירים", שהרי יש אפשרות לגרום לו להיות מותר אחרי הפסח, כשיערבו אותו בידיים.♦
הרא"ש: ביטול לכתחילה – רק באיסור שנשרף
הרא"ש על ביצה (א, ב) כותב, כי מה שמותר לבטל איסור דרבנן לכתחילה, הוא דווקא באיסור שלא יהיה קיים בעינו, מאחר שהוא נשרף (וכפי שמתרצת הגמרא על פי דברי רב אשי). אבל איסור שימשיך להיות קיים, אין היתר לערבב אותו בשביל שיתבטל בהיתר.על פי הדברים הללו יש לומר, כי אסור לערבב חמץ אחרי הפסח על מנת לבטל אותו. ממילא, החמץ שעבר עליו הפסח אינו נחשב לדבר שיש לו מתירים, כי הוא נשאר באיסורו.
♦
הכרעת השולחן ערוך והרמ"א
השולחן ערוך והרמ"א (יורה דעה צט, ו) מכריעים כדעת הרא"ש, שאסור לכתחילה לבטל איסור דרבנן (אלא שהשו"ע התיר להוסיף היתר בשביל לבטל את האיסור, במקרה שהאיסור נפל מעצמו, והרמ"א החמיר גם בזה). דברים אלו מתאימים להכרעת השולחן ערוך בנוגע לחמץ בפסח, שהוא אינו נחשב לדבר שיש לו מתירים. ובאמת, בבית יוסף (סימן תמז) מביא את דברי רבינו ירוחם, המחמיר בתערובת חמץ שעירבו במזיד, אפילו אחרי פסח.סיכום: לשיטת הרמב"ם מותר לבטל איסור דרבנן לכתחילה. השולחן ערוך והרמ"א אינם מתירים זאת – והדברים מתאימים לפסיקתם בנוגע לחמץ בפסח, שהחמץ אינו נחשב לדבר שיש לו מתירים (ואסור לערבב אותו ולבטלו אחרי פסח).
♦
פרק י’
המסקנות המעשיות
א. יש לבער עד השעה ששית בערב פסח את כל החמץ ותערובת החמץ שניתן למצוא, גם דברים שאיסורם אינו אלא מדרבנן.ב. חמץ בערב פסח לאחר שעה ששית דינו כשאר איסורים, והוא בטל בששים.
ג. ניתן להכשיר כלים בערב פסח אחרי שעה ששית, למרות שהכלים יפלטו חמץ הבלוע בהם.
ד. למרות שבמקומות רבים לא נוהגים כן, זהו דבר ראוי לאפות מצות בערב פסח אחרי שעה ששית, בזמן המיועד להקרבת קרבן הפסח.
ה. אין צורך לחשוש לשיטות האוסרות את החמץ בערב פסח במשהו.
ו. חמץ בפסח עצמו אסור במשהו, וגם התערובת בו הוא מתערב אסורה במשהו.
ז. להלכה, דין זה נאמר גם על תערובת של לח בלח, וגם על תערובת של יבש ביבש.
ח. חמץ שעבר עליו הפסח אסור בהנאה.
ט. תערובת חמץ אחר הפסח, מותרת ברוב (מעיקר הדין; אם כי על פי הנהוג, לכתחילה מחמירים שתתבטל רק בששים).
י. אין לערב חמץ שעבר עליו הפסח בדברים אחרים על מנת לבטל את האיסור (והאיסור לא יותר בכך).
♦ ♦ ♦