כולל נחלת איש
ירושלים
בדברי הרמב"ם בעניין ספור יציאת מצרים
כתב הרמב"ם פ"ז מהלכות חמץ ומצה הלכה א: "מצות עשה של תורה לספר בנסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים בליל חמשה עשר בניסן שנאמר 'זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים' כמו שנאמר 'זכור את יום השבת'. ומנין שבליל חמשה עשר תלמוד לומר 'והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה' בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך. ואף על פי שאין לו בן. אפילו חכמים גדולים חייבים לספר ביציאת מצרים וכל המאריך בדברים שאירעו ושהיו הרי זה משובח".וצ"ב מדוע כפל הרמב"ם את דבריו גם בהלכה ד: "וכן מתחיל ומודיע שעבדים היינו לפרעה במצרים וכל הרעה שגמלנו ומסיים בנסים ובנפלאות שנעשו לנו ובחירותנו. והוא שידרוש מארמי אובד אבי עד שיגמור כל הפרשה. וכל המוסיף ומאריך בדרש פרשה זו הרי זה משובח".
♦
א. ב.
עוד צ"ב מש"כ הרמב"ם 'כל המאריך בדברים שאירעו ושהיו הרי זה משובח'. וכן חזר גם בהלכה ג: "וצריך לעשות שינוי בלילה הזה כדי שיראו הבנים וישאלו ויאמרו מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות עד שישיב להם ויאמר להם כך וכך אירע כך וכך היה". ובהלכה ב - "לפי דעתו של בן אביו מלמדו. כיצד אם היה קטן או טיפש אומר לו בני כולנו היינו עבדים כמו שפחה זו או כמו עבד זה במצרים, ובלילה הזה פדה אותנו הקב"ה, ויוציאנו לחירות. ואם היה הבן גדול וחכם מודיעו מה שאירע לנו במצרים ונסים שנעשו לנו ע"י משה רבינו הכל לפי דעתו של בן", ע"כ.וצ"ב מהם 'הדברים שאירעו' ומהם 'הדברים שהיו', ומה החילוק ביניהם.
♦
עוד יש לדקדק בלשונו של הרמב"ם שחילק בין ספור להודעה, שהרי זה לשונו בהלכה ד: "וצריך להתחיל בגנות ולסיים בשבח. כיצד, מתחיל ומספר שבתחלה היו אבותינו בימי תרח ומלפניו כופרים וטועין אחר ההבל ורודפין אחר ע"ז. ומסיים בדת האמת שקרבנו המקום לו והבדילנו מן התועים וקרבנו ליחודו. וכן מתחיל ומודיע שעבדים היינו לפרעה במצרים וכל הרעה שגמלנו ומסיים בנסים ובנפלאות שנעשו לנו ובחירותנו. והוא שידרוש מארמי אובד אבי עד שיגמור כל הפרשה. וכל המוסיף ומאריך בדרש פרשה זו הרי זה משובח", ע"כ. והמעיין בדבריו יראה שהרמב"ם דקדק בלשונו לחלק בין ספור להודעה כבר בתחילת דבריו בהלכה א: "מצות עשה של תורה לספר בנסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים". ובהלכה ב: "מצוה להודיע לבנים ואפילו לא שאלו שנאמר והגדת לבנך", ע"כ.
וצ"ב החילוק שבין ספור להודעה.
♦
ג. ד.
והנראה בזה, דמצות ספור יציאת מצרים מתחלקת לשני נושאים נפרדים, א' גופא דעובדא היכי הוי בעולם המעשה, ב' משמעות הדברים ותוכן ענינם הפנימי והרוחני. כלומר, ראשית כל הרצאת גופא דעובדא והשתלשלות הדברים, שהיא הנקראת הדברים שהיו, וחילקם הרמב"ם בה"ד לשלשה ענינים: א. עבדים היינו לפרעה וכל הרעה שגמלנו, ב. הניסים והנפלאות שנעשו לנו, ג. חרותנו. והרצאת דברים אלו סגי לה בהודעה בעלמא, ואין צורך שתהיה באופן של 'ספור' שהוא בדרך שאלה ותשובה. אבל מאידך היא המחוייבת מעיקר הדין ואפילו לבן קטן או טפש, כלשונו של הרמב"ם.משא"כ הנושא השני של יציאת מצרים שהוא משמעות הדברים ותוכן ענינם הרוחני, היא הנקראת הדברים שאירעו, והיינו מה שע"י יציאת מצרים קרבנו המקום לעבודתו. והרצאת דברים אלו לא סגי לה בהודעה בעלמא, אלא היא צריכה שתהיה באופן של ספור כלומר בדרך שאלה ותשובה. ובאמת אין הרצאתה מחוייבת לכל בן קטן או טפש, אלא רק לבן שדעתו רחבה דהיינו הבן החכם.
וחילוק זה העמידו הרמב"ם בהלכה ד כשהביא להלכה את הדין של מתחיל בגנות ומסיים בשבח, אשר נחלקו בו רב ושמואל (פסחים קטז א'), ופסק הרמב"ם להלכה כתרוויהו, וז"ל: "וצריך להתחיל בגנות ולסיים בשבח. כיצד, מתחיל ומספר שבתחלה היו אבותינו בימי תרח ומלפניו כופרים וטועין אחר ההבל ורודפין אחר ע"ז. ומסיים בדת האמת שקרבנו המקום לו והבדילנו מן התועים וקרבנו ליחודו". - וענין זה הוא הדברים שאירעו דהיינו תוכן הענין הפנימי של יציאת מצרים מה שהבדילנו הקב"ה מן התועים וקרבנו ליחודו.
"וכן מתחיל ומודיע שעבדים היינו לפרעה במצרים וכל הרעה שגמלנו ומסיים בנסים ובנפלאות שנעשו לנו ובחירותנו. והוא שידרוש מארמי אובד אבי עד שיגמור כל הפרשה. וכל המוסיף ומאריך בדרש פרשה זו הרי זה משובח". - וענין זה הוא הדברים שהיו, גופא דעובדא היכי הוי.
וחילק הרמב"ם ענין זה של סיפור הדברים שהיו גופא דעובדא, לשלשה חלקים - הרעות, הניסים והחירות. שכל ג' דברים אלו שהיו, מפורשים בפרשת מקרא בכורים ארמי אובד אבי, וע"ז דייקא כתב הרמב"ם שכל המוסיף ומאריך בדרש פרשה זו הרי זה משובח. ואכן פרשה זו, שנדרשה באריכות בהגדה של פסח, כל דרשותיה נסובו על הדברים שהיו והשתלשלותם, ואין שם שום דרשה על הדברים שאירעו, כלומר על מה שקרבנו המקום לעבודתו. ולעומת זאת, האריכות בסיפור התוכן הפנימי של יציאת מצרים כלומר בדברים שאירעו, שאין הם משוייכים ומצורפים לפרשה מסויימת בתורה, ע"ז כתב הרמב"ם בנפרד בסוף הלכה א: "וכל המאריך בדברים שאירעו ושהיו הרי זה משובח", דהיינו שיש גם שבח באריכות בדברים שאירעו [שנגזרים מהדברים שהיו, ודו"ק] ובתוכן הפנימי של יציאת מצרים.
♦
ויעוין עוד במש"כ הרמב"ם בהלכה ב במצות הספור לבן הקטן או הטפש - "לפי דעתו של בן אביו מלמדו. כיצד אם היה קטן או טיפש אומר לו בני כולנו היינו עבדים כמו שפחה זו או כמו עבד זה במצרים, ובלילה הזה פדה אותנו הקב"ה, ויוציאנו לחירות", ע"כ. אשר זהו ג' החלקים הנ"ל של הדברים שהיו: א. הרעות - "כולנו היינו עבדים כמו שפחה זו או כמו עבד זה במצרים", ב. הניסים - "ובלילה הזה פדה אותנו הקב"ה", ג. החרות - "ויוציאנו לחרות".
משא"כ הדברים שאירעו דהיינו התוכן הפנימי של יציאת מצרים 'שקרבנו המקום לו והבדילנו מן התועים וקרבנו ליחודו', אין הם שוים לכל נפש, ולכן המשיך הרמב"ם שהם שייכים רק בבן החכם - "ואם היה הבן גדול וחכם מודיעו מה שאירע לנו במצרים ונסים שנעשו לנו ע"י משה רבינו הכל לפי דעתו של בן", ע"כ.
וכמו כן לשונו של הרמב"ם בהלכה ה: "כל מי שלא אמר שלשה דברים אלו בליל חמשה עשר לא יצא ידי חובתו ואלו הן. פסח מצה ומרור. פסח על שום שפסח המקום על בתי אבותינו במצרים שנאמר (שמות יב-כז) 'ואמרתם זבח פסח הוא לה'' וגו'. מרור על שום שמיררו המצרים את חיי אבותינו במצרים. מצה על שם שנגאלו. ודברים האלו כולן נקראין הגדה", ע"כ.
והמעיין יראה שהם ג' החלקים הנ"ל של הדברים שהיו: א. הרעות היינו המרור - מרור על שום שמיררו המצרים את חיי אבותינו במצרים. ב. הניסים היינו הפסח - על שום שפסח המקום על בתי אבותינו במצרים במכת בכורות. ג. החרות היינו המצה - על שם שנגאלו.
♦
ה. ו.
והנה הרמב"ם בסוף הלכה ה, לאחר שהאריך ופירט את כל חילוקי הדינים של מצות סיפור יציאת מצרים, ההודעה והספור, הדברים שהיו והדברים שאירעו, סיים וכתב "ודברים האלו כולן הם הנקראים הגדה".ונראה דתיבת 'הגדה' יש לה ב' פירושים: א. הגדה במובן של אמירה וספור גרידא (עי' ספר השרשים לרד"ק ערך נגד), ב. הגדה במובן של רזא דמילתא (עי' נפש החיים שער א' פי"ג)[2], כלומר מסירת ענין ותוכן פנימי.
ומסתבר לומר לפי הנ"ל, שכונת הרמב"ם "ודברים האלו כולן הם הנקראים הגדה", לומר שב' עניני מצות ספור יציאת מצרים, הדברים שהיו והשתלשלותם, והדברים שאירעו ותוכן ענינם הפנימי שקרבנו המקום ליחודו, שניהם נכללים בהוראת המילה 'הגדה'. ולקיום מצות והגדת לבנך צריך לספר את שניהם.[3]
♦ ♦ ♦