בעניין השינויים שבליל הסדר
א. שאלה במהות השינויים שבליל הסדר
בליל הסדר תקנו לנו חז"ל הרבה תקנות שעניינן לעורר את שאלת הבנים, כמש"כ הרמב"ם (פ"ז, ה"ג): "וצריך לעשות שינוי בלילה הזה כדי שיראו הבנים וישאלו... וכיצד משנה מחלק להם קליות ואגוזים, ועוקרים השולחן מלפניהם קודם שיאכלו, וחוטפין מצה זה מיד זה, וכיוצא בדברים האלו".והנה יש להתבונן, שהרי מטרת השינויים היא בכדי לעורר תמיהה ופליאה אצל הבן לדבר חדש שלא הורגל בו, שכל אחד מאלו הדברים הוא שינוי מהרגילות, אם עקירת השולחן שהוא בודאי דבר תימה [וכמו שהובא המעשה בגמ' (פסחים קטו:) באביי שישב לפני רבה, וראה שעוקרין את השולחן מלפניו ואמר להם 'עדיין לא קא אכלינן, אתו קא מעקרי תכא מיקמן'. ודו"ק שם שלא היה בתור שאלה בפני רבה, אלא בתור שאלת פליאה למשרתים שהסירו את הקערה[2]], וכן בכרפס שביארו הראשונים שזה הוא שינוי שטובלין קודם סעודה, מה שאין דרך לעשות כן בשאר הימים, וכן בשאר דברים.
וא"כ יש לתמוה, שכל הנפ"מ בדברים הללו תהיה בשנה הראשונה שערכו את הסדר, שהרי בשנה הבאה כבר יזכור הבן את הדברים משנה שעברה. ועוד דמסתמא לימדו אותו מראש את צורת הסדר, והוא יודע מה אמור להיות, ומה שייך כאן פליאה ותמיהה.
♦
ב. בירור ב'מה נשתנה'
והנה במשנה (קטז.) איתא: "מזגו לו כוס שני וכאן הבן שואל אביו, ואם אין דעת בבן אביו מלמדו, מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות שבכל הלילות אנו אוכלין חמץ ומצה וכו'". ופירשו רש"י ורשב"ם (שם) דהבן שואל מה נשתנה שמוזגין כוס שני קודם אכילה, ויל"ע מדוע לא נזכרת קושיא זו ב'מה נשתנה'.וכן בהמשך צריך להתבונן, במש"כ "ואם אין דעת בבן אביו מלמדו, מה נשתנה וכו'". דבפשטות הכוונה היא שאביו מלמדו לשאול, אבל לפי"ז חסרה מילת "מלמדו לומר מה נשתנה", או "לשאול מה נשתנה". ובאמת ברמב"ם נקט "הבן שואל... והקורא קורא מה נשתנה", ונראה שהולך על האב. וצ"ע, דאם כל הענין שישאל הבן, מדוע יש קורא שקורא מה נשתנה.
עוד צריך להבין באלו הד' קושיות, שחלקן הן על דברים שעדיין לא באו, כגון 'כולו מצה' שעדיין לא ראה שאוכלים רק מצה, ומה שיש מצה אינו אומר שלא יבוא עוד דבר אחר. וכן 'כולנו מסובין' שהרי הוא ראה רק בכוס ראשון ועדיין אין זו ראיה לשאר האכילות, וכן המרור והטבלתו לא ראה.
ובאמת בשעה"צ כתב (בסי' תע"ב סק"ב) בפירוש 'חוטפין מצה' דהיינו ממהרין לאכול, דשפיר יש למהר ולהגיע לידי מוציא מצה, כדי שישאלו התינוקות למה אוכלין מצה וכשהן מסובין דוקא, ולמה אוכלין מרור, וענין הטיבול בחרוסת. והוסיף המ"ב דאע"ג דבסדר ההגדה תקנו מה נשתנה בתחלת ההגדה, אין בכך כלום, דעיקר השאלה והתמיהה של התינוק הוא בשעה שרואה המעשה בעיניו. ולפי דבריו גדלה התמיהה מה ענין השאלות בתחילת ההגדה.
♦
ג. דברי תוס' שהמטרה שישאל עוד, והאם מתאים לדברי הפוסקים
והנה בתוס' (קטו: ד"ה כדי) התבאר דבר חידוש בענין עקירת השולחן, שאין המטרה בזה אלא שמתוך כך יבא לשאול בשאר דברים, אבל במה ששאל למה אנו עוקרין השלחן לא נפטר ממה נשתנה. ולפ"ז פירשו במעשה דאביי שאמר לו 'פטרתן מלומר מה נשתנה', שלא פירשה הגמ' אלא את תחילת שאילתו[3] (וקצת צ"ע דהעיקר חסר מן הספר, דהרי 'פטרתן' משמע דבשאלה זו נפטר מלומר מה נשתנה).אמנם, יש לעיין בזה מדברי המפרשים שעמדו על שאלת הבן בטיבול ראשון ומה התשובה לשאלתו, וענו כמה פירושים. ומדברי כולם מבואר שיש כאן שאלה ותשובה מצד עצמה, ולא רק היכי תמצי לשאול עוד. עי' בב"ח שהביא ג' פירושים, פי' א' בשם קצת מפרשים שהתשובה היא דהטיבול שקודם הסעודה הוא דרך חירות, כדרך בני חורין שמטבילין קודם סעודה להמשיך תאות המאכל. ופי' ב' בשם עצמו דהתשובה היא לפי שעדיין לא הגיע זמן הסעודה דבעינן למימר תחלה אגדתא והלילא על כן אנו מטבילין עכשיו לטעימה בעלמא לפני הסעודה שלא לשהות כל אותו הזמן בלי אכילה[4] כל עיקר[5]. ופי' שלישי בשם המהר"ל, שהטיבול הראשון הוא בא כדי שיהא ניכר כשעושין את הטיבול השני שהוא לשם מצות מרור, שהרי כל ימות השנה דרך לטבל בפרט בחזרת, וישיבו להם שצריכים טיבול משום מצות מרור וטיבול ראשון כדרכן כל ימות השנה.
ובאמת בפסקי ריא"ז (פ"י אות ט') כתב דגם בשאלה על עקירת השולחן נפטר מלומר מה נשתנה, וכ"כ במהרי"ל בשם רבנו שמחה, ופליג על תוס' [ולאידך גיסא ברבנו מנוח (פ"ח ה"ב) דייק בדעת הרמב"ם דבכל התמיהות אינו פוטר מלומר מה נשתנה]. אכן, גם בדעת תוס' מסתבר לומר דאיכא חילוק בין כרפס לעקירת השולחן, דאין דברי תוס' אמורים אלא בעקירת השולחן, אבל בכרפס השאלה קשורה לעצם הלילה, ולכן נכנסה הקושיא הזו בד' קושיות. אכן הדבר צריך הבנה מאי שנא שני ההיכרים זה מזה.
♦
ד. הענין בסיפור דרך שאלה ותשובה
והנה בסיפור יצי"מ ידועה קושית המנחת חינוך מה החילוק בין מצות זכירת יציאת מצרים כל השנה, לבין מצות סיפור יציאת מצרים בליל הסדר. ובעמק ברכה כתב בשם הגרי"ז שאמר מאביו ג' עניינים מיוחדים לסיפור, ואחד מהם שבזכירה אינו צריך אלא להזכיר לעצמו יציאת מצרים ודיו, ואילו סיפור הוא לספר לאחר בדרך של שאלה ותשובה, ואפי' הוא שואל ומשיב לעצמו. והיינו, שתהיה אמירת ההגדה בתור תשובה על שאלה ששאל אחר.ויש להוסיף, דאין זה רק מצד השואל, שיקבל יותר את הדברים כשהם דרך שאלה ותשובה, אלא גם מצד העונה יש דין של שו"ת, שרק בכך הוי צורת סיפור ותשובה לשאלה (ובמקו"א הבאתי דברי הגרי"פ בדעת הרא"ש שכל המצוה של סיפור מדאו' היא רק כששואל הבן, ולפ"ז ביאר שגם המצוה דרבנן היא כעין דאורייתא, שתהיה כתשובה על שאלה).
ולפ"ז מובן דנוסח 'מה נשתנה' בעצם אינו שייך לבן דוקא, אלא כך הוא הנוסח וכך היא צורת ההגדה, שהיא נאמרת דרך שאלה ותשובה, וכמש"כ הרמב"ם 'הקורא קורא מה נשתנה', וכמו שהראינו לדעת מדברי השעה"צ, דלמרות שעיקר השאלות מקומן כל אחת בזמנה, מ"מ תקנו בתחילת ההגדה נוסח מה נשתנה שתהיה כל ההגדה תשובה ע"ז.
ובגמ' התחדש דשאלת הבן (ואפי' אינו בר חיובא[6]) פוטרת את הקורא מלומר מה נשתנה, דבעצם מה שהבן שאל ואנו עונים נתקיים דרך שאלה ותשובה[7], כמש"כ הרשב"ם "וכיון ששאלו לנו מה נשתנה אין אנו צריכין לומר מה נשתנה, אלא להשיב על דבריו של בנו שלפי שנשתעבדנו במצרים אנו עושין כל הדברים הללו". וכ"כ הרמ"א בשם מהרי"ל (בסדר ליל פסח) דאם שאל הבן על אחד השינויים אין צריך לומר מה נשתנה. וכ"כ בשבלי הלקט בשם רבינו ישעיה, ד'מה נשתנה' נתקן עבור מי שאין לו מי שישאל שאילו היה לו בן [חכם] שהיה שואל לא היו צריכין לאומרו.
ויש להוסיף, דגם תקנות אלו לא באו רק מצד מצות 'והגדת לבנך' של הבן, אלא גם מדין הסיפור של האב עצמו, כמו שכתב המהר"ל (גבורות ה' פ"ב) להוכיח מגמ' זו ששאלת בנו יותר עדיף: "כי כל אשר בא סיפור יציאת מצרים לפרסם נפלאות ונסים שעשה הקדוש ברוך הוא יותר עדיף, ולכך לבנו שאינו יודע המצוה לגמרי יותר מצוה שהוא פרסום אליו יותר, לכך יש להודיע כל הדברים אשר שייכים ליציאה (אבל תלמידי חכמים שכבר יודעים ענין הפסח אין כל כך פרסום כיון שכבר ידעו כל ענין הפסח, ומכל מקום גם כן הם צריכים לספר ביציאת מצרים, כדי שאף על גב שידע המצוה מצוה לספר ולדבר מזה בפה שזה פרסום יותר)"[8].
וממילא מובן שחכמים באו והוסיפו תקנות מיוחדות כדי להגיע למצב של 'בנו שואלו', שהוא המצב הראוי שהשאלה מגיעה מהבן בעצמו, ואף דברים שמעוררים אותו להתבונן ומתוך כך לשאול עוד, גם הם נכללו בתקנה[9].
♦
ה. השאלות שמעוררות והשאלות העיקריות
והשתא נבין שהחלק של השאלה והתשובה שמתקיים בו סיפור יצי"מ, הוא דוקא בשאלות כאלו שיהיה הסיפור תשובה עליהם, ולא בשאלות שמעוררות את הבן לשאול בלבד.וכמה מדויקת לשון הרמב"ם שכתב: "וצריך לעשות שינוי בלילה הזה כדי שיראו הבנים וישאלו ויאמרו מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות, עד שישיב להם ויאמר להם כך וכך אירע וכך וכך היה", ויש לדעת מה כונתו בכפל הלשון 'ישאלו ויאמרו'. אלא ודאי דכוונתו היא ש'ישאלו' שאלות שיביאום 'לאמירת' מה נשתנה, ולעמוד על מהותו של הלילה שהוא לילה שונה מכל הלילות, והסיפור בא לענות על דבר זה, שאכן הלילה הזה יצאנו ממצרים.
ולכן השינויים שבאים לעוררו לשאול אינם דוקא כפי שתקנו, כמדויק בלשון הרמב"ם "וכיוצא בזה", וכן מצאנו לגבי עקירת השולחן שכתב המג"א דעכשיו לא נהגו להסירם משום דאין היכר לתנוקות בזה, ועי' בתשוה"נ (ב רלו) שעכ"פ צריכים לעוררו לשאול עכ"פ על השינוי בלילה זה מכל הלילות, כל אחד כפי ענינו[10].
ולפ"ז מובן החילוק בין כרפס לעקירת השולחן, שכרפס לפי כל הטעמים שנתבארו הוא מורה על השונה והמיוחד בלילה, שצריכים להתכונן היטב לספר ביצי"מ כי עתה יצאנו משם, אבל עקירת השולחן אין בה אלא שינוי לבד, וכל המטרה היא בשביל השאלות שאח"כ. וכ"מ במג"א, כפי שפירשו המחצה"ש, דעונין לבן בשאלתו על עק"ה שצריכין עוד לספר ביצ"מ, ופי' המחצה"ש שעתה אין זה עוד חלק מסיפור יצי"מ, אלא כשישאל ד' קושיות (אכן, בפר"ח מוכח שאין חילוק בין כרפס לעק"ה, שנקט גם על כרפס שאין עליו תשובה רק שהוא לעורר התינוקות, ותמה על הטעם שכתב המהר"ל).[11]
♦
ו. אופן קריאת ההגדה
והנה לשון הרמב"ם היא 'הקורא קורא מה נשתנה', ולכאו' צ"ע, דהיה צריך לכתוב 'הקורא שואל'? אבל להנ"ל יש לבאר דדרך שאלה ותשובה אינו בהכרח שאלה שדורשת תשובה אחריה, אלא עצם הצגת הדבר המחודש והשונה, בזה מתקיים הסיפור שנעשה כתשובה על ההתבוננות שקדמה לו [ומה נפלאים דברי הערוה"ש שכתב: "ועניין מה נשתנה כעניין מה גדלו מעשיך ה' מה טובו אוהליך יעקב על דרך ההתפעלות, וכן בכאן נתפעל מה גדלו השינויים בלילה הזה"]. ולכן כתבו הקדמונים לאמרו בניגון (עי' במהרי"ל: "אמר מהר"י סג"ל דאומר אותו בניגון יפה לשבח לאדון הכל"), ואם דרך שאלה הוא מה שייך ניגון לכאן, אלא דהוא הערה על השינויים וכנ"ל.ונפ"מ מכל זה בצורת קריאת ההגדה, שהצורה האמיתית של קריאת ההגדה כפי שנתבארה בדברי הראשונים, שנאמרת ע"י אחד הקורא וכולם שומעים ויוצאים, כמש"כ הרמב"ם: "ואומר הקורא מה נשתנה", ועוד כתב: "ואחר כך עוקרין השלחן מלפני קורא ההגדה לבדו", ומקורו בגמ' (קט"ו:): "אין עוקרים השלחן אלא מלפני מי שאומר ההגדה".
וכן כתב בשו"ע הרב שכן נכון לעשות, שאחד קורא וכולם שומעים, משום ברוב עם הדרת מלך. ולפי מה שנתבאר הרי זה מעצם צורת ההגדה, שתיאמר ע"י אחד בתור תשובה לשאלות כולם[12].
וכן איתא במעשה רב שבעה"ב קורא וכולם שומעים, הביאו בספר 'הלכות חג בחג', והוסיף דכיום שהמנהג שכולם קוראים יחד עם בעה"ב, ראוי שיקראו בלחש כמבואר בלקט יושר, וכמו שנהג הרא"ש בברכות ק"ש.
♦ ♦ ♦