ברכה על נט"י בליל הסדר
נסתפקתי איך בליל הסדר גם מי שאינו מחמיר לאכול ב' כזיתות למוציא מצה וגם לא לאפיקומן, מברך על נט"י, והרי פסק מרן השו"ע (סי' קנח ס"ב), שאין ליטול ידים בברכה אלא א"כ אוכל כביצה פת.♦
א. האם צריך לאכול הכביצה בכא"פ
ראשית יש לדון האם צריך לאכול את הכביצה בכדי אכילת פרס, או שמא כל אכילות המצה שאוכל בליל הסדר מצטרפות לכביצה - ואז שפיר מברך על נט"י. ומצאתי בזה ג' שיטות:א. בכה"ח (סק"ט) כתב שצריך לאכול פת כביצה כולה בכא"פ כדי לברך ענט"י, וז"ל: "פחות מכביצה וכו'. ואם אוכל כביצה פחות פחות מכשיעור, רק בהצטרף יחד בתוך כדי אכילת פרס יהיה כביצה, צריך נטילה. שנות חיים רל"ט, פתחי עולם אות ה'". וכ"כ בתהלה לדוד[2] (אורטנברג, סק"א). וכן מסקנת הגר"ש וואזנר בשבט הלוי (ח"ו סי' ס אות ג), אלא שכתב שיש להקל לשער כא"פ תשע דק', וכ"כ בשם הגרי"ש אלישיב (אשרי האיש ח"א פל"א אות טו).
ב. בפסקי הסידור לגר"ז (סדר נטילת ידים סי"ח), כתב שהשיעור לצרף כביצה לנט"י הוא שיאכל כל כזית[3] ממנה בכדי אכילת פרס. [וכן כתבו בשם הגרש"ז אוירבך (נשמת אברהם ח"א סי' קנח)]. ובקצות השלחן (ח"ב סי' לו בדי השולחן סק"ה) הביא מכתב מבן הצמח צדק, שהכזיתות צריכות להיות תכופות בלי הפסק ביניהם[4].
ג. בספר אהלי שם (או"ח ח"ב, סי' קנח ס"ב) כתב שאם אכל את הכזית הראשונה בכא"פ, יכול לאכול את הכזית השניה אף בזמן ארוך. וביאר טעמו, שחז"ל תיקנו נט"י מפני טומאת הידים, ואוכל פחות מכביצה אינו מקבל טומאה, ולכן תיקנו חכמים נט"י רק לכביצה. ועל כן, מאי שנא איך יאכל, "שאין נפק"מ האכילה אלא הנגיעה בידים, ולכן אם יש שיעור בפת כביצה אף כשיאכלה לאט כבר חייבהו בנט"י", וכתב שכן דעת הב"י. אכן, הגר"ז חולק על טעם זה לתקנת נט"י, ודעתו היא שחכמים תיקנו נט"י רק על "אכילה", ולעניין קבלת טומאה אין נחשב "אוכל" אלא אם יש בו כביצה, וכן גם אכילתו אינה חשובה להתחייב בנט"י אלא אם כן הוא אוכל כביצה. וע"כ לשיטת הגר"ז שצריך אכילה חשובה גם צריך לאוכלה בכא"פ, אולם אין זו דעת הב"י. עכת"ד [ולחומרא מסקנתו כנ"ל, שמ"מ את הכזית הראשונה יאכל בכא"פ[5], עי"ש].
אולם, לשיטתו צ"ע מדוע לא הצריכו חכמים נט"י לכל דבר מאכל אשר מקבל טומאה? ולמה רק לאכילת הלחם הצריכו נט"י ולא רק לנגיעה בו? אלא ברור שחכמים תיקנו נט"י כדי להרגיל את הכהנים שצריכים ליטול ידיהם קודם אכילת תרומה[6] ['סרך תרומה' (חולין קו.)], ולזה די היה לחכמים בתיקון נט"י לאכילת פת בלבד, מפני שרוב תרומה ממנו וגם הוא דבר הנאכל בקביעות וכו' (כמבואר במשנ"ב ס"ק ב-ג), וכן תיקנו נט"י דווקא לאוכל כביצה של פת בכא"פ. ואף שהטעם שתיקנו נט"י רק לכביצה הוא מפני ששיעור זה מקבל טומאה (כמבואר בב"י[7]), מ"מ לא תיקנוה בכל מקרה שמקב"ט אלא רק כשאוכל את הלחם ולא בנוגע בה, ורק באוכלה בזמן כא"פ פעמיים ולא יותר, כבכל שיעורי תורה[8]. וכל זה מטעם שלא תיקנו נט"י לחולין ממש כבתרומה, אלא די היה בזה להרגיל הכהנים. ע"כ ביאור דעת כל הפוסקים הנ"ל, ולענ"ד נראים דבריהם מדבריו.
ועוד נראה מוכח דלא כדברי האהלי שם מדברי הרוקח (סי' רפג) שהובאו בב"י שם, וז"ל: "ונוטלים ידיהם ומברכין על נטילת ידים מפני שצריך לטבל טיבול שני במרור אבל על אכילת מצה שהוא יוצא בכזית א"צ נטילה[9] דעל פחות (מכזית) [מכביצה] א"צ נטילה", ואם כדברי האהלי שם, שגם אם אוכל כביצה פת שלא בכא"פ חייב בנט"י, הרי יאכל עוד מצה לכורך ולאפיקומן, ולמה כתב הרוקח שא"צ נט"י למצה.
♦
ב. יש אומרים שמברכים גם על נט"י לכזית פת
הנה מקור דברי השו"ע שאין לברך ענט"י לפחות מכביצה הוא מהרוקח, וכנ"ל הרוקח פסק כן מספק. ובאמת מסתימת רבים מהראשונים נראה שסוברים שמברכים גם על פחות מכביצה, וכן יש לדייק מלשון הרמב"ם (הלכה ברכות פ"ו הלכה א-ב): "כל האוכל הפת שמברכין עליו המוציא צריך נטילת ידים... כל הנוטל ידיו... מברך תחלה אשר קדשנו במצותיו וצונו על נטילת ידים...", נראה מדבריו כצד א' בספקו של הרוקח, דאמרינן שחכמים חייבו נט"י לכל אכילת פת, והיינו אף אם אוכל פחות מכביצה (ושו"ר שכ"כ לדייק בחמד משה סק"ג, ובבית מאיר).וכן מוכח מדברי הריטב"א (סוכה כה. ובהלכות ברכות פ"ג הי"ט) והמאירי (חולין קז:), שכתבו בסתם שכזית פת חייב בנט"י, ולא ציינו שמספק אין לברך עליה (כ"כ בס' הלכה ברורה בירור הלכה סק"ו). וכן נראה דעת הגר"א בביאורו (כ"כ המשנ"ב בשער הציון אות ט), שכתב שהדבר תלוי בשיעור פת החייב בברכת המזון, ולדידן, דפסקינן כר"מ שגם באכל כזית חייב בבהמ"ז, ה"ה לנט"י. וכן פסק בשו"ת עמק הלכה (הלוי, או"ח סי' נד). ובאמת שכ"כ להדיא בפי' רבינו אברהם מן ההר (סוכה כז.), וז"ל: "ומיהו לרבי מאיר דהלכתא כותיה דאמר ואכלת ושבעת בכזית, כזית בעיא נטילת ידים וברכת המזון".
הרי שהמברך גם על כזית מצה יש לא על מי לסמוך, אבל מידי סב"ל לא יצא.
♦
ג. יש אומרים שמברכים ענט"י לטיבול במשקה
ויש להוסיף בזה עוד ספק, שהרי בליל הסדר גם מטבלים את המרור בחרוסת, ודעת הרבה מן הראשונים שמברכים על נט"י לטיבול במשקה (ראה בס' הלכה ברורה שער הציון אות כא), וכ"כ הב"י בדעת הרמב"ם הרא"ש, וכנ"ל כן דעת הרוקח, שאף שכתב שאין לברך ענט"י על המצה, מ"מ פסק שיברך משום טיבול המרור.וא"כ יש ס"ס לחייב נט"י בברכה בליל הסדר, גם אם אוכל רק כזית מצה: שמא מברכים ענט"י אף לפחות מכביצה פת, וגם אם לאו, שמא הלכה שחייב לברך על נט"י לטיבול המרור[10].
ויש לצרף עוד ב' ספיקות לברך על נט"י בליל הסדר:
א. דעת רבים מן האחרונים (ראה בשו"ת חזו"ע ח"א, סי' כד עמ' שסד והלאה. ובאול"צ ח"ב עמ' קכד בהערה יז) ששיעור כדי אכילת פרס משתנה ע"פ המאכל, וא"כ באכילת מצה ודאי שהשיעור גדול ביותר (פרס-ג' ביצים במשקל [לפי שיעור הגרח"נ] הם כג' מצות דקות), ומסתמא יאכל עוד כזית מצה לכורך בתוך זמן זה.
ב. כנ"ל, השיעור לנט"י הוא כביצה בלא קליפתה, והוא כחמישים גרם (הליכות עולם ח"א עמ' שטז). אולם דעת הכה"ח (סק"ח), ששיעור כביצה בלא קליפתה - קטן יותר[11], ואם משערים כך כביצה מצה בנפח, יוצא רק 22 גרם, כ"כ באהלי שם הנ"ל עי"ש, וכ"כ בתשובות והנהגות (ח"ג סי' קמג אות ו, ובח"א סי' קע אות א) להקל לברך על נט"י למצה במשקל 20 גרם[12].
♦
ד. ספק ספיקא לברך
ובמקום שיש ספק ספיקא לברך, הרבה אחרונים פוסקים שיברך (ראה עין יצחק ח"ב עמ' תצה הערה לב),ואף דלהלכה אין מורים כן, מ"מ המברך לא עביד איסורא (שם עמ' תצט הערה לג). ובנידון דידן שהספק הוא במצוה ולא בברכה, דעת הרדב"ז שאין אומרים סב"ל (שם עמ' תג)[13], ובמקום שיש ס"ס לברך, סמכינן על הרדב"ז, ומברך לכתחלה על המצוה (שם עמ' תלא סע' יד)[14].ולכן המסקנא להלכה ולא למעשה, שאף מי שאינו אוכל כביצה מצה בליל הסדר בכדי אכילת פרס, מ"מ יברך על נט"י, וכן המנהג. והנלע"ד כתבתי.
אולם, בשאר סעודות החג מי שאינו אוכל כביצה מצה (50 גרם) בכא"פ - לא יברך על נט"י, וכבר עורר על זה בתשובות והנהגות (ח"ה סי' קלג אות ב). ונראה שמספיק שיאכל כל כזית בכא"פ כדעת הגר"ז, דגם בזה יש ס"ס: שמא הלכה כהגר"א שמברכים ענט"י לכזית, ושמא אף כשאוכל ב' כזיתות בזמן כא"פ פעמיים מצטרפים לכביצה. ואולי יש להקל במצות להאריך את זמן אכילת פרס לעניין ברכה ענט"י.
♦
סיכום
א. עלה בידינו טעם נוסף להחמיר לאכול ב' כזיתות למוציא מצה – כדי להתחייב בברכה על נט"י לכו"ע.ב. גם מי שאינו אוכל ב' כזיתות, מ"מ נראה שיכול לברך על נט"י כמנהג.
ג. יש לעורר, שבשאר סעודות החג, מי שאינו אוכל כביצה מצה בכדי אכילת פרס, לא יברך על נט"י.
וה' יאיר עינינו בתורתו ויזכנו לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא.
♦ ♦ ♦
תשובת הרה"ג מח"ס אורחתיך למדני לשאלתי בעניין הנ"ל
שאלה
לכבוד הרה"ג משה בוטון שליט"אכתב כת"ר: "נסתפקתי במה שפסק מרן השו"ע (סי' קנח ס"ב) שרק אם אוכל כביצה פת יברך על נט"י, האם צריך לאוכלה בכדי אכילת פרס? ומצאתי בזה ג' שיטות:
א. הכה"ח [סי' קנח סק"ט, בשם שו"ת שנות חיים (קלוגר, סי' רלט) והביאו בפתחי עולם ומטעמי השולחן (אות ה)] כתב שצריך לאכול הכביצה כולה בכדי אכילת פרס. וכ"כ בתהלה לדוד (אורטנברג, סק"א). [כן משמעות דבריהם, אולם יש לדחוק ולבאר כוונתם שצריך לאכול כל כזית מהכביצה בכא"פ].
ב. בסידור לבעל השו"ע הגר"ז (סדר נטילת ידים ס"ס יז) כתב שצריך לאכול כל כזית מהכביצה בכא"פ בלי הפסק ביניהם, וכ"כ בקצות השולחן (ח"ב סי' לו). וכ"כ בשבט הלוי (ח"ו סי' ס אות ג) והוסיף שיש להקל לשער כא"פ ט' דקות, וכ"כ בשם הגרי"ש אלישיב (אשרי האיש ח"א פל"א אות טו). [וכ"כ מרן זצ"ל בהליכות עולם (ח"ב עמ' קיג) לעניין קביעת סעודה על פת הבאה בכיסנין].
ג. בספר אהלי שם (או"ח ח"ב, סי' קנח סק"ב) כתב שאם אכל את הכזית הראשונה בכא"פ, יכול לאכול את הכזית השניה אף בזמן ארוך, עי"ש טעמו, והוסיף שכן המנהג ויש כמה ספקות לסמוך על זה [והביא שכ"כ בשבט הלוי, אולם שם למסקנתו יש להקל רק לשער בכא"פ הארוך כנ"ל]. וכ"כ בשו"ת מענה לשון (חפוטא, ח"ה או"ח סי' כ). וע"ע בספר שאו ידיכם קודש (סקי"ד).
ונראה להוכיח דלא כשיטה זו האחרונה, ממקור דברי השו"ע – הרוקח (מובא בב"י), שכתב שלמוציא מצה א"צ נטילה דאינו אוכל אלא כזית, ואם נכונים דבריהם הרי אוכל כזית נוספת לכורך וכן לאפיקומן.
ויש בזה נפק"מ גדולה בליל הסדר, למי שאינו מחמיר לאכול כביצה מצה לאפיקומן או למוציא מצה, האם יש להורות לו שלא יברך על נט"י? [וראיתי שעורר ע"כ בתשובות והנהגות ח"ה סי' קלג אות ב]." ע"כ דברי כת"ר.
♦
תשובה
א. כתב מרן בסי' קנח ס"ב: "יש מי שאומר שאם אינו אוכל אלא פחות מכביצה יטול ידיו ולא יברך". ויש לחקור, מהי דעת מרן כשהוא כותב איזה דין בשם "יש מי שאומר", האם הוא פסק כן לגמרי, או שהוא נשאר בספק.כתב מרן בסי' צ סי"ז: "יש מי שאומר שמכ"ש שלא ישכים אדם לילך מעיר שמתפללים בה בי' אם יכול לבוא למחוז חפצו בעוד היום גדול ושלא יהא צריך ללכת יחידי אחר התפלה". וכתב הכה"ח שם באות קח: "הא דכתב יש מי שאומר לאו מפני שיש חולקים בזה דלא נמצא מי שחולק בזה, אלא דכן דרך מרן ז"ל בש"ע כשמוצא דבר חדש בפוסק יחידי ולא בשום פוסק אחר כותבו בלשון יש מי שאומר". וכן כתבו כמה אחרונים, וכן הוא בסמ"ע בחו"מ סי' טז ס"ק ח, וכן כתב היד מלאכי בכללי הש"ע אות יב בשם האחרונים.
אולם, הגינת ורדים בי"ד כלל ג סי"ד כתב שאין כוונת מרן לפסוק כהיש מי שאומר לגמרי, שאם כן היה לו לכתוב בלשון סתם אף שהוא דעת יחיד, אלא כוונתו שאין זו הלכה ברורה. ע"ש.
ונראה שאין הגו"ר דעת יחיד בזה, אלא יש עוד אחרונים שסברו כמוהו. עיין באו"ח ס' תרסד ס"י, שכתב מרן: "יש מי שאומר שיש ליזהר שלא יקוץ ישראל ערבה למצוה משדה גוי". וכתב הט"ז שם בסוף ס"ק ו: "ומשום הכי כתב הש"ע כאן יש מי שאומר וכו', לא דרך הלכה ברורה ופסוקה". ועיין במרן בי"ד סי' קב ס"ב שכתב: "יש מי שאומר שלא אמרו דבר שיש לו מתירין אלא כשהמתיר עתיד לבא על כל פנים..." וכתב הש"ך שם בס"ק ז: "לא ידעתי למה כתב המחבר דין זה בשם יש מי שאומר שהרי הרשב"א והטור סוברים כן ואין חולק עליהם". הרי שלדעתו אין לשון זה של 'יש מי שאומר' לשון הלכה פסוקה. ועיין בשיורי ברכה שם באות ב, שכתב שהרמב"ם חולק על דין זה, "וא"כ משו"ה קאמר מרן בש"ע יש מי שאומר דלצד שכתב הוא ז"ל בכסף משנה הרמב"ם פליג עליה. והן לו יהי כדברי הש"ך הרי כתב הסמ"ע דדין מחודש דרכו של מרן לכתבו בשם יש מי שאומר ומאי קשיא ליה הכא". הרי אף שהביא החיד"א סברת הסמ"ע הנ"ל מ"מ לדעת הש"ך אין זו סברה נכונה לבאר דעת מרן. וכן הוא בש"ך בחו"מ סי' סו בס"ק פג, וסי' קכו בס"ק פב ע"ש. ועיין עוד בזה ביד מלאכי הנ"ל.
ועיין במרן באו"ח סי' תרעה ס"ב שכתב: "יש מי שאומר דכיון דהדלקה עושה מצוה צריך שיתן שמן בנר כדי שיעור קודם הדלקה...". וכתב הפר"ח שם: "תימא מאחר שהרא"ש והטור כתבו כן, ולא אשכחן מאן דפליג עלייהו והדין טעמו ונמוקו עמו אמאי כתבו בשם יש מי שאומר ולא כתבו בסתם." הרי שלדעת הפר"ח אין הלשון של "יש מי שאומר" כלשון סתם, ולכן צ"ל שהוא סבר כהט"ז והש"ך, שאם כתב מרן הלשון "יש מי שאומר" אז אין זו הלכה פסוקה. וכן מצינו בפר"ח בי"ד סי' פג בס"ק יח, שכתב על לשון מרן שם: "לא כיון בזה יפה המחבר שדין זה הוא מוסכם ולא היה ראוי לכתבו אלא בסתם". ועיין עוד בפר"ח סי' קב בס"ק ו. הרי שבדרך כלל הלשון של יש מי אומר מוכיח שאין זו הלכה פשוטה וברורה.
וכן ראיתי במאמ"ר בסי' תרעז בס"ק ד, שכתב על דברי מרן שם: "ואפשר דמשום הכי כתב הדין בשם י"א לפי שאינו ברור לו להלכה". ואף הסמ"ע הנ"ל כתב בתחלת לשונו על הדין שם בחו"מ, "ולא מצאתי מי שחולק על זה רק שהב"י מפקפק עליו קצת ע"ש ומשום הכי כתב גם כאן לשון יש מי שאומר". הרי נראה מכל זה שאין בזה הלכה פסוקה כלל, אלא שיש קצת פקפוק או היא אינה הלכה ברורה.
וכן ראיתי בדבר משה ח"ב סי' עז בד"ה אמנם, שכתב לגבי הלשון של יש מי שאומר במרן: "ואע"ג דכתב הרב סמ"ע בהרבה מקומות והביאו הר"ב שיירי כנה"ג ז"ל בכללים דרכי הפוסקים אות לא. דלא כ"כ מפני שיש חולקים עליו, גם זה אינו מוסכם כמ"ש הרב מהר"ש יצחק בספר נ"ש בתשובה סי' פו". נראה שהוא כיון להרב שמואל יצחק ז"ל מרבני שלוניקי שחיבר הספר שו"ת נאמן שמואל והוא בזמן הרב כרם שלמה. וכן הסכים בפעולת צדיק בח"ב סי' לב. והוא הביא את סברת הט"ז והש"ך ופר"ח והדבר משה בזה.
ונראה שכן יש להוכיח מדברי מרן עצמו, כמבואר בפעולת צדיק בסי' נט. כתב מרן באו"ח סי' קנח: "נטל ידיו לדבר שטיבולו במשקה ואח"כ רוצה לאכול לחם יש מי שנראה מדבריו שאין אותה נטילה עולה לו, ואצ"ל אם נטל ידיו שלא לאכול ואח"כ נמלך ואכל", וכתב על זה הפעולת צדיק שאין זו דעת מרן בב"י בסי' תעג, שכתב מרן שם: "כתב המרדכי שאם נתכוון בנטילה דטיבול לגמור בה כל סעודתו א"צ ליטול שנית... ונ"ל דאין לכוון בכך שלא לבטל תקנת חז"ל שתקנו ליטול בליל פסח שתי פעמים". ועל זה כתב הפעולת צדיק, "משמע פשוט דאי לאו טעמא דתקנת חז"ל ליטול שתי פעמים בליל פסח הוה מהני לסמוך בזה גם ללחם דאל"כ תיפוק ליה מטעמא אחרינא דלא מהני נטילה למשקים במקום נטילה לפת, אלא ודאי משמע ליה דמהני גם במקום נטילה לפת" ע"ש. הרי שאף שהביא מרן בש"ע "יש מי שנראה מדבריו", מ"מ אין זה הלכה ברורה כלל, כדמוכח בב"י הנ"ל.
וראיתי באו"ח סי' תרעד ס"ב. שכתב מרן הדין בלשון "יש מי שאומר", והקשה המאמ"ר עליו בס"ק ד: "יש כאן קצת תימה על מרן ז"ל שהביא דין זה בלי חולק, דלפי מה שסתם לעיל סי' תרעג. כדעת האוסרים אפילו תשמיש של מצוה נראה שדין זה אינו הלכה ולא היה לו למרן להביא בלי מחלוקת" ע"ש. ולפי מה שכתבתי אין זה קושיא, שי"ל שמ"ש מרן בלשון יש מי שאומר הוא אינו הלכה פסוקה, כמ"ש המאמ"ר עצמו בסי' תרעז ס"ק ד הנ"ל.
ונראה שכן יש להוכיח ממ"ש הברכ"י בא"ח סי' קמו אות ב. שכתב מרן שם: "וכל זה אינו ענין לפרשת זכור ופרשת פרה שהם בעשרה מדאורייתא..." וכתב על זה הברכ"י: "הכא פשיטא ליה למרן, אך לקמן בסי' תרפה. כתבה בלשון יש אומרים עיין בפר"ח". דהיינו שכתב מרן בסי' תרפה: "יש אומרים שפרשת זכור ופרשת פרה אדומה חייבים לקראם מדאורייתא לפיכך בני הישובים שאין להם מנין צריכים לבא למקום שיש מנין בשבתות הללו כדי לשמוע פרשיות אלו שהם מדאורייתא." הרי שפשוט להברכ"י שאף שבסי' תרפה לא הביא מרן שום מ"ד שחולק על דינו, מ"מ אין הלשון של י"א חזק כל כך כלשון הסתם בסי' קמו. הרי משמע שאין הלשון של י"א הלכה פסוקה כלשון של סתם, אף שמרן לא הביא מי שחולק על הי"א. ולכן הברכ"י הקשה על מרן שלכאורה הוא סותר את עצמו בזה. ולענ"ד יש לתרץ כאן דאה"נ שסבר מרן שפרשת זכור ופרשת פרה הן מדאורייתא כמ"ש בסי' קמו. בסתם, אבל יש מקום לומר שעדיין אין חיוב לישובים לבא למנין בשבתות אלו, שהלא י"ל שהם יכולים לקיים מצוה זו מדאורייתא כשקורין את פרשת כי תצא ופרשת חקת בשאר שבתות בסדר קריאת הפרשיות בכל שבת, ולכן מי יאמר שמדאורייתא יש חיוב לבא דוקא בשבתות שתקנו חכמים לקריאתן. וכבר מצינו שכתב המ"א שאף ביום פורים הם מקיימים מצות זכירת עמלק בשמיעת קריאת התורה. ולכן מ"ש דין זה בלשון י"א שפיר הוא, דאה"נ שפרשיות אלו מן התורה, מ"מ אין זה ברור שהם צריכים לבא למנין דוקא בשבתות אלו לקיים את המצוה מן התורה.
וגם מצינו במרן באו"ח סי' קפה ס"ג שכתב: "יש מי שאומר דבעל הבית עם בניו ואשתו צריך לברך בקול רם כדי שיצאו בברכתו." וכתב על זה הברכ"י והנהר שלום שדין זה הוא אליבא דרש"י, שסבר דיכול להוצאים אפילו אם אינם מבינים כלל הלשון, ולהכי כתב מרן בשם יש מי שאומר, משום דלעיקר הדין ס"ל למרן כשיטת שאר פוסקים המחמירין בזה, וכמבואר בסי' קצג ס"ג. ע"ש. הרי מבואר שמ"ש מרן בשם יש מי שאומר הוא אינו הלכה ברורה כלל.
ולכן ה"ה שי"ל הכי לגבי מ"ש מרן בסי' קנח ס"ב. "יש מי שאומר שאם אינו אוכל אלא פחות מכביצה יטול ידיו ולא יברך", שאין כאן הלכה ברורה, ועדיין הדין נשאר בספק.
ב. ולפי זה יש לדון במ"ש כת"ר "למי שאינו מחמיר לאכול כביצה מצה לאפיקומן או למוציא מצה, האם יש להורות לו שלא יברך על נט"י?".
ונראה לומר שמותר לו לברך ענ"י, וזה מפני שאין זו הלכה פסוקה כמו שכתבתי לעיל, ומצינו שכתב המ"א בסי' קנח, ס"ק ג: "פחות מכביצה. כיון דאינו מקבל טומאת אוכלין. ועיין בתוספות והר"ן פ"ב דסוכה שחולקים על זה, ובתוספות פסחים דף קט"ז, וכן כתב התוי"ט רפ"ב דטהרות ע"ש". ועיין בשער הציון שם בס"ק ט. שכתב שלדעת הגר"א ששיעור כזית צריך נטילה מדינא בברכה. ולכן שפיר הוא מה שכתב מרן דין זה בלשון "יש מי שאומר".
וגם כתב הב"י בסי' קנח: "כתב הרוקח אוכל פחות מכביצה יטול מספק ולא יברך, ונראה שטעמו משום דכיון דפחות מכביצה אינו מקבל טומאת אוכלין איכא למימר דלא הצריכו בו חכמים נטילה, ואיכא למימר דסתם הצריכו נטילה לאוכל פת ולא חילקו בין פחות מכביצה ליתר מכביצה הילכך יטול מספק ולא יברך, ובסימן רפ"ג כתב ונוטלין ידיהם ומברכין ענט"י מפני שצריך לטבול טיבול שני במרור אבל על אכילת מצה שהוא יוצא בכזית א"צ נטילה דעל כזית א"צ נטילה כדאמרינן בסוכה (כז.) ובברכות (מח.) עכ"ל." ע"ש. משמע מזה, שאף אם אין לברך ענ"י משום המצה, עדיין יש לברך ענ"י משום הטיבול. ולכן אף אם הוא אוכל רק כזית מצה עדיין יש לו לברך ענ"י. אולם, פסק מרן שאין לברך על נט"י משום טיבול כמבואר בסי' קנח ס"ד, וסי' תעג ס"ו ע"ש.
ולפי זה י"ל בנד"ד ס"ס, דהיינו ספק שמא יש לברך ענ"י על כזית מצה, ואת"ל שזה אינו, אז שמא יש לברך משום הטיבול. ואה"נ דאנן קי"ל שאף כשיש ס"ס לברך עדיין אמרינן סב"ל, כמ"ש הפוסקים, מ"מ נראה דשאני נד"ד כיון שי"ל שלכ"ע יש לברך על כזית מצה, כיון שאף הרוקח שסבר שאין לברך ענ"י על כזית מצה, הוא עצמו סבר שיש לברך בנד"ד מפני הטיבול. ולכן בין לדעת התוספות והר"ן (במ"א הנ"ל) ובין לדעת הרוקח יש לברך. ואת"ל שמא לדעת התוספות בפסחים קטו. ד"ה כל, שסברו שאין לברך ענ"י על הטיבול, שהם גם סברו שאין לברך ענ"י על כזית, זה לא מצינו, שהרי לדעת המ"א הנ"ל התוספות בפסחים קטו: ד"ה צריך, וגם בסוכה כו: ד"ה נטלו, סברו שיש לברך נט"י אף על כזית (עיין בא"א שם ס"ק ד. והגר"א סע' ג. שלדעת המ"א התוס' בפסחים סברו שצריך נט"י על כזית, כיון שהם כתבו שהמוציא צריך נט"י וכיון שהוא יי"ח מצה בכזית ממילא מובן שצריך נט"י לכזית, אבל הרוקח לא פירש כן, והוא סבר שאין צ"ל "לאו דוקא" כהתוספות שם, כיון שאין צריך נט"י למצה שהוא רק כזית. ועיין למהרש"ק בשנות חיים סי' רלט).
ולכן י"ל שמי שאינו מחמיר לאכול כביצה מצה לאפיקומן או למוציא מצה, עדיין מותר לו לברך על נט"י, כיון שלכ"ע יש לברך ענ"י על כזית מצה בליל הסדר.
ג. ויש לחקור אם בעינן צירוף בכדי אכילת פרס באכילת ביצה של פת כדי לברך ברכת ענ"י. וי"ל דבשלמא דבעינן צירוף כזית בכא"פ כדי לברך ברכת המזון, מפני שברכת המזון תלויה ב"אכילה" כמ"ש "ואכלת ושבעת", אבל עיקר חיוב נט"י הוא אטו "נגיעה" בתרומה. וזה כמ"ש הערה"ש א"ח סי' קנח, וז"ל: "חכמים תיקנו ליטול הידים במים כשרוצה לאכול לחם. כדתנן בחגיגה (יז:) 'נוטלין לידים לחולין, ולמעשר, ולתרומה'. ומפרש בגמרא: "לחולין" – באכילה, "ולתרומה" – אף בנגיעה, משום דסתם ידים הוי שניות לטומאה, ושני עושה שלישי בתרומה. וגזרו על אכילה דחולין משום סרך תרומה (חולין קו.) דאם לא ירגילו ליטול ידים בחולין – אתו למיסרך גם בתרומה לבלי ליטול ידים. ולא החמירו בנגיעה דחולין, דדיינו אם נרגיל עצמינו באכילה דחולין. ואף על גב דאין לנו תרומה בזמן הזה, מכל מקום מהרה יבנה בית המקדש ויהיה לנו תרומה, ונדע ליזהר בה (לבוש)". ע"ש.
הרי שהטעם שיש ליטול ידים באכילת פת הוא אטו נגיעה בתרומה, וכיון שהוא נוגע בפת בשעת אכילה, יש לגזור נגיעה בפת אטו נגיעה בתרומה. וכן הוא, שמטעם זה מותר מצד לדין לאכול ביצה של פת ע"י כריכת מפה, כמ"ש מרן בסי' קסג ס"א. ע"ש. הרי שאין העיקר ה"אכילה" אלא הוא "הנגיעה". ולכן י"ל שחז"ל תקנו נט"י באכילת פת כמו דמצינו בנגיעת תרומה, וי"ל שכמו שבנגיעת אוכלין לא שייך לומר שיש צירוף בכא"פ (דהיינו אם הטמא נוגע בכזית אוכל ובכא"פ הוא נוגע בכזית אחרת שיש צירוף כדי לטמאם), אלא רק אמרינן דפחות מכביצה אינו מקבל טומאת אוכלין, ה"ה י"ל לגבי נט"י לאכילת פת אין דין זה שייך בצירוף כלל. ובשלמא דבעינן צירוף לשיעור כזית כדי לברך ברכת המזון, שזה מפני שכתוב "ואכלת", ובעינן צירוף במה שתלוי ב"אכילה", אבל לגבי נט"י אה"נ שתקנו נט"י על אכילת פת, אבל אין ה"אכילה" העיקר וכמו מצוה כדי לומר דבעינן צירוף לשיעור, אלא הוא רק "הכשר" שמביא לידי "נגיעה", וכדי לגזור אטו "נגיעה" בתרומה, וכמו שלא שייך בנגיעה דין בכא"פ, ה"ה י"ל הכי לגבי נט"י לאכילת פת דלא בעינן בכא"פ, שהאכילה היא רק "הכשר" לנגיעה, והיא אינה כמו "מצוה" כדי לומר דבעינן צירוף לשיעור אכילה כדי לקיים אותה מצוה.
ולפי זה י"ל שאף אם הוא אינו אוכל ביצה של פת בכא"פ, מ"מ עדיין הוא חייב ליטול ידיו, כיון שיש באותה סעודה נגיעה בביצה של פת שהוא רוצה לאכול.
וראיתי שהעיר כת"ר: "ונראה להוכיח דלא כשיטה זו האחרונה, ממקור דברי השו"ע – הרוקח (מובא בב"י), שכתב שלמוציא מצה א"צ נטילה דאינו אוכל אלא כזית, ואם נכונים דבריהם הרי אוכל כזית נוספת לכורך וכן לאפיקומן". אולם, עיין במאמ"ר בסי' קסח ס"ק ה. שכתב שהרוקח מיירי רק לגבי כזית מצה שהוא מוכרח לאכול, והוא לא כולל את הכורך והאפיקומן בזה שאין הם "הכרחי", וז"ל: "דהרוקח ז"ל לא נחית בענין זה אלא במה שהוא הכרחי...". ע"ש כל דבריו. ולכן עדיין נראה דלא בעינן צירוף בכא"פ באכילת ביצה של פת כדי לברך ברכת ענ"י, אלא רק בעינן סעודה שהוא אוכל בה ביצה של פת אף שיש הפסק ביותר מבכא"פ, וזה מפני שעיקר הטעם של נט"י הוא מפני "נגיעה" בפת ולא משום "אכילה". ובזה יש ליישב מנהג העולם שאינם מקפידים בסעודה לאכול ביצה של פת דוקא בכא"פ.
ואסיים בכבוד רב
מחבר הספר אורחותיך למדני
♦ ♦ ♦