בעניין תקנתו של שותה כוס ראשון בלא הסיבה - הרב משה אהרן קרמר
שו"ע תעב סעיף ז: "כל מי שצריך הסיבה אם אכל או שתה בלא הסיבה לא יצא, וצריך לחזור ולאכול ולשתות בהסיבה. הגה: וי"א דבזמן הזה דאין דרך להסב כדאי הוא ראבי"ה לסמוך עליו שבדיעבד יצא בלא הסיבה. ונראה לי אם לא שתה כוס שלישי או רביעי בהסיבה אין לחזור ולשתות בהסיבה דיש בו חשש שנראה כמוסיף על הכוסות. אבל בשתי כוסות ראשונות יחזור וישתה בלא ברכה". ובמשנ"ב שם סקכ"א: "כתב מג"א דכל זה לעיקר הדין דרשות בידו לשתות כמה כוסות, אבל למנהגנו שאין שותין שום כוס אפילו בין כוסות ראשונות וכדמבואר בסימן תעג סעי' ג' הוי ליה כנמלך ואם שותה צריך לברך. והוסיף עוד, דלפי זה אפילו בין ראשון לשני אין כדאי שיחזור וישתה דכיון שמברך עליו נראה כמוסיף עוד כוס על הכוסות [וכפי שמבואר בטור סימן תעג בשם אבי העזרי] ולכן לא יחזור וישתה ויסמוך על דעת האבי העזרי כמו בכוסות אחרונות. ומיהו אם שכח ולא היסב בכוס שני יחזור וישתה בהסיבה בלי ברכה דלא הוי כנמלך שהרי גם בתוך הסעודה אם רוצה לשתות אין צריך לברך וסומך על ברכת כוס שני", עכ"ל.ושמעתי להקשות משמיה דהגאון רבי אברהם גניחובסקי זצ"ל קושיא נפלאה, מדוע לא הציע המג"א פתרון פשוט, שבסעודה ישתה כוס נוסף בהסיבה, ויתנה שאם לא יצא בכוס הראשון של הקידוש - אזי הכוס השני ששתה בברכת אשר גאלנו היא היא בעצם כוס קמא, וכעת שותה כוס נוספת בהסיבה בשביל כוס שני. שהרי בשעת הסעודה א"צ לברך עליה, וממילא אין חשש של נראה כמוסיף על הכוסות. ומה שהכוס ששותה בסעודה לא יכולה לעלות לו למנין הכוסות שנתקנו על סדר ההגדה, דהיינו הדין המבואר בסעיף ח' בשו"ע, ז"ל: "צריך לשתות ד' כוסות על הסדר ואם שתאן זה אחר זה שלא כסדר לא יצא", כבר כתב שם הבאור הלכה דאם שותה ד' כוסות ושהה בין כוס לכוס אבל לא שתאן כסדר באמירת ההגדה בינתים, אף דודאי עבר איסור מה שלא הסמיך אמירת ההגדה לכל כוס כמו שתקנו חכמים מ"מ בדיעבד לא הפסיד הכוסות. וע"ש בבה"ל שמצא בזה מחלוקת בין הב"י לפרי חדש (שניהם בסימן תפ"ד).
והקשה הגאון הנ"ל, לפי שיטת הב"י שיצא בדיעבד ידי חובת הכוסות ולא הפסידן, למרות שלא הסמיך עליהן את אמירת ההגדה, מדוע לא הציע המג"א את הפתרון הפשוט הנ"ל, שישתה עוד כוס בהסיבה בזמן הסעודה וירויח עכ"פ את שיטת הב"י שיצא בדיעבד.
והנראה לענ"ד לומר בזה, דהנה יעוין בחדושי מרן רי"ז הלוי (פ"ז מהל' חמץ ומצה ה"ט) שהעמיד מחלוקת בין הרמב"ם לתוס' האם בתקנת ד' כוסות נאמר רק לשתות ד' כוסות של ברכה, כלומר על סדר ברכות ההגדה, או דלמא דמלבד הקיום של ד' כוסות של ברכה יש כאן קיום נוסף של שתיית יין דרך חירות, וכלשון הרמב"ם (פ"ז מחמץ ומצה הלכה ו ז): "בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא בעצמו יצא עתה משעבוד מצרים שנאמר וכו'. ועל דבר זה צוה הקב"ה בתורה "וזכרת כי עבד היית" כלומר כאילו אתה בעצמך היית עבד ויצאת לחירות ונפדית: לפיכך כשסועד אדם בלילה הזה צריך לאכול ולשתות והוא מיסב דרך חירות. וכל אחד ואחד בין אנשים בין נשים חייב לשתות בלילה הזה ארבעה כוסות של יין, אין פוחתין לו מהם", עכ"ל. הרי להדיא דהחיוב של ד' כוסות הוא לשתותן דרך חירות. ושם בהלכה ט': "שתה ארבעה כוסות אלו מיין שאינו מזוג יצא ידי ארבעה כוסות ולא יצא ידי חירות. שתה ארבעה כוסות מזוגין בבת אחת ידי חירות יצא ידי ארבעה כוסות לא יצא". הרי חזינן שלפי הרמב"ם יש בזה שני קיומים א' ד' כוסות [ע"ס ברכות ההגדה], ב' דרך חירות. וע"ש שהאריך להוכיח דלשיטת התוס' ודעימיה החיוב לשתותן הוא רק בתורת ד' כוסות של ברכה, ואילו לשיטת הרמב"ם ודעימיה תרי מילי איכא בהך מצוה - לשתות ד' כוסות של ברכה, ומלבד זאת לשתותן דרך חירות.
ומדנקט הב"י לדינא דאם שתה ד' כוסות ושהה בין כוס לכוס אבל לא שתאן כסדר באמירת ההגדה בינתים, אף דודאי עבר איסור מה שלא הסמיך אמירת ההגדה לכל כוס כמו שתקנו חכמים, מ"מ בדיעבד לא הפסיד הכוסות, משמע מאד דס"ל כדעת הרמב"ם הנ"ל שיש בתקנת ד' כוסות שני קיומים, ולכן אם לא הסמיך אמירת ההגדה לכל כוס יצא עכ"פ ידי חובת הקיום השני של שתיית ד' כוסות של יין דרך חירות.
והנה יש להסתפק לגבי הדין שאם שתה בלא הסיבה לא יצא, לשיטת הרמב"ם והב"י הנ"ל שיש בד' כוסות שני קיומים, האם מה דלא יצא הוא שלא יצא ידי חובת הדין של שתייתן על סדר הברכות, או שלא יצא ידי חובת הדין של שתייתן דרך חירות, או שלא יצא ידי חובת תרוויהו.
ובפשטות היה נראה לומר שאם שתאן בלא הסיבה, שעניינה הוא דרך חירות, לא יצא לכה"פ ידי חובת הקיום של ד' כוסות דרך חירות. אבל בגמ' מוכח לא כן, אלא שאם שתה בלא הסיבה לא יצא ידי החיוב של ד' כוסות של ברכה. דהנה יעוין בסוגיית הגמ' בדף קח א': "איתמר מצה צריך הסיבה מרור אין צריך הסיבה. יין - איתמר משמיה דרב נחמן צריך הסיבה, ואיתמר משמיה דרב נחמן אין צריך הסיבה. ולא פליגי, הא בתרתי כסי קמאי, הא בתרתי כסי בתראי. אמרי לה להאי גיסא, ואמרי לה להאי גיסא. אמרי לה להאי גיסא - תרי כסי קמאי בעו הסיבה, דהשתא הוא דקא מתחלא לה חירות. תרי כסי בתראי לא בעו הסיבה, מאי דהוה הוה. ואמרי לה להאי גיסא - אדרבה תרי כסי בתראי בעו הסיבה, ההיא שעתא דקא הויא חירות. תרי כסי קמאי לא בעו הסיבה, דאכתי עבדים היינו קאמר. השתא דאיתמר הכי ואיתמר הכי, אידי ואידי בעו הסיבה".
וכתב הרשב"ם: "מצה צריכה הסיבה - כשאוכל מצה של מצוה לילה הראשון כבני חורין שהוא זכר לגאולה: מרור אין צריך הסיבה - שהוא זכר לעבדות: דההיא שעתא משתעי בחירות - ובגאולה שהוא אומר הגדה וכו', עכ"ל. ובתוס' שם: "מאי דהוה הוה - שכבר אמרו גאולה לפני הסעודה", עכ"ל.
ומבואר בדברי הגמ' דכל תקנת ההסיבה נתקנה בהתאמה למהות האכילה. דהיינו, מצה שהיא זכר לגאולה צריך להסב בה. מרור שהוא זכר לעבדות, אין צריך להסב בו. אבל ביין נחלקו מה הן הכוסות שעניינן מצריך הסיבה. ומעיקר הדין היה צריך להסב רק בב' כוסות קמאי או רק בבתראי, וכל הנדון הוא אם להסב בשעה דקא מתחלא לה חירות, או בההיא שעתא דקא הויא חירות, ולמסקנא מיסב בכולם. והמעיין יראה שכל הנדון של 'שעה דקא מתחלא לה חירות' או 'שעה דקא הויא חירות' נסוב על סדר ההגדה, ולא על עצם שתיית הכוסות במנותק מסדר הברכות שהן נאמרות עליו, שהרי הכוסות כשלעצמן א"א להבחין בהן בין תרי כוסות קמאי או בתראי. וע"ז דייקא דהיינו על סדר ההגדה, ששתייתן אז היא שתיית כוס של ברכה, ע"ז נתקנה ההסיבה.
נמצא אפוא, שאם נקטינן לדינא שאם לא היסב בד' כוסות לא יצא, היינו שלא יצא ידי חובת שתייתן על סדר הברכות, אבל על הקיום של דרך חירות שבשתייתם, מעיקרא לא נתקנה ע"כ הסיבה כלל וכלל, אלא עצם השתיה של כוסות היין היא עצמה דרך חירות.
אשר לפי זה נראה פשוט - בנוגע לקושייתו של הגר"א גניחובסקי זצ"ל, כששכח להסב בכוס ראשון מדוע לא כתבו הפוסקים שישתה בסעודתו כוס נוסף בהסיבה - דהתירוץ הוא ששתיית כוס נוספת בהסיבה בסעודה לא תוסיף לו מאומה. דמאחר ונקטינן לדינא שכששתה בלא הסיבה לא יצא ידי חובת שתיית הכוס, היינו שלא יצא ידי חובת כוס של ברכה דייקא, וכמשנ"ת, אבל את הקיום של שתיית הכוס דרך חירות שפיר יצא גם בלא הסיבה, שהרי נתבאר שלא נתקן ע"ז הסיבה כלל. ומשכך, מה יתן ומה יוסיף לו אם ישתה עוד כוס בהסיבה בשעת סעודתו, והרי זה יכול לעלות לו לכל היותר אך ורק למנין הכוסות של גדרי דרך חירות, וזה הרי כבר קיים ולא היה חסר לו כלל וכלל. אבל לסדר הברכות ששתה בלא הסיבה, אין שתיית הכוס בסעודה מועילה ולא כלום. כי הרי מה ששתה בקידוש את הכוס ראשון בלא הסיבה, כבר יצא בזה שפיר ידי חובת דרך חירות דכוס ראשון, וכל מה שהפסיד הוא רק את שתייתה בהסיבה על סדר הברכות. והיה מן הדין שתיכף יחזור וישתה שוב בהסיבה כדי להרויח את שתייתה על הברכה, ובזה כתב המג"א שלדידן שאנו נוהגים שלא לשתות בין כוס ראשון לשני הוי ליה כנמלך ויצטרך גם לברך שוב על הכוס הנוספת, ונראה כמוסיף על הכוסות. ולכן טוב יותר שיסמוך על דעת הראבי"ה, שא"צ להסב האידנא, מאשר שישתה תיכף כוס נוספת בברכה, ודו"ק.
♦