בן הגר"י יוסף זצ"ל
מתי אפשר לאדם להפקיע עצמו מחיוב מצוות דאורייתא או דרבנן, לעניין נר חנוכה, היתר מכירה ועוד
א. לעניין חלה ומעשרות
לענין להפקיע עצמו ממצות עשה האם יש בו איסור. הנה ראינו שכתוב בגמרא בפסחים מח: ונפסק בשו"ע יו"ד סו"ס שכד: אסור לאדם לעשות עיסתו פחות פחות מכשיעור כדי לפוטרה מן החלה. ע"כ. הרי שיש בזה איסור להפקיע עצמו ממצוה. וראיתי בדרך אמונה באור ההלכה הלכות ביכורים (פרק ו הלכה טז), שהקשה: יל"ע דהא כתב רבנו לעיל פ"ג ממעשר ה"ו מותר להערים על התבואה להכניסה במוץ כדי שתהא בהמתו אוכלת ופטורה מן המעשר וזורה מעט מעט אחר שהכניס לביתו ופטור לעולם מן התרומה ומן המעשרות שהרי אינו מתחיל לגמור הכל ומ"ש דגבי חלה אסור להפקיע וגבי תרו"מ מותר, עכ"ד. והנה אי משום הא לא איריא וכמו שכתבו הראשונים שהוא בשביל בהמתו בלבד, וכמש"כ בדרך אמונה הלכות מעשר (פרק ג הלכה ו), משם החזו"א מעשרות (סי' ג סק"ז), בשם הרמב"ן וכ"כ המאירי (בברכות לא א), שאף על גב דאין ראוי לחבר להפקיע מיד מעשר מ"מ כאן שהוא לצורך בהמה מותר, והוסיף ששיטת הרא"ה (בברכות לה) שאין לה לאכול את הכל אלא רק מקצתם, ע"ש. והביא דבריהם באריכות בביאור הלכה בריש פרק ד מהלכות מעשר (ד"ה אבל אם),וכן ראיתי למו"ז ביב"א חלק יא (חיו"ד סימן יט אות ד), שכיון מדעתו לדברי הרמב"ן שלא הותר אלא לצורך בהמתו.
ובמתיבתא בילקוט ביאורים מסכת גיטין (דף פא), הביאו שכתב התוספות רי"ד בברכות לה: שדורות האחרונים עשו כן מפני שחששו לתקלה, ולכן אף החברים שבהם עשו כן, ע"ש. וכה"ג כתבו משם האמרי אמת, וע' בישמח משה (פרשת יתרו יט, יז).
ועוד הביא בדרך אמונה בהלכות מעשר שם, דברי מהר"ם חלאוה בפסחים ט' א':שכתב וא"ת וחבר זה האיך יערים להפקיע מידי מעשר והאמרי' חסידים הראשונים היו מכניסין פירותיהן דרך טרקסמון כדי לחייבן במעשר, ועכשיו מכניסין אותן דרך גגים וקרפיפות כדי לפוטרן מן המעשר, איכא למימר דהתם בפירות דגונים ואם הי' מכניסן דרך גגות וקרפיפות הי' מפקיען לגמרי ואפי' ממרחן נמי לאחר כך כדאמרן אבל הכא במוץ דאכתי לא אדגן דאכתי מצי לאיתויינהו לידי חיוב דמדגן וממרחן ואין כאן הפקעה אלא דהשתא חייש לבני ביתו דילמא אתו בה לידי תקלה ומכניסה במוץ לשעה ושפיר קא עביד והיינו נמי דלא אמר הכא אפשר דמעייל לה דרך גגות וקרפיפות עכ"ל. הנה דבריו הם שילוב של הרא"ה והתוספות רי"ד.
אמנם הביא ביב"א שם, וכן בדרך אמונה בהלכות בכורים שם, מדברי הירושלמי מעשרות פ"ג ה"א רבי ור' יוסי בר' יהודא היו מכניסין את הכלכלה לאחורי הגגות ראה אותן ר"י בר' אלעאי א"ל ראו מה ביניכם לראשונים ר"ע הי' לוקח ג' מינים בפרוטה בשביל לעשר מכל מין ומין ואתם מכניסין את הכלכלה לאחורי הגגות. משמע שאין בזה איסור, דאילו הי' איסור ח"ו שהיו עושין, ואינה אלא מדת חסידות. וכן בבבלי גיטין פ"א א' בא וראה שלא כדורות הראשונים דורות האחרונים דורות הראשונים היו מכניסין פירותיהן דרך טרקסמון כדי לחייבן במעשר דורות האחרונים מכניסין פירותיהן דרך גגות ודרך קרפיפות כדי לפוטרן מן המעשר אלמא דאיסורא ליכא בזה ומ"ש מחלה, עכ"ד. הנה יש להקשות על הראשונים הנ"ל שכתבו שהוא רק לבהמה מה יענו על זה, ניחא הא דגיטין שאפשר לומר שקאי גם על בהמה אבל הירושלמי קשה [ודוחק לומר שמצינו ראשונים שלא ידעו ירושלמי כמש"כ במאור ישראל וע"ע בכבוד הלבנון במאמר הרב שוועל שטרן (שנה שישית אות יז)]. אך דחה יפה בדרך אמונה בביאה"ל בפרק ד (ה"א ד"ה אבל אם), י"ל דהם סברו שמותר לעשות כן אבל אחר שריב"א אמר להן שיש איסור בזה פסקו לעשות כן והא דקאמר שם בתר הכי חמתון חד סבא א"ל יהבון לי אתון א"ל אין א"ל לאבוכון דבשמיא לא יהביתון אלא לי הוכיחן על מה שעלה בדעתן מתחלה להפקיע את המצוה ולא שמו לב שאין ראוי לעשות כן. ע"ש. והדבר יומתק שבבבלי לכן לא הביא דברי רבי ורבי יוסי ב"ר יהודה שעשו כן אלא רק דברי ר"י בר אלעאי שלא כדורות הראשונים דורות האחרונים, כיון שלמעשה חזרו בהם ואין הלכה כן. ונכון ביותר. וא"ש דברי המאירי דלקמן.
ולא כמש"כ ביב"א חלק י (סו"ס לח בהערה), לענין היתר מכירה שהעיר מהרש"א אלפנדרי שהוא מפקיע את המצוה, והשיב לו מדברי הירושלמי שמותר להפקיע את המצוה. וכמש"כ ביב"א חלק יא חיו"ד סי' יט בעצמו בזה להחמיר.
זאת ועוד, בדרך אמונה בפרק ד מהלכות מעשר בביאור הלכה ה"א (ד"ה אבל אם), כתב משם המאירי בברכות לה. - צריך שתדע שאסור להערים ולהכניסו דרך גגות וקרפיפות כדי להפטר מן המעשר על הדרך שביארנו בהכנסה במוץ שלה אלא שמ"מ אם עשה כן לא נתחייב עדיין במעשר. משמע שמפרש דכיון דאמרי' בא וראה כו' משמע שיש בזה איסור. אמנם לסיכום כתב בדרך אמונה - אמנם נראה שאין כוונת המאירי לאיסור ממש שהרי כתב על הדרך שביארנו בהכנסה במוץ שלה והוא שם ל"א א' ושם כתב והאי דנקט בהמתו משום דלאדם אין דרך להערים בכך והלא גנאי הוא לו ומבואר שאין בזה איסור גמור אלא שהוא גנאי לעשות כן, עכ"ד. וסיום דבריו שאינו איסור ממש, יל"ע מדוע והלא מאי שנא מחלה שאסור ממש. וצ"ע.
ולדברי המאירי זכה לכוין בשו"ת רב פעלים ח"א (חיו"ד סימן ה), שכתב: הנה אין לדייק מכאן דאלו שהם מפקיעין המעשר לא עבדי איסורא, דלעולם לגנותן בא, ואה"נ עבדי איסורא בדבר זה שהם מפקיעין המעשר. או י"ל הכונה ע"פ מ"ש התוספות ז"ל, דהיינו דוקא אכילת עראי, אבל אכילת קבע אסור, ע"ש. ונמצא לפ"ז אין מפקיעין את המצוה אע"פ שמכניסין דרך גגות, דהם מוכרחים לעשר אח"כ, כדי לאכול אכילת קבע. ע"ש. ולא זכר מדברי הראשונים שדברו בזה בהדיא.
ובהשקפה ראשונה חשבתי לומר בזה שהביא בב"י מדברי הרשב"א בהלכות חלה שלו (שער ב), שכתב שהטעם שאסור לעשות עיסתו קבין קבין הוא משום שלא תשכח תורת חלה, ע"ש. משמע קצת שהוא טעם מיוחד בחלה, אבל בשאר מ"ע אדם יכול להפקיע את עצמו. אמנם יש לדחות, שכמו שכתבו האחרונים שכאן מיירי אפילו בחלה של חו"ל, וכל הפרשת חלה בחו"ל היא משום שלא תשכח תורת חלה ולכן קאמר לה, שלא רק בא"י אסור אלא גם בחו"ל, ודוק.
אמנם בדרך אמונה בהלכות בכורים כתב עוד: והנה במנחות ס"ז א' אמרי' דמירוח הגוי אינו פוטר מתו"מ מדרבנן משום בעלי כיסין, אבל גלגול הגוי פוטר מחלה משום דחלה בלא"ה אפשר דאפי לה פחות מה' רבעים ופוטרה מחלה. ופריך תרומה נמי אפשר דעביד לה כר' אושעיא דמערים על תבואתו ומכניסה במוץ שלה, א"נ דעייל לה דרך גגות ודרך קרפיפות. ומשני התם בפרהסיא זילא בי' מילתא הכא בצנעא לא זילא ליה מילתא.
ולפ"ז י"ל דלכן לא גזרו רבנן בתבואה להכניסה דרך גגות וכו' משום שהוא מילתא דלא שכיחא משום דזילא בי' מילתא, אבל גבי חלה דכל א' יכול לעשותו בביתו ושום אדם לא ידע מזה וקל לעשותו אם נימא דמותר יבא כל אחד לעשות כן ולכן אסרוהו חכמים[2].
ובאופן אחר כתב בהלכות מעשר פ"ד בבאה"ל, וז"ל: אך יל"ע למה בחלה יש איסור גמור לעשות עיסתו קבין כנ"ל וכאן אין איסור ואיך רבי ור"י בר"י רצו להפקיע ממעשר וכי חולקין על הדין שאסור לעשות עיסתו קבין שהיא משנה שלמה (ומש"כ מהר"ם חלאוה שכאן יכול להביאו אח"כ לידי חיוב גם בחלה יכול לצרפה אח"כ ולחייבה). וי"ל דשאני חלה כיון שאין דרך לעשות חלה עיסות קטנות כאלו ניכר שעשה בכוונה כדי להפקיע המצוה משא"כ כאן שאחר שהכניס הפירות אין ניכר שום דבר על הפירות. א"נ שאני חלה שדרך להפרישה מיד כשהיא נותנת את המים כדתנן ברפ"ג דחלה ול"ש בה תקלה משא"כ תרו"מ שמפרישין אח"כ וחייש שלא יבא לידי תקלה וכ"ת יפריש נמי המעשרות מיד וי"ל דמעשרות א"א להפריש באומד עד שיספור וימדוד וישקול ולכן חייש לתקלה שמא יאכלו עד אז ולכן לא אסרו להפקיע וצע"ק. עכ"ד. ומעניין שלא זוכר בהלכות בכורים שכבר דיבר בזה בהלכות מעשר. וזכה לכוין לדברי התוספות רי"ד שמשום תקלה היו פוטרין עצמם מתרומות ומעשרות.
♦
ב. להפקיע קודם חלות המצוה ולענין מילה
והנה העיר מו"ז ביב"א ח"י (חיו"ד סו"ס לח בהערה), מדברי המנחת חינוך (מצוה ב מילה), שלדעתו אם אדם מל את בנו תוך ח' ימים אין כח ביד ב"ד להוכיחו, כיון שלא חלה המצוה ויכול להפקיע עצמו ורק מענישים אותו בעידנא דריתחא, כמו בביעור חמץ אם לא השאיר חמץ לערב פסח לקיים בו מצוות תשביתו, ע"ש. והעירו בשולי המנחה משם פתי מנחה, שיש לחלק בזה, שבביעור חמץ לא חלה עליו מצות הבערה כיון שאין לו חמץ, משא"כ במילה מצווה על העתיד למולו ביום השמיני ויש לומר שנחשב מפקיע את המצוה, וי"ל. וזה מלבד המחלוקת הגדולה שיש אומרים שגם בחמץ צריך שיהיה חמץ בכדי לקיים את המצוה, וכן נראה לדינא וכמש"כ הרמ"א סי' תלד סעיף ג והרמב"ם ורוב הראשונים וכמש"כ בשולי המנחה (על מצוה יג). ובלבונת המנחה (מצוה ג אות ט), העיר ע"ד שדומה יותר לקרבן פסח שקודם זמנו עובר בעשה אם עשאו קודם פסח, כיון שהתורה קבעה זמן אכילתו בדוקא, וה"ה למילה.ובמנחת חינוך עם שולי המנחה הביאו עוד משם חמדת ישראל ח״ב קונטרס בית יהודה על המנ״ח. שהביאו ראיה למנחת חינוך מדברי שיטה להר"ן בשבת קלז. שאם נולד בין השמשות נימול לתשעה כי אם מל קודם זמנו לא קיים מצוה כלל, משמע שאין איסור בדבר, ע"ש. והוא דקדוק קל ביותר. כיון שמדובר על ספק חיוב באיזה יום הייתה אולי מחשבה שספיקא דאורייתא ויקדים ולא יעבור על וביום השמיני, ועל זה קאמר שלצד שהוא קודם זמנו אין כאן מצוה, ועוד י"ל.
♦
ג. לעניין נשיאת כפים
עוד הביא ביב"א חי"א (חיו"ד סי' יט אות ה), מדברי באה"ל בסימן קכח בתחילתו בדין של כהן שיוצא קודם רצה שהפקיע את עצמו ממצוה ופטור רק יש בזה משום ויראת מאלוקיך, ע"ש. הנה האריך שם ביב"א שמשמע מדברי הר"ן שיש חיוב אפילו שהוא עוצם עיניו, וגם לסומא שמרגיש שיש כאן זקן חייב לעמוד, הרי שאין ללמוד משם לשאר נידונים בזה. ועוד ציין בזה, ע"ש.והנה שם כתב דבר זה פעמיים וגם בבאה"ל לאחר מיכן משם החמד משה, ושם כתב לבאר את דברי הטור שכפל לשונו וכתב כל כהן שאין בו אחד מן הדברים המעכבים צריך לישא את כפיו ואם אינו נושא עובר בג' עשה. והי׳ נראה להסביר את כפל לשונו מדלא כתב כלשון המחבר כל כהן שאין בו וכו' אם אינו וכו', דבא להורות דאף דאם רוצה לצאת קודם קריאת כהנים ושוב לא יעבור בולא כלום, אפ״ה לא שפיר למיעבד הכי שיבטל מ׳׳ע בחנם, כעין ציצית שחובת מנא וענשינן בעידנא דריתחא, ע"ש. והנה מש"כ שהוא חובת מנא ולא גברא, אין כוונתו לידיעה הפשוטה להיפוך שהוא חובת גברא ולא חובת מנא, אלא כוונתו שאין חובה על האדם אלא אם הוא לובש את הבגד.
עוד יש לדון מעתה אחר ההסבר שלו, מה נעשה שהשו"ע לא כתב בנוסח הטור כן, הרי שלא סבר כן, וצ"ע.
והעיר ע"ד החמד משה בבאה"ל שיש כאן ויראת מאלקיך שבגמרא בקידושין לג יכול יעצים עיניו תלמוד לומר ויראת מאלוקיך. אמנם עיין ביב"א חלק יא חיו"ד סי' יט באריכות שאף שמשמע כן מפשטות דברי רש"י אבל הר"ן לא סובר כן אלא סובר שיש בזה חיוב אפילו עוצם עיניו. ולכן א"ש שלא הביא החמד משה מגמרא זו.
היוצא לנו שבאה"ל הבין שלהפקיע עצמו אסור מדין ויראת מאלקיך, ולמעשה יש לומר כהבנת הר"ן שאין ראיה משם.
והחילוק למשנ"ב מדין של ציצית שרק יש בו עונש של עידנא דריתחא, הוא כי כאן הוא בקום ועשה, משא"כ ציצית הוא שב ואל תעשה, ולפי זה הדמיון של ויראת שהוא גם בקום ועשה עוצם את העיניים בשביל להינצל מאיסור. ולמעשה מדברי הר"ן שאין ראיה משם כלל לנ"ד.
וע"ע בשו"ת מנחת יצחק חלק ח (סימן ב ד"ה אמנם שוב), שהב"ד המשנ"ב משם החמד משה שכהן שלא נושא כפיו ענשינן ליה אעשה בעידנא דריתחא. וכ"כ בשו"ת יביע אומר חלק ו (חאו"ח סימן כה אות ב) משם שו"ת מהר"ם שיק (חאו"ח סי' סא). וע' בשו"ת אבני נזר (חלק יו"ד סימן תנד ד"ה נה), ובשו"ת פנים מאירות חלק א סימן כו ד"ה וראיתי.
♦
ד. האם בדבר שעדיין לא התחייב בו אפשר להפקיע עצמו ממצוה והנפק"מ להיתר מכירה לפני השביעית
נשאר לנו לדון בזה עד היכן חיוב זה. והנה גם באופן שלא התחייב קודם לזה מצינו שיש בזה איסור להפקיע עצמו, כמו בדין חלה שעדיין לא גלגל ולא התחייב ונקרא מפקיע עצמו, וכן כל דברי הראשונים לענין הפקעת מעשר כתבו כה"ג אף לפני שהתחייב.אמור מעתה מש"כ ביב"א חלק י (סי' לח), בסופו שבהיתר מכירה בשישית [מה שלא קרה בשנים תשעה תשפב], שנעשית המכירה קודם שחלה שנת השביעית בזה אין איסור כמנחת חינוך, אין פשט הדברים כן. למרות שיש לחלק קצת בזה והוא שבחלה וכן אפילו במילה הוא מחוייב, משא"כ כאן עדיין לא התחייב, אבל כמש"כ במבוא של שבת הארץ של הראי"ה קוק, שכאן בשמיטה חמור יותר משאר מצוות כיון שיש כאן תקנה דרבנן. וכמו כן ראינו על ענין העירוב שאפילו שהתירו הצריכו שיהיה מקום אחד בלא עירוב בכדי שלא ישכח תורת עירוב, כמו כן כאן ולכן הצריך שישאיר קרקע אחת שלא מוכר אותה. ועוד שכל המכירה תהיה רק לאיסורי דרבנן ולא דאורייתא, ע"ש. [וכן דעת הרב יצחק אלחנן בבאר יצחק בתשובות הנוספות של מכון ירושלים שכותב לברון רוטשילד שלא רצו שיהיו במכירה מלאכות דאורייתא ומבקש ממנו שלא תהיה מכירה]. אמנם לשיטת התוספות רי"ד שהחבר גורם פטור ממעשרות בכדי שלא להתחייב, בשביל לא להכשיל אחרים, כך לענין היתר מכירה כיום, שכל ענינו הוא שלא להכשיל אחרים וכמש"כ ביב"א חלק י (חיו"ד ר"ס לז), יש מקום לומר שאפשר להפקיע מצוה בכה"ג. אמנם יש חילוק ששם מדובר בחבר שזה שלו, ומפחד להכשיל אחרים, וכאן ממה נפשך הבעלים שמוכרים שלא יעבדו, ואין כאן כשלון, והרבנות שמוכרת הוא בשביל שאחרים לא יעשו תקלה וזה לא תקלה שלהם, ויש כאן הפקעת מצוה, וע"כ להגיע לדברי התוספות בשבת ד: שאם יש נזק לרבים אומרים לאדם חטוא שיזכה חברך. אבל זה לא היתר כלפי עצמו, ע' במהרש"ם חלק א (סימן ז ד"ה ומ"ש רו"מ), וגם זו טענת מהר"י מינץ וחלק עליו בשו"ת בית יוסף (דיני כתובה סימן א), באריכות. ועוד, שיש חקלאים שאנחנו מכשילים אותם שאומרים לו שיש היתר מכירה, שבאמת יש כאן אצלו איסור של הפקעת מצוה. ודוק.
וראיתי שהראי"ה קוק במשפט כהן (סו"ס סא) מתאונן מאוד מאוד על הפקעת המצוה, ואין כאן ברירה אלא שיעשו ודאי באיסור וכמש"כ בתשובה הקודמת לו, ע"ש. וז"ל, אלא שלבי דוי שהננו מופקעים מקדושת המצוה החביבה, שאפילו אם לא יהי' לנו ממנה כ"א זכר וספק מצוה ג"כ אין שיעור לחבתה, והרי גם בס"ת אין אנו בקיאין בחסרות ויתרות, ומ"מ הננו ב"ה מקיימים מצות כתיבה משום דרחמנא אמר עביד מצוה וכמה דאפשר ניח"ל, וה"נ יש לנו להשתדל בכל כחנו כמה דאפשר, שימצאו מקיימים בפועל ובמילוי מצות שמיטת הארץ באה"ק, עכ"ד. וע"ע בר"ס סב. אך בסימן סג כתב על טענה זו, דזהו רק בודאי מצוה אבל לא במקום ספק בעיקר הדבר, שאע"פ שמעולם היו מחזיקין באיסורי שביעית גם אחר שנולד הספק, הי' מפני שהי' מעט המציאות קרקע של ישראל, ובכל מה שהי' בלתי אפשר להשמר חתרו להתיר, כמו שהתירו פירות של נכרים (ע' אבקת רוכל סי' כ"ב כ"ה), ואף על פי שמעקרי השמועות אין ההיתר כ"כ מחוור, ומ"מ צרפו להם לפי מצבם ג"כ את טעם הספק בעיקר המנין. עכ"ד. ועוד כתב שם שהיות ובדאורייתא לא עושים עבודות לכן אין כאן הפקעת מצוה לגמרי, ע"ש.
ובמש"כ שהוא ספק מצוה אף שנהגו וכו' הנה ידועים דברי הרמב"ן במלחמות ה' במסכת גיטין בפרק השולח, שהאריך לצדד שאין שמיטה בזה"ז, ומסיים שהמנהג פשוט בארץ ישראל שיש שמיטה בזה"ז. ע"ש. ולחלק ולומר שהיה מעט המציאות וכו' הוא דברים רחוקים מאוד. ועל החשש שדברנו שמכשילים את האחרים שחושבים שיש כאן היתר גמור, באמת כתב הראי"ה קוק במבוא לספרו שבת הארץ, בצורה חריפה ביותר שמי שמשתמש בהיתר המכירה בלא צורך הכרחי מיוחד, חרב נוקמת נקם ברית של השמיטה תנקום בו, והב"ד במעדני ארץ להגרש"ז אוירבאך במבוא לספרו.
♦
ה. לגבי לחייב עצמו בשב ואל תעשה כגון בטלית קטן
פש גבן לגבי טלית קטן אם יש חיוב ללבוש, שבזה יש קולא כיון שהוא בשב ואל תעשה ולא בקום ועשה. בגמרא במסכת מנחות (דף מא עמוד א) איתא דמלאכא אשכחיה לרב קטינא דמיכסי סדינא, אמר ליה: קטינא, קטינא, סדינא בקייטא וסרבלא בסיתוא, ציצית של תכלת מה תהא עליה? אמר ליה: ענשיתו אעשה? אמר ליה: בזמן דאיכא ריתחא ענשינן; אי אמרת בשלמא חובת גברא הוא, היינו דמחייב דלא קא רמי, אלא אי אמרת חובת טלית הוא, הא לא מיחייבא. אלא מאי? חובת גברא הוא, נהי דחייביה רחמנא כי מיכסי טלית דבת חיובא, כי מיכסי טלית דלאו בת חיובא היא מי חייביה רחמנא? אלא הכי קאמר ליה: טצדקי למיפטר נפשך מציצית. ע"כ. וכתב ברש"י, דמיכסי סדינא - דלא הוה ליה ציצית כדאמרינן לעיל משום כסות לילה. סרבלא - כגון אותן שלנו שהן עגולין ואין לה אלא שני כנפים [למטה] דפטורה מציצית. [סרבלא - מנט"ל בלע"ז]. הא לא מיחייבא - הן טלית דסדין ודסרבלא ומאי איכפת ליה. נהי דחייביה רחמנא - כי מיכסי טלית בת חיובא הראוי לציצית חייביה רחמנא לגברא לאהדורי בתר טלית דחיובא ולאכסויי בה מי [חייביה]. אלא הכי קאמר ליה טצדקי למיפטר עצמך מציצית - תבקש תחבולות לפטור עצמך מציצית, טצדקי תחבולות וחבירו בבבא קמא בפרק הכונס (דף נו) כל טצדקי דאית לה למיעבד עבדה. עכ"ל. משמע דוקא תחבולות אבל כגון בזמן הזה שאין לנו בגדים כאלו אין מה לחשוש לעידנא דרתיחא ולא יענישוהו.ובדברי התוספות יש בזה חילוקי דעות, שבמסכת מנחות שם כתבו בד"ה ענשיתו [אעשה, כי האי] [שאין אדם חייב] לקנות טלית המחוייב אם אין לו אבל עשה גמור אפילו בית דין שלמטה היו מכין אותו עד שתצא נפשו. עכ"ל. והנה מדברי התוספות משמע שהם סוברים שהא דענשינן אעשה הוא שיש לו ללכת ולקנות ציצית בכדי להתחייב, כעין טלית קטן דידן. אמנם במסכת ערכין (דף ב עמוד ב), ד"ה הכל חייבין בציצית, כתבו וז"ל אם יש להם טלית, ואם לא, יוכל לקנות טלית, (ו)אינן חייבין לא למ"ד חובת טלית ולא למ"ד חובת גברא (מנחות דף מא.) דליכא בינייהו אלא כלי קופסא, ואע"ג דא"ל מלאכא לרב קטינא סדינא בקייטא וסרבלא בסיתווא ציצית מה תהא עליה כלומר וכי אתה מבקש עלילות להפטר מציצית כדמפרש התם א"ל ענשיתו (עלה) [אעשה] א"ל בעידן ריתחא ענשינן היינו דווקא באותן הימים דכל הטליתות היו בת ארבע כנפות איכא עונש לאותו שמשנה אותו להיפטר אבל בזמן הזה שרוב הטליתות פטורין אין עונש למי שאינו קונה ארבע כנפות. עכ"ל. וכ"כ בתוספות ישנים במסכת שבת (דף לב עמוד ב), ד"ה בעון ציצית כו': דוקא בימיהם שהיו מלבושיהם כך בארבע כנפות היו נענשים מי שלא היה להם ציצית כדמוכח (מנחות מא.) גבי א"ל מלאכא לרב קטינא כו' אבל השתא שאין העולם רגילים במלבושים כאלו אין צריך לקנות אך טוב לקנות טלית ולברך עליו בכל יום כדאמר בסוף פרק קמא דסוטה (דף יד.) וכי לאכול מפריה היה רוצה משה אלא אמר משה מצוה שאוכל לקיים יתקיים על ידי, עכ"ל. והנה אפשר לפרש שהכוונה היא שבזמנם שהיו כל המלבושים בארבע כנפות א"כ אם הוא עושה לפטור את עצמו מזה הוא ע"י שמעגל את הכנפות, ועושה כל מיני עלילות להפטר ממנה, בזה נאמר שענשינן אעשה, משא"כ בזמן הזה שאין הבגדים כלל עם ארבע כנפות אין בו ענין דענשינן אעשה. אך יש לפרש שהכוונה היא שהיות והיום יש בפועל לכולם ב"ה טלית קטן, א"כ חשיב שכולם יש להם בגד עם ארבע כנפות, א"כ אף לדברי התוספות ענשינן בכה"ג על העשה. ובאמת אין המשמעות כן. ובפרט בתוספות במנחות שכתבו בהדיא שעושה בכדי להפטר. ודוק. ומצינו באמת בהגהות מיימוניות בסוף הלכות ציצית (אות ס), הביא משם ר"י שמה דענשינן אעשה הוא דוקא בימיהם שהיו רגילים במלבושים ארבע כנפות אף בלא מצוה, ולפיכך היו ראויין ליענש, אבל אין אנו רגילים בכך אא"כ ילבש אדם למצוה. עכ"ל. וילמד סתום על המפורש. ומשמע מדבריו שם שקאי אף לדברי הרמב"ם, ע"ש.
אמנם ראיתי בשו"ת ציץ אליעזר חלק ח' (סימן ד, אות ב), שהעלה בדעת הרמב"ם שי"ל שיודה שאם יש לו בבית חייב ללבוש את הטלית קטן, ומה שכותב הרמב"ם בסוף ה' ציצית (בפ"ג הי"א) בלשון, דאין ראוי לאדם חסיד שיפטור עצמו ממצוה זו, דמשמע שזהו רק ממדת חסידות, נלפענ"ד דכוונתו בזה הוא רק בנוגע לאי מחויב לקנות לו טלית שבזה הוא דמיירי ברישא דדבריו, ובזה הוא דס"ל, שאין אדם מחויב לעשות טצדקי לקנות לו טלית, ורק לאדם חסיד אין ראוי שיפטור ממצוה זו, אלא יש לו גם לחזר לקנות, אבל בהיכא שיש לו כבר בביתו טלית בזה גם הרמב"ם יסבור כי לא רק חסיד אלא גם כל אדם אין ראוי לו לפטור עצמו ממצוה זו ויש לו להתעטף בה כל היום, וס"ל להרמב"ם בזה כהתירוץ הא' של התוס' בפסחים ד' קי"ג ע"ב ד"ה ואין, דס"ל דהדרישה ללבוש ציצית הוא כשיש לו ואינו מניחן. דבתירוץ הב' ס"ל להתוס' שם דאפי' אין לו יש לו לחזר ולהביא עצמו לידי חיוב כיעו"ש. וראיה לכך בפירוש כוונת דברי הרמב"ם בכגון זה, שהרי בהי"ב שם פוסק בלשון: לעולם יהא אדם זהיר במצות ציצית שהרי הכתוב שקלה ותלה בה כל המצות כולן שנאמר וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ד' עכ"ל, הרי שהרמב"ם חזר וצוה על הזהירות בזה לחזר לקיים מצות ציצית לכל אדם, ולא דוקא לאדם חסיד, ויוצא כסותר עצמו לכאורה למ"ש לפני זה, ובע"כ כנ"ל, שלאדם חסיד חייב ביותר שצריך גם להשתדל לחזר אחר קיום המצוה בעשיית טצדקי בקניית טלית. עכ"ד. ויש לדחות בקל, ומהגהמ"י בהדיא לא משמע הכי, ואף שיש לו טלית בביתו לא מחוייב ללובשו.
ובבית יוסף ר"ס כד כתב, משם המרדכי (סי' תתקמה) בשם תוספות שנ"ץ, פירוש מי שיש לו טלית בת ארבע כנפות ומחזר [אחר] עלילות כדי להפטר מן המצוה נענש ודוקא בימיהם שהיו רגילים בטליתות בת ארבע כנפים אבל אנחנו אין דרכנו בבגדים [של] ארבע כנפים אפילו בעידן ריתחא לא מיענשי ומיהו מצוה מן המובחר היא כדאמרינן (סוטה יד.) לא נתאוה משה ליכנס לארץ משום פירותיה אלא כדי לקיים מצות התלויות בה ומתן שכרה מרובה כדאמרינן (מנחות מג:) ששקולה כנגד כל המצות עכ"ל. וכן כתוב בסמ"ג (עשין כו קט:): אמרינן בפרק התכלת (מד.) מי שאין לו ציצית [בבגדו] עובר בחמשה עשה ופירש רש"י חמשה. ועשו ונתנו וראיתם והיה גדילים: כלומר שהוא מפסיד חמשה עשה הללו ובפרק ערבי פסחים (קיג:) תנו רבנן שבעה כמנודין לשמים וחד מינייהו מי שאין לו ציצית בבגדו ובפרק שלשה שאכלו (ברכות מז:) קורא אותו עם הארץ ונראה לי דהיינו דוקא כשיש לו בגד של ארבע כנפות ואין בו ציצית. עכ"ל. משמע בהדיא דס"ל שאין ענשינן אעשה אם לא עושה מעשה בידים בכדי להפטר, ואפילו אם יש לו ואינו לובש. ודוחק לומר שרק לענין לקרותו ע"ה אמר שמיירי שלובש בגד של ארבע כנפות בלא ציצית. וע"ע ברא"ש בברכות (יח ע"א ד"ה צלייה) שכתב שדוקא בימות דורות הראשונים שהיו רגילים להתעטף בטלית בת ד' כנפות ראוי להענישן על כך כדאמרינן במנחות בעידן ריתחא ענשינן אבל עתה שאין רגילין לעשות מלבוש של ד' כנפות אפילו בעידן ריתחא לא ענשינן ומ"מ מצוה הוא שיקנה אדם טלית בת ד' כנפות ולברך עליה בכל יום כדי לקיים המצוה כדאמרינן בסוטה. וכ"כ בפסקיו (פרק ג' דמועד קטן סימן פ') וכ"כ בספר גן המלך (סימן עח), וז"ל: הא דא"ל מלאכא לרב קטינא דבעידן ריתחא ענשינן אעשה היינו כשמבקש תחבולות ליפטר מן המצוה אבל אם לבד אינו משתדל בה לקיימה לא מיענש כ"כ התוס' בריש מסכת ערכין גבי הכל חייבין בציצית ונדפס בסוף הגמ'. עכ"ל.
ובשטמ"ק בערכין ב: משם הרא"ש מיהו צריך להשתדל לקיים כל המצוות וכי משה רבינו היה תאב לאכול מפירות הארץ אלא מצות התלויות בארץ וכ"ש מצות ציצית שהיא שקולה כנגד כל המצות. עכ"ד.
ודע שהדבר תלוי עוד במחלוקת רש"י ותוספות שם האם הדבר תלוי בזה שהטלית חובת גברא ולא מנא, שלדעת רש"י אין הדבר תלוי בזה, אך תוספות ס"ל שמפני שהוא חובת גברא ולכן צריך האדם לחזר אחריה, משא"כ אם הוא חובת הבגד אין לו לחפש, כמו שאדם לא חייב לקנות קרקע בכדי להתחייב במצוות, וכמש"כ לבאר בשפת אמת שם. אבל לרש"י כתבו האחרונים שאפילו אם הוא חובת מנא היות והרגילות היתה ללבוש ט"ק לכן מענישים, ע"ש. וזה ההסבר בתוספות שהיות וכולם לובשים וקונים במיוחד ולכן יש בזה דין של עידנא דריתחא, ע"ש בילקוט ביאורים שכך כתבו לצדד.
אך מה נעשה ביום שידובר בנו שכתב בשערי תשובה שער ג שהחמיר בזה שיש חיוב לחמוד בלבבו יופי המצוה ושכרה ויליף מרב קטינא, וכה"ג כתב בספר חרדים בהקדמה שאדם יענש אם אין לו בית ולא קיים מצות מזוזה וכו', ע"ש.
וע"ע בשפת אמת בשבת קיח ע"ב שכתב שלא מצאנו שיהיה חייב לילך בטלית מצוייץ, ומהו שלא הלך ד"א בלא ציצית, וכתב שצ"ל שלא הלך בבגד עם ד' כנפות אם נפסק לו הציציות מן הטלית. ובמגדים חדשים שם הביא ממג"א סי' ח ס"ק א שאחר נט"י יתעטף מיד בציצית, ובפרמ"ג שם כתב כדי שלא ילך ד' אמות בלא ציצית, והבי"ד השל"ה ריש מסכת חולין בענין הציצית שכתב להקשות על מרן מדברי התוספות בפסחים שיש חיוב לאדם להביא עצמו לידי חיוב, ועי' שו"ת ארץ צבי פרומר (סי' א דף ג ע"א).
♦
ו. המחמירים אפילו בטלית קטן
אמנם מצינו בתוספות במסכת פסחים (דף קיג עמוד ב), ד"ה ואין לו בנים: נראה דוקא על ידי פשיעתו שאינו מתעסק בפרי' ורביה דומיא דאחריני ומי שאין לו תפילין בראשו ובזרועו וציצית בבגדו מיירי בשיש לו ואינו מניחן אי נמי אפי' אין לו יש לחזר ולהביא עצמו לידי חיוב כדאשכחן (סוטה דף יד.) במשה שהיה תאב ליכנס לארץ ישראל כדי לקיים מצות שבה. והא דאמרי' (שבת דף מט.) תפילין צריכין גוף נקי כאלישע היינו כדמפרש שלא יפיח בהן ולא יישן בהן ובשעת ק"ש כדי לקבל עליו מלכות שמים שלימה בקל יכול ליזהר. עכ"ל. אך יש לדחות ולומר שאינו רק מנודה לשמים, אבל לא שענשינן אעשה, ודוחק [וראיתי בשו"ת אגרות משה חאו"ח ח"ד (סו"ס ד), שתמה ע"ד התוספות בפסחים שכתבו גם על מי שאין לו תפילין בראשו ובזרועו דהוא דוקא ביש לו ואינו מניחן א"נ אפילו אין לו יש לחזר ולהביא עצמו לידי חיוב, הא תפילין הוא חיוב על האדם להניח תפילין וא"כ הוא מחוייב לקנות תפילין ואם אין לו מעות מחוייב להשיג בשאלה ובכל טצדקי שאפשר לו להשיג תפילין ולהניחם ואם לא השיג תפילין עובר על העשה והיא גם עשה חמורה ביותר שנחשבו פושעי ישראל בגופן דהוא קרקפתא דלא מנח תפילין כדאיתא בר"ה דף י"ז ע"א (אך לשיטת הרי"ף שהוא בלא הניח תפילין מעולם כתב הר"ן דה"ה לשאר מצות עיי"ש) ורק כשהיה אנוס פטור שאז לא שייך לחזר, והטעם שצריכין גוף נקי הוא טעם לפטור מלהניח כל היום אף שהוא חיוב גמור כדאיתא בתוס' שבת דף מ"ט ע"א ד"ה כאלישע עיי"ש וצע"ג. עכ"ד. ובס' כה בס"ד הארכתי שמצינו שלא היו מניחים בעבר תפילין הרבה אנשים. וע' בשו"ת הרי"ף בהקדמת המו"ל (בסימן שכא ד"ה גם הרדב"ז) שהב"ד הרדב"ז בחלק בלשונות הרמב"ם סימן רכ"ט כתב דמשום תפילין וציצית אינו נפסל לעדות היפך מה שכתב בשו"ת הרי"ף סי' ק"נ. (וע"ש בהערות), ונראה דעת הרדב"ז דבתפילין וציצית יכול לאשתמוטי נפשיה כדאי' בחולין ק"י, וע' תוסי"ש שבת ל"ב ותוס' פסחים קי"ג ד"ה ואין לו בנים ותוס' ערכין ב' ע"ב ד"ה הכל. ומה"ט כתב בשו"ת רבינו חיים אור זרוע סי' קצ"ה דאין כופין על מצות תפילין וע' תפארת יעקב על גיטין דס"א דדעתו ג"כ דאין כופין ע"ש. ומה שהבאתי מכמ"ק בהגהותי לכלבו שנדפסו מחדש וראה שו"ת חוט השני סימן י"ח דלא מצינו שלא יהא נפסל כלל אם אינו עושה ציצית או אינו מניח תפילין וע' נתיבות ח"מ סימן ל"ד דעתו דבביטול מ"ע לא נפסל לעדות וראה מנחת חינוך מצוה ו' אות ג' ובית יוסף חו"מ סי' כ"ט מחודש ה' וע' מנחת פתים ח"מ ס' ל"ד. עכ"ד. ואכמ"ל].ועיין בספר הרוקח (סי' שס"א), שכותב וז"ל: כל אדם שאין לו טלית בת ד' כנפות פטור אבל בעידן ריתחא ענשו עלה כדא' ליה מלאכא לקטינא הילכך צריך כל אדם לקנות טלית ולעשות ציצית עכ"ל. הרי שגם הרוקח מצריך לכל אדם ולא רק לאדם חסיד גם לחזר ולקנות טלית.
וכן יש לדייק מלשון הריטב"א בכתובות (מ.) והב"ד ג"כ בשיטה מקובצת וז"ל: ואם תאמר והא סדין בציצית דאי בעי פטר נפשיה בטלית של צמר או בטלית שאינה בת ציצית ואפ"ה דחי עשה את ל"ת של כלאים, וי"ל דהתם איתיה לעשה מיהא אלא שהוא פוטר עצמו בטלית שאינה בת ציצית וכי עביד הכי מיענש כדאמרינן התם במעשה דרב קטינא אבל הכא כי אמרה לא בעינא עקרתיה לעשה לגמרי דליתיה לעשה בעולם. ע"כ. משמע שאם לא לובש בגד המחוייב בו בציצית נענש. וי"ל.
וכן לכאורה יש לדייק מדברי שו"ת מהר"ח אור זרוע (סימן ח), שכתב וז"ל: אכן מורי רבינו מאיר זצוק"ל אמר לי שיש לברך על טליתות שאנו לובשים כעין חלוק, שפתוח מב' צדדין להתלבש בציצית. ותמהתי א"כ למה נהגו כל העולם להתעטף שאין כל העולם רגילין לצאת לשוק מעוטפי' ואף לא בביתם יתקנו סרבלים בד' כנפיים. ומלאכא דאמר לרב קטינא סרבלא בסיתוא ציצית מה תהא עליה, למה לא תיקן לסרבלו ד' כנפיים ויתחייב בציצית? עכ"ל. ואם הפירוש הוא שדוקא בידים יש בו איסור מה מקשה מהר"ח או"ז. שאין הוא בידים מה שלבש סרבלא שלא עשה כנפיו עגולים. אך י"ל שהכוונה היא במה שנמנע מללבוש בגדים כמו של כולם שמחוייבים בארבע כנפות, וזה חשיב בידים מה שעושה השתדלות לא ללבוש בגד הרגיל והפשוט שהוא חייב בציצית.
והנה כנראה שהוא הולך בדרך של אביו האו"ז שמחייב ללבוש בגד ד' כנפות, שכתב באו"ז הגדול (הלכות ברכת המוציא סו"ס קמ), שהתקשה אמאי מברך להתעטף הא אינו מחויב בזה, ותירץ דמדרבנן מחויב לכסות, אי נמי הואיל ונהגו כבר להתעטף שוב חייב, וכדין תפילת ערבית, ע"ש. ובתבואות שור (ס' א ס"ק נט) כתב דמכיון דבעידנא דריתחא נענש עליה שוב שייך לברך להתעטף אפי' להוציא את חבירו בברכה זו, ע"ש. וע' שו"ת גור אריה יהודה (חאו"ח ס' סז באמצע התשובה), שתירץ ג"כ כתבו"ש. וע' ברא"ש (פ"ק דכתובות אות יב) בברכת השחיטה, דאע"פ שאינו מחויב לאכול ולשחוט, מ"מ משום דאפקיה קרא בלשון ציווי וזבחת ואכלת מברכין, וי"ל דה"נ בציצית דכתיב ועשו להם ציצית וגו', אבל י"ל דהתם אינו מברך "לשחוט" משא"כ "להתעטף", עכת"ד. וע' בשו"ת חזו"ע חלק א (ר"ס לב, ע' תר).
אמנם מצאתי בספר העיטור בהלכות ציצית (דף עג עמוד א), וז"ל: כיון דמצי לקיים מצוה ולא מקיים איכא עונש ואי מקיים איכא שכר מצוה דהא קטינא לא אחייב ומלאכא לא מיענש וקאמר טצדקי למפטר כו' ש"מ דאי לא מקיים מיענש ולא קרינן הכא אינו מצווה ועושה. דכי אמרינן אינו מצווה ועושה היכי דע"כ מיפטר כר' יוסף. אבל היכא דאיהו מכוון למפטר נפשיה ולא עביד מיענש אי לא מהדר אטלית דבר חיובא ומצוה היא להתעטף בטלית דבר חיובא וליכא מידי בין חובת גברא לחובת טלית אלא היכא דאית ליה טליתות ד' או ה' ולמ"ד חובת טלית היא חייב למירמי בכולהו ציצת ואי חובת גברא בחד סגי אבל לית ליה טלית דבר חיובא אפי' למ"ד חובת טלית משום טצדקי חייב לאהדורי ואי לא מיענש. והכי מסתב' לן. והרב הקדוש רבינו כתב בשם החכם ר' יצחק בן מרן לוי מיהו אותן שלובשין טלית תחת המקטורן אין עושין מצות ציצת דאי ס"ד אית בה מצוה ליכסי ביה תותי סרבלא ובחלק עטיפה נפרש, ואיכא למידק ממלאכא דאם רמי ציצת בקייטא או בסתווא אע"ג דלא רמי כולה שתא או כולה יומא לא מיענש דלא מיענש אלא דלא רמי לא בסתווא ולא בקייטא וקא פטר נפשיה לגמרי. ודווקא היכא דמכסי טלית דלאו בר חיובא אבל מכסי טלית דבר חיובא ולא רמי חייב. עכ"ל. הרי שבתחילה כתב בדעת עצמו שחייב לקנות טלית שיהא בר חיוב הלא"ה הרי הוא בר עונשים. אבל סיים (וספק אם הוא משם רבו ר' יצחק, ויתכן שהוא ר"י הנ"ל בהגהות מיימוניות[3]), שאם בחלק מימי השנה הוא לובש טלית אין עליו את העונש, והוא חידוש.
וראיתי בס"ד בשו"ת שתי הלחם (סימן לט ד"ה ודע דיש), שכתב וז"ל ודע דיש חילוק בין עשה שמחוייב לחזר אחריו. לעשה שאינו מחוייב לחזור אחריו. דהיכא דמחוייב לחזר אחריו. הא ודאי יש לו עונש אי לא מחזר אחריו אבל עשה שאינו מחוייב ל"א. אי לא מחזר אחריו. לא מענשי ליה אלא בעידן ריתחא. והיינו דאיתא בגמרא אענשיתו אעשה בעידן ריתחא ענשינן עיין בה' הרי"ף הלכות ציצית (די"ב ע"א) שלטי הגבורי' סי' א' סוף לשון ריא"ז. ועיין מרדכי ד"ק ד"צ ע"א סי' תתקמ"ה דפרש בענין אחר עי"ש פ' התכלת. עכ"ל. וז"ל ריא"ז שם. והמחזר לפטור עצמו ממצות עשה מענישין אותו מן השמים בעת שיש ריתחא בעולם. עכ"ל. משמע שמחזר לפטור הלא"ה לא, ולא כמו שסתם בשתי הלחם.
ובשו"ת חוות יאיר (סימן קסו), כתב וז"ל: ובכה"ג א"ל רב קטינא למלאכא ענשיתו אעשה ג"כ הכוונה דאינו עשה בהחלט שהרי אם אין לו טלית בת ד' כנפות פטור רק שמצד הסברא ראוי לו להביא עצמו לידי חיוב ונהי בכה"ג בל"ת ודאי עונשין מיהא במ"ע בכה"ג לא. רק בעידן רתחא מש"כ בעשה דרמיא עלי' שאינו מניח תפילין ונוטל לולב פשיטא דמענישין מן השמים שהרי ב"ד מכין אותו לקיימן עד שתצא נפשו. עכ"ד. וע"ע בשו"ת חתם סופר (חיו"ד סימן קל ד"ה תו הקשה) שמ"מ מוכרח הוא להביא צווארו בעבודת ה' ואי לא עביד ענוש יענש אפי' מצות עשה כציצית בעידן ריתחא נענש אלא שאם מקיימה אתי שכרו ממילא מטוב ה' וחסדו עכ"ד. משמע שמחוייב ממש.
וראיתי בצי"א ח"ח (ס' ד) שכתב בדעת מרן שס"ל כתירוץ השני שבתוספות בפסחים, וחייב לקנות טלית בשביל שלא יחשב לו לאי קיום מצוה ולמדו מדברי הגר"א שציין לתירוץ זה שבתוספות. ע"ש. ובמחי"ר לא ראה מש"כ בב"י להיפוך מזה.
עוד הביא בצי"א מש"כ בעולת תמיד בסי' כ"ד סק"א שכתב על דברי השו"ע בזה, דהמחבר בכאן לא בא רק לאשמעינן דהמצות ציצית היא כשלובש בגד של ארבע כנפות שיטיל בו ציצית, אבל אין המצוה שיהא מחויב להדר אחד בגד של ארבע כנפות, ומ"מ אם לא מהדר לא קיים המצות עשה אע"פ שגם לא בטלה מ"מ לא קיים את המצוה עשה "ונענש בעידן ריתחא", וזהו שמסיק ונכון וכו' עיי"ש. וגם עליו יש להקשות מהב"י. ולא אמרינן בכדי שחזר בו ממש"כ בב"י. וכמש"כ הרב יח"ס בספרו ברכת יעקב ס' י. וצ"ע.
עוד הביא בצי"א שם שמצינו שכעו"ת העלה כן בספר הזכרונות למהר"ש אבוהב ז"ל בהלכות בגדים פ"ג, דכותב וז"ל: ומדברי מלאך ד' צבאות למדו ונהגו כל ישראל קדושים בכל מקומות מושבותיהם כאשר שמענו כן ראינו לחזור אחר מצוה זו של ציצית ולהיות לכל א' וא' טלית מיוחדת לפחות להתעטף בה בבתי כנסיות בשעת תפילה ולא עוד אלא שרוב ישראל מחבבים את המצוה ולובשין טלית קטן כל היום כדי לזכור מצות ד' בכל שעה ובכל רגע וכן ראוי לכל אחד לנהוג בעצמו כי השכר גדול ויראת העונש בשעת צרה שלא תבוא אינו קטן וההוצאה אין בה חסרון כיס כ"כ עכ"ל. ע"ש.
ומצאתי בס"ד בשו"ת מן השמים (סימן מא), שכתב וז"ל: ועוד שאלתי על מצות ציצית אם יש ממש בדברי המקילין ואומרים שאם אין אדם לובש כסות בת ד' כנפים אינו חייב בציצית דחובת גברא הוא כשילבשם, ואם אינו לובשן אין עליו חוב, או נאמר כל אדם חייב לקנות מלבוש בת ד' כנפים כדי שיתחייב בציצית. והשיבו: זו אינה צריכה לפנים, שהרי כתיב [במדבר ט"ו מ] למען תזכרו. והנח להם לישראל מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין. עכ"ל משמע בהדיא שיש בזה איסור, ומסתמא אף על זה ענשינן. ואף דקי"ל לא בשמים היא על שו"ת מן השמים, מ"מ ישבתי במקו"א את דברי החיד"א בזה שבמקום ישוב למנהג יש לצרפו, והכא פשוט המנהג עתה להחמיר בט"ק, ואין צריך רק ליסודו של שו"ת מן השמים וכמו שאומר בשו"ת מן השמים עצמו שהוא כתוב בתורה מפורש. ואינו צריך לפנים. אבל חשבתי עוד שבדבר הנוגע לדיני שמים אמרינן ביה בשמים היא, כגון הכא שדנים האם דנים בשמים על עשה כה"ג. ובו ברגע שיש לנו גילוי מיוחד משמים שיש בו חיוב, ע"כ בשמים היא. וי"ל אילו מרן היה רואהו בנ"ד הוה הדר ביה. ונכון הוא.
♦
ז. חידוש האגרות משה שיש חיוב ללבוש טלית מצמר שלכו"ע הוא דאורייתא
ומצאתי בס"ד בשו"ת אגרות משה שכתב בחאו"ח ח"ב (ס' א), להוכיח שלדעת מרן שחיוב טלית הוא רק בצמר ולא בשאר מיני בגדים אם ילבש שאר מיני בגדים שמקיים רק מצות ציצית מדרבנן אפ"ה חייב וענשינן ליה אעשה. שהרי נחלקו רש"י ותוספות בשבת כה: ובמנחות מ ועוד בסיפור על רב קטינא שלבש בגד של סדין שנפטר מציצית. והנה רש"י בתשובה כתב והב"ד התוספות בשבת (כה: ד"ה סדין) שרב קטינא לא עבר לגמרי על עשה שלא לבש ציצית אלא לבש ולא הניח רק לבן ובלא תכלת, ואפ"ה ע"ז אמר לו המלאך שעל זה ענשינן אעשה, שאף בשביל ציצית מן המובחר שסובר דבגד פשתן חייב בציצית ורק בתכלת אסרו שנמצא שבבגד זה קיים מצות הציצית דמאחר דאפקעו מחיוב תכלת הרי אין מעכב הלבן. אמנם ברש"י במנחות שהב"ד לעיל כתב בהדיא שמה מיירי בסדין של רב קטינא הוא שהוא נפטר לגמרי מציצית משום כסות לילה. וצ"ע. עכ"פ מדברי רש"י שכתב שמיירי שהיה לו לבן משמע שאף על הידור מצוה כה"ג חשיב למיענש עליה. אבל התוספות ס"ל שאין בגד פשתן חייב כלל בציצית לדינא. וע"כ רב קטינא לבש בגד פשתן שפטור מציצית, וע"כ קאמר ליה המלאך שענשינן אעשה היות ואין לו ציצית כלל. ולפ"ז אין ראיה שעל הידור מצוה אפ"ה מברכינן. ונחזה אנן שדעת הרי"ף בהדיא היא כדעת רש"י בתשובה, וכתב כן על רב קטינא בהדיא שמשום התכלת התחייב. וכ"כ בשו"ת בנימין זאב (סימן קצב ד"ה אמנם לי) מדעתו. וכן הרמב"ם סתם לן שבגד פשתים חייב בציצית. והרא"ש בתחילה חשב לפוטרו מציצית רק מאחר שלאחר מיכן בא לספרד וראה שכולם לובשים ציציות של פשתן ע"כ חזר בו לישב המנהג. וע' בארוכה בב"י סוף סימן ט מזה. ולדינא פסק מרן בשו"ע שם וז"ל י"א שאין לעשות טלית של פשתן, אע"פ שאין הלכה כן, ירא שמים יצא את כולם ועושה טלית של צמר רחלים שהוא חייב בציצית מן התורה בלי פקפוק. עכ"ל. הרי שדעת מרן מעיקר הדין כדעת הרי"ף והרמב"ם וא"כ יוצא שמה שרב קטינא הקפידו עליו, הוא על התכלת שאינו מעכב במצוה.ועל כן כתב באגרות משה שם, שאף שהוא אשכנזי ופוסק כדברי הרמ"א והרמ"א ס"ל שאף שאר מיני בגדים חייבים מהתורה בציצית, מ"מ מחמיר הוא על עצמו ללבוש בגד צמר לצאת ידי חובה מן המובחר לדעת מרן. אבל האשכנזים שפוסקים כהרמ"א שפוסק כרוב הראשונים שכל בגדים חייבין מדאו' יכול לילך בבגד של שאר מינים, ובאופן זה שאינו מצד החיוב אלא מצד הדור לקיים מצוה יש לסמוך על הרמ"א גם שלא להחמיר לילך דוקא בשל צמר כיון שקשה לו מצד החום אבל מ"מ בע"נ המחמיר תבא עליו ברכה. ע"ש. וכ"כ בקצרה בשו"ת אגרות משה חלק או"ח ח"ג (סימן א ד"ה וממילא כיון), ובחאו"ח ח"ה (ס' כ אות כה), כתב ואני בעצמי לובש מטעם זה בימי הקיץ החמים ביותר ט"ק מצמר, כדי שאקיים עשה דאורייתא. עכ"ד. והנה יש לומר בכמה אנפי בזה. והוא שכבר הבאנו שמפשטות הב"י הכא בס' כד משמע שאין חשש אא"כ עוקר בידים, הלא"ה לא ענשינן אעשה דכה"ג. ועוד שקי"ל בכללי הפוסקים, שאין ללמוד הלכה ממרן שלא דיבר ישירות על הענין, אף שבאמת יצא הכי לפי מה שפסק. ולפ"ז אין ראיה מנ"ד. עוד יש לומר שאין הדימוי לכאורה נכון, שאם לא לובש תכלת בכלל האם מה שלובש בגד דרבנן דמי ליה, והוי כמפטור על החיוב לגמרי. וזכורני למהר"י ענגיל חקירה על מצוות דרבנן כלפי דאורייתא אם חשיבי כאינו כלל. וצ"ע. ואכמ"ל.
אך בשו"ת אגרות משה עצמו בחלק יו"ד ח"ג (סימן נב, אות ב), כתב להביא מש"כ המג"א בריש סימן ט"ז מתשובת רמ"א שגם הגדולים היו הולכים בט"ק פחות מכשיעור, אך שבד"מ כתב שילמדו את העם שיברכו בבקר על טלית גדול ויפטרו את הקטן. ומלשון זה משמע שהוא סובר שאין זה ברכה לבטלה אם יברכו על טלית הפחות משיעור אלא שיותר טוב שיברכו על טלית הגדול ויפטרו בו את הקטן מלברך עליו בעצמו, וכמפורש בד"מ סימן ח' אות ג' בסופו שרוב המון העם מברכין על ארבע כנפות אף שהם קטנים ביותר, ובאות ה' כתב שמטעם זה הנהיגו לברך על טלית קטן על מצות ציצית כי חששו לדברי הפוסקים שאין יוצאין בטלית קטן כזה, ואם היו מברכין להתעטף היה משמע דעכשיו מקיימי כתקנה רק מברכין השי"ת שנתן לנו מצות ציצית, ואף שאין מקיימין אותה כתקנה, אבל הא לכאורה גם כשמברכין בלשון על נמי הוא ברכה לבטלה כשאינו מקיים המצוה וכשהוא ספק עושין המצוה כשאינו יכול לקיימה בודאי ואין מברכין. ונראה בטעמו שכיון שנהגו מאיזה טעם לילך כל היום בט"ק שהוא פחות מהשיעור יש חיוב מצד מנהג זה לעשות ציצית גם בבגד של ד' כנפות דפחות מכשיעור ועל מנהג הא נמי נהגינן לברך אבל שאין מקיימין בזה המצוה כתקנה שהוא מחיוב התורה. והטעם דהנהיגו לחייב לעשות ציצית גם כשהוא פחות מהשיעור נראה דכיון דמדין התורה וגם מדרבנן ליכא חיוב מצות ציצית אלא כשמתלבש לצורך לבישתו בבגד שיש לו ד' כנפות מצמר ופשתים שחייבה תורה ומשאר מינים מדרבנן, אבל כשמתלבש במינים שפטורין מציצית או בבגדים שאין להם ד' כנפות לא עבר על העשה, אבל מ"מ אמר מלאכא לר' קטינא במנחות דף מ"א דאיכא עונש על אדם שהולך רק בבגדים שפטורין מעשה ואינו מחייב עצמו בלבישת בגד לקיים מצות ציצית, שלכן כנראה היה זה דבר קשה על המון העם שעוסקין במלאכה או מצד העניות לעשות בגד גדול של ד' כנפות שיהא כשיעור הנהיגו לחייב גם בפחותים מכשיעור בציצית כדי להראות שרצונם בקיום מצות. אף שאני אמרתי דכיון דמטעם זה דאמר מלאכא לר' קטינא טצדקי למיפטר נפשך מציצית ונענשין בעידן ריתחא בשביל זה אשר מטעם זה אנו לובשין טלית קטן אף שאין דרך סתם הבגדים שלנו להיות בארבע כנפות, דלכן יש ללבוש דוקא בגד החייב בציצית וגם מדאורייתא שהוא מצמר, ואני בעצמי עושה זה למעשה שאני הולך אף בקיץ בטלית קטן מצמר שרק זה הוא לכו"ע כדאיתא בסימן ט' סעי' ו' והכי מסתבר, יש מקום לומר דהם סברי מצד זה להקל שסגי במה שמשתדלים לקיים מה שיכולים במצות ציצית דניכר שאי לאו מצד הקושי היו לובשין בגד גדול לקיים מצות ציצית כתקנה. עכ"ד. ונראה שחזר בו עתה ממה שרצה לומר שעל זה חיישינן בשמים, אלא היות ויש קושי בדבר אין לחוש לו כל כך אף שהוא חש לעצמו. וע"ע מש"כ בחאו"ח ח"ד (ס' ד), מ"מ כיון שנהגו כל ישראל ללבוש בגד החייב בציצית אסור לשום אדם לעבור על זה דלא גרע מכל מנהג אף שליכא בהו גם קיום מצוה שחייבין לקיים משום שמע בני וגו' ואל תטוש תורת אמך, וכ"ש מנהג זה שיש בה גם קיום מצוה.
♦
ח. לעניין סוכה לטייל ולהפקיע עצמו ממצוה
והנה בשו"ת מהרש"ם חלק א (סימן רט), כתב וז"ל ומה שנסתפק במי שאינו אוכל בחול המועד סוכות על ידי סיבה אם חייב לכנוס לישב בסוכה בלא אכילה ולברך ברכת לישב בסוכה. הנה כבר כתב הט"ז באו"ח סוף סימן תרל"ט דמי שמתענה חייב לברך על כל ישיבה וכניסה. ונודע מש"ס דמנחות (מ"א) ותוס' שם בעובדא דמלאכא ורב קטינא שגם במצוה שבידו להביא א"ע לידי חיוב ענשו בעידן ריתחא אם אינו מקיים. ובתוס' פסחים (קי"ג ב') ד"ה ואין לו הביאו ראיה מסוטה (י"ד) שיש לחזר ולהביא א"ע לידי חיוב ואם לאו מנודה לשמים. ועיין תוס' ישנים שבת (ל"ב ע"ב) בד"ה בעון ציצית וכו' ותוס' ערכין (ב' ע"ב) ותוס' הרא"ש לברכות (י"ח) בזה. ומצאתי במד"ר פ' צו פ"ט גדול שלום שכל המצות כתיב בהו כי תראה כי תפגע כי יקרא אם באה מצוה לידך אתה זקוק לעשותה ואם לאו אי אתה זקוק לעשותה ברם הכא בקש שלום ורדפהו בקש למקומך ורדפהו למק"א עכ"ל. ומבואר דבשאר מצות ליכא חיוב בזה. עכ"ד. אמנם בשו"ת מנחת יצחק חלק ב' (סימן עה), כתב ע"ד שגיסו הרב הגאון מוה"ר דוד צימעטבוים הי"ד אבד"ק קריניצא ציין על גליון המהרש"ם הנ"ל, לדברי הש"ס (ברכות י"ג ע"ב, ט"ס וצ"ל נג ע"ב), דאיתא שם אין מחזירין על האור כדרך שמחזירין על כל המצות יעיי"ש, ומוכח דצריך להדר אחר המצות, ופלא על האחרונים שלא הביאו מכאן שמפורש להדיא כן עכ"ל, וע"ע מש"כ לקמן מזה.וכה"ג ראיתי בשו"ת יחוה דעת חלק ג (סימן מז), שלא התירו חכמים להפקיע עצמו מחיוב מצות סוכה אלא כשיוצא לסחורה, שיש בזה קצת צורך מצוה, כמבואר בשו"ת תרומת הדשן (סימן ה'), וכן כתב הרמ"א בהגה חאו"ח (סוף סימן רמ"ח). וראה עוד במגן אברהם (סימן תקל"א סק"ז), ובאחרונים שם. אבל כשיוצא לטיול בעלמא, לא התירו להפקיע עצמו מהמצוה. וכמו שאמרו במנחות (דף מא ע"א) שהוכיח המלאך את רב קטינא על שהיה עושה טצדקי להפקיע עצמו ממצות ציצית, ואמר דבעידן ריתחא ענשינן אעשה. וכתבו התוספות, שזהו אפילו בכגון מצות ציצית שאין אדם מחוייב ללבוש טלית בת ארבעה כנפות כדי שיתחייב בציצית. וכן כתב באמת הגאון רבי משה פיינשטיין בשו"ת אגרות משה (חלק אורח חיים ח"ג סימן צ"ג), שיש לאסור הטיול בחול המועד סוכות מטעם זה, שמפקיע עצמו ממצות סוכה. והוסיף עוד, שלא פטרו חז"ל הולכי דרכים מסוכה, אלא כשיוצאים למסחר שהוא צורך ממש, אבל לטיול שאין בו צורך אלא לתענוג בעלמא, אין להתיר, ע"ש. ויל"ע לפ"ז אם מחמת שהוא הולך לטיול הוא לא יאכל לחם ועוגות המחוייבים בסוכה, אם כן הוא מפקיע את עצמו בידים בשביל הטיול א"כ הוי מפקיע עצמו בידים מן המצוה. והוי איסור לכו"ע כבציצית שמעגל את הכנף. וי"ל. ולפ"ז אם הולך לבית מדרש ללמוד ואין שם סוכה ומחמת כן לא אוכל ג"כ יעבור על איסור אך י"ל דשאני סוכה שהוא תשבו כעין תדורו, וקיל. ול"נ, וע' היטב באגרות משה שם. ואף למאי דסב"ל למהרש"ם במסקנא שאין חיוב להכנס ולצאת בסוכה בכדי להתחייב במצוה. אבל הכא חמיר.
ובמשנ"ב דרשו (סי' תרמ הערה 41), שדעת הגרשז"א כהרב אגר"מ והראיה ממג"א ס"ק ד משם מהרי"ל שאסור להקיז דם או לשתות משקה משלשל למי שמצטער בכך שהוא גורם לעצמו את הפטור. וה"ה בנ"ד, ויש לעיין ליישב ראיה חזקה זו. אמנם דעת הגרי"ש אלישיב (בזמן שמחתנו פ"ב ס"ק ב אות ד), שמותר מן הדין לצאת לטיול וכן הוא בספרו הערות לסוכה (כו) ורק יש להמנע אם אין צורך, כמש"כ בקובץ תשובות ח"ב (סי' לז). וכעין דברי הגרי"ש אלישיב כתב באור לציון, וכתב שהיות והוא נחשב להולכי דרכים פטור, אף שמתחייב בעידנא דריתחא. ע"ש.
ומכמה סיבות הוסיף עוד על פי התוספות בערכין ב: שרק אם עושה תחבולות להפטר מציצית נאמר זה, ומש"כ הר"א אזולאי על הלבוש אות ו שלא הותר ללכת לדרך אלא למי שרגיל בכך כל השנה, הכוונה ביוצא לעסקיו שאם במשך השנה לא יוצא לא, אבל לא לטיול, ועוד שהיות והוא לא לזמן ממושך אלא אקראי ללכת לטיול, וברבינו מנוח בפ"ו הלכה ד כתב שמותר לצאת לדרך אך אין ראוי ללכת כי אם לדבר מצוה. ע"ש.
דעת הגר"נ קרליץ שמותר לכתחילה להירדם באוטובוס כיון שהוא לא נמצא במקום של קבע, שקשור לביתו.
♦
ט. הסיכום בגדר של ענשינן אעשה
היוצא מכל זה שלעקור בקום ועשה יש בו איסור, אבל בשב ואל תעשה כמו בציצית, יש חסרון להרבה ראשונים כי הוא חובת גברא, אבל בחובת מנא וכן לקנות קרקע וכו' בזה אין חיוב לקנות, וגם בזה החמירו בשע"ת וספר חרדים.ולכן התפלאתי מאוד על דברי הדרך אמונה בהלכות מעשר, שסיים: ויותר נראה שאין בזה מחלוקת הראשונים ואין כאן איסור ממש אלא האיסור הוא מ"ש במנחות מ"א א' בעידן ריתחא ענשינן אעשה על מה שלא הכניס עצמו לחיוב וזה קורין מקצת הראשונים איסור, עכ"ד הדרך אמונה. ולכל הנזכר לעיל נראה שבאמת יש בזה איסור, ורוב ככל הראשונים הביא את דבריהם, ובכל זאת נוטה לומר שאין כאן אלא רק עידן דריתחא, וכעין זה הוא במנחת חינוך שיש בזה רק עידן דריתחא, וזה עצמו של עידן דריתחא הוא גם איסור, ולחלק ולומר שהוא לא איסור גם הוא חידוש בפ"ע. וצ"ע.
י. לעניין זרוע לחיים וקיבה וקרבן פסח
והנה דן בשו"ת רב פעלים (חלק א חיו"ד סי' ה) בדין שתי בהמות שבשותפות עם הנכרי, וכתב שיש חיוב להביא עצמו לחיוב מצוה ולכן חייב להפריד את השותפות בכדי להתחייב בזרוע לחיים וקיבה כדין עושה עיסתו קבין וכו', וצידד שיתכן שתהיה טריפה, ואפ"ה יש לחייב והראיה מהלכות יו"ט וכו', עוד הביא שבכנה"ג הביא משם דמשק אליעזר שבהמת שותפות עם נכרי פטור, ואין לו את הספר, ע"ש. וכיום יש את הספר דמשק אליעזר, והוא חבירו של הב"ח, ובחולין (דף קלו עמוד ב אות נא בנד"מ) שם כתב לפטור בשותפות נכרי אפילו בב' בהמות, ושייך בזה אין ברירה דמתנות של בהמה אחת גדולה מחברתה ומאן פלג לך, ע"ש.והשיג עליו בהערות של יב"א חלק י (סי' נח), מנידון של קרבן פסח האם יש חיוב לקרבן פסח למי שרחוק שהוא מחלוקת גדולה, וע' ביב"א חלק יא שם שיש מקום לומר שאין חיוב, וכמש"כ בתשובות ר' חיים אבולעפייא, ואין ראיה משם. ודוק. והנה לכאורה נידון של ר"פ הוא כנידון של ציצית שי"א שאין כאן חיוב וי"א שיש רק עונש וי"א שיש חיוב, כיון שהוא בשב ואל תעשה קיל, וכמו כן לענין הבהמה הוא בשב ואל תעשה. ומה שקנו יחד בהמות לא נחשב לכאורה קום ועשה כיון שלא כיון לעשות בשביל להפקיע את עצמו ממצוה. וחידוש הוא של הר"פ להחמיר בזה כל כך.
והנה ראיתי בשו"ת עין יצחק חלק ב (חאה"ע סימן סב אות נא), שכתב הנה עיקר הדין דאמרו דקסבר אסור לבטל מצות יבום ודלמא אדמייבם חד מיית אידך וקמבטל מצות יבום וכן אמרו ביבמות (דף י"ז ע"ב) דרב ס"ל אסור לבטל מצות יבום. דעיקר דבר זה הוא רק מדרבנן ובפרט היכא דהביטול מצוה דיבום הוא ע"י גרם דאלו בשארי מצות מצינו להיפך כמו בהא דגיטין (דף פ"א) דורות האחרונים מכניסין פירותיהן דרך גגות כדי לפוטרן ממעשר כו' ולא אמרו בזה לשון איסור אדרבה הא אמרו בפסחים (דף ט') מערים על תבואתו ומכניסה כו' כדי שתהא פטורה מן המעשר וכן הוא ביו"ד סי' של"א סעיף פ"ד מותר להערים על התבואה וכו' ופטורה מן המעשר. הרי אף דמפקיע ממצות עשה מ"מ לא אסרו חז"ל זה. וכיוצא בזה בתוס' ישנים בשבת (דף ל"ב ע"ב) ד"ה בעון ציצית כו' אך טוב לקנות כו' ע"ש. וכיוצא בזה הוא בכמה דוכתי בש"ס והטעם הוא דעיקר האיסור הוא מדרבנן ואין מדמין בגזירת חז"ל זה לזה. הרי שס"ל שאין איסור כלל במעשר. ונשמט ממנו כל דברי הראשונים הנ"ל. מלבד שאין ההבנה בדברי התוספות ישנים בשבת ברורה וכנ"ל. וע"ע בשו"ת עמק יהושע חלק ב' (סוף דרוש ט). וע"ע מש"כ בשו"ת לב דוד (סימן ב וסימן ג באריכות), על חיוב עצמו בטלית. ויל"ע בשו"ת שאלת יעקב (סימן ט"ו), ובשו"ת אבן שתיה (סימן א'). ודו"ק.
♦
יא. מאי שנא מדין כיסוי דם
ולסיום אחרון חביב יש לציין בזה מש"כ בשו"ת עדות ביהוסף (חיו"ד ס' ה), בארוכה ע"ז. והב"ד השו"ע ביו"ד ס' כח שמי שאין לו במה לכסות לא ישחוט והוא מדברי הרשב"א. והוא דאף שקודם השחיטה עדיין אין מ"ע דכיסוי מ"מ אסור לשחוט ולגרום לאונס שיבוטל על ידו המ"ע. והאריך שהכוונה שאסור ואפשר לומר אף מן התורה. אך זה יש להעיר על אחת מראיותיו (בענף ז), שכתב להוכיח מסוגיין בשבת כג שנר חנוכה קודם לקידוש היום (פי' משום פרסומי ניסא. ותיפו"ל משום דין קדימה וכמו שכתב מאו"י הנ"ל). והלא זמן של נר חנוכה הוא קודם לנר שבת וקידוש היום, וא"כ יקנה נר חנוכה ואח"כ כשלא יהיה לו נ"ש וק"ה יהיה פטור ממנו מטעם אנוס, וע"כ דאסור לגרום ביטול מצוה. ונפלאים ממני דברי הגאון רע"א בספרו שם שכתב גבי תפילין וסוכה איזה קודם דלא איכפת לן במצוה שכעת אינה זמנה וע"ש. ומכאן אינו משמע כן. עכ"ד. ואולי שאני שבת שנפסק כבית שמאי שצריך להכין לשבת מחד שבית לשבתיך, ויש מצות תוספת מחול על הקדש בשיר של יום לשיטת הרמב"ן והאר"י, ועל כן גם מיום ראשון נחשב שחל לגבי שבת. וע' בשלחן שלמה (ס' רמח אות יא השני), שכתב שאין לחשוש בשב ואל תעשה לאונס שיהיה לאחר מיכן, משא"כ בקום ועשה. וע"כ בשחיטה הוי קום ועשה, וע"ע בזה בשו"ת בית אפרים (חיו"ד ס' נד).וע"ע במשמרת חיים שיינברג חלק א (הלכות ציצית ס' יז), שכתב ליישב את קושיית גליון מהרש"א ביו"ד ס' כח סעיף כא על הא דנפסק שם שמי שאין לו עפר לכסות לא ישחוט, וקשה מהא שכתב המרדכי שמותר ללבוש בגד של ארבע כנפות בשבת בלי ציצית דאין איסור ללבוש בגד בלי ציצית אלא דכיון שלבשו הוא חייב להטיל בו ציצית וכיון דבשבת אסור להטיל ציצית ממילא הוא פטור מטעם אונס רחמנא פטריה וא"כ באין לו עפר לכיסוי הדם ג"כ נימא הכי. ויישב דגבי ציצית אין הלבישה פוטרת את הציצית אלא דהלבישה גורמת שחשוב כסותך אשר תכסה בה וכיון דחשוב כסות ממילא מתחייבת בציצית. נמצא בכשהוא לובש בגד בלי ציצית אינו עושה מעשה המחייבת אותו בציצית וגורם למצב של אונס הוא רק גורם שיהיה כסות וממילא נגרם מצב של אונס, וע"ז כתב המרדכי שמותר (ולט"ז הוא אפילו מדרבנן ולמג"א הוא רק מה"ת). אבל גבי שחיטה, השחיטה עצמה מחייבת כיסוי הדם וממילא כששוחט הוא עושה בידים מצב של אונס לגבי הכיסוי אסור אפילו לדעת המרדכי הנ"ל, עכ"ד. וכה"ג כתב לחלק בשבת (ס' ו), על דברי הרז"ה שס"ל שמותר לנסוע בספינה ג' ימים קודם לשבת אף שיסתכן בודאי בדרך, ולצורך מצוה מותר אף שאינו שלשה ימים קודם לשבת ובתנאי שיפסוק, ופסקו מרן בס' רמח ס"ד. והלא הרז"ה גופיה ס"ל שאין למול את התינוק בשבת אם אישתפוך חמימי. ולחלק יצא שבספינה אינו גורם בידים את המצב של חילול שבת אלא הוא גורם שהוא עכשיו בספינה ומה שנמצא בספינה גורם למצב של חילול שבת ולכן כיון שלא עשה את החילול שבת בידים, לצורך מצוה שרי. משא"כ גבי מילה, דהוא עשה בידים את המצב של חלול שבת שהמילה עושה התינוק למסוכן ואז נצטרך לחלל עליו את השבת, סובר הרז"ה דאפילו לצורך מצוה אסור, ע"ש. אך דבריו תמוהים, מה יענה על הא שבציצית נאמר טצדקי למיפטר נפשך, ואפילו אם נפרש שהוא מעגל את הכנף וכדומה מ"מ הרי הוא קודם הלבישה ולדבריו אין לחוש לזה. וי"ל שאה"נ שיש שתי דרגות - אחת שאסור כגון בשחיטה, ואחת שענשינן ליה רק בעידנא דריתחא, ויל"ע. אך עדיין קשה, הלא ל"ת חמיר מעשה לעניין שלא יביא עצמו לידי פטור ומדוע מותר להביא עצמו לידי פטור, ואם בציצית ענשינן אעשה בעידנא דריתחא כ"ש בכה"ג, ובפרט כשיוצא לים בספינה שהוא שעת הסכנה וכו', וכמו שהקשה כה"ג בצ"צ הנזכר לקמן נספח א.
אמנם בענין הרז"ה לא ראה המשמרת חיים את דברי החת"ס ח"ו (ס' צז), שכתב שמחלוקת הרז"ה והרמב"ן באישתפוך חמימי היא באמת נפק"מ בענין נסיעה לדבר מצוה בערב שבת, וע' בשו"ת ציץ אליעזר חי"ב (ס' מג, אות ז). אבל בלא"ה לא קשיא מידי, והחילוק הוא פשוט שבערב שבת שמותר לנסוע הוא רק בפוסק עימו לשבות ואינו שובת ובבאה"ל שם כתב שהוא לעיכובא, אבל לא משמע כן מהאחרונים ועמש"כ בס"ד שם, אבל עכ"פ כתב בשו"ת מנחת יצחק ח"ב (ס' קו), שהדין של פוסק הוא שיפסוק ולא שיהיה פיקוח נפש ודאי, ותהיה מראש ידיעה שיחללו שבת שהוא לא מועיל, ולא חשיב פוסק, והוא אף לפוסקים שס"ל שפוסק עמו הוא לא לעיכובא, ע"ש. וא"כ א"ש. אך האמת שיש לפקפק בדבריו, שהרי למ"ד שאין מעכבת הפסיקה י"ל שפירושו הוא שאין כלל ענין שישבות אלא הוא כעין תקנה לזכירת השבת, שהרי מה לי אם מחמת פשיעותו איננו מוכן לשבות לבין אם במציאות א"א לשבות, וצ"ע הגדר בזה, ולא יצא הדבר מידי ספק. אבל אף אי נימא לא כמנח"י ושרי לפסוק אף שיודע בבירור שיהיה שם חילול שבת (וכ"כ משמרת חיים שם, אף שאין המראי מקומות מדוייקים ואינו ענין לזה, כי הרדב"ז והריב"ל שמחמירים לא כמרן לצאת ג' ימים קודם לשבת אף לצורך מצוה, יאסרו בערב שבת מכ"ש). מ"מ יש דין של פסיקה, משא"כ הכא. וכה"ג כתבו הרבה אחרונים שהב"ד בברכ"י ס' רמח ברישיה לחלק, ששאני דין של מצוה שהוא רק כשפוסק, וע"כ אין למול מיום חמישי מילה שאינה בזמנה כיון שאין בזה דין פסיקה, וכן העלה לדינא ע"פ תירוץ זה ביב"א ח"ה (חיו"ד ס' כג), ועמש"כ בכל זה בס' רמח. אבל לפ"ז גם לא קשה כלל שהכא הוי בשבת והכא הוי ג' ימים מקודם לשבת שיותר קיל, וכמש"כ הרז"ה בהדיא, שאינו חשוב קודם השבת ומה דמיון יש למילה בשבת עצמה.
עוד כתב בעדות ביהוסף שם בענף יא שאפשר להביא א"ע לאונס שעי"כ יפטר מן המצוה. ולא כמש"כ רע"א בתשובותיו ס' רכא ע"ש.
♦
יב. לעניין נר חנוכה
והנה במשנ"ב דרשו (בסוה"ס במילואים), הביאו שלדעת הגרי"ש אלישיב אם בפועל הגיע זמן ההדלקה, כגון שצריך לטוס לחו"ל רק בשעה 5 ויפטר מהמצוה כל הלילה, היות וחלה המצוה, עליו להוציא ממון רב בכדי להתחייב, או לדחות את הכרטיס או לשכור דירה בלוד, משא"כ לגרשז"א. ומחלוקתם היא האם מה שהחיוב הוא רק על הבית, והיות והוא לא בבית בזמן ההדלקה לא נחשב לבר חיוב, או שהחיוב הוא על הגברא, רק אין אפשרות להדליק אלא בבית, וכ"ד הגריש"א. ומודה שאם הטיסה הוא בשעה ארבע וחצי, שלא חל חיוב עדיין, אין צריך לכל זה. ע"ש.ובמשנת איש (סי' פז), הביאו שהביא הגר"ח קנייבסקי שבהדיא ברמב"ם בהלכות ברכות פרק יא הלכה ג שדין של מזוזה שונה מחנוכה ומשמע שהיא חובה ולא כמזוזה שאינה חובה, הרי שיש חיוב שיהיה בית ודן שם בדעת התוספות בסוכה מו. ד"ה הרואה, ע"ש. וכן הוא בחשוקי חמד (ר"ה יח:), ובגם אני אודך הביא מהרב גבאי ששאל את הגר"ח קנייבסקי זצ"ל, והלא ברמב"ם בהלכות חנוכה שצריך בית בשביל להתחייב בנר חנוכה, וענה שהחיוב שיהיה לו בית. ע"ש. ומצאתי בס"ד ברשימות שעורים (רי"ד סולובייצ'יק, מסכת סוכה דף מו עמוד א), שכתב, כה"ג שחנוכה יש חיוב על האדם ואם אין בית אין לו אפשרות להדליק, ובזה יישב תמיהת התוספות שם, אך לתירוצא קמא אין חילוק זה ומדמה למזוזה, משמע שאין חובה רק כשיש בית, ע"ש. והרגיש מזה בחשוקי חמד שם, אבל גם לדבריו אין חיוב להתחייב. ויל"ע במקראי קדש פרנק סי' יח.
ולהנ"ל היות ויש כאן קום ועשה שפוטר את עצמו הדבר אסור כמו בגלגול חלה, ולא דמי לציצית שהוא בשב ואל תעשה, וא"ש דברי הגרי"ש אלישיב בזה.
וראיתי שכן פשוט להרב ברכת יצחק ברכה, בקובץ פנימי שיצא בפרשת וישלח תשפג שנשאל אדם שיש לו אפשרות לקנות שתי דירות, או קומת גג שיש שם מצוות מעקה, או קומה ראשונה עם חצר שיש שם מצוה של הדלקה בפתח עם ההידורים המיוחדים, והשיב שיקנה בית של קומה ראשונה כיון שנר חנוכה הוא חיוב על הגברא לקיים, משא"כ מעקה אינו חיוב אלא רק אם יש גג, ולכן עדיף לקנות קומה ראשונה, עכ"ד. ולדברי הגרי"ש אלישיב א"ש. ויתכן שאף להגרשז"א הנה היות ובפועל מתחייב בנר חנוכה בדירה עדיף שיהיה בפתח. ויודה לזה ג"כ. ודוק.
ואחר הראיה לשיטת הגרי"ש אלישיב, נראה שמודה ובא שלפני השקיעה יכול לטוס, ולכל הדברות והאמירות דלעיל, הנה ראינו בדין סוכה שיש שהחמירו בזה שמפקיע עצמו מהמצוה, וגם המתירים הוא רק מפני שכתוב תשבו כעין תדורו. אך זה בטיול בעלמא, משא"כ כשהוא נצרך לכו"ע אין בזה דין מפקיע. וכמו כן בנר חנוכה, והיות והוא קודם שהגיע זמן המצוה קל יותר, אבל לא לצורך טיול בעלמא, שבזה הוא מפקיע עצמו מן המצוה. וכן יש חשש זו בבתי מלון, שההדלקה שם להרבה פוסקים לא נחשבת בחדר אוכל וכו'.
והנה יש שכתבו לדון שנ"ד דמי למי שלא יוכל לצום גם צום גדליה וגם צום כיפור, אך אין הנידון דומה לשם, וכמש"כ בשדי חמד ובתפלה למשה חלק ד (סי' מט).
♦
סיכום
היוצא מכל זה שיש איסור גמור להפקיע עצמו ממצוה, ולא רק שיענש על זה, ואפילו במצות ציצית שהיא בשב ואל תעשה דעת רוב ככל הראשונים שיש בזה עברה ענשינן אעשה אף על מי שלא מקיים לא מחמת שרוצה להפטר. ולפי זה יוצא שיש ללבוש ט"ק במשך כל היום. וע' מש"כ רבי אברהם אבן עזרא (סוף פרשת שלח): והנה מצוה על כל מי שיש לו בגד בארבע כנפות שיתכסה בו ביום תמיד, ולא יסירנו מעליו, שיזכור מצות ה'. והמתפללים בטלית בשעת התפלה, יעשו כן בעבור שיקראו בקריאת שמע והיה לכם לציצית וכו', אבל לפי דעתי יותר הוא חייב להתעטף בציצית בשאר שעות היום משעת התפלה, למען יזכור ולא יעשה עבירה בכל שעה, כי בשעת התפלה לא יעשה עבירה. ובצי"א שם כתב שמצא אסמכתא לדברי האבן עזרא בדברי הזוהר עה"פ שם מובא בשל"ה ח"א ריש מסכת חולין בענין הציצית, ומדייק שם בפירושו דעיקר העונש הוא על הבלתי זהיר בטלית קטן אשר הוא לבוש בכל עת ולא בשעת התפלה לחוד, וזהו בכל עת יהיו בגדיך לבנים, וטעם הדבר ההוא לקיים תמיד וראיתם אותו וזכרתם וגו' עיי"ש, ובהגה"ה מ"ש מפ' כל כתבי. הרי כדברי האבן עזרא דיותר מדקדקים בשמים על לבישת הט"ק שלובשים אותו כל היום מעל העיטוף בשעת התפלה. עכ"ד. ובארצות החיים (סי' כה ארץ יהודה ס"ק ב), כתב ע"ד האבן עזרא ודבריו צ"ע. אך מהב"י בס' כד לא משמע הכי. אך כנ"ל דאיהו ס"ל שאין מענישין על עשה רק בפוטר א"ע בכוונה וכנ"ל. אבל לדידן שלא קי"ל הכי וכנ"ל. א"כ י"ל באמת שכל היום חמיר.♦
נספח א
והנה נראה לענ"ד שהיכא שיש הכרח וקושי ללבוש טלית של צמר, מותר לא ללובשו, והוא ע"פ מה שכתב בשו"ת צ"צ (חיו"ד ס' צב, אות א) שכל מה שהתיר הרז"ה והריב"ש (בס' יז יח קא), כתב בדעת הרז"ה ע"פ דבריו, ופסקו מרן בס' רמח ס"ד, שמותר לחלל שבת בנסיעה שיוצא בה ג' ימים לפני השבת, הוא רק כשמחללים שבת בהכרח לכך, וא"כ הוי חילול בהיתר ע"כ אף שמכניס עצמו בידים למדה זו שפורש למדברות כו' שרי. אבל הקשה הלא אפילו על ציצית שהיא עשה קי"ל דענשינן אעשה שעושה טצדקי לפטור עצמו מציצית במנחות מא. ואיך בל"ת שחמיר לא נימא הכי. וצ"ל דשאני התם שעושה כן בלא דבר המכריחו, משא"כ הכא כיון שעושה כן לדבר המכריחו לצאת למדבריות לחיי נפשו לפרנסתו י"ל שאין שייך כ"כ ע"ז טצדקי וכו', עכ"ד. ולפ"ז גם בעשה כ"ש אם עושה כן מפני דבר המכריחו שרי, כנלע"ד. ועמש"כ בס' הנ"ל.לסיום שמעתי ממו"א זצ"ל שיש לסמוך לא ללבוש בקיץ בלבד טלית של צמר, שהרי מרן כתב בדין של החליפות הארוכות שנקרא פרק, שהוא עשוי ליופי על כן פטור מציצית, ע"ש. וכן שמע משם הגר"ח קנייבסקי בספרו על מסכת ציצית, וכ"כ בחידושים מהגאון מטשעבין בספר זרע ברך תשסב (וכן ראיתי בס"ד בשו"ת מהרש"ם ח"ה (סי' מו), שכ"כ ע"פ מ"ש התוס' בנדה ס"א דציצית לא מחייב רק בעשוי הבגד להנאתו. ובזה כתב שלולא דברי הכ"מ (בפ"א מה' ציצית), גבי ציצית של עיר הנדחת שכתב להדיא דאי משום איסור הנאה מצוות לאו ליהנות ניתנו. ומבואר דגם בכה"ג שאין בו חיוב אמרינן מלל"נ וכמ"ש בשו"ת ברית אברהם (חאו"ח סי' ג), נ"ל דבציצית ל"ש לומר כלל הא דמלל"נ. והנה המג"א סי' רצ"ז בשם אבודרהם כתב דבבשמים דעיקר המצוה דוקא כשנהנה ל"ש לומר בזה מלל"נ וא"כ ה"נ בציצית, ע"ש. והנה היא גופא מדברי הכ"מ לא משמע כן. אמנם לא ברור מש"כ מהרש"ם שאין חיוב בלבישת ציצית וכנ"ל. ולפ"ז א"כ בקיץ לבישת בגד צמר, היות שעושהו רק למצוה הוי פטור לגמרי מציצית, ועדיף ללבוש של בד שיהא בו דין ציצית גמור מדרבנן, ויל"ע. וע' בשו"ת אגרות משה חלק או"ח ח"ג (סימן א), שכתב וז"ל: בדבר אם לילך בטלית קטן של צמר בימים החמים ששמע כתר"ה מאחד שאין ראוי ללבוש בשבת לצאת בו לרה"ר ולכרמלית משום שאין דרך לילך בבגד צמר בימים החמים, אינו כלום, דודאי הוא בגד ורשאי לילך בו לרה"ר בשבת, ועל בגד ממש לא גזרו אף בשביל חשש שמא מפני החום יפשטהו מעליו ויעבירנו בידיו שהוא דרך משאוי, כדאיתא בתוספות והרא"ש שבת דף נ"ז, שלכן פשוט מה שהרבה הולכין בשבת גם בימים החמים בבגד עליון שקורין מאנטל ובמדינה זו קורין קויט, ואין חוששין לשמא יפשטו מעליהם משום שעל בגד ממש לא גזרו, ואף שבמדינה זו הרבה בנ"א רגילין בחול שנושאין בידיהם בימים החמים הדזעקעט, מ"מ כיון שהוא מלבוש גמור לא גזרו, ועיין בשבת בדף ק"כ שמקטורן הוא מי"ח כלים שרשאי להציל בלבישתו גם לר' יוסי ומקטורן הוא מאנטל כדפרש"י, והוא בין בימים הקרים בין בימים החמים, ואף אם נימא דבימיהם לא היו רגילין להסיר מעליו אף בגד עליון, נמי אין לאסור בזמננו שהרבה מסירין, ובטלית קטן כולי עלמא אין רגילין להסיר מפני המצוה שלא ישאר בלא ציצית ולכן ודאי שלא שייך לגזור. עכ"ד. ולהנ"ל י"ל דחשיב לתכשיט, אבל לא שיהיה חשש שיוציאנו ברה"ר).
♦
נספח ב
אגב עוד כתב מהרש"ם שם, ובח"א (כלל ס"ח דין י"ט) מסופק אם צריך לילך לעיר אחרת לקיים מ"ע. ומתוס' הנ"ל מוכח דמחויב בזה. אבל י"ל דשאני מרע"ה שבלא"ה היה מהלך במדבר ונוסע ממקום למקום וביקש לכנוס לא"י לבא אל המנוחה. ובחולין (קל"ט ב') ורש"י ד"ה ה"ג לפי שנאמר שלח תשלח שומע אני לחזור אחר המצוה הזאת עד שתבא לידו עכ"ל. מוכח דבעלמא אין שום סברא לחייבו בכך. אבל יש לומר דהתם היינו להדר על הספק שמא ימצא קן בהרים משא"כ ביודע בודאי שיש לו שם קן שחייב לקיים המצוה. עכ"ד. והנה מה שהביא מחיי אדם שהסתפק מעיר לעיר. דאם צריך לעקור מביתו לילך לעיר אחרת לקיים המצוה צריך עיון עכ"ל, ובנשמת אדם שם מבואר טעמו, דיש להביא ראיה דא"צ לעקור מביתו לילך לעיר אחרת לקיים אפילו מצוה דאורייתא והיא עוברת כתק"ש ולולב, מהא (דראש השנה ל"ד) ובש"ע או"ח (סי' תקצ"ה), הי' לפניו ב' עיירות באחת תוקעין ובאחת מברכין כו', ואי ס"ד שצריך לעקור ממקומו לילך לעיר שתוקעין האיך ימצא עיר שמברכין ולא תוקעין. ויש בזה ב' טעמים, א' במי שיש לו אשה ובנים, מטעם דשמחה הוא ג"כ מ"ע מה"ת, וקיי"ל אשה בעלה משמחה, ב' דהא קודם יו"ט לא חל עליו כלל המצוה עד יו"ט, ואז א"א לו לילך יותר מתחום, וראיה לזה מזבחים (דף ק) דמחלקינן בין קודם חצות לאחר חצות עיי"ש, אכן מהרמב"ם (פ"ה מה' ת"ת) דחייב לקבל פני רבו ברגל ביו"ט, אע"ג דלא אתי ביומא, מוכח דלא מהני טעמא דשמחה, לבטל שום מצוה, ולכן הדבר צ"ע. עכת"ד.וראיתי בשו"ת מנחת יצחק חלק ב' (סימן עה), שכתב שכה"ג דן בתשובת אבני נזר (חאו"ח ח"ב סי' שצ"ב), שלא מחויב המוהל לעזוב ביתו ומשפחתו ביו"ט, ולילך חוץ לעיר לצורך מצות מילה, דכתב שם (אות י) בפשיטות, שעפ"י הדין אינו מחויב לבטל שמחת יו"ט במקומו משום מצות מילה שחל ביו"ט, דכהאי גוונא חשוב עוסק במצוה פטור מן המצוה כדאיתא (סוכה כ"ה), שמותר לטמא לקרובים קודם שחל עליו מצות פסח, אף דפסח חמיר אינו חייב לבטל מצוה קלה בשביל חמורה העתידה לבוא. והכא נמי אין מחויבין לבטל מצות ושמחת אתה וביתך, בשביל מילה העתידה לבוא עיי"ש.
ועל דברי החיי"א, יש לעיין במה שמשמע מטעם הב', לומר דמהאי טעמא דעדיין לא חל עליו המצוה, יהיה פטור אף אם לא היה עוסק במצוה אחרת, דהרי במס' סוכה (כ"ה ע"ב), מוכח דלא פטור אף בלא מטי עוד זמן חיובא דפסח, אלא מטעם עוסק במצוה פטור מן המצוה וכנ"ל. ואולי זו כוונת החיי"א במש"כ שם, - דאע"ג דקיי"ל דשואלין ודורשין לכל יו"ט כמ"ש המג"א (סי' תכ"ט), וא"כ חל עליו המצוה, כדמצינו באו"ח (סי' תל"ו) לענין בדיקת חמץ, נראה לי לחלק, דדוקא התם, דמצוה בידו לבדוק וכו', וגם שם לענין בדיקת חמץ, פרש"י דחכמים חייבוהו אבל לא מה"ת, ואמנם בסוכה (כ"ה ע"ב) משמע שהוא מה"ת עכ"ל. ולכאורה מסקנת דבריו דכתב מסוכה (כ"ה) אין לה פירוש, דלא מיירי שם מבדיקת חמץ, ולפי הנ"ל יתכן דרצונו לומר דמשמע מהתם, דזולת הטעם דעוסק במצוה, היה אסור לטמאות עצמו, אף קודם דמטי זמן חיובא דפסח, ומיירי שם בטמאים לנפש אדם דכתב (במדבר ט), ומשמע שהוא מה"ת. שוב מה שהוכיח החיי"א בסוף דבריו, מהרמב"ם, לענין קבלת פני רבו ברגל דלא מהני טעם דשמחה לבטל שום מצוה, ורצונו לומר, דמוכח מהא דחייב אע"ג דלא אתי ביומא, דמחויב עוד לילך לשם קודם החיוב, היינו מעיו"ט, משום דהוי חוץ לתחום, יש לפלפל ולומר דאין ראיה משם, דהרי איתא בריטב"א (ר"ה י"ז), והובא בהג(ר"א) או"ח (סי' תקנ"ד סעי' י"ב), דבעירו חייב לקבל פני רבו בכל יום, וחוץ לעיר הכל לפי ריחוק המקום, אם אפשר לו בכל שבוע, או בכל חודש, או בכל רגל עכ"פ, עיי"ש. א"כ חלות החיוב של קבלת פני רבו, בכל יום אם אפשר, ורק מחמת של אי אפשרות, די בכל רגל עכ"פ, וע"כ מחויב לעזוב ביתו ערב הרגל, שיהיה שם ברגל עכ"פ, ואין ראיה למצוה שאינו חל עד הרגל עצמו, שיהיה מחויב לבטל מצות שמחת יו"ט בשביל זה, כיון דתרתי איתניהו בה, חלות החיוב רק ברגל, ואז א"א לילך שהוא מחוץ לתחום, וגם עוסק במצוה שמחת יו"ט, ולפי זה יש להצדיק דברי האבני נזר הנ"ל.
ולאחר מיכן הביא במנח"י שם את דברי מהרש"ם הנ"ל. וכתב וגם מכבר העיר אותי ת"ח אחד, על מה שהביא המהרש"ם ראיה מחולין שם, לפטור, ובמקור חיים (רס"י תל"א), הוכיח מש"ס הנ"ל להיפוך, עכ"ד. ובאמת המהרש"ם ז"ל, דייק מגרסת רש"י, דגרס לפי שנאמר שלח תשלח שומע אני לחזור וכו' כנ"ל, דש"מ מזה דדוקא מדכתיב שלח תשלח שומע אני לחזור, אבל לא בשאר מצות דלא כתיב כן, אבל המק"ח הוכיח מגרסא דידן, דאיתא בזה"ל לפי שנאמר שלח תשלח וגו' יכול יחזור וכו', היינו דמקודם הביא רק לישנא דקרא ואח"כ מתחיל יכול יחזור, כלומר דלא דייק מלשון דקרא דוקא, אלא משום דבכל בסתם מ"ע, מחויב לחזור אחריהם כדי לקיימה, עיי"ש, ועכ"פ אין משם ראיה מוכחת לפטור, אבל עדיין יש לדון מטעם שמחת יו"ט, וכנ"ל, (וע"ע מענין של לקבל פני רבו ברגל בשו"ת משה האי"ש (דף קעט ע"ב). ובהיכל יצחק (חאו"ח סימן נז), ובמש"כ בכתובים.
[ובעיקר בדין מילה כתב משם בס' נזר ישראל (ה' שבת סי' ל"ט) שהביא (שם בליקוטי רימ"א אות ה'), דשייך בזה משום שארית ישראל לא יעשו עולה, והמוהלים רובם יראי השם, בודאי יזדרזו ללכת למקום המילה מעיו"ט עי"ש. ובתשו' בית שערים (חאו"ח סי' ק"כ), לענין מילה בשבת בכפר אם המוהל מחויב ליסע לשם מע"ש כדי לקיים מצות מילה בזמנה, אף שקשה לו לשבת שם משום ביטול עונג שבת, וכתב דפשוט אף שמבטל מעונג שבת מחויב לנסוע לשם, שהרי מילה דוחה שבת במלאכה גמורה, שהיא איסור סקילה, וכ"ש שדוחה מצות עונג שבת, והאריך בזה עיי"ש, וא"כ כ"ז שייך גם לענין ביטול מצות שמחת יו"ט].
♦ ♦ ♦