הרב דוד אריה הילדסהיים
אשדוד

מתי נתפשטו התלמוד בבלי ומנהגי בבל בכל העולם

בירחון האוצר גליון מ"ד במאמר 'בענין מנהגי ארץ ישראל באירופה בכלל ובאשכנז בפרט' הבאתי הרבה ראיות לכך שמקורם ושרשם של הרבה ממנהגי אירופה וצפון אפריקה הוא במנהג ארץ ישראל הקדמון שנהג בארץ ישראל בתקופת הגאונים. וביארתי שם בקצרה שבתקופה קדומה הלכו כל בני הארצות הללו לאורם של בני ארץ ישראל, ואז היו כל מנהגיהם כמנהג א"י ע"פ הירושלמי והמדרשים, ורק אחר זמן רב קיבלו עליהם את פסקיו של התלמוד בבלי ויחד עם זה קיבלו עליהם הרבה ממנהגי בבל, אך עדיין נותרו אצלם הרבה ממנהגי א"י הקדמונים.
במאמר זה רצוני להרחיב יותר ברקע ההיסטורי של הדברים הללו. וכן לנסות לברר עד מתי הלכו בני ארצות אירופה וצפו"א לאורה של תורת א"י, ומתי קיבלו עליהם את תורתם של בני בבל, ומה היו הגורמים לכך.
ידוע מה שכתב רבינו הגדול הרמב"ם בהקדמה לחיבורו הגדול: "אבל כל הדברים שבתלמוד הבבלי חייבין כל ישראל ללכת בהם, וכופין כל עיר ועיר וכל מדינה ומדינה לנהוג בכל המנהגות שנהגו חכמי התלמוד, ולגזור גזירותם וללכת בתקנותם, הואיל וכל אותם הדברים שבתלמוד הסכימו עליהם כל ישראל. ואותם החכמים שהתקינו או שגזרו או שהנהיגו או שדנו דין ולמדו שהמשפט כך הוא הם כל חכמי ישראל או רובם, והם ששמעו הקבלה בעקרי התורה כולה דור אחר דור עד משה רבינו עליו השלום". עכ"ל.
מפשטות דברי הרמב"ם ניתן להבין שהתלמוד בבלי נתחבר בהסכמת כל חכמי ישראל שבאותו הדור או רובם, מכל הארצות, ומיד לאחר חיבורו נתקבלו פסקיו בכל רחבי העולם, וכל מנהג שלא התאים למסקנת הבבלי עבר ובטל מן העולם.
אך נראה שאין לפרש כן, שהרי ידוע לנו בבירור, הן מהפיוטים הקדמונים והן מהסידורים שנמצאו בגניזה הקהירית, שדורות רבים לאחר חתימת התלמוד עדיין היו בארץ ישראל ובמצרים קהילות שהתפללו בנוסח התפילה של בני ארץ ישראל, שיש בו הרבה נוסחאות שהם נגד הנוסח המפורש בתלמוד בבלי, ולהלן מספר דוגמאות:
א. בבבלי (ברכות כח:) מפורש שיש בתפילה תשע עשרה ברכות, ובנוסח א"י היו רק שמונה עשרה ברכות, ללא ברכת את צמח דוד.
ב. בבבלי (סנהדרין קז.) מבואר שלא חותמים 'אלקי דוד', ובנוסח א"י חתמו "אלקי דוד ובונה ירושלים'.
ג. בבבלי (פסחים קיז.) מבואר שבברכה שאחר ק"ש חותמים 'גאל ישראל' ובנוסח א"י חתמו 'צור ישראל וגואלו'.
ד. בבבלי (ברכות יב.) מבואר שבערבית אומרים 'אמת ואמונה', ובנוסח א"י אמרו גם בלילה 'אמת ויציב'.
ה. בבבלי (פסחים קיז:) נפסק שבשבת חותמים 'מקדש השבת', ובנוסח א"י חתמו 'מקדש ישראל ויום השבת'.
ו. מסקנת הבבלי (ברכות יב:) שבעשרת ימי תשובה אומרים 'המלך הקדוש', ובנוסח א"י אמרו 'האל הקדוש'.
ז. בבבלי (פסחים קו.) מבואר שבקידוש יום שבת מברכים רק 'בורא פרי הגפן', ובנוסח א"י אמרו ברכת קידוש גם ביום שבת.
ומלבד זה הדבר ברור מפיוטי ינאי והקלירא ועוד, שכל דבריהם הם רק על פי שיטת הירושלמי והמדרשים ולא כשיטת הבבלי, וכמו שכתבו הראשונים כמה פעמים, שדברי הקליר הם על פי הירושלמיב.[2]
וכן יש בידינו היום שרידים[3]מ'ספר המעשים לבני א"י' וכן 'הלכות טריפות דבני א"י', ויש ראיות שנתחברו בזמן הגאונים[4], וכן החיבור הקטן 'חילופי מנהגים בין א"י לבבל' כפי הנראה נתחבר בזמן הגאונים[5], ויש בו חמישים חילוקים שהיו באותו זמן בין בני א"י לבני בבל.
ואין לומר שהרמב"ם לא ידע מזה, כי אפילו בזמנו ובמקומו של הרמב"ם היתה קהילה כזו, והרמב"ם הכיר אותה היטב, הלא היא קהילת השאמיים שהיתה בפוסטאט (קהיר העתיקה) שבמצרים, שהגניזה הקהירית הידועה נמצאה בעליית הגג של בית הכנסת שלהם, המכונה 'בית הכנסת בן עזרא'. ובספר המספיק לעובדי ה' לר' אברהם בן הרמב"ם ח"ב פרק כ"ה (עמ' 180) כתב אודות קהילה זו, וזה לשונו (בתרגום מערבית): "ועינינו ראו ולא זר בארץ הזאת אשר אנו בה בעיר מצר (=פוסטאט) שני בתי כנסיות ידועים, אחד מהם ידוע כשל הבבליים המנהג בו בתפילה ובקריאה בספר התורה הוא כמנהג בני הגלות כולם, והשני מהם ידוע כשל השאמיים (=ארץ ישראליים), שיש בו מנהג שונה מכל אחד, בזה קוראים בתורה פרשה ובזה סדר, בזה עומדים בקדושה ובזה יושבים בקדושה, וזולת זה חילוקים בהרבה עניינים, וכבר אבי מורי (=הרמב"ם) גינה זאת, אבל רשעת הרשעים וזולת זה הכריחוהו לשתוק, וזולתו מתלמידי החכמים צווחים ומשוועים על זה ואין לאל ידם"[6], עכ"ל. ואף שהרמב"ם התנגד למנהגיהם, במקום שהיו נגד התלמוד בבלי, מכל מקום אין ספק שידע היטב שכך היה מנהג ארץ ישראל במשך דורות רביםו.
ולכן נראה ברור שמה שכתב הרמב"ם "וכל אותם הדברים שבגמרא הסכימו עליהם כל ישראל", אין כוונתו שכך היה בזמן חתימת התלמוד, אלא הדברים אמורים רק ביחס לזמנו, שאז כבר נתפשט התלמוד בבלי בכל העולם, וכבר הסכימו הכל לקבל את מרותו (מלבד קהילת השאמיים הקטנה שהתעקשה להחזיק במנהגי הירושלמי בענייני התפילה וקריאת התורה ושאר מנהגי ביהכ"נ, אך בשאר העניינים מסתבר שגם הם קיבלו את פסקי התלמוד בבלי).[7]
וכן מה שכתב הרמב"ם שאלו שהנהיגו וגזרו ותיקנו את הדברים הנזכרים בבבלי "הם כל חכמי ישראל או רובם", אין ללמוד מזה שהתלמוד בבלי נתחבר על פי הכרעת כל חכמי ישראל מכל הארצות, אלא כוונתו שהרבה מדיני ומנהגי הבבלי הם גם כן על פי אמוראי א"י, שהבבלי מלא מדבריהם, ודברים אלו היו בהסכמת כל חכמי ישראל. וגם מה שלא נעשה בהסכמת חכמי א"י, מכל מקום נעשה על פי חכמי בבל, שהם רוב חכמי ישראל שהיו באותו דור, וממילא יש לתקנותיהם ומנהגיהם תוקף רב הרבה יותר מתקנה של חכמי ארץ אחת.
אך זה ברור שהתפשטות התלמוד בבלי בכל העולם לא היתה ביום אחד, וגם לא בדור אחד, אלא היה זה תהליך ארוך שנמשך על פני מאות שנים. וכמו שיתברר לפנינו.
♦

בזמן המשנה והגמרא הלכו רוב בני העולם לאורם של חכמי ארץ ישראל

ותחילה נבאר איזה קהילות הלכו בתקופה הקדומה לאורם של התלמוד ירושלמי וחכמי א"י.
הדבר ברור שבזמן התנאים וכן בתחילת זמן האמוראים, ארץ ישראל היתה המרכז הגדול של היהדות, תל תלפיות שהכל פונים אליו, לא רק בזמן בית המקדש שכולם היו עולים לרגל לירושלים מכל העולם, אלא גם לאחר החורבן, שעדיין היה קיים בא"י מוסד הסנהדרין, בה נקבע עיבור השנים, ובה היו רוב חכמי התורה, ושם נערכו המשנה והברייתות, התלמוד הירושלמי ורוב המדרשים. וגם חכמי בבל הכירו בעליונותם של חכמי א"י, כמו שאמרו בגמרא כמה פעמים "כיון דאנן כייפינן להו עבדינן כוותייהו", וכן אמרו "חד מינייהו כתרי מינן", וגם להלכה קיימא לן תמיד כריב"ל ור' יוחנן נגד רב ושמואל.
ועל כן ברור מאליו שבאותו הזמן הלכו רוב בני העולם לאורם של חכמי ארץ ישראל, אשר אליהם שגרו את כל ספיקותיהם ועל פיהם ישק כל דבר.
היוצאים מכלל זה היו רק בני בבל והקרובים אליהם, שלהם היו גדולי תורה ונשיאים בפני עצמם כבר מגלות הבית הראשון, ואף שגם הם הכירו היטב בעליונותם של חכמי א"י, מכל מקום לא נהגו כדעתם בכל העניינים. אמנם סמכותם של חכמי בבל התקבלה רק בארצות הסמוכות מאוד אליהם, אך שאר הארצות המשיכו לצעוד לאורם של בני א"י, ראה בשבת (לז:): "אמר ליה רב עוקבא ממישן לרב אשי אתון דמקרביתו לרב ושמואל עבידו כרב ושמואל אנן נעביד כרבי יוחנן", הרי לנו שאפילו בארץ מישן שהיתה קרובה מאוד לבבל, עשו כר' יוחנן כיון שלא היו מספיק קרובים לבבל (מישן היא בארץ אשור כמבואר ביומא י' ע"א, דהיינו צפון עירק של ימינו).
אך מסתבר שאר כל קהילות ישראל באותו זמן הלכו לאורם של חכמי א"י, גם קהילות המזרח התיכון, כמו פרס, אשור, סוריא, מצרים, ערב, ותימן. וגם הקהילות שהיו ב'מדינות הים' דהיינו בכל ארצות המערב.
ואמנם בזמן אביי ורבא ירד מעט קרנה של תורת ארץ ישראל, כמו שכתב באגרת רב שרירא גאון: "ובתר הכי אביי ורבא, ונפיש שמדא בא"י ואמעיטא הוראה תמן טובא, ונחית מן דהוה תמן מן בבלאי כגון רבין ורב דימי וכלהו נחותי דנחיתו להכא" [-ואחר כן אביי ורבא. והתרבה השמד בארץ ישראל, והתמעטה ההוראה שם מאוד, וירד מי שהיה שם מהבבליים, כגון רבין ורב דימי וכל היורדים שירדו לכאן]. וראה גם בחי' הריטב"א יומא נ"ז ע"א (ד"ה משום) שכתב בשם תשובת הרמב"ם: "אבל אח"כ נתגברה התורה בבבל, כש"כ בימי רב אשי, דאמרינן מימות רבי ועד רב אשי לא מצינו תורה וגדולה במקום אחד".
אכן גם בתקופה זו עדיין נחשבו חכמי א"י לגדולים יותר מחכמי בבל, כמו שכתוב במנחות מ"ב ע"א: "רבינא ורב סמא הוו יתבי קמיה דרב אשי חזייה רב סמא לקרניה דגלימיה דרבינא דסתר ובצר ממלא קשר גודל, אמר ליה לא סבר לה מר להא דר' יעקב, אמר ליה בשעת עשייה איתמר, איכסיף, אמר ליה רב אשי לא תתקיף לך חד מינייהו כתרי מינן". וכמו כן מצינו גם בתקופה זו שבני בבל שאלו שאלות מבני ארץ ישראל, כמו בחולין נ"ה ע"ב: "א"ר נחוניא שאילתינהו לכולהו טרופאי דמערבא ואמרי לי הלכתא כרכיש בר פפא ולית הלכתא כרב עוירא". וגם בזמן רבנן סבוראי (לאחר חתימת התלמוד בבלי) מצינו בחולין נ"ט ע"ב שבני בבל שאלו שאלה מבני ארץ ישראל[8]. וממילא הדעת נותנת שגם אחר זמן אביי ורבא ורב אשי המשיכו בני רוב הארצות לעשות את כל דבריהם על פי תורת א"י ומנהגיה.
♦

'בני מדינת הים' בזמן המשנה והגמרא

וכאן המקום לברר מה הם המה 'קהילות המערב' שהיו בזמן הגמרא. רוב האנשים מכירים את קהילות אירופה וצפון אפריקה רק מאלף השנים האחרונות, ולכן רבים חושבים שבזמן חז"ל כמעט ולא היו יהודים באירופה וצפון אפריקה. אולם יש לדעת שכבר בזמן הגמרא היו הרבה קהילות יהודיות בארצות אירופה וצפון אפריקה, והיו ביניהם גם הרבה גדולי תורה.
ידוע בדברי חז"ל שהרבה יהודים בזמנם התגוררו ב"מדינת הים", או ב"כרכי הים", ומסתבר שעל פי רוב הכוונה בזה לארצות אירופה או צפון אפריקה, שהיו מגיעים אליהם רק דרך הים (או משום שהיו בצד מערב שנקרא "ים"), וכמו ששנינו במסכת שמחות פ"א ה"ד: "יורדי הים באניות זו גלות רומי וחברותיה" [אף שבתחילת גיטין מושאל השם 'מדינת הים' לכל מקום שאינו ארץ ישראל], ולא נראה שהכוונה רק לאיי הים (כמו קפריסין וכרתים ואיי יון), כי אלו היו רק מעט שבמעט מכל נפוצות ישראל.
והנה לנו חלק מהמקומות שנזכרו בהם בני מדינת הים: בתוספתא פ"ו דיבמות: "מעשה בחופה באחד שהלך למדינת הים", ובתנחומא לך לך סי' ח' נזכר "מעשה באחד שהלך למדינת הים", ומבואר שם שאותו אחד היה "חכם גדול ובקי בדינין". וביבמות צ"ח ע"א: "דאמר בן יאסיין כשהלכתי לכרכי הים מצאתי גר אחד שנשא אשת אחיו מאמו, אמרתי לו בני מן הרשך, אמר לי הרי אשה ושבעה בניה, על ספסל זה ישב ר' עקיבא ואמר שני דברים: גר נושא אשת אחיו מאמו, ואמר ויהי דבר ה' אל יונה שנית לאמר שנית דברה עמו שכינה שלישית לא דברה עמו שכינה", ובשבת קל"ד ע"א תניא: "אמר רבי נתן פעם אחת הלכתי לכרכי הים ובאת אשה אחת לפני שמלה בנה ראשון ומת, שני ומת, שלישי הביאתו לפני ראיתיו שהוא אדום, אמרתי לה המתיני לו עד שיבלע בו דמו, המתינה לו עד שנבלע בו דמו ומלה אותו וחיה, והיו קורין אותו נתן הבבלי על שמי". ובירושלמי סוכה פ"ג ה"א הנוסח הוא: "אמר להן ר' יהודה והלא בכרכי הים מורישין לולביהן לבניהן".
אמנם מבואר בפסחים נ"א ע"א שבני מדינת הים "לא שכיחי רבנן גבייהו", ובריש גיטין (ב' ע"ב) מבואר שבני מדינת הים "אין בקיאין לשמה", ופירש רש"י: "אין בני מדינת הים בני תורה ואין יודעין שצריך לכתוב הגט לשם האשה", אך מיד לאחר מכן אמרו בגיטין שם: "רוב בקיאין הן", ועוד אמרו שם: "ואפילו לר' מאיר דחייש למיעוטא סתם ספרי דדייני מיגמר גמירי", הרי לנו שתמיד היו מצויים שם סופרים תלמידי חכמים. ומלבד זה כתבו התוס' שם: שבני מדינת הים היו בקיאים בכל הלכות גיטין ורק את הדרשה של 'וכתב לה לשמה' לא קיבלו, הרי שכל החשש לגבי מיעוט בני מדינת הים היה רק לגבי פרט אחד בהלכות גיטין, אך לגבי שאר הלכות גיטין החמורים סמכו חז"ל עליהם ללא חשש. וגם כל זה היה רק בזמן המשנה, אך בזמן הגמרא מבואר בגיטין ה' ע"א שגם בני מדינת הים למדו שהגט צריך כתיבה לשמה. ואפילו לשיטת ר' מאיר דחייש למיעוטא מי שהביא גט ממדינת הים לא היה צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם.
ומבואר מכל זה שאף שבשאר הארצות לא היו שכיחי רבנן כמו בא"י ובבבל, מכל מקום ברובם הגדול של מקומות הישוב היהודי בזמן המשנה היו תלמידי חכמים ובתי דינים מומחין אשר הורו לעם את המעשה אשר יעשון.
ועתה נבוא לברר באלו ארצות היה קיים ישוב יהודי בזמן המשנה והגמרא:
אסיה הקטנהח: הישוב היהודי באסיה הקטנה נזכר פעמים רבות בדברי חז"ל בשם 'אסיא' או 'עסיא', במגילה י"ח ע"ב: "מעשה ברבי מאיר שהלך לעבר שנה בעסיא", וביבמות ק"כ ע"ב: "מעשה בעסיא באחד ששילשלוהו לים ולא עלתה בידם אלא רגלו ואמרו חכמים מן הארכובה ולמעלה תנשא מן הארכובה ולמטה לא תנשא", ובחולין מ"ח ע"א: "התליע כבד שלה זה היה מעשה ועלו עליה בני עסיא ג' רגלים ליבנה לרגל שלישי התירוה להם", וכן דר שם בן אחיו של רבן גמליאל (סוטה מ"ט ע"ב), ובסנהדרין כ"ו ע"א: "רבי חייא בר זרנוקי ורבי שמעון בן יהוצדק הוו קאזלי לעבר שנה בעסיא", ובב"ר פ"ו:[9]"ר' יהושע בריה דרבי תנחומא ב"ר חייא דכפר חנון הוה באסיא בעא דיפרוש" וכו'[10].
יון: במשנה גיטין פ"ט מ"ו: "שני גיטין שכתבן זה בצד זה ושנים עדים עברים באים מתחת זה לתחת זה ושנים עדים יונים באים מתחת זה לתחת זה", ופירש רש"י (גיטין פ"ז ע"א): "וחזרו וחתמו תחתיהן שני ישראלים יונים הדרים בארץ יון", ובירושלמי מעשר שני פ"ה ה"ד איתא שרבן גמליאל ציוה לכתוב: "לאחנא בני גלותא דבבל ובני גלותא דמדי ובני גלותא דיון ושאר כל גלוותהון דישראל שלמכון יסגא".
בסוף זמן בית שני כתב פילון האלכסנדרוני (חכם יהודי מסוף זמן בית שני) בספרו 'נגד פלאקוס': "היהודים אין ארץ אחת קולטת אותם מרוב מספרם לפיכך הם יושבים ברוב הערים ובמבורכות שבהם, באירופה ובאסיה ובאיי הים ובארצות היבשה", ובספרו "המלאכות אל קאיוס" כתב: "ירושלים היא מטרופולין לא רק בשביל יהודה אלא גם בשביל כמה ארצות אחרות על ידי הישובים שיצאו ממנה אל ארצות הסמוכות, מצרים צור וצידון... וכן גם לאירופה, תסאליה[11], באוטיה[12], מאקדוניה[13], איליריה[14], ולא ארץ היבשה בלבד מכוסה ישובים יהודים אלא גם גדולי האיים", גם יוסף בן מתתיהו בספרו מלחמות היהודים העיד על עולי הרגל הרבים שהיו מבני מוקדוניה.
ובספר כוזרי שני ויכוח ג' סי' קט"ז הביא את לשונו של אגריפס המלך במכתב אל הקיסר קאיו שכתב לו: "העיר הקדושה אשר היא מולדתי הנני יכול להגיד אל מעלתך שהיא מטרופולין לא לבד אל מדינה אחת של יהודים אלא למדינות רבות, לסיבת התושבים אשר יצאו ממנה להאחז בתוכן, אם קרובות לה כמדינות השכנות מצרים אדום וסוריא... או המדינות הרחוקות פאנפיליאה צילציליאה ורבים מחלקי האסיאה[15] עד ביטיניאה[16] וגבולות פונטי, וכן באיגרופה[17] הטיסיליאה הבואיציאה המוקדוניא איטוליאה אטיקה חורינטו[18] ומבחר ערי הפולוופניסו[19], ולא מדינות היבשה לבדן מלאו יהודים כי גם האיים הראשיים ניגרופוסי צופר[20] וקאנדיאה[21]"[22].
איטליה: הישוב היהודי באיטליה היה קיים כבר בזמן הבית השני, וגדל מאוד לאחר החורבן כשהובאו שבויים יהודים רבים לרומא, כמו שכתב בספר יוסיפון פרק צ"ד: "ויהי מספר העם מהיהודים אשר הלכו עם טיטוס בשבי ויביאם אל רומא ששה עשר אלפים נפשות ויולך טיטוס אל רומי אל יוסף הכהן", ובספר "סדר החכמים וקורות הימים" ח"א עמ' 190 הביא מאחת הנוסחאות של יוסיפון: "ויתן טיטוס פקידים על הנשארים... ואותם שהושיב ברומי תחת אביו היו אלף וחמש מאות, ואשר הושיב בטרנטו ובאודרנטו ובשאר מדינות אשר בפולייא[23] כחמשת אלפים".
למרות המרחק זכה הישוב באיטליה להרבה ביקורים של חכמי ארץ ישראל, כמו רבן גמליאל ור' יהושע ור' אלעזר בן עזריה ור' עקיבא[24], וכן רשב"י[25], ר' מאיר[26], ר' יהושע[27], ר' יוסי[28], ר' אליעזר ב"ר יוסי[29], ר' יהושע בן לוי[30], ועוד[31], שהרבו להפליג לרומי לשם השתדלות אצל הקיסר.
[וכן כתוב על כמה תנאים שהיו גרים ברומי, כמו ר' מתיא בן חרש (סנהדרין לב:) תודוס איש רומי (פסחים נ"ג ע"ב ועוד) ופלטיון איש רומי (שהש"ר ח' א'), אך יש אומרים שהיתה זו עיר בגליל בשם "רומי", עי' בסדר הדורות ערך ר' מתיא].
אשכנז[32]: בליקוטי המהרי"ל מובא שאמר מהרי"ל: "שראה בקובץ אחד העתקה מכתב ששלחו לק"ק מגנצא כשהתחיל מעשה אותו האיש לבקש רחמים בתפוצות ישראל שיתבטל הרשע[33], והיה כתוב בו קהילת מגנצא קהילת הלא כפר רענגשפורק", ולפי זה נמצא שהיו קהילות ישראל באשכנז כבר בזמן יהושע בן פרחיה.
ועוד כתב בליקוטי מהרי"ל: "ואמר שפעם אחת בימיו מצאו מצבה אחת בקברות מגנצא והיה כתוב בה שפחה חרופה והיה הפרט מיום הקמתה עד יום שנמצאת י"א מאות שנה", ולפי החשבון מצבה זו הוקמה בתקופה הקרובה לחורבן בית שני.
ובספר "מנהגות וורמיישא" מסופר שבפרעות שהיו בשנת שע"ה הרסו הנוצרים מצבה יהודית אחת בבית הקברות בוורמייזא שהיתה בת אלף ות"ק שנים ושברוה לחתיכות רבות וזרקום לים, מצבה זו היתה לפי החשבון עוד מלפני שנת ג"א תתע"ה - כחמישים שנה אחר חורבן בית שני!
ובספר "מעשה ניסים" לר' יוזפא שמש סי' א' (הובא בסדר הדורות בהשמטה שנת ה"א ש"פ) כתב בשם הסמ"ע שבחורבן בית ראשון נתיישבו יהודים בוורמייזא, והיו חשובים מאוד בעיני השר והנכרים והיו עשירים גדולים ולכן לא נענו לקריאתו של עזרא לעלות לירושלים[34], ושם סי' ב' (הובא בסדר הדורות שם שנת ה"א שפ"ג) כתב שאחר כך שמע גם מפי הג"ר אליהו בעל שם "כי ק"ק ווירמז היה קהלה מחורבן בית ראשון", ועוד כתב בשמו שהיה בוורמייזא משפחת שרים גויים חשובים בשם "דולברגר" ואחד מבניהם נקלע לירושלים וחלה ויהודי אחד היטיב עמו, ובעבור זה צוה לצאצאיו בכל הדורות שייטיבו עם היהודים, ואחד מצאצאיו היה ראש חיל בזמן חורבן הבית וזכר צוואת אבותיו והטיב מאוד ליהודים והביאם למדינתו ונתן להם נחלה לבנות בתים.
עוד כתב בספר מעשה ניסים, שבבואו לוורמייזא שמע שבעבר היה שם בית הסקילה שבו דנו דיני נפשות ברשות וציווי חכמים, ואף הראו לו בשולי בית הקברות את המקום שמקובל אצלם ששם היה בית הסקילה, ובשנת תכ"ב הרסו את חומת בית הקברות היהודי בוורמיישא, וגילו שם אבן שנכתב עליה "איש בחטאו מת" (הובא בסדר הדורות בהשמטה שנת ה"א תכ"א). וכן כתב החיד"א בספר מעגל טוב (עמ' 24): "והזאת העיר וירמייש"א שמעתי היא קהלה קדומה מאד ואמרו כי בזמן בית שני היו בה סנהדרין ודנו בה דין נערה מאורסה".
והגאון ר' דוד אופנהיים כתב בהקדמתו לכתב יד הרשב"ם (הובא במבוא לספר נשאל דוד ח"ב עמ' ל"ז): "עיר מולדתי ומקום גידולי ק"ק וירמיישא יע"א אשר לפנים בישראל היתה כלילות יופי וכו' שהיו שם מחזיקי ישיבות מגדולי עולם מימות חורבן הבית" וכו'.
וברא"ש ע"ז פ"ב סי' כ"ז כתב שיש גדולים שמתירין לבני מדינתם לאכול פת פלטר משום שלא פשט איסורו בכל ישראל, ו"הם מאותן המקומות שלא פשט שם איסורו", ובמרדכי שם רמז תת"ל כתב: "ואנו מאותן המקומות שלא פשט איסורו שהרי אנו נוהגין בו היתר", דהיינו, שאבותיהם היו באשכנז כבר בזמן הגמרא, ושם לא פשט האיסור.
מזמן הקיסר קוסטנטינוס (בסביבות שנת ד' אלפים ק') יש לנו גם עדויות נכריות על קיום יהודים באשכנז[35].
צרפת: בויק"ר פכ"ט: "ואת זרעך מארץ שִׁבְיָם מגליא ומאספמיא ומחברותיה", וידוע ש'גליא ואספמיא' הם שמותיהם הקדומים של צרפת וספרד, ושם פרשה ג' ו': "הרי שהביא מנחתו מגולה מאספמיא ומחברותיה וראה את הכהן שהקמציץ ואכל את השאר ואמר אוי לי כל הצער הזה שנצטער בשביל זה", והמילים "מגולה מאספמיא" הן טעות סופר, וצריך לומר "מגליא ואספמיא" וכן הוא בילקוט ויקרא סי' תמ"ו ותהילים סי' תרפ"ח. ובילקוט תהילים שם הלשון הוא: "מעשה באחד שהביא מנחתו מגליא ומאספמיא ומחברותיה" כו', הרי שכבר בזמן בית שני היו יהודים בצרפת. ובר"ה כ"ו ע"א: "ואמר רבי עקיבא כשהלכתי לגליא היו קורין לנדה גלמודה", ובכמה מקומות נזכרו תנאים ואמוראים שבאו מ'גליא', כמו נחום איש גליא, ר' יודן דמן גליא, ועוד, ויתכן שהכוונה לצרפת.
ספרד: כבר נזכר לעיל שכבר בזמן בית שני היו יהודים ב'אספמיא', שהיא ספרד, ובאברבנאל סוף מלכים כתב באריכות מה שראה ב'ספר דברי הימים הקדומים אשר למלכי ספרד' שאחר חורבן בית ראשון הובאו הרבה יהודים לספרד [והוסיף האברבנאל: "ואין ספק שגם כן באו מהיהודים ההם מחרבן בית ראשון לצרפת ולאינגלטירה[36] ולארץ אשכנז ולשאר המלכיות מבני אדום[37], ועליהם אמר הנביא וגלות החיל הזה לבני ישראל אשר כנענים עד צרפת וגלות ירושלם אשר בספרד[, וכן בחורבן בית שני שלח קיסר רומי חמשים אלף בתי יהודים אל ערי ספרד.
ובסדר עולם זוטא כתוב: "ושנת ג"א וח' מאות וכ' וח' שנים לבריאת עולם בא אספסיאנוס והחריב הבית והגלה את ישראל ובתים הרבה מבית דוד ויהודה לאספמיא היא ספרד".
ובסדר הקבלה לר' אברהם בן דאוד כתב: "ור' יצחק בר ברוך בן אלבאליה מקהל קורטובא וקודם לכן היו אבותיו מקהל מרידה, וכשגבר טיטוס על ירושלים שהיה לו ממונה ספרד שישלח לו משועי ירושלים ושלח לו מקצתם והיה בהם עושה פרוכת ויודע מלאכת המשי ושמו ברוך ועמד במרידה והוליד שם בנים וקהל גדול היה שם במרידה", עוד כתב שם: "ומסורת ביד קהל גראנטה שהם מיושבי ירושלים מבני יהודה ובנימין ולא מן הכפרים ערי הפרזי".
ובליקוטים לאגרת רב שרירא גאון (מהדורת רב"מ לוין) הביא מכתב מאחד הגאונים משנת אלף רס"ד לשטרות, שכתב: "ולא עוד כי מימות עולם ועד עכשיו החכמה מצויה באספמיא, כי כן מבורר כי בימי אלכסנדרוס מוקדון כשבקש לעלות השמימה יעצו אותו חכמי ארץ ישראל בבית(?) לילך אל ספרד כי היו בה מצוים חכמים מגלות הראשונה, וגם בכמה עתים היו שולחים אל אספמיא בשאלותיהם בימי חכמי הוראה אנשי משנה והיו משיבים אותן, וגם הם היו שואלים".
והרמב"ם כתב באגרת תימן: "אבל יש אצלנו קבלה גדולה ונפלאת קבלתי אותה מאבי שקיבל מאביו ומאבי אביו והוא קיבל הדבר[38] וכן הדבר עד תחילת הגלות של ירושלים כמו שנאמר וגלות החל הזה לבנ"י אשר כנענים עד צרפת וגלות ירושלים אשר בספרד ירשו את ערי הנגב".
ובספר העיתים סי' קע"ט כתב בשם ר' שמואל הנגיד: "שבספרד מקום ריבוץ תורה מזמן ראשון מגלות ירושלים עד עכשיו... ומעולם לא הניחו התרגום כלל ולא אחד מטעמי תלמוד שהיו ערוכים בפיהן מיצחק ריש גלותא בר אחתיה דרב ביבי דשכיב בספרד בין קורטבא לאספמיא...". ומה שכתב על יצחק ריש גלותא כוונתו להא דאיתא ביבמות קט"ו ע"ב: "יצחק ריש גלותא בר אחתיה דרב ביבי הוה קאזיל מקורטבא (=קורדובה שבספרד) לאספמיא (=מחוז אחר בספרד) ושכיב, שלחו מהתם יצחק ריש גלותא בר אחתיה דרב ביבי הוה קאזיל מקורטבא לאספמיא ושכיב", והיתה קבלה בידם שיצחק ריש גלותא זה מסר לבני ספרד טעמי תלמוד.
מרוקו[39]: אצל כמה קהילות בדרום מרוקו היתה מסורת שאבותיהם היו שם מזמן שלמה המלך, בעיר בוריון היתה קהילה יהודית עתיקה שנכחדה ע"י הקיסר יוסטנינוס, והיתה להם מסורת שהם שם מימי שלמה המלך וגם ביהכ"נ העתיק שלהם נבנה בימי שלמה. ובתבואות הארץ עמ' רמ"ח כתב: "וכן שמעתי מאנשים הרבה פעמים ושלש שבמדינת מערב הפנימי סמוך לכפר סגוריאה נמצא על אבן אחת בהר גבוה כתב אשורי חרות "עד הנה רדפתי אני יואב בן צרויה את הפלשתים", עכ"ל". ובספר נר המערב פ"א כתב שכך העידו לו רבים מתושבי החבל ההוא שבאו לארץ הקודש.
בחבל שוש שטוקא יש עיר בשם "איפראן", וליהודי איפראן היתה מסורת שאבותיהם באו בגלות עשרת השבטים וכוננו שם ממלכה חזקה, והמלך הראשון היה אברהם האפרתי משבט אפרים וזרעו מלכו אחריו, וכשקרא להם עזרא הסופר לעלות לירושלים לא שמעו לו ובעון זה נדלדלה מלכותם עד שנכבשו על ידי זרים. ויש בעיר זו בית קברות יהודי עתיק גדול ובו קברים רבים מתקופת התנאים והאמוראים, והקבר הקדום ביותר הוא משנת ג"א תשנ"ו (63 שנה לפני חורבן בית שני).
ומקובל שבכמה מחוזות במרוקו היו ממלכות יהודיות חזקות שרובן נתקיימו עד התקופה הערבית, והיו להם מלחמות גדולות וחזקות עם הערבים במשך שנים רבות, ורובן נפלו לבסוף בידי הערבים ורבבות מהם נהרגו או המירו את דתם מאונס (וכמה ממלכות יהודיות קטנות במדבר סהרה נתקיימו עוד מאות שנים לאחר מכן).
ובשהש"ר ב' ב' ופסיקתא רבתי פיסקא ט"ו: "קול דודי הנה זה בא זה מלך המשיח, בשעה שהוא אומר לישראל בחדש הזה אתם נגאלין אומרים לו היאך אנו נגאלין, ולא כבר נשבע הקב"ה שהוא משעבדנו בע' אומות, והוא משיבן שתי תשובות ואומר להם אחד מכם גולה לברבריה ואחד מכם גולה לסמטריה דומה כמו שגליתם כולכם". וידוע ש"ברבריה" שבדברי חז"ל היא מרוקו, וביבמות ס"ג ע"ב "בגוי נבל אכעיסם... במתניתא תנא אלו אנשי ברבריא ואנשי מרטנאי", ומרטנאי היא 'מאוריטניא' שכיום היא חלק ממרוקו.
תוניס: לפי מסורת יהודי תוניס היו אבותיהם שם כבר מזמן בית ראשון, ואפשר שבאו עם אניות שלמה המלך שבאו לתרשיש שהיא קרטגו שבתוניס כידוע[40], ואליהם רצה יונה הנביא לברוח. ובסנהדרין צ"ד ע"א אמר מר זוטרא שסנחריב הגלה את עשרת השבטים לאפריקי, וכן הוא בירושלמי שביעית פ"ו ה"א ועוד.
לאחר חורבן בית שני הושיב טיטוס בקרטגו שלשים אלף יהודים, כמו שכתב יוסף בן מתתיהו בספר מלחמות היהודים, וגם ר' עקיבא עבר שם במסעותיו כמו שכתוב בר"ה כ"ו ע"א: "ואמר רבי עקיבא כשהלכתי לאפריקי".
העיר קרטגו נקראת בלשון חז"ל גם "קרטגיניא", ומצינו בבבלי וירושלמי שמות של כמה אמוראים שבאו מעיר זו, בברכות כ"ט ע"א "רבי יצחק דמן קרטיגנין", ובכתובות כ"ז ע"ב "רב חנן קרטיגנאה", ובירושלמי שבת פ"ז ה"ב ויומא פ"א סה"ג "ר' בא קרטיגנאה", ובירושלמי דמאי פ"ה ה"ב ועוד "ר' אבא קרתיגנייא", ובירושלמי שבת פט"ז ה"ב "חיננא קרתיגנאה", ובילקוט שמואל רמז פ"ד "רב אדא קרטיגנאה"[41].
ג'רבא: מקובל אצל יהודי ג'רבא ועוד קהילות בצפון אפריקה שבאו לשם בחורבן בית ראשון, ויש מסורת שיהודי ג'רבא הישראלים הם משבט זבולון והכהנים ממשמרת ידעיה.
לוב: לפי מסורת יהודי לוב היו אבותיהם שם מזמן חורבן בית שני, כמו שכתב בספר השומר אמת (לר' אברהם חיים אדאדי ז"ל, רבה של טריפולי לפני כמאתיים שנה) סי' כ"ג אות ה': "ששמעתי מזקני עם שקיבלו דור אחר דור שפנגאר מלך ישמעאל הוא הביא משבי ירושלים להר אחד מסביבות העיר הזאת מהלך ב' ימים ומכרם לישמעאלים ומשם נמשכו לתוך העיר הזאת... ומבואר במדרש איכה שפנגאר הנזכר בא למלחמה לירושלם עם איספסיאנוס קיסר"מא.

ארצות אירופה וצפון אפריקה היו קרובים וקשורים יותר לארץ ישראל מכל הבחינות

מלבד הטעם הפשוט שנתבאר לעיל שבזמן המשנה והגמרא ארץ ישראל היתה מרכז היהדות, לגבי ארצות המערב היו עוד טעמים להימשך דוקא אחרי חכמי א"י ולא אחר חכמי בבל:[42]
רוב הקהילות הקדומות בארצות המערב נוסדו על ידי יהודים שגלו מארץ ישראל ולא מבבל, שהרי בארץ ישראל היו הרבה צרות ושמדות לאורך כל תקופת התנאים והאמוראים, כגון גזירות מלכי יון (שהיו רק על היהודים שבארץ ישראל), גזירות הורדוס, חורבן הבית השני שאז הוגלו רבבות יהודים לכל ארצות האימפריה הרומית (אירופה וצפון אפריקה), מלחמות בר כוכבא, גזירות קוסטנטינוס, ועוד. אמנם גם בבבל היו כמה פעמים גזירות ושמדות[43], אך ברוב הזמן היה שם שלום ושלוה, וגם אלו שברחו משם בזמן הגזירות ברחו מן הסתם לארצות המזרח הקרובות אליהם, כמו פרס ואשור וערב ותימן, ולא לארצות המערב הרחוקות מהם. נמצא אם כן שרוב קהילות ארצות המערב נוסדו על ידי בני ארץ ישראל עצמם, שהביאו עמם את מנהגי א"י, וגם ירשו מאבותיהם את הכניעה וההערצה לחכמי א"י.
ועוד טעם פשוט מאוד היה לזה, שהרי מבחינה גיאוגרפית ארצות אירופה וצפון אפריקה קרובות לארץ ישראל הרבה יותר מלארץ בבל הרחוקה. וגם מבחינה מדינית היו הארצות הללו קשורות מאוד לארץ ישראל, משום שבמשך תקופה ארוכה מאוד התפרסה האימפריה הרומאית על ארץ ישראל וסביבותיה יחד עם כל ארצות המערב, והיו שיירות וספינות מצויות מהכא להתם, וגם חכמי א"י הרבו לנסוע לרומי לשם השתדלות אצל הקיסר (כנזכר לעיל). אך בני בבל וסביבותיה היו תחת שלטון הפרסיים, שהיו במלחמה מתמדת עם הרומאים.
♦

באמצע זמן הגאונים עלה קרנם של ישיבות בבל בכל העולם

אולם במשך זמן הגאונים חלו בעולם כמה תמורות גדולות שבעטיין נתחזקה השפעתם של חכמי בבל בכל העולם. ממלכת רומי האדירה התפוררה ונותר ממנה רק ממלכת הביזנטים אשר משלו בארץ ישראל, סוריה, אסיה הקטנה, ארצות הבלקן, יון, ואיטליה, ואיי הים התיכון. ברוב ארצות אירופה קמו ממלכות עצמאיות, שהיו מנותקות במידה מסויימת מארצות האימפריה הביזנטית.
באמצע תקופת הגאונים נתחדשה בעולם דת האיסלאם, שפתחה במסע כיבושים סוער שנמשך כשמונים שנה, ובעקבותיו נוצרה האימפריה הערבית הגדולה, שכללה את כל ארצות המזרח התיכון, וכן את ארצות צפון אפריקה וספרד, מרכז הח'ליפות הערבית היה במשך תקופה קצרה בדמשק, אך אחר כך עבר לבגדד שבבבל, ושליטיהם נתנו לראש הגולה סמכויות רחבות מאוד, וראו בו את ראש כל היהודים שבתחום ממלכתם.
בתקופה זו הצטמקה מאוד הממלכה הביזנטית, וכללה רק את אסיה הקטנה ויון ודרום איטליה, והאיים שביניהם, הארצות הללו נקראו בפי הראשונים 'ארץ יון' או 'רומניה'.
ארץ ישראל היתה שרויה בתקופה זו במלחמות בלתי פוסקות בין השליטים הערביים השונים, אשר גם הרבו לנגוש ולרדוף את היהודים ללא רחם, כמו כן סבלו בני ארץ ישראל מאוד גם ממריבות הקראים והלשנותיהם. ומחמת כל זה נדלדל מאוד בתקופה זו הישוב היהודי בארץ ישראל, וגם קרנן של ישיבות א"י ירדה מאוד. ומאידך מעמדו של הישוב היהודי בבבל עלה ופרח, והשפעת גאוני בבל גדלה מאוד, וכך היתה בבל למרכז היהודי הגדול בעולם.
♦

מזמן רב יהודאי גאון ואילך התנגדו גאוני בבל למנהגי א"י

מתקופה זו ואילך אנו מוצאים שגאוני בבל התנגדו מאוד להרבה ממנהגי א"י. הראשון שבהם הוא רב יהודאי גאון שניסה לשדל את בני א"י לחדול מכמה ממנהגיהם שלדעתו הם מנהגי טעות שנוצרו בשעת השמד, אך לא עלתה בידו. וכמו שכתב תלמיד תלמידו רב פירקוי בן באבוי באגרתו: "ואף הוא כתב לארץ ישראל בשביל סירכא ובשביל כל המצות שנוהגין בהן שלא כהלכה אלא כמנהג שמד, ולא קבלו ממנו, ושלחו לו מנהג מבטל הלכה, וביקש להתחזק עליהם, והתחזק שלא יהיו אפיקרסין והניח אותן"[44]. ובתשובה אחרת[45] מצינו: "שלחו בני ארץ ישראל לראש ישיבת ארץ שנער, כתבנו בשביל קדושה שכתבת לפנינו [על] שאין [אנו] אומרים קדושה אלא משבת לשבת", והביאו לו ראיה למנהגם מן המקרא מן המשנה ומן התלמוד[46]. ואולי נשלחה תשובה זו לרב יהודאי גאון.
כידוע בתקופת רב יהודאי גאון נתחדשה כת הקראים שר"י שכפרו בתורה שבע"פ, והגאונים היו עמם במלחמה קשה, ומשום מה הקראים קבלו בהרבה עניינים את מנהגי א"י (אף שגם גאוני א"י היו עמם במלחמה קשה)[47]. ונראה שסיבה זו גרמה לגאונים להתנגד מאוד למנהגים אלו בפרט, וגם לכל מנהגי א"י בכלל, כדי להוציא מלבם של צדוקים.
רב פרקוי בן באבוי הנ"ל שלח אגרת ארוכה לקהילות צפון אפריקה וספרד, ובה תקף בחריפות רבה כמה ממנהגי א"י, ויחד עם זה כתב הרבה דברים בשבח התורה שבע"פ. וכבר האריך רב"מ לוין במאמרו בכתב העת תרביץ (תמוז תרצ"א עמ' 4) להראות שכל המנהגים שכתב רק פירקוי נגדם היו נהוגים גם אצל הקראים, ועיקר מגמתו של רב פרקוי היתה להילחם בקראים ולשרש את מנהגיהם, ודבר זה הביאו לתקוף גם את בני א"י על אותם מנהגים, ולומר שבאו ע"י שכחת התורה או שהיו תקנות לשעת השמד.
ובפתח איגרתו כתב רב פירקוי: "שמענו שזיכה המקום אתכם וקבע בתי מדרשות בכל מדינות אפריקיא ובכל מקומות שבספרד וזיכה הקב"ה אתכם להגות ולעסוק בתורה ביום ובלילה... שמענו שבאו אצלכם תלמידים מישיבה ומהן שהיו קודם בארץ ישראל ולמדו מנהג ארץ ישראל ונהגו מנהגי השמד שנהגו בהם בני ארץ ישראל, ועכשו חמש מאות שנה שגזרו שמד עליהם שלא יתעסקו בתורה ונהגו מנהג השמד ולא הניחו מנהג השמד עד היום, ומקצתן יש בידם פירושים של משנה ושל מקצת תלמוד נשים וכל אחד ואחד מן החכמים פירש לדעתו מה שעלה על לבו מפני שלא השיגו מן החכמים הראשונים שילמדו אותם הלכה למעשה, ואינם מתאמצים ומתחזקים שישאו ויתנו במלחמתה של תורה כדי שיעמידו דבר על בוריו ועל פי מנהג לאיסור ולהתר ושלא לעבר על דברי תורה ושלא לבטל מדברי חכמים אפילו דבר אחד"[48].
[לאמיתו של דבר מנהגי א"י נהגו באפריקה וספרד כבר מזמן הירושלמי[49], כמו שנתבאר. אך רב פרקוי בקנאותו טען שהמנהגים הללו הם מנהגי שעת השמד והובאו לשם זה מקרוב ע"י 'תלמידים'. וגם מה שטען רב פרקוי בלהט רב שהיה בא"י שכחת התורה ומנהגי שמד, כיום ידוע לנו מכתבי הגניזה ומעוד מקורות שלאורך כל תקופת הגאונים לא פסקו מא"י ישיבות וגאונים, וכן היו שם פייטנים חשובים, כמו יוסי בן יוסי, ר' ינאי (שכתב השבה"ל סי' כ"ח בשם רגמ"ה 'שהיה מן החכמים הראשונים'), ור' אלעזר הקליר (שהראשונים והאחרונים הפליגו מאוד בשבחו), ר' שמעון ברבי מגס, רבי פנחס הכהן, ר' שמואל בר הושענא, ר' יוסף בר ניסן משוה קריתים, ועוד רבים, שפיוטיהם מלאים חכמה ודעת הלכה ואגדה. שם היו גם גדולי בעלי המסורה, כמו ר' אהרן בן אשר שכתב הרמב"ם (הל' ס"ת פ"ח ה"ד) שעליו הכל סומכים, וכנראה היה אחרי זמן הרס"ג, ושם נוסד הניקוד הטברייני שפשט בכל ישראל].
גם שאר הגאונים שבתקופה הערבית כתבו פעמים רבות נגד מנהגי א"י שהיו נגד דינא דתלמוד בבלי, והורו לשואליהם שאין לסמוך על הירושלמי במקום שחולק על הבבלי[50], ובפרט אם היו אלו מנהגים שדמו קצת למנהגי הקראים, שאז תקפו אותם הגאונים בחריפות רבה, וכתבו שיש בהם שמץ מינות.
מאמצי הגאונים אכן נשאו פרי, ובשלב מסויים כבר נתקבלו דיני התלמוד בבלי בכל תפוצות ישראל. אמנם ברור שמהפך גדול שכזה היה תהליך איטי מאוד שארך עשרות או מאות שנים, ורק באמצע תקופת הגאונים כבר נהגו רוב העולם על פי חכמי בבל ותלמודם (למעט כמה קהילות בודדות), כאשר חלפו כבר דורות רבים מאז חתימת התלמוד הבבלי.
♦

עדויות למעבר מתורת א"י לתורת בבל

עדות מפורשת למהפך זה אנו מוצאים בתשובת רב האי גאון לאחת מקהילות המערב, שכתב בה: "וקמאי דילכון מן בני ארץ ישראל נקטיה להא מילתא, ואתון השתא כל מעשיכם במנהגות שלנו ובתלמוד שלנו הכין מיבעי לכון למעבד" (ספר המכריע סי' מ"ב), דהיינו, שהראשונים שלכם קיבלו דבר זה מבני ארץ ישראל, ואתם עכשיו כל מעשיכם על פי מנהגי בבל והתלמוד בבלי.
עדות נוספת למהפך זה מצינו לענ"ד בדבריו הידועים של המדרש הנעלם איכה (נ"ו ע"א), שנאמר שם: "עד אשר לא תחשך השמש דא קלסתר פנים של שכינה מלעילא ומתתא. מתתא מאן אינון, מארי מתניתין דהוו בארעא דישראל פטישי דפרזלא מהדקין טנרין ותלשין טורין רמאין, והאור זה התלמוד ירושלמי דנהיר נהורא דאורייתא, לבתר דאתבטל דא כביכול אשתארו בחשוכא דכתיב במחשכים הושיבני זה תלמוד בבלי דאזלין ביה בני עלמא במחשכים, והירח, אלין אינון הברייתות, דהוו נהירין נהירו דחכמה סתימאה, והככבים, אלין אינון משכילים דהוו בארעא קדישא, כל אינון תנאים ואמוראים דכל עלמא קיימא בגינייהו, דכד הוו קיימי כחדא הוה אמר בר נש לחבריה מגו מלה דא דפרח מפומוי אנא חמא מה דיהא יומא דא או למחר כך וכך" [-עד אשר לא תחשך השמש זה קלסתר פנים של שכינה מלמעלה ומלמטה. מלמטה מי אלו, בעלי המשנה שהיו בארץ ישראל, פטישי ברזל מכתתים סלעים ועוקרין הרים רמים, והאור זה התלמוד ירושלמי שהאיר את אור התורה, לאחר שהתבטל זה כביכול נשארו בחשיכה, שנאמר במחשכים הושיבני זה תלמוד בבלי שהולכים בו בני העולם במחשכים, והירח אלו הברייתות, שהיו מאירים אור החכמה הסתומה, והכוכבים, אלה הם המשכילים שהיו בארץ הקודש, כל אלו התנאים והאמוראים שכל העולם קיים בעבורם, שכאשר היו עומדים יחד היה אומר בן אדם לחבירו מתוך דבר זה שפרח מפיו אני רואה מה שיהיה יום זה או למחר כך וכך].
ולכאורה דברי המדה"נ אינם מובנים, שהרי התלמוד ירושלמי לא התבטל כלל, אלא הוא מונח לפנינו עד היום, וכל הרוצה יבא וילמד. ואם כוונתו שאמוראי א"י התבטלו, ורק אמוראי בבל המשיכו להתקיים, הרי אין זה נכון כלל, שהרי גם בזמן חתימת התלמוד היו אמוראים בא"י[51], ורבינא שהיה בסוף האמוראים בא מא"י לבבל ואמרו עליו 'חד מינייהו כתרי מינן'נא.
אלא[52]נראה כוונת המדה"נ שבתחילה היו רוב בני העולם הולכים לאורם של הירושלמי והברייתות שנתחברו בא"י (ספרא ספרי מכילתא תוספתא ועוד), ועתה נתבטל דבר זה וכל בני העולם הולכים בדרכו של התלמוד בבלי. וכן מוכח מלשון המדה"נ "זה תלמוד בבלי דאזלין ביה בני עלמא במחשכים", הרי שאין כוונתו רק על אמוראי בבל, אלא על כל בני העולם ההולכים בדרכו של התלמוד בבלי[53].
♦

מתי נתקבלו פסקי התלמוד בבלי בכל קהילות ישראל ומה גרם לזה

קשה מאוד לדעת מתי בדיוק הגיע התלמוד בבלי לכל העולם, ומתי נתקבל בכל קהילות ישראל הכלל הברור שהלכה כהבבלי נגד הירושלמי. אמנם ידוע שבשנת ד"א תע"ב כבר נכבשו כל ארצות צפון אפריקה וספרד על ידי הערבים, אך נראה שגם בארצות הללו חלפו עוד כמה דורות עד שקיבלו עליהם את מרותם של גאוני בבל, כי עיקר תשובות הגאונים שיש בידינו שהשיבו לארצות צפון אפריקה וספרד הן רק מרב שר שלום גאון (שמלך בסורא בשנת ד"א תרי"ג) ואילך, ורק בכמה מקומות נזכרו תשובות שנשלחו לקהילות המערב על ידי גאונים שקדמו לו[54]. וגם בימי רב נטרונאי ורב עמרם והגאונים שאחריהם אנו מוצאים שהיו בארצות הללו הרבה ממנהגי א"י, שהגאונים טרחו לעוקרם, ומוכח מזה שמנהגי בבל היו חדשים עבורם. ונראה מזה שהזמן שקיבלו קהילות המערב באופן מוחלט את מרות התלמוד בבלי וגאוני בבל היה קרוב לזמנו של רב נטרונאי גאון.
והנה מה שקהילות המזרח קיבלו את סמכות התלמוד בבלי, הוא מובן מאוד, כי מחמת השפעתם הרבה של גאוני בבל הפכו כל בני המזרח להיות תלמידיהם, וממילא שמעו להם להעדיף את התלמוד בבלי ומנהגי בבל על פני הירושלמי ומנהגי א"י. וכן קהילות צפון אפריקה קרובות במדה מסויימת למצרים ושאר ארצות המזרח. אך לכאורה יפלא איך פשטה תורת בבל עד ספרד הרחוקה, וקשה לתלות זאת רק בכך שספרד היתה חלק מהאימפריה הערבית שרוב היהודים שבה הלכו אחר תורתה של בבלנד.
ויותר מזה פלא גדול על הקהילות שהיו בארצות הנוצריות: איטליה, פרובאנס, צרפת, אשכנז, וארצות יון (ביזנטיון), שלא היה להם קשר רב עם ארצות ערב, וכמעט לא מצאנו ששלחו שאלות לגאוני בבל, ואעפ"כ אנו רואים שגם הם קיבלו באופן מוחלט את מרותו של התלמוד בבלי, לא רק בזמן הראשונים, אלא כבר בסוף זמן הגאונים, והיו עוסקים גם בבה"ג ותשובות הגאונים (אם כי לא היססו לחלוק עליהם במקום שלא נראו להם דבריהם).[55]
לענ"ד מסתבר שמהפך זה אירע על ידי כמה מגדולי בבל שהגיעו לקהילות המערב והשפיעו עליהם השפעה רבה ומכרעת, כמו שיבואר להלן:
♦

הבאת 'טעמי תלמוד' לספרד על ידי יצחק ריש גלותא

הקשר הראשון של בני ספרד עם חכמי בבל היה כבר בזמן הגמרא, כמו שכתב בספר העיתים סי' קע"ט: "וכתב הנגיד הכי, אמר שמואל הלוי, אית מרבנן דאמרי חלילה חלילה לבני ספרד שיניחו את התרגום כמו שאמרו שואלין הללו, שבספרד מקום ריבוץ תורה היה מזמן [בית] ראשון מגלות ירושלים עד עכשיו... ומעולם לא הניחו התרגום ולא דבר אחד מטעמי תלמוד שהיו ערוכין בפיהן מיצחק ריש גלותא בר אחתיה דרב ביבי דשכיב בספרד בין קורטבא לאספמיא אלא כך היה הדבר שהיו מתקבצין בשבתות וקובעין מדרשות לריבוץ תורה עד כמו שתי שעות... ומתפללין ומשתהין עד שנוטה היום וזה הדבר קשה על בעלי בתים וחששו זקנים שקבלו מנטרונאי נשיא בר חכינאי, והוא שכתב לבני ספרד את התלמוד מפיו שלא מן הכתב" וכו', עכ"ל.
ומה שכתב שטעמי תלמוד היו ערוכין בפיהן מיצחק ריש גלותא בר אחתיה דרב ביבי, כוונתו היא למה שכתוב ביבמות (קט"ו ע"ב): "יצחק ריש גלותא בר אחתיה דרב ביבי הוה קאזיל מקורטבא לאספמיא ושכיב, שלחו מהתם יצחק ריש גלותא בר אחתיה דרב ביבי הוה קאזיל מקורטבא לאספמיא ושכיב, מי חיישינן לתרי יצחק או לא, אביי אמר חיישינן, רבא אמר לא חיישינן". ונראה ש'קורטבא' היא העיר קורדובה שבספרד (או כל המחוז שלה), ו'אספמיא' הוא מחוז אחר בספרד.
ולכאורה היה אפשר להחליט על סמך זה, שכבר מזמן אביי ורבא החלו בני ספרד להיות תלמידיהם של חכמי בבל ולנהוג כמנהגיהם, אך ודאי שאינו כן, כיון שבאותו זמן עדיין היו ישיבות ארץ ישראל בתפארתן ולא נראה שהיו נוטשים את מרותם של אמוראי א"י מחמת השפעתו של יצחק ריש גלותא. וגם כלל לא נראה שהיה ליצחק ריש גלותא ענין לשכנע את בני ספרד לעבור למסורת בני בבל, כי באותה תקופה עדיין היו ישיבות א"י בתפארתן (אם כי נחלשו מעט מחמת גזירות השמד), וגם חכמי בבל הכירו בעליונותה של תורת א"י. וגם אם אכן היתה לו איזו 'השפעה בבלית' על בני ספרד, לא נראה שהיה לזה הרבה משמעות, כי באותה תקופה ספרד היתה חלק מהאימפריה הרומאית והיה לה הרבה יותר קשר עם א"י (וגם מה ששלחו לבבל שיצחק ריש גלותא שכיב, נראה ששלחו זאת דרך א"י, שהרי סתם 'שלחו מתם' בגמרא היינו מארץ ישראל). וגם הרבה מנהגים שהיו בספרד בזמן הגאונים מעידים שמנהגי א"י נותרו אצלם גם ארבע מאות שנה אחרי ביקורו של יצחק ריש גלותא. ולכן מסתבר ש'טעמי תלמוד' שקיבלו בני ספרד מפי יצחק ריש גלותא, היו רק הרחבה והעמקה בידיעת התורה והבנתה, אך עדיין עיקר עיסוקם היה בירושלמי וחיבורי ארץ ישראל, ועיקרי דיניהם ומנהגיהם היו על פי חכמי א"י, שאליהם היו משגרים אל שאלותיהם ותרומותיהם.
♦

הבאת התלמוד בבלי לספרד על ידי רב נטרונאי נשיא

ומה שכתב הנגיד שנטרונאי נשיא בר חכינאי כתב לבני ספרד את התלמוד מפיו שלא מן הכתב, חכם זה נזכר גם באגרת רב שרירא גאון, שכתב: "ובתריה מלך רב מלכא בר מר רב אחא בשנת תתרפ"ב[56] והוא אחתיה לרב נטרונאי נשיא בן זבינאי בפלוגתא על זכאי בר מר אחונאי[57] דהוא נשיא קמי הכי כמה שנין, ואפטר רב מלכא לגן עדן, ורב נטרונאי נשיא אזל למערב". עכ"ל. דהיינו שרב נטרונאי הלז היה נשיא בבבל, ומחמת מחלוקת מסויימת שפרצה בינו לבין הגאון, הורידו הגאון ממשרתו, והלך רב נטרונאי ל'מערב', וברור שהוא אותו רב נטרונאי שכתב לבני ספרד את התלמוד (ואף שבספר העיתים כתוב ששם אביו היה 'חכינאי' ובאגרת רש"ג שמו הוא 'זבינאי', הדמיון בין השמות ברור, ובודאי באחד מהם נפלה ט"ס).
אודות ענין זה כתבו חכמי קירואן לרב האי גאון: "ודבר ברור ומפורסם לאנשי ספרד ומסורת בידם מאבותיהם כי מר רב נטרונאי גאון זצ"ל בקפיצת הדרך בא אליהם מבבל וריבץ תורה וחזר, וכי לא הלך בשיירא ולא נראה בדרך" (טעם זקנים עמ' נ"ו, הובא באוצר הגאונים חגיגה י"ד ע"ב). ורב האי השיב להם על זה: "והמסורת שהזכרתם כי ביד אנשי אספמיא בעבור מר רב נטרונאי ז"ל, שמא אדם רמאי נזדמן להם ואמר אני נטרונאי, ואלו היה מר רב נטרונאי נודע בכמו אלה לא נכחד ממנו, כי לא שמענו עליו מדרכים אלו כלום". עכ"ל. ונראה שרב האי חשב שכוונתם לרב נטרונאי גאון הידוע (בר רב הילאי), כי בבבל קראו "גאון" רק לראשי הישיבה, אמנם באמת כוונתם לא היתה אליו אלא לרב נטרונאי נשיא בר חכינאי, שהיה כמאה שנה לפני רב נטרונאי גאון, ובקירואן היה מקובל לכנות את כל החכמים בשם "גאון".
ונראה מלשון הנגיד, שרב נטרונאי נשיא הוא הראשון שהביא את התלמוד בבלי לספרד. ולא נראה לומר שהתלמוד כבר היה מצוי אצלם קודם, והוא הביא רק גירסא יותר מדוייקת, כי אם כן היה לו לר"ש הנגיד להדגיש נקודה זו, ולומר 'הוא זה שהורה לבני ספרד את נוסחת התלמוד האמיתית', או 'הוא זה שכתב לבני ספרד את התלמוד בדקדוק ובלי טעות', וכדו'. אך מסתימת לשונו נראה ברור שכוונתו שהוא היה הראשון שהביא אליהם את התלמוד הבבלי, שעד אז עדיין לא הגיע אליהם.
והנה זמנו של רב נטרונאי נשיא היה בשנת תתרפ"ב לשטרות, שהיא שנת ד"א תק"ל לבריאת העולם, קרוב לשלש מאות שנה לאחר חתימת התלמוד! (שנחתם בשנת ד"א רנ"ט). וכאן הבן שואל, איך יתכן ששלש מאות שנה אחרי חתימת התלמוד לא השכילו בני ספרד להשיג העתקה מהתלמוד בבלי, הרי ארץ ספרד לחוף ימים שוכנת, ולה קשרי מסחר עם כל ארצות הים התיכון, כמו איטליה ויון ותוניס ומצרים, שהיו בהם קהילות גדולות וחשובות, וכי לא יכלו להשיג העתקה של התלמוד באחת מהארצות הללו?[58]
אלא נראה מזה שעד אז עיקר עסקם של בני ספרד היה בירושלמי ושאר חיבורי ארץ ישראל, ולכן לא טרחו להשיג את התלמוד בבלי, למרות שמסתבר שידעו על קיומו. ורק הופעתו הפלאית של רב נטרונאי נשיא בר חכינאי בספרד היא זו שגרמה להם לקבל את התלמוד בבלי, כי האדם הגדול הזה לא רק כתב להם את התלמוד מפיו, אלא גם השפיע עליהם לקבל את פסקיו והכרעותיו גם במקום שחולק על הירושלמי.
ונקל לשער את ההשפעה העצומה שהיתה לרב נטרונאי נשיא בר חכינאי על בני ספרד, שהיה בעיניהם אדם קדוש ואיש מופת שבא אליהם בקפיצת הדרך כדי להרביץ תורה, וגם מאתים שנה אחר זמנו (בזמן רב האי) עדיין לא פג הרושם הרב שהותיר עליהם, ועל כן לא יפלא כלל שעלה בידו לחולל אצלם מהפכה שכזו.
מאה שנה אחר כך, בשנת ד"א תר"ל, ביקשו בני ספרד מרב עמרם גאון שישלח להם את סדרי התפילות והברכות, ומזה בא החיבור הידוע בשם "סדר רב עמרם גאון", ויתכן שרק אז החליטו באופן סופי לנטוש את נוסח התפילה של בני ארץ ישראל ולקבל עליהם את נוסח התפילות והברכות של בני בבל.
ובהרבה מקומות בסידורו מתקיף רב עמרם בחריפות כמה ממנהגי ארץ ישראל שנהגו בזמנו אצל חלק מבני אירופה (כמו עמידה בק"ש, ברכת על רחיצת ידים ועל שטיפת ידים בליל פסח, התרת נדרים בליל יו"כ), ומזהיר אותם לעשות רק כמנהג שתי ישיבות שבבבל.
♦

הופעת ר' אהרן בן שמואל הנשיא באיטליה

גם באיטליה מצאנו אישיות פלאית מבבל שהגיעה לשם באמצע תקופת הגאונים, הלא הוא ר' אהרן בן שמואל הנשיא 'אבי כל הסודות' המכונה 'אבו אהרן'. ענין זה נזכר בקצרה בפירוש התפילה לרוקח לפני ישתבח, שכתב: "אני אלעזר הקטן קבלתי תקון תפלות מאבא מורינו יהודה בר קלונימוס בן רבינו משה בן רבינו יהודה בן רבינו קלונימוס בן רבינו משה בן רבינו קלונימוס בן רבינו יהודה וגם קבלתי מרבינו יהודה החסיד כאשר קיבל מאביו רבינו שמואל הקדוש החסיד... וקבלו סוד תקון התפלות רב מרב עד אבו אהרן בנו של ר' שמואל הנשיא אשר עלה מבבל משום מעשה שהיה והוצרך לילך נע ונד בארץ ובא בארץ לומברדיאה בעיר אחת ששמה לוקא ושם מצא רבינו משה שפייט אימת נוראותיך[59] ומסר כל סודותיו לו".
ועוד כתב שם: "וכשבא הגאון רבנא משה מלוקא בן רבנא קלונימוס בימי המלך קרלו למדינת מגנצא היה מנהיג את בני דורו לומר מכאן ואילך עד ושמו אחד, כי גדול היה ואין כל דבר נעלם ממנו, ורבנא משה הזקן [הוא] שיסד קרובץ אימת נוראותיך, והוא היה תלמידו של אבו אהרן אבי כל הסודות בנו של רבינו שמואל הנשיא מבבל זצוק"ל"[60].
החלק הראשון מדברי הרוקח הללו הובאו כבר בספר מצרף לחכמה להיש"ר מקנדיא פרק י"ב (שהיה לו את הפירוש הזה בכתב יד(, אך מאות שנים לא היה ידוע על כך משום מקור נוסף, עד שנדפסה מכתב יד מגילת יוחסין עתיקה שנכתבה בשנת ד"א תתי"ד על ידי ר' אחימעץ בן פלטיאל מקפואה שבדרום איטליה, ונהוג לכנותה 'מגילת אחימעץ' על שמו[61]. מגילה זו מספרת את קורותיהם של אבות משפחתו של ר' אחימעץ, שהיו מגדולי הפייטנים, והרבה מפיוטיהם וסליחותיהם נאמרים אצל האשכנזים עד היום. אך חלק נכבד ממגילה זו עוסק בעניינו של אבו אהרן, למרות שלא היה מבני המשפחה, ושהה באיטליה רק שלש שנים, ולמרות שהמגילה נכתבה כמאתים שנה לאחר זמנו. ובתחילת דבריו סיפר את המעשה שרמז עליו הרוקח, ונעתיק מעט מלשונו הנחוץ לנו:
"ובימי אלה החסידים, ירד מן הידידים, איש חמודים, מארץ בגדדים, ראש ואב, מבית יואב, ושמו אהרן, סבר בסברון, עוצר חרון מניני ישיני חברון, והוא כבני מרון למלך אדירירון, טרם צאתו מעיר מולדתו, לאביו היה ריחיים למחיה, והפרד שהיה גוללו בא הארי ואכלו, ואהרן היה חוצה, כשחזר למחיצה, הפרד לא מצא, ותחת פרדו, הביא הארי וניגדו, וכפתו ברחיים לטחון בעדו, ואביו כשהרגיש, אליו הגיש, וזעק לו, וצעק בקולו, ודיבר למולו, מה עשית, הארי הבאת, ולהכניע כחו שיברת, והקב"ה עשאו מלך, בקומה זקופה לילך, ואתה שמתו בעבודתך, לעשות שירותך, ועתה חי אדוני אם תעמוד לפניי, ותצא בגלות יומם ולילות, ועד שלש שנים תתנחם על שגיונים ... שוב לארצך וה' אלקיך ירצך... ומשם נסע ואל אורן פסע ומצא שם אהלים נטועים... ומדרשות קבועים... לוחמים ומתגברים במלחמת שערים ודורשים ברבים... הם הם הרשומים אחינו הנעימים בני ר' אמתיי הם אבות אבותיי... וביניהם נקבע, וישיבתו שם קבע, וחכמתו נבעה, ותורתו שם נטעה, ושם הראה אונים, והפסקת דיינים כבהיות האורים, וישיבת סנהדרין ותורת הסוטה ושם איהל והיטה, ותחת עפר קרקע המשכן עפר יסוד הארון הוכן... ואבו אהרן אשר עודנו שם, הוא אהרן אשר למעלה נרשם... ואז הלך לבארי המדינה[62], אשר על שפת הים נתונה, היא הקירייה אשר נוכח הים בנוייה, וסודן המלך יצא לקבלו, וכבוד גדול עשה לו, ושהה עמו כששה חדשים, ונפלאתה לו אהבתו מאהבת נשים, וכל ימי שם היותו, לא נטה מעצתו, וכל מה שביקש ממנו הודיעו בבירורים, כאילו היה שואל באורים, כן כל עצתו מקויימה, כל ימי היותו שמה". עכ"ל.
והנה ר' אחימעץ הדרום איטלקי מסר לנו רק על היותו של אבו אהרן באורן ובבארי שבדרום איטליה, והרוקח שאבותיו באו מצפון איטליה מסר לנו שאבו אהרן היה גם בלוקא שבצפון איטליה, ולימד שם את סודותיו. ויתכן שכמו כן הרביץ אבו אהרן נגלה ונסתר בעוד מקומות באיטליה שלא נודעו לנו (ואין כל פלא בכך שלא שמענו על זה, כי כמעט ואין בידינו מקורות מאיטליה של אותה תקופה, וגם על אורן ובארי מצאנו רק מקור אחד, וכך גם על לוקא, ושני המקורות הללו נכתבו מאות שנים לאחר זמנו).
הרי לנו שגם באיטליה היתה תופעה דומה מאוד למה שהיה בספרד, שהופיע אצלם איש קדוש ובעל מופת והרביץ תורה וחזר, וגם עליהם עשתה הופעה זו רושם כביר שלא נמחה מזכרונם במשך מאות שנים. ויתכן מאוד שרבי אהרן בן שמואל הנשיא הוא זה שהשפיע על בני איטליה לקבל עליהם את תורתם של בני בבל, וגם כל 'סודות התפילה' שמסר לרבינו משה הזקן כולם הם על פי נוסח התפילה של בני בבל.
בסופה של מגילת אחימעץ מבואר שהזמן שבו הופיע אבו אהרן באיטליה היה קרוב לשנת ד"א תרכ"ח (=זמנם של הגאונים רב נטרונאי ורב עמרם).
♦

הרבצת פלפולי הגמרא באיטליה על ידי רב קשישא גאון

בספר בדי הארון (לר' שם טוב בר אברהם גאון תלמיד הרשב"א) שער ד' פ"ג, וכן בספר האמונות (לר' שם טוב בן שם טוב) שער ד' פי"ד הביאו את לשונה של תשובה העוסקת בסתרי תורה שהשיבו חכמי פוליה[63] לחכמי גרמיישא[64], ובתוך התשובה כתוב: "מסורת חכמה מסרוה גאוני הישיבה הקדושה אשר במתא מחסיא זקנים לזקנים ואבות לבנים כאשר קבלוה אנשי כנסת הגדולה, וגאון גדול רב קשישא שמו זקן נכבד מזרע הקדמונים גאוני הישיבה הרביץ תורה בפוליא ושם נפטר, מסר מסורת זו החכמה בספר קטן שקבץ בדרך קצרה וכתבו לכבוד תלמידו החסיד רבינו יהודה הקדוש ז"ל שבא מקורביל ללמוד לפניו ששה סדרי משנה ופלפולי הגמרא כאשר קבלם הזקן הגאון ז"ל בישיבת מחסיא, וכאשר דקדק בפלפולו ובמעלות מדותיו מסר לו מסורת חכמה זו ברמזים ובדרכים נעלמים סוד ה' ליראיו"[65].
לא ידוע מתי היה זמנו של הגאון הגדול הנכבד רב קשישא, אך על כל פנים ודאי לא היה זה הרבה שנים אחר זמנו של רב עמרם, שכמה דורות לאחריו "אדלדלא מלתא טובא במתא מחסיא ולא אשתיירו בה חכימי", כלשון אגרת רש"ג. הרי לנו חכם בבלי גדול נוסף שהגיע לאיטליה בזמן קדום מאוד, ולימד שם את "ששה סדרי משנה ופלפולי הגמרא כאשר קבלם בישיבת מחסיא", וגם מן הארצות הסמוכות באו ללמוד לפניו, כמו ר' יהודה שבא אליו מקורביל שבצרפת, ונראה מאוד שראוי ונכון למנות גם אותו כאחד מראשי מנחילי תלמודה של בבל לרומי וחברותיה.
♦

הגירת רבנא משה הזקן וחבריו לאשכנז

כתב הרוקח בפי' התפילה לפני ישתבח: "רבינו משה בר קלונימוס בן רבינו משולם בן רבינו קלונימוס בן רבינו יהודה הוא היה הראשון שיצא מלומברדיאה[66] הוא ובניו רבינו קלונימוס וקרובו רבינו איתיאל ושאר אנשים חשובים הביאם המלך קרלא[67] עמו מארץ לומברדיאה והושיבם במגנצא ושם פרו וישרצו וירבו במאוד מאוד".
ובשו"ת מהרש"ל סי' כ"ט כתב: "ורבינו משה הזקן הביאו המלך קרלא עמו ממדינת לוקא בשנת תתמ"ט לחורבן הבית", ולפי דבריו בואם לאשכנז היתה בשנת ד"א תרע"ז, אך בספר 'אוצר הגדולים אלופי יעקב' כתב שהמלך קרל הלז מלך בשנים תר"מ - תרמ"ז, ולפי זה צריך לומר שבאו לאשכנז בשנת ד"א תרמ"ז, ומה שכתב מהרש"ל בשנת תתמ"ט לחורבן הוא טעות סופר וצריך לומר תתי"ט.
ואכן בתקופה זו היתה ה"קיסרות הגרמנית רומית", שהשתרעה מגרמניה עד איטליה, והקיסר קרל בחפצו להפריח את כל תחומי ממלכתו הושיב באשכנז כמה מגדולי לוקא ונתן להם אדמות וטובות רבות, וכמו כן הושיב באותה עת בפרובאנס את ר' מכיר הנשיא מבבל ונתן לו אחוזה ושררה[68], כדי שיבואו בעקבותיהם הרבה יהודים חרוצים עושי מקנה וקנין.
מובן מאליו שרבינו משה הזקן השפיע מאוד על תורתם ומנהגיהם של בני אשכנז, וכמו שכתב הרוקח (יובא להלן) שר"מ הזקן הנהיג את בני דורו לומר שירת הים לפני ישתבח. ויתכן מאוד שהוא זה שלימדם לקבל את פסקי התלמוד בבלי, ואת רוב נוסח התפילה של בני בבל. ונברר ענין זה להלן בס"ד.
♦

מתי הגיעה תורת בבל לאשכנז

בספר עמק הבכא כתב: "ויהי בשנת ארבעת אלפים ת"נ... ותהי המלחמה חזקה בין הישמעאלים לפרסיים בעת ההיא... וינוסו יהודים רבים מארץ פרס כמפני חרב ויתהלכו מגוי אל גוי ומממלכה אל עם אחר ויבואו ארצה רוסיה[69] וארץ אשכנז ושויציה[70] וימצאו שם יהודים רבים, אף כי בהאל העיר אשר נקבר מר זוטרא שם, ויקימו שם ישיבות להסתפח בתורת האלקים ויהי ר' בנימין בר זרח עליהם לראש".
ממסורת זו נשמע שכבר בזמן קדום מאוד התיישב באשכנז חכם בבלי או פרסי בשם 'מר זוטרא', ולפי זה יתכן שאשכנז היתה מן הארצות הראשונות באירופה שהתיישב בה חכם מבבל. אך לא ברור כמה זמן חי חכם זה באשכנז, והאם היתה לו איזה השפעה על יהודי אשכנז, שהרי המסורת מספרת רק שנקבר שם. וגם לא ברור האם ר' בנימין בר זרח שהיה עליהם לראש היה אחד מפליטי פרס, או שהיה זה אחד מחכמי אשכנז[71]. ומלבד זה, קשה לדעת כמה אמת יש במסורת זו, שלא נזכרה בראשונים, ולא ידוע מה מקורה.
אמנם מצאנו קצת רמזים לכך שבזמן רב עמרם גאון נהגו באשכנז בכמה דברים כמנהג בבל, דהנה כתב בסדר רב עמרם (בסדר קריאת שמע וברכותיה): "כי היכי דנהיגי בתרין מתיבתא ובכל אספמיא ובכל קהלות ישראל שבארץ אשכנז, כולם זכורים לאלף טובות וברכות. שכולם מלאים תורה ומצות כרמון ומעשיהם מעשים נאים ומחמירין[72] בבדיקת טריפה וטבילת הנדה ובכל מה שראוי להחמיר, אבל בקרית שמע מיושב"[73]. והרי מנהג ארץ ישראל היה לעמוד בק"ש, כמו שהזכיר רע"ג עצמו בתוך דבריו שם שהעומדים אומרים "כמנהג ארץ ישראל אנו עושין", וכמו שכתוב בחילופי מנהגים שבין בני ארץ ישראל לבני בבל סימן א': "בני ארץ ישראל עומדין בקריאת שמע, בני בבל יושבין כדתני טעמא בשבתך בביתך". אמנם אין זה ראיה, כי בכמה מקורות ארץ ישראליים משמע שיושבין בק"ש[74], ונראה שבא"י גופא היו בזה שני מנהגים.
עוד רמז יש לכאורה שבזמן קדום נהגו באשכנז כמנהג בבל, ממה שכתב הרוקח סי' ש"כ: "לך ה' הגדולה עד לשם תפארתך ושם היו מניחין ומתפללין ישתבח. אך לאחר מיכן תיקנו לומר פרשה שבעזרא אתה הוא לבדך עד במים עזים. ויושע עד לעולם ועד. כי לה' המלוכה. ועלו מושיעים. והיה ה' למלך על כל הארץ. ועומד החזן ואומר ישתבח". וכ"כ הרוקח בסודות התפילה: "ובימים קדמונים כשהיו מגיעים עד כאן לשם תפארתך, היה שליח ציבור עומד ומתחיל לאלתר ישתבח שמך, וכשבא הגאון רבנא משה מלוקא בן רבנא קלונימוס בימי המלך קרלו למדינת מגנצא היה מנהיג את בני דורו לומר מכאן ואילך עד ושמו אחד, כי גדול היה ואין כל דבר נעלם ממנו". עכ"ל. הרי שבתחילה נהגו כמנהג בבל שלא לומר שירת הים (כמ"ש בתשובות רב נטרונאי סי' י"א), ודלא כמנהג א"י שאמרו שירת הים בכל יום.
אמנם אפשר לומר שבאמת התפללו כנוסח א"י, אך מסיבה מסויימת השמיטו את אמירת שירת הים[75], וגם יתכן שאמרו שירת הים אחרי ישתבח, כפי המנהג הקדמון המבואר ברמב"ם וסידור רס"ג ועוד, וכן היה מנהג א"י (ואפשר שפרט קל זה נשכח במשך הדורות ולא נמסר לרוקח, או שהרוקח לא טרח להזכיר זאת).
אכן עדיין יש מקום לבעל דין לטעון, שממה שהזכיר הרוקח רק את השינוי הזה, מוכח שמלבד זה לא עשה ר' משה הזקן הרבה שינויים בנוסח התפילה, ואילו התפללו אז בנוסח א"י הרי היה על ר' משה הזקן לשנות להם את כל נוסח התפילה. אולם יש לדחות, שהרוקח לא ראה שום צורך וענין להזכיר שר"מ הזקן הנהיג את נוסח התפילה הבבלי, כי זו ידיעה היסטורית בעלמא ואין ממנה נפק"מ להלכה, והרוקח הוא ספר הלכה ולא היסטוריה, והזכיר רק את מה שהנהיג לומר שירת הים לפני ישתבח, לומר שהוא מנהג ולא מעיקר הדין, וגם משום שאמירת השירה לפני ישתבח היא תקנה של ר"מ הזקן, שלא היתה לפניו לא בא"י ולא בבבל.
כך שלענ"ד אין שום ראיה שלפני בואו של ר' משה הזקן נהגו באשכנז כמנהג בבל, וגם אם אכן נהגו כמנהג בבל בכמה דברים, או אפילו ברוב הדברים, מכל מקום ודאי הוא שנותרו אצלם הרבה מאוד ממנהגי א"י מראשית תקופת הגאונים, כנראה מריבוי המנהגים הארץ ישראליים המשוקעים במנהגי אשכנז, ולא נראה שכל המנהגים הללו הובאו לשם רק על ידי חכמי איטליה ר' משה הזקן וחבריו, כי מנהגי אשכנז שונים מאוד ממנהגי איטליה, ולא נראה שהיתה למנהג איטליה השפעה גדולה על מנהג אשכנז.
♦

התיישבותו של ר' מכיר הנשיא בנרבונא

בסדר החכמים וקורות הימים עמ' 82 נדפס כתב יד קדמון שהוא תוספת לסדר הקבלה לראב"ד (אבל ודאי אין זה לראב"ד כי נזכרים שם חכמים שהיו אחריו), וכן הוא בספר יוחסין בשם "ספר קבלת החסיד", וזה לשונו:
"ומקובלים אנחנו יש בהם בנרבונא שלשלת גדולה מיחס תורה ונשיאות וגאונות, והמלך קרלייש שלח למלך בבל שישלח מן היהודים אשר לו מזרע המלוכה מבית דויד, והוא שמע לו ושלח לו אחד משם גדול וחכם ושמו ר' מכיר, והושיבו בנרבונא עיר הגדולה ונטעו שם ונתן לו אחוזה גדולה שם בעת כבשה אותה מישמעאלים ולקח לו אשה מגדולי העיר, ובעת כבוש העיר חלקו המלך לשלשה חלקים... והחלק השלישי נתן לר' מכיר ועשה אותו בן חורין, ועשה באהבתו חוקים טובים לכל היהודים היושבים בעיר, כאשר כתוב וחתום בשטר נוצרי, והחותם אשר למלך שמו קרלייש אשר הוא בידם עד היום הזה, וזה הנשיא ר' מכיר היה שם לראש הוא וזרעו היו קרובים למלך ולכל זרעו, וכל הבא להצר אותו על דבר הנחלה והכבוד היו מצירין אותו בכח מלך צרפת... ועוד היו הוא וזרעו ממנהיגי הדור ומחוקקים ושופטים בכל הארצות כמו ראשי גלויות... והיה שם לגאון רב טודרוס הידוע הנשיא ובניו מזרע זה ר' מכיר הנשיא ולא פסקה מהם גדולה וממשלה ותורה...".
מסורת זו אודות נשיאי נרבונא היתה מפורסמת בזמן הראשונים, ונזכרה על ידי כמה מן הראשונים חכמי פרובאנס, ועל פי החשבון היה זה במחצית השניה של המאה השביעית לאלף החמישי, מעט לפני זמנו של רס"ג. ויתכן מאוד שר' מכיר הנשיא הוא זה שהביא את בני פרובאנס תחת סמכותה של מסורת בבל, כיון שהיה שם לראש הגולה ועל פיו ישק כל דבר[76].
♦

בשנת ד"א ת"ש כבר התקבל התלמוד בבלי בכל העולם

העולה מכל דברינו, שיש מקום גדול לשער שאלו שהביאו את תורת בבל לארצות אירופה הם:
א. רב נטרונאי נשיא בר חכינאי שבא לספרד ע"י בשנת ד"א תק"ל (והיתה להם מסורת שבא בקפיצת הדרך), וכתב להם את כל התלמוד מפיו שלא מן הכתב.
ב. ר' אהרן בר שמואל הנשיא ('אבו אהרן') מבבל 'אבי כל הסודות', שהרביץ תורה בדרום איטליה וצפונה בסביבות שנת ד"א תרכ"ח. ותלמידו ר' משה הזקן הביא את תורתו לאשכנז בשנת תרמ"ז.
ג. רב קשישא 'הגאון הגדול הזקן הנכבד' שהרביץ תורה בפוליה ולימד שם את ששה סדרי משנה ופלפולי הגמרא כפי שקיבלם בישיבת מתא מחסיא. ותלמידו ר' יהודה מקורביל הביא את תורתו לצרפת.
ד. רבי מכיר הנשיא מבבל שהובא לנרבונא על ידי הקיסר קרלוס קרוב לשנת ד"א תר"נ, והיה שם לרב ומנהיג וריש גלותא.
אלו המה ארבעה חכמי חרשים אשר האצילו מהודה של בבל על שלשה הקהילות המרכזיות, ספרד ואיטליה ופרובאנס, ובעקיפין גם על אשכנז וצרפת ושאר ארצות. ויתכן שהיו עוד כמה כיוצא בהם שלא נודעו לנו, מחמת מיעוט המקורות שיש בידינו מאותם הימים.
ויש לציין שמצאנו גם את מר עוקבא נשיאה שהיה ריש גלותא בבבל, והודח ממשרתו והתיישב בקירואן, ובני קירואן נהגו בו כבוד כמו ריש גלותא, ראה בספר 'סדר החכמים וקורות הימים' (ח"ב עמ' 78) ובספר המנהיג הל' שבת סי' נ"ח. אך לפי המסופר שם היה זה בזמן רב עמרם גאון וקרוב לזמן רב כהן צדק מפומבדיתא (ואמנם יש שם כמה שיבושים בסדר זמני הגאונים אך כך נראה מרוב הפרטים שנזכרו שם, ודלא כמ"ש בדורות הראשונים), ואם כן לא הוא זה שהביא את תורת בבל לקירואן, כי כבר דור או שנים לפניו שאלו בני קירואן שאלות רבות מגאוני בבל.
אך יש לציין שאפילו בזמן רב האי גאון מצאנו בקירואן 'חבורת ארץ הצבי'[77], וכפי הנראה היתה שם גם קהילה ארץ ישראלית שהלכה לאורם של גאוני א"י, ומסתבר שבואו של מר עוקבא חיזק מאוד את הצד הבבלי בקירואן[78].
היוצא מכל זה שניתן לומר שעיקר המהפך היה במאה השישית ובמאה השביעית של האלף החמישי, ובסוף המאה השביעית כבר נתקבלה סמכותו של התלמוד בבלי לחלוטין בכל מרכזי התורה בעולם.
והיוצאים מכלל זה היו רק כמה קהילות בודדות בא"י ומצרים וקירואן, שהמשיכו לדבוק במנהגי א"י הקדמונים, אמנם גם שם היו קהילות ששילבו פה ושם מעט או הרבה ממנהגי בבל, כנראה מסידורי הגניזה.
אמנם יש אומרים שגם ישיבות א"י קיבלו את מנהגי בבל באמצע תקופת הגאונים, אך לגבי כמה מנהגים רב האי גאון מכחיש את דבריהם, שכתב: "ואמרו שבארץ ישראל עדיין חותמין אותה ברכה רביעית בפני עצמה" (רשב"א ברכות לג: ד"ה אטו). ועוד כתב: "יש שקורין כי המצוה הזאת (=בשמיני עצרת) ועדיין קורין אותו בארץ ישראל בירושלים" (ריצ"ג הל' לולב). מה גם שקהילת השאמיים שבפוסטאט ודאי המשיכה בכל מנהגיה עד זמן הרמב"ם, והרי הם הלכו לאורם של חכמי א"י, וגם הזכירו את שמותיהם בקדיש, ור' אברהם בנו של ר' נתן אב הישיבה היה דיין בקהיר, ור' מצליח גאון [בנו של הגאון הארץ ישראלי, ר' שלמה ב"ר אליהו הכהן] ירד למצרים ויסד בה את 'ישיבת ארץ הצבי'. על כן מסתבר שכמה קהילות בא"י המשיכו במנהגיהם עד לחורבנן (בסוף ימיו של רש"י) ע"י הצלבנים הארורים ימ"ש.

גם אחר קבלת התלמוד בבלי נשאר במערב הרבה מאוד מתורת א"י ומנהגיה

ולאור כל זה מובן מאוד מה שביארתי והוכחתי במאמרי הנ"ל, שגם אחר שקיבלו בני ארצות המערב את תורת בבל, מכל מקום לא נטשו כלל את מנהגי א"י, אלא המשיכו בהרבה מנהגי א"י שלא סתרו לגמרי לדינא דתלמוד בבלי (אף שלפעמים המנהג מתיישב עם הגמרא רק בדוחק רב), ובפרט בארצות הנוצריות כמו אשכנז וצרפת ואיטליה. ובהרבה עניינים עשו פשרה או שילוב בין שני המנהגים (אם כי בדרך כלל נתנו את משפט הבכורה למסורת בבל), וזעיר פה זעיר שם המשיכו גם בכמה דינים ומנהגים שהיו ממש נגד דינא דגמרא. כמו שנתבאר במאמרי הנ"ל (בירחון האוצר גליון מ"ד).
וכמו כן נותרו אצל בני המערב מסורות שקיבלו מתורת ארץ ישראל[79], ומצאנו לכאורה מקום אחד שהיתה ביד גאוני איטליה מסורת שלא היתה ידועה לאמוראי הבבלי[80]. וכן מצאנו לכאורה במקום אחד שגאוני איטליה החמירו כהירושלמי נגד הבבלי בענין ערוה החמורה[81].
גם יש לציין שבני אשכנז לא הפסיקו את הקשר עם גאוני א"י עד סוף תקופת הגאונים, כמו שכתב אחד הראשונים, שראה כתב ששלחו אנשי רינוס לקהילות ארץ ישראל בשנת תש"ך לפרט[82], ור' משולם ב"ר משה ממגנצא (שהיה בזמן רש"י) שאל כמה שאלות בהלכה "מפי אריות יושבי ירושלים"[83], שהם גאוני ארץ ישראל ר' אליהו הכהן ור' אביתר הכהן[84]. ובכל ארצות אירופה אמרו בנוסח יקום פורקן: "למרנן ורבנן חבורתא קדישתא די בארעא דישראל ודי בבבל".
ולפי זה גם מובן מאוד מה שבארצות המערב עסקו בירושלמי וספרי הברייתות ומדרשים הרבה יותר מבארצות המזרח, כידוע לכל המעיין בראשונים, וגם הר"ח ורב ניסים גאון שהיו קשורים מאוד לגאוני בבל מרבים להביא את הירושלמי הרבה יותר מהגאונים, וכן הרמב"ם שנחשב מבית מדרשם של הגאונים רגיל מאוד לפסוק על פי הירושלמי וספרי הברייתות[85].
♦ ♦ ♦