מרא דאתרא שכונת 'אבי עזרי - חפציבה' מודיעין עילית
צורות ספירה שונות ב'ספירת העומר'
א. ספירה על ידי אמירת 'ארבעים חסר אחת'
רבי עקיבא איגר בגליון השולחן ערוך (תפט, א) מציין לשו"ת פרי הארץ (לרח"מ מזרחי, סימן י') שמחדש[3] שמי שאומר את מנין הספירה "בדרך 'עשרים חסר אחת', יצא". והיינו, מי שיאמר למשל ביום השלושים ותשע 'היום ארבעים חסר אחת', מיקרי 'מנין' ויצא.ומוכיח דבר זה משלושה מקומות: א. במשנה במכות (כ"ב ע"א) אמרו: "כמה מלקין אותו, ארבעים חסר אחת, שנאמר 'במספר ארבעים', מנין שהוא סמוך לארבעים". מבואר שניתן לומר מנין של שלושים ותשע על ידי אמירת 'ארבעים חסר אחת'. ב. במשנה בשבת (ע"ג ע"א) אמרו: "אבות מלאכות ארבעים חסר אחת", מבואר ג"כ שניתן לומר מנין של שלושים ותשע על ידי אמירת 'ארבעים חסר אחת'. ג. בנזיר (ט"ז ע"א) אמרו: "אם גילח יום שישים חסר אחת יצא", כשהכוונה היא ליום החמישים ותשע, וגם כאן מבואר שניתן לומר מנין על ידי אמירת יום שמעליו 'חסר אחת'.
[אמנם, מציין שם הפרי הארץ, שאת הראיה ממנין המלקות ניתן לדחות, משום שכבר ביארו המפרשים שהטעם שאמרה התורה מנין כזה שם הוא כדי לומר שיש דין למלקה למנות את נתינת המכות בצורה זו דוקא, וזאת במטרה שלא יתן בטעות מכה אחת יותר ממה שצריך לתת. ואם יאמר 'שלושים ותשע' יש חשש מועט שיטעה ויתן עוד מכה, אבל כשאומר 'ארבעים חסר אחת' הוא מזכיר לעצמו שהוא כבר הגיע למנין ה'ארבעים' הרצוי ונזהר שלא להכות עוד (ומציין שביאור זה נמצא בשפתי חכמים דברים כה, ג אות ו'). אבל עדיין נשארו הראיות האחרות משבת ונזיר, שכך הוא נוסח של מנין בתורה].
וכן פסק להלכה במשנה ברורה (תפ"ט סקי"א): "כתבו האחרונים דאם אמר בלשון אחר, כגון ביום ל"ט אמר 'היום ארבעים חסר אחת' נמי יצא". ומבואר שגם מי שאינו אומר במפורש את המנין של היום, אם אומר נוסח שמשתמע ממנו מהו המנין של היום, יצא.
ונראה שאין הכוונה דוקא לאומר ביום שלושים ותשע 'היום ארבעים חסר אחת', אלא הוא הדין בכל יום אחר מימי הספירה, דאחרי שמצינו מטבע לשון כזה של 'חסר אחת', שוב הוא מועיל בכל הימים כולם.
אך נראה עוד, שמי שאומר ביום הל"ח 'ארבעים חסר שניים', לא יצא. ומשום שמצינו בתורה רק נוסח של 'חסר אחת' ולא יותר. ויש להוסיף בזה את דברי הרא"ש (פסחים פ"י סי' מ'): "יש מקשין, כיון דקרא קאמר 'תספרו חמשים יום', למה אין אנו מונין אלא תשע וארבעים יום. ודוחקין לפרש וכו', ולי נראה שאין אנו צריכין לדחוקות הללו. כיון דכתב ביה בהדיא 'שבעה שבועות תספר לך', אין לספור יותר משבעה שבועות, ומ'תספרו חמשים יום' לא קשיא מידי, שכן דרך המקרא - כשמגיע המנין לסכום עשירית פחות אחת מונה אותו בחשבון עשירית ואינו משגיח על חסרון האחד, כיוצא בו 'כל הנפש לבית יעקב הבאה מצרימה שבעים' (בראשית מ"ו), וכן 'ארבעים יכנו' (דברים כ"ה)". הרי מפורש בדבריו שדרך המקרא לומר 'מנין חסר אחת' הוא דוקא בחסר אחת ולא בחסר שניים [ולפי דברי הרא"ש יש לדון גם במה שכתבנו קודם שניתן לומר 'חסר אחת' בכל הימים, דלפי דברי הרא"ש זה רק בימים שנשלם עשירית].
♦
ויש להעיר על זה מדברי השולחן ערוך (תפט, ד) "מי ששואל אותו חבירו כמה ימי הספירה בזה הלילה, יאמר לו 'אתמול היה כך וכך', שאם יאמר לו 'היום כך וכך', אינו יכול לחזור ולמנות בברכה". ולכאורה, לפי מה שהתבאר שבשביל לצאת ידי ספירה מספיק לומר נוסח שמובן ממנו כמה המנין של היום, ואז יוצא ידי חובה אפילו שלא אמר מפורש כמה המנין של היום, אם כן כיצד יכול לומר 'אתמול היה כך וכך', והרי מובן מזה ממילא כמה המנין של היום, וכיצד ימשיך אח"כ למנות בברכה.
ונראה לחלק באופן פשוט, דיש הבדל בין מי שאומר 'היום ארבעים חסר אחת', למי שאומר 'אתמול היה שלושים ושמונה', דעיקר הספירה הוא לומר כמה המנין של היום, ולגבי זה התחדש שגם אמירה של 'היום ארבעים חסר אחת' מועילה, כי סוף סוף הוא אמר כמה המנין של היום. מה שאין כן מי שאומר רק כמה היה אתמול, בלי לומר כמה היום, זה לא נחשב ספירה של היום, כי אולי המנין היום נשאר כמו אתמול [וכבר עמד בהערה זו בפרי הארץ שם, וחילק כנ"ל].
ודבר זה מבואר כבר במשנה ברורה (סק"כ), שעל דברי השולחן ערוך "שאם יאמר לו היום כך וכך אינו יכול לחזור ולמנות בברכה", כתב: "ואם לא אמר 'היום' לית לן בה, משום דעיקר מצות ספירה הוא שיאמר 'היום' כך וכך". ודבריו הם חידוש יותר גדול, שאפילו אם אומר מפורש את המנין של היום, אם החסיר את המילה 'היום', לא עשה כלום. ומשום שלא אמר שזה המנין של היום.
♦
ב. ג.
ספירה על ידי אמירת 'שלושה ועוד שלושה'
ואחרי שהתבאר שלא צריך לומר מפורש את המנין של היום, אלא מספיק לומר נוסח שמובן ממנו ממילא כמה המנין של היום, נבוא לדון בנידון נוסף. יש לעיין במי שאומר ביום השישי 'היום שלושה ועוד שלושה ימים', האם נאמר שיוצא, משום שסוף סוף הוא אמר נוסח שמובן ממנו ממילא כמה המנין של היום, או שכיון שלא מצינו בתורה נוסח כזה של 'שלושה ועוד שלושה', לכן לא יועיל נוסח כזה לספירה.ודעת הגרש"ז אויערבך זצ"ל, שלא יצא, ואין זה דומה לאמירת 'ארבעים חסר אחת', דאמירת 'ארבעים חסר אחת' מצינו בתורה שיש לשון ונוסח כזה, אבל נוסח של 'שלושה ועוד שלושה' לא מצינו בתורה (הליכות שלמה מועדים ח"ב פי"א ס"ד והערה ו').
ויש לתמוה על דבריו, דמצינו בתורה גם נוסח של 'שלושה ועוד שלושה', והוא ביחזקאל, שכשאמר לעם ישראל את מנין ה'מנה' שהוא שישים שקלים, לא אמר מפורש 'שישים שקלים', אלא אמר שהוא 'עשרים ועוד עשרים וחמש ועוד חמש עשרה' שזה בסך הכל שישים. וזה לשון הפסוק (מה, יב) "עשרים שקלים, חמשה ועשרים שקלים, עשרה וחמשה שקל, המנה יהיה לכם".
אמנם, יתכן לדחות ראיה זו, משום ששם היה טעם לכך שלא אמר את המנין מפורש, והוא משום שתוכן הדיבורים של יחזקאל שם היה לחזק את ישראל בזהירות בענין מידות ומשקולות, ובאותו זמן היה להם שלושה סוגי משקולות, משקולת של עשרים שקלים, משקולת של עשרים וחמשה, ומשקולת של חמש עשרה, ורצה הנביא לדבר בנוסח שמצוי אצלם, כדי שיבינוהו היטב (ראה מנחות ע"ז ע"א, ורד"ק ביחזקאל).
[יש לציין כי יש שפות שבהם המספרים נאמרים בצורות שונות. למשל, בשפה הצרפתית במקום לומר 'שמונים' אומרים 'ארבע פעמים עשרים'[4]. ויש לעיין במי שסופר בשפה זו (ראה לקמן אות ה') האם יוצא ידי חובה באמירת המספרים בצורה כזו. ונראה שיצא, משום שבשפה זו כך הוא הנוסח של אמירת המנין הזה, ואין זה כמו אמירת 'שלושה ועוד שלושה' בלשון הקודש].
♦
ד. אמירת 'היום יום האחרון'
מי שאמר ביום האחרון של הספירה 'היום יום האחרון לספירה', נראה שודאי לא יצא ידי חובה, שהרי לא הזכיר כלל מה המנין של היום [וראה אשל אברהם (בוטשאטש תפט, א תנינא) שכתב כעין זה על מי שאמר ביום האחרון 'היום ספירה חשובה', שודאי לא יצא בזה].יש לעיין במי שאומר באחד הימים 'בשנה שעברה בתאריך זה היה כך וכך', האם יצא בזה ידי חובה או לא, וצ"ע [ויש לדון בזה מצד מה שידוע בקדמונים (עי' דרך ה' ח"ד פ"ז אות ו') שהזמן חוזר על עצמו בכל שנה ושנה לאותו מקום ויום שהיה בו בשנה שעברה].
♦
ה. ספירה בכל לשון
כתב המשנה ברורה (תפ"ט סק"ה): "כתבו האחרונים דספירה מותר בכל לשון ובלבד שיבין אותו הלשון, ואם אינו מבין, אפילו ספר בלשון הקודש אינו יוצא, דכיון דלא ידע מאי קאמר אין זה ספירה" [ויש לציין לביאור הדבר אברהם (ח"א סי' ל"ד) בזה, שספירת העומר אינה רק דין אמירה בפה, אלא עיקרה ספירה בלב, ובדבר כזה מוכרחים שהאדם יבין].בני עדת תימן נוהגים לומר את הספירה בארמית, ואומרים 'האידנא עשרה יומי בעומרא, דאינון חד שבוע ותלתא יומי', וביום האחרון של הספירה אומרים 'דאינון שבעה שבועי שלמי' (ראה שולחן ערוך המקוצר ח"ג עמוד ס"ז). אמנם, כיום שהם נמצאים בארץ ישראל ורבים מהם לא מבינים כלל ארמית, לכאורה אין הם יכולים לצאת בזה, אלא עליהם לספור דוקא בשפה שהם מבינים.
♦ ♦ ♦