לאופייה של העלייה למירון בימי האריז"ל והבית יוסף

הערות שוליים

1. ↑ *) מאמר זה מתבסס הרבה על מקורות המובאים ומנותחים אצל ההיסטוריונים: אברהם יערי, 'תולדות ההילולא במירון', תרביץ שנה ל"א, עמודים 72-101; מאיר בניהו, 'הנהגות מקובלי צפת במירון', ספונות ו', עמודים י"א-מ'. בניהו משיג במקומות רבים על יערי, אינני מקבל את כל טענותיו, אך לא תמיד אציין לכך במהלך הדברים. כמו-כן אין בדעתי להרבות במקורות כדרך שעשו הם, אלא להתמקד בשאלה שלדאבוני כבר אינה פשוטה לבני דורנו –מי היו העולים למירון ולמה, באותה תקופה אליה נשואות עיני כל: "תור הזהב שבצפת", זמנם של האר"י, הבית יוסף ושאר חכמי התורה. אני מודה לידידי הרב אברהם אומן, שבזכותו נכתב מאמר זה.כאן אדגיש, כי אין בכוונתי להידרש לשאלת זיהוי הקברים המוזכרים במאמר זה, אלא נקטתי כפי המקובל בפי הבריות.
2. ↑ א). המפורסם מהסכמתו להדפסת הזוהר. הציטוט מספר 'מסעות ארץ ישראל' לרבי משה באסולה, יצא לאור על ידי יצחק בן צבי מהדורה שניה ירושלים תרצ"ט, דף י"ז ע"א שורות 10-20.
3. ↑ ב). רבי משה קורא לט"ו אייר פסח שני. היום מקובל לכנות כך את יום י"ד.
4. ↑ ג). ראה דברי רבי משה להלן.
5. ↑ ד). רבי משה כתב: "ציוני הצדיקים אשר שם כנזכר". לעיל הזכיר את קבר רשב"י, רבי טרפון, רבי יוסי בן קסמא, רבי יוחנן הסנדלר. קברים נוספים הזכיר בקטע אחר, יצוטט מיד להלן.
6. ↑ ה). ראה בהערה א.
7. ↑ ו). המקור הראשון הידוע לנו המתאר את 'פלא המים' הוא מסוף האלף החמישי (סביבות ד' תתק"מ) תיאור ממסעו של רבי פתחיה מרנגשבורג תלמידו של רבינו תם. וכך כתבו מפיו: "ובגליל התחתון יש מערה, ובפנים היא רחבה וגבוה, מצד אחד מערה של שמאי ותלמידיו, ומצד אחד הילל ותלמידיו. ובאמצע המערה אבן שוקעת, אבן גדולה חלולה כמו כוס, ונכנס בבית קיבולה כארבעים סאה ויותר. וכשבאין שם בני אדם הגונים יראו האבן מלאה מים יפים וירחץ ידיו ומתפלל ויבקש מה שירצה. ואין האבן חלולה מתחת, כי אין באים המים מן הקרקע אלא נעשה אם אדם הגון הוא, ואדם שאינו הגון לא יראה המים. ואם ישאבו מן האבן אף כדי מים, לא תהיה חסירה אלא מלאה כהוויתה, ואין המים נובעים" (א' יערי, מסעות ארץ ישראל, עמודים 51-52).
8. ↑ ז). נזכיר כאן עדות אחת כזו: "הגיאוגרף הערבי אל-דמשקי שהתגורר זמן-מה בצפת המאה הארבע-עשרה, כותב: במירון מערה, ובה ארונות, והיא יבשה כל השנה, אין בה טיפת מים, ובבא מועד השנה, ונאספו אליה יהודים מארצות רחוקות וקרובות,
9. ↑ ופלחים וכיוצא בהם, ועשו שם כל אותו היום, בתוכה ומחוצה לה, והיא יבשה. והנה בטרם ידעו דבר, וראו פתאום את המים יוצאים מתוך הארונות, ניקווים במערה משך שעה או שעתיים ופוסקים שוב. ואותו יום יום חג הוא ליהודים, ונשאו איתם את המים אל ארצותיהם הרחוקות והקרובות, ביבשה ובים, וקראו לה מי מירון" בהמשך ציטט מסופר ערבי אחר בשם אל-עת'מני שפירש באיזה יום היה האירוע סביב המים, ונקב בתאריך: "מחצית אייר", דהיינו "פסח-שני" (ממאמרו של א' יערי עמוד 75).
10. ↑ ח). 'מסעות ארץ ישראל' עמוד 90.
11. ↑ ט). מקור חשוב שעמד בוויכוח בין יערי ובניהו הוא תיאורו של כותב בשם דניאל, שכתב מפיו של נוסע אלמוני מקנאדיה שעלה לארץ בשנת רל"ג (מסעות ארץ ישראל עמוד 113). יערי מציין, ובצדק, כי תיאורו משובש וניכר שלא היה במקום אלא שמע איש מפי איש. לדוגמא, הוא כותב שאין מעיין במירון, והרי יש. הוא כותב שהיו עולים ג' רגלים בשנה למירון, ומתיאורים אחרים איננו שומעים על כך. הוא כותב שהיהודים התפללו לה' שייתן להם מים כדי שיוכלו לשהות במקום (על סמך כך שלא היה במירון כלל מים!), ומיד ירד גשם! האם חשב שירדו גשמים בקיץ? פלא-המים התחלף לו בנס הגשם. לבסוף סיפר שהישמעאלים מילאו בגשם את כליהם במים ואז נתנו ליהודים לאכול ולשתות. הסיפור נשמע אכן גרסה שונה [מוטעית ומבולבלת] למה שידוע לנו ממקורות אחרים. בניהו קיבל את העדות כפשוטה ומסיק ממנה שהיו עולים על קבר רשב"י שלוש פעמים בשנה.
12. ↑ י). ברבות השנים חזר "פסח-שני" להוות למוקד עליה, והפעם לקבר רבי מאיר בעל הנס. על כך סיפרו רבני הספרדים בטבריה במכתבם לרבי חזקיהו מדיני (נדפס בחלקו בספרו שדי חמד חלק ד', מערכת ארץ ישראל, עמוד תרפ"א): "אלא הוא הדבר, כי ישראל קדושים באים מקצוי ארץ וים רחוקים, לעלות וליראות בחג המצות ובחג השבועות כדי להשתטח על קברי הצדיקים, וקורין זה זייארא. ובאים גם על קבר רשב"י ורבי מאיר בעל הנס זיע"א ורוצים לשמוח על מקום קבורתם. והנה במקום מצבת רבי מאיר בעל הנס ייסדנו שם בעה"י בית הכנסת ובית המדרש, ולומדים שם בקבע בשם כל ישראל המחזיקים בידי לומדי התורה. ומאת ה' היתה זאת חנוכת הבית המקודש בית הכנסת ובית המדרש הנ"ל, היא היתה ביום פסח קטן. והיה אסיפה גדולה דקרו ותנו בתורתו של רבי מאיר בעל הנס, ואחרי כן היה ששון ושמחה עד להפליא, וענו כולם ואמרו כן נעשה ביום זה בכל שנה וכן נזכה לחזות בנועם ה' בנין בהמ"ק בב"א". היינו, הדבר נולד מכך שחנוכת-הבית הזדמנה לתאריך זה באחת השנים, ומאז המשיכה המסורת [עובדה זו אינה מונעת כמובן ממפרסמים שונים לשוב ולטעון שי"ד אייר הוא יום פטירתו של רבי מאיר בעל הנס].מענין לענין אצטט כאן מדבריו של הרב רפאל בנימין הכהן, רב המושב ברכיה ומרבני קהילת ג'רבה, על פי ראיון איתו עם אהרן טייטלבוים, 'ג'רבה; חיים יהודיים פועמים', מרוה לצמא ה' באייר תשע"ו גליון 2233:"ל"ג בעומר בג'רבה. אחד האירועים המפורסמים הוא ההילולא הגדולה בל"ג בעומר ובל"ד בעומר, בבית הכנסת 'אלגריבה'. בשנים האחרונות, הפכה ההילולא המיוחדת הזאת למקור לא אכזב של עליה לרגל, שהכנסות נאות בצידה.לדברי הרב הכהן, המסורת הזו נולדה בסה"כ בשנת תרס"ד, בידי הקהילה, אך התקדשה בקרב היהודים והם שומרים על מנהג זה עד היום, גם בריכוזי יהודי ג'רבה המפוזרים בארץ, כמו במושב ברכיה, נתיבות ועוד. להשערתי, יהודי ג'רבה, ששמעו על השמחה הגדולה במירון בל"ג בעומר הגו את הרעיון לקיום הילולא זו גם אצלם, לכבוד רשב"י. הרבנים לא אהבו את היוזמה הזו בתחילה, אבל לאחר שראו כי הציבור נלהב ואינו מוכן לוותר על כך, החליטו לאשר את ההילולא בכפוף לתקנות שונות, בנושא הצניעות בעיקר, כדי לוודא כי החגיגות תיערכנה בקדושה. הרבנים עצמם אכפו את התקנות, ועקבו מקרוב כדי לוודא כי הנהלים יקוימו, ואכן במרוצת השנים הפכו הרבנים עצמם לחלק מהמעמד; הם היו אלו ששרו את הפיוטים לכבוד רשב"י ונצחו על השמחה והשירה. אגב, בעיר נוספת בתוניס רצו להעתיק את רעיון ההילולא בל"ג בעומר אבל הרבנים התנגדו נחרצות, מחשש שלא יוכלו לאכוף גם שם תקנות שתשמורנה על קדושת המעמד" (ההדגשים שלי. להתנגדותו של רבי כלפון משה הכהן להילולת רשב"י בג'רבה ראה: לוי יצחק רבינוביץ, 'יהודי האי ג'רבה', מחניים צ"ג צ"ד, עמוד 100).
13. ↑ יא). למקורות מהם משתמע הזמנים בהם היו עולים לתפילה בקבר רשב"י ואחרים, ראה במאמריהם של יערי ובניהו.
14. ↑ יב). בשנת רנ"ב.
15. ↑ יג). בשנת רע"ו.
16. ↑ יד). כלשונו של רבי משה באסולה (מסעות ארץ ישראל (באסולה) עמוד 149): "מסתערבים, הם מוריסקים תושבי הארץ מקדם". מוריסקים 'מורים' הוא כינוי לערבים.
17. ↑ טו). ראה בהרחבה במאמרה של מ' רוזן, 'מעמד המוסתערבים והיחסים בין העדות ביישוב היהודי בארץ-ישראל משלהי המאה הט"ו עד שלהי המאה הי"ז', קתדרה 17, אוקטובר 1980, עמודים 73-101.
18. ↑ טז). 'מסעות ארץ ישראל' (באסולה) עמוד 152.
19. ↑ יז). ראה על כך אצל מ' רוזן שם.
20. ↑ יח). על 'זייארה' של יהודי מצרים וסוריה בתקופה זו ועל תקנות שרבני העיר עשו לשמור על גדרי הצניעות ראה: א' שטראוס, תולדות היהודים במצרים ובסוריה, הוצאת מוסד הרב קוק, עמוד 385. והנה ציטוט מדבריו: "אין ספק שמנהג זה התפתח בהשפעת המסלמים, כי אצלם נודעת להערצת קברי הקדושים חשיבות מיוחדת".
21. ↑ יט). ראה גם: זאב ווילנאי, מצבות קודש בארץ ישראל, הוצאת מוסד הרב קוק, ירושלים תשכ"ג, עמוד של"ה: "בחגיגה עממית זו השתתפו לא רק כל מיני טיפוסים של יהודי מתושבי הארץ ומתפוצות הגולה, אלא גם ערבים ממירון ומהכפרים הסמוכים. הערבים היו מעורבים עם היהודים ושמחו בשמחתם ורקדו בריקודיהם. הערבים קראו לחגיגה זו בשם עיד א-שעלה - חג ההדלקה. ולפעמים קראו לרבי שמעון צדיק א-שעלה - צדיק ההדלקה. בהילולא היו שרים כמו בימינו שירים מיוחדים לכבודו של רשב"י, השירים היו בעברית וגם בערבית, ובעיקר היו מושרים ע"י היהודים הספרדים". בשלושה קטעי וידיאו מיוחדים שהופצו לאחרונה מאירועי מירון בשנים תרצ"ה, תרצ"ז ות"ש, נראים בבירור הישמעאלים חוגגים בקבר רשב"י יחד עם המון היהודים. וכך סיפר הרה"ח רבי יהושע דב רובינשטיין מחשובי חסידי ברסלב בראיון לאהרן קליגר 'עם חמורים במעלה ההר לרבי שמעון', מגזין כדור, אייר תשע"ט, עמוד 21. נעתיק קטע מהראיון: "בין אלפי החוגגים שרקדו בחצר המפורסמת, היו נוהגים לרקוד גם כמה אורחים לא צפויים: דרוזים, צ'רקסים וערבים שהתגוררו בסמיכות למירון, היו אף הם עולים פעם אחת בשנה אל ציון הרשב"י להשתתף בשמחת היהודים. "אני זוכר את אותם דרוזים רוקדים עם החרבות שלהם", מספר הרב רובינשטיין. "היו להם ריקודים מיוחדים וניגונים מיוחדים, והם היו רוקדים איתנו שעות ארוכות. אגב, חלק נכבד מניגוני מירון הידועים לנו הגיעו דוקא מאותם דרוזים. הם לימדו אותנו ניגונים חדשים שברבות הימים התקדשו והיו לניגוני מירון"."... כאשר שאלתי פעם כמה מהדרוזים למה הם באים, הם אמרו לי שידוע להם שיש צדיק גדול שקבור פה, וצריך לבוא ביום מסוים להתפלל על קברו. הם האמינו, שאם יבואו להתפלל ביום שבו כל היהודים מגיעים להתפלל, יזכו אף הם לברכות". המנהג הדרוזי פסק לאחר מלחמת ששת הימים, אז לדברי הרב רובינשטיין, "הייתה מתיחות גדולה בין יהודים לערבים בכל רחבי הארץ, והחבורה הדרוזית חדלה להגיע. מאז ועד היום הם נעלמו אך היו אלו שנים שלא יישכחו אצל מי שהיו שם".
22. ↑ כ). מאידך, רבי שמואל גרמיזאן, מגדולי ירושלים בתחילת שנות הת' ומחבר הספרים אמרי בינה, כתב בתמיה לשואל שביקש לברר אצלו על עניין תגלחת בקברי צדיקים: "אני העני לא ידעתי מה שורש מצוה יש בנדר זה להסתפר על קברי הצדיקים. והלא אפילו זיארא להשתטח על קברי הצדיקים לא הוה ידעינן מה מצוה יש... לולי שכתב הרח"ו זלה"ה שיש עיקר בזיארה זו, אבל להסתפר לא שמענו" (שו"ת משפטי ארץ סימן ע"ד).רבי יוסף משאש, רבה של חיפה, ערך תשובה בענין היחס לקברי צדיקים, ושם הציג את דעתו השוללת את מנהג ההילולות העממי שרווח בקרב יהודי חו"ל [כנראה בצפון אפריקה]. על המעיין ללמוד את דבריו בגוף תשובתו ובמקורותיו, שכן הוא דן בסוגיות רבות מדברי חז"ל מהן אפשר להסיק מסקנות בנושא. כאן אצטט קטעים קצרים מדבריו: "הרי לך ידידי, שדבר זה להשתטח על קברי הצדיקים, יש לו שורש וענף בש"ס. ואך אם יש מצוה בדבר או לא, הדבר פשוט שאין בזה שום מצוה ולא שום כבוד לצדיקים... ומזה אתה למד לענין ההדלקה על קברי הצדיקים שאין בה גם היא לא מצוה ולא כבוד לצדיקים... ובפרט עוד אם יש בעירו קברות צדיקים אחרים ומניחם והולך למקום אחר, או אם יש עוד באותה העיר קברות צדיקים אחרים והוא בוחר רק באחד שבחרו להם ההמון הפתאים להדליק עליו הרבה מדורות, ודאי שמוציא לעז על כל אותם הצדיקים... ועם כל זה המנהג להשתטח ולהדליק על קברי הצדיקים, כבר הכה שורש עמוק בלב כל ישראל. והגדיל לעשות בכמה מדינות בעשיית הלולות גדולות לכמה צדיקים ידועים בהמון חוגג ובקבוץ גליות מערים רחוקות... [כאן האריך לפרט את המכשולות הרבים שיש בהילולות ההמוניות עד חילולי שבת ואף עד לאיסור א"א] ואי אפשר להוכיח בשער, כי כל המון ישראל נשקעו בדברים אלו השתקעות גדולה ונוראה, וחושבים את זה למצוה רבה שיש בכחה לכפר על כל עון וכל אשמה כמעשה הישמעאלים שכניהם המעריצים את חגי קדושיהם ועושים כל תועבה רח"ל. וכל זה נמשך ונתגלגל מההלולות שעושים מההלולות הגדולות שעושים בערי הקודש צפת וטבריא יובב"א, בי"ד אייר ובל"ג לעומר, להתנאים הקדושים רמב"ה ורשב"י זיע"א. ואף שאותם ההלולות נקיים מכל פשע וחטאה החמורים, כבר צווחו עליהם קמאי ובתראי, ורבני ארצות הקודש הליצו בעד המנהג בפטומי מילי וסמוכות ורמזים דחוקים ורחוקים כידוע, כמ"ש בספר שדי חמד אות א' ארץ ישראל. ואך בהלולות חוצה לארץ כל בעל שכל המתבונן בתוצאותיהם, ישאג כלביא, על עם חכם ונבון, איך עזבו ארחות יושר ללכת בדרכי חושך, בשביל מנהגים חדשים מקרוב באו שאין להם שום סמך ושום רמז, לא בש"ס ולא במדרש..." (הרב יוסף משאש, שו"ת מים חיים, חיפה תשי"ג, חלק א' אורח חיים סימן ר"ז 'מנהג הילולת הצדיקים'). על הגבלות ותקנות שעשו רבני מרוקו למניעת פרצות שונות בהילולות ראה: אליעזר בשן, מחקרי אליעזר, לוד תשס"ז, עמודים 455-472.בדבריו שם ציין הרב משאש, בין היתר, לדברי הפתחי תשובה יורה דעה סימן שע"ב סק"ב. וזה לשונו: "ועיין בתשובות בתי כהונה (בית דין סי' כ"ג) שכתב, דמה שנהגו איזה כהנים להשתטח על קברי צדיקים אין להם על מה שיסמוכו... ולהשתטח על קברי צדיקים לא מצינו בזה מצוה ידועה או כבוד חכמים...".
23. ↑ כא). שו"ת ויאמר מאיר, טבריה תרצ"ט, סוף סימן י'.
24. ↑ כב). המשך דבריו: "שאחינו האשכנזים קהילות קודש החסידים, מעת שהופיע עליהם עיר וקדיש נחית מן שמייא כ"ק מרן האדמו"ר הבעל שם טוב הקדוש זלה"ה, הנהיגם בשטה זו ונטע בלבם רשפי אש להבת שלהבת שיטת וסדר החסידות והנסיעה להאדמורי"ם מעיר לעיר וממחוז למחוז, והתרגלו בכך לזה הולכים לכל יארצייט של הצדיקים חסידי עליון".
25. ↑ כג). הרחבה נוספת וכן מכתבו של רבי יעקב חי זריהן, ותגובתו של בית האדמו"ר, הודפסו בספר בהמשך הדברים.
26. ↑ כד). במנטובה שנת שי"ח.
27. ↑ כה). כך על פי מסורת מימי הראשונים. ראה על כך אצל: ר' משה אייזיק בלוי, 'ל"ג בעומר כיום שמחה והלולת התנא האלוקי רבי שמעון בר יוחאי זיע"א', ישורון ט"ו, עמודים תתנ"ו-תתע"ב. למקורות 'ראשונים' נוספים ראה בספר קובץ שיטות קמאי יבמות דף ס"ב. הרמב"ם לא הזכיר את מנהגי האבלות בימי הספירה, ויתכן שתושבי הארץ המוסתערבים שנהגו כהרמב"ם לא נהגו כלל במנהגי האבילות של ספירת העומר וליום ל"ג בעומר לא היה מעמד הלכתי בעיניהם כיום שמחה (וראה שו"ת רדב"ז חלק ב סימן תרפ"ז, שהעיד: "ובר מן דין אני ראיתי כמה קהלות שלא נהגו מנהג זה כלל ומסתפרים בכל שבוע כפי מנהגם לכבוד השבת...").
28. ↑ כו). אין צורך כאן לשוב ולשרש את טעות ההמונים כביכול נפטר רשב"י ביום זה [וממילא נאמרו סודות האידרא אז], שנולדה מגירסה משובשת בפרי עץ חיים בדפוסים הנפוצים (ולא בדפו"ר). חושבני שכבר ביררו זו מספיק, החל מהחיד"א (בספרו מראית העין, ליוורנו תקס"ה, ליקוטים פרק ח' אות ז') ועד ימינו. מאידך, ראה להלן בסוף הדברים את דברי החמדת ימים. ראה על כך במיוחד אצל רמ"א בלוי הנ"ל שבירר את הנוסחא המדוייקת של רבי חיים ויטאל, ואוסיף שלפני עמדו כתבי יד נוספים של ה'פרי עץ חיים' ובכולם כתוב בסיגנון זה: 'וטעם שמחת רשב"י ביום ל"ג לעומר, כי הוא מתלמידי רבי עקיבא, שהוא שמח בל"ג לעומר'. והשווה למאמר מעיין גנים לרמ"ע מפאנו, ספירת העומר, ליל ל"ג, שכתב שטעם השמחה ביום זה הוא על רבי עקיבא שלא מת עם תלמידיו.אברהם יערי (במאמרו הנ"ל) האריך להצביע על כך כי העליה החגיגית המסורתית בכ"ח אייר לקבר שמואל הנביא פסקה בערך בשנות הש"ל, וממילא הדבר תרם רבות לחלופה - קבר רשב"י במירון. בניהו, כדרכו, השיג עליו מכמה טעמים. אכן, גם אם יש צדק בדבריו של יערי וסגירת קבר שמואל הנביא הגבירה את העליה למירון, לא נראה שהמנהג התחיל מאז. ועל כל פנים, אין זה מייישב את השאלה מפני מה הגיעו דווקא לקבר רשב"י.
29. ↑ כז). מנהגי מהרי"ל, דיני הימים שבין פסח לשבועות: "ל"ג בעומר לעולם הוא י"ח באייר. ובשחרית א"א תחינה. במגנצא ובוורמיישא אומרים תחינה בל"ג בעומר. אמר מהר"י סג"ל אף על גב דאיתא בגמרא דתלמידי ר"ע מתו מן פסח עד עצרת, מכל מקום עושין ביום ל"ג בעומר יום שמחה, משום דמתו רק הימים שאומרים בהן תחינה בשבעה שבועות העומר, וכל יום שא"א תחנה לא מתו, והשתא דל מן המ"ט יום של הספירה, ז' ימי החג, וג' ימים דחל בהן ר"ח, שנים לאייר ואחד לסיון, וז' שבתות, פשו להו ל"ב, נמצא דלא מתו רק ל"ב ימים, לכן כשכלו אותן ל"ב ימים שמתו עושין למחרתן שמחה לזכר".
30. ↑ כח). הן לענין אי אמירת תחנון (אורח חיים סימן קנ"א סעיף ב'), והן לענין הפסקת האבלות בו (שם סימן תצ"ג).
31. ↑ כט). כך העיר [בפליאה, יש לציין] רבי חיים בנבנשתי בספרו שיירי כנסת הגדולה סימן תצ"ג על הבית יוסף אות ב'. בנוסף, ראה גם בציטוט דברי מהרי"ל שהביא מנהגי קהילות אשכנזיות שנהגו לומר תחנון בל"ג בעומר.
32. ↑ ל). על קברו בלבד! כך שיער החיד"א, שהרי לפי הסיפור נענש רבי אברהם על שאמר 'נחם', והרי כך היה מנהגו שנים רבות ואיך לא נענש בשנים עברו. אלא יתכן והקפידה הייתה על זה שאמר נחם בקברו של רשב"י ביום שמחתו (ראה בספרו ברכי יוסף אורח חיים סימן תצ"ג אות ד', ובספר [שציטט שם] יד אהרן, לרבי אהרן אלאפאנדרי, על טור אורח חיים סימן תצ"ג, שכתב שמוכח ממעשה זה שאפשר להגיד תחנון בל"ג בעומר, רק לא בהילולא דרשב"י). על מעשה זה אעמוד להלן.
33. ↑ לא). כך כתב, בשנת שס"ז, כותב תולדות האר"י רבי שלמה שלומיל (נעתק בספר תעלומות חכמה, לרבי יוסף שלמה דילמידיגו, באסיליה שפ"ט, דף מ"ו ע"ב). מקורות נוספים על מנהג זה בהמשך הדורות ראה אצל יערי הנ"ל עמוד 32.
34. ↑ לב). במיוחד שההתנגדות היתה פומבית וידועה, וממילא מסתבר אכן שעקבותיה נשארו במסורת יהודי המקום.
35. ↑ לג). קטע זה (מספרו 64) הוא חלק מקובץ מעשיות ש(חלקים גדולים ממנו) נדפסו מכתב ידו שנים רבות אחר פטירתו. ראה: טוביה פרידמאן, 'לקוטות מתוך כתב יד של הרב חיד"א', בתוך: ספר החיד"א, מאיר בניהו (עורך), הוצאת מוסד הרב קוק, ירושלים תשי"ט. ראה גם אצל רא"י בלוי במאמרו הנ"ל. בקובץ הסיפורים ישנם מאות רבות של מעשיות מסוגים שונים, מתקופות שונות וממקורות מגוונים.
36. ↑ לד). 'ישראל-הערבים' אלו הם המוסתערבים.
37. ↑ לה). שבחי האר"י - סיפורים מלוקטים בתוך: תולדות האר"י, מאיר בניהו (עורך), ירושלים תשכ"ז, עמוד 219. מקור מעשה זה הוא מכתב-יד תימן מהמאה הי"ח, ראה שם בהערות המהדיר ובעמוד 139.
38. ↑ לו). כלומר: אין ערבות.
39. ↑ לז). יש להדגיש, כי מהצגת הדברים נראה, שלא עמדה על הפרק אפשרות של עלייה לקבר על פי תקנות הרבנים. השאלה הייתה רק האם לבטל לגמרי את העליה או להשאירה על מתכונתה.
40. ↑ לח). מסעות ארץ ישראל (באסולה) דף כ' ע"ב 'תקנות והסכמות שיש לק"ק ירושלם ע"ה והם כתובות על לוח בב"ה'.
41. ↑ לט). נראה כי מכאן אלו מילותיו של רבי משה, המבאר את סיבת התקנה.
42. ↑ מ). שער הכוונות דרוש י"ב. במאמרו של רמ"א בלוי הנ"ל, עמוד תתס"ז, הוצגו בזה אחר זה שני כתבי יד מקוריים מרבי חיים ויטאל ורבי שמואל בנו של קטע זה. השתדלתי לעבור על הקטע הנדפס כאן ולהשוותו לכתבי היד.
43. ↑ מא). היה מבוגר מהאר"י ורבי חיים ויטאל.
44. ↑ מב). יש מקום להשערה שהמעשה הקודם בענין גילוח הבן לא היה מכוון דווקא לתאריך ל"ג בעומר, שחל ביום האסור לחלוטין בתספורת לדעת האר"י. רבי חיים ויטאל מתאר את האירוע שהיה ב"שנה הראשונה" אך לאו דווקא בתאריך הנזכר. כמו כן יתכן שאין הכרח שגם המעשה באמירת ה'נחם' ובעקבותיו האמירה "יום שמועתינו/שמחתינו" היה דווקא בתאריך ל"ג בעומר. סימוכין
45. ↑ לכך ניתן להביא מגירסה אחרת לסיפור זה המקשרת אותו עם אירוע אחר שלא היה דווקא בל"ג בעומר, כך הובא בשבחי האר"י נוסח תימן, בתוך: מ' בניהו, תולדות האר"י, עמוד 271, אות ל': "גם שנה [נ"א: יום] אחת הלך הרב עם החברים למירון לגלח בנו בשמח' ומאכל ומשתה, וא' מהחברים הר"א הלוי היה מנהגו לומר תמיד נחם בברכת המזון... והזהיר הרב שבהלולא דהרשב"י בימים ההם שלא להצטער כלל אלא יהיו בשמחה רבה. ומשם הלכו למקום שנתקבצו הרשב"י וחביריו לעשות האידרא וישב הרב במקום שישב הרשב"י והרח"ו במקום ר' אלעזר וכן על זו הדרך... וגמרו האידרא והלכו".התאריך המופיע כאן הוא כללי "שנה אחת" ללא ציון מיוחד, ומקושר עם מעשה אחר ללא קשר לל"ג בעומר. יתכן ולפי סיפור זה נוכל להציע גם מהו 'יום שמועתינו': יום לימוד האר"י עם התלמידים. אמנם, אם כן הוא יש להבין מה הכוונה ב'הילולא דרשב"י' שהיתה 'בימים ההם', ויתכן שכך כונתה עצם העלייה או שזו מילה מאוחרת שהוכנסה בפי האר"י בידי כותב המעשה. עוד יש להעיר כי באירוע זה נכח רבי חיים ויטאל, להבדיל מהמקרה המתואר בשער-הכוונות ממנו נראה שלא היה רבי חיים בזמן התרחשות הדברים. אם נכונים הדברים, הרי שכל 'עדות השמיעה' שמסר רבי חיים ויטאל הייתה כבדרך אגב, ולא לחזק את מנהג העלייה למירון דווקא בל"ג בעומר, מכיוון שהוא מתייחס לאירוע שהיה בתאריך אחר. אוסיף על כך כי רבי יעקב צמח, בעריכתו לכתבי האר"י נגיד-ומצווה (דפו"ר, אמסטרדם תע"ב, דף ס"ד), לאחר שהביא מעשים אלו סיכם: "נראה מכל זה שיש שורש בהשטתחות על קברי צדיקים", משמע: באופן כללי ולא דווקא בל"ג בעומר. הדבר מחזק את ההשערה שאכן מעשים אלו לא אירעו בל"ג בעומר. אני משאיר השערה זו בינתיים בהערת שולים, ובגוף המאמר אצעד לאור הגישה המקובלת, המייחסת הן את יום התגלחת והן את יום אמירת ה'נחם', וממילא את ההגדרה: יום שמועתינו/שמחתינו, ליום ל"ג בעומר.
46. ↑ מג). בכתב ידם של רבי חיים ורבי שמואל ויטאל כתוב "שמועתינו".
47. ↑ מד). בועז הוס במאמרו 'מקום קדוש, זמן קדוש, ספר קדוש: השפעת ספר הזוהר על העלייה לרגל למירון וחגיגות ל"ג בעומר' בתוך: כתב עת קבלה כרך שביעי תשס"ב, עמוד 249, כתב כי: "דברי ר' חיים ויטל משקפים את מרכזיותו של קבר רשב"י בתודעת האר"י ותלמידיו בלבד ולא מעתק ממשי במנהגי הזיארה ובתודעת עולי הרגל מקרב המסתערבים". לטענתי, לכל הפחות ביחס לל"ג בעומר, הרי שרבי חיים ויטאל שם דגש רב יותר דווקא על "מנהג ישראל" שהם הרקע והכותרת לנושא, מאשר על הנהגת האר"י ותלמידיו, שבאה להצדיק את אותו מנהג ישראל הטעון ביאור. מה גם שמנהג האר"י ותלמידיו בא הרבה פחות לידי ביטוי מהמנהג הכללי, שהרי ההתייחסות כלפיהם היא רק על שתי שנים בודדות (ולא כמנהג קבוע), ולגבי אחת מהם הודגש כי כלל לא ידוע אם השיג החכמה הנפלאה.עוד כתב (עמוד 251) כי: "הציון של ל"ג בעומר כתאריך העלייה לרגל בדברי רח"ו משקף את תודעת האר"י ותלמידיו ואיננו מלמד על שינוי בדפוס העלייה לרגל... האר"י ותלמידיו, שהצטרפו לעולי הרגל למירון, הניחו שהחגיגות מתמקדות בדמותו של רשב"י ושל"ג בעומר הוא התאריך המשמעותי במנהגי הזיארה". לא ברור לדבריו כיצד ולמה הניחו האר"י ותלמידיו הנחה זו, בעוד שהאר"י ותלמידיו לא הקפידו בעצמם על מנהג זה. מדברי רבי חיים ויטאל משתמע במפורש שבכוונתו רק למצוא סמך ושורש למנהג ישראל ולא לתקן ולהנהיג יום מיוחד.
48. ↑ מה). לאחר מאות שנים, התנגד נשיא ארץ ישראל, רבינו משה סופר בעל החתם סופר, לאופי ההילולא בקבר רשב"י, מנימוקים שורשיים יותר. לדבריו: "לעשותו יום שמחה והדלקה ובמקום ידוע דוקא, שיהיה תל תלפיות שהכל נפנים לשם, לא ידעתי אם רשאים לעשות כן" (שו"ת חתם סופר חלק ב (יורה דעה) סימן רל"ג). עצם הפיכתו של קבר-רשב"י לאתר מקודש המושך אליו את המוני ישראל, כדרך שנצטוונו בתורה ביחס לבית המקדש, היה לצנינים בעיניו. מצב זה לא היה קיים בזמן בית-דינו של הבית יוסף, ועל כן לא העלו אותה הם.
49. ↑ מו). איני יודע אם רבי חיים ויטאל התכוון שרבי עקיבא העמיד את תלמידיו באותו יום ממש [אף שלא כתב זאת במפורש, אלא כתב שהעמיד "אחר כך"], או שהעמיד את תלמידיו בזכות אותו שם של רחמים שהתגלה בל"ג בעומר, אך בזמן מאוחר יותר [כך מסתבר יותר]. על כל פנים, לדעתו יש קשר בין לימוד רבי עקיבא לתלמידו רשב"י ובין יום ל"ג בעומר. מדברי האר"י, בשם רשב"י, לרבי אברהם, שיום זה הוא יום שמחתינו/שמועתינו, מוכח לכאורה שביום זה העמיד רבי עקיבא את תלמידו.
50. ↑ מז). אגב, מכאן למד בעל עטרת זקנים על גליון השלחן ערוך, אורח חיים סימן תצ"ג, שאין לומר תחנון בל"ג בעומר. וראה בספר 'יד אהרן' (לעיל הערה לא) שהוכיח להיפך.
51. ↑ מח). גם בכל ספר החזיונות שלו, המתעד אירועים רבים בקשר שלו עם האר"י, אין זכר לל"ג בעומר.
52. ↑ מט). גם בספרים תיקון יששכר-עיבור שנה וסדר-היום, שחיברו חכמי צפת באותה תקופה, אין זכר לעליה למירון בל"ג בעומר.
53. ↑ נ). קשה להחליט האם האר"י עלה פעמיים ממצרים, ורבי חיים ויטאל אכן מתייחס לשתי שנים (בשנה אחת ראה בעיניו [ואותה שנה לא ידע אם השיג האר"י את חכמתו] ועל השנה השניה רק שמע), או שהכל מכוון לאותה שנה. בהצעת הדברים כאן אני יוצא מנקודת ההנחה המקובלת כי מדובר בשתי שנים נפרדות.
54. ↑ נא). שנת עלייתו של האר"י לארץ ישראל. ראה בספר החזיונות לרבי חיים ויטאל חלק א' "הם הדברים שארעו לי מן היום שנולדתי, והיא ר"ח חשון הש"ג ליצירה: ... ו. שנת [ש]ל... כי בשנה ההיא בא מורי ז"ל ממצרים. ז. שנת [ש]לא. נכנסתי ללמוד עם מורי ז"ל האשכנזי...".
55. ↑ נב). כמובא לעיל בכתב ידו של רבי חיים ויטאל (אוטוגרף) כתוב: "יום שמועתינו". אך בכל הדפוסים נכתב: "יום שמחתינו". הכוונה בשניהם יכולה להיות אחת: שמחה בלימוד השמועות. יש לשים לב גם ללשון-רבים בה השתמש, נראה שהכוונה לכלול את כלל חמשת תלמידי רבי עקיבא החדשים.
56. ↑ נג). היה אפשר לפרש את דברי האר"י בשם רשב"י לא על ל"ג בעומר ההיסטורי בזמן רבי עקיבא, אלא על שמועתינו/שמחתינו של עכשיו ביום ל"ג בעומר זה [שבו למדו ושמחו האר"י התלמידים], וממילא לא ניתן להוכיח מכאן על היחס לל"ג בעומר באופן כללי (גם בלי ההשערה שהעלנו כי מעשה זה לא היה בל"ג בעומר). אך רבי חיים ויטאל לא הבין כך את הדברים, והוא הזכיר מעשה זה כדי להראות שיש קשר בין ל"ג בעומר לעליה לקבר רשב"י ביום זה בכל שנה.
57. ↑ נד). ראה לעיל בהערה כ, את דברי רבי שמואל גרמיזאן, שאף שראה את דברי רבי חיים ויטאל (כמבואר שם) כתב שאינו יודע מה מצוה יש בתגלחת בקברי צדיקים. משמע, שלא סבר שיש ללמוד מהנהגת האריז"ל הלכה לדורות.
58. ↑ נה). בנותן טעם להפנות כאן לסיפור עממי הרווח בציבור בקשר ליחסו של האר"י למנהגיהם, התמוהים לפעמים, של היהודים התמימים והפשוטים. המעשה במלואו נעתק בתולדות האר"י הקדוש מאת רי"ש וינשטוק, ירושלים תשל"ד, עמוד לא. תמצית המעשה היה כאשר נהג איש פשוט אחד לאפות י"ב חלות ולהניחם בארון הקודש, כתחליף לקרבן לחם הפנים. רב העיר הגיב על כך בחריפות ומנע את היהודי הנ"ל מלנהוג כן להבא. כאשר שמע זאת האר"י אמר לאותו רב כי בן מות הוא כיון שמחורבן בית המקדש לא היתה כזאת נחת רוח להקב"ה. ואכן אותו רב נפטר לבית עולמו.(לגופו של מעשה זה, ראה בספר חסידים מהדורת ויסטנעצקי סימן ה' מעשה דומה, שנראה כמקורו הראשוני של המעשה על האר"י).
59. ↑ נו). האיגרת יצאה לאור כבר בשנת תל"ו במנטובה, על ידי שליח צפת רבי יוסף שליט ריקיטי. ר' שמעון בן יעקב שינה והוסיף על האיגרת מזכרונותיו הוא. ראה במאמרו של בניהו בהערה 55. הציטוט כאן הוא מתוך: זאב ווילנאי, 'מצבות קודש בארץ ישראל', הוצאת מוסד הרב קוק, ירושלים תשכ"ג, עמוד של"ג.
60. ↑ נז). אולי צ"ל: דבי ר' שמעון. זו הפעם הראשונה שמצאנו מאן דהו המכנה את אירועי ל"ג בעומר בשם הילולא. על כך בהמשך.
61. ↑ נח). כאן המקום להעיר, כי לכאורה שער הכוונות הוציא את רבי יוסי מרשימת התלמידים החדשים של רבי עקיבא (הנזכרת ביבמות ס"ב:) והכניס במקומו את רבי נחמיה (הנזכר בסנהדרין י"ד. בהקשר לתלמידים שסמך רבי יהודה בן בבא). אציין כי בבראשית רבה ס"א ג' הובאה רשימה של שבעה תלמידים. וראה גם בקהלת רבה י"א ו'.
62. ↑ נט). בסוף הקונטרס הילולא רבא שנדפס על פיו.
63. ↑ ס). אין כוונתי לדברי הבן איש חי המובאים, שכן אנו עוסקים בתקופת מוקדמת יותר.
64. ↑ סא). כאן המקום להעיר: רבי יוסף חיים מבגדד בספרו דעת ותבונה, ירושלים תרע"א, סוף פתיחה ראשונה, ציטט מדברי מרן
65. ↑ הרש"ש בספרו נהר שלום: "עוד כתב [רבי שלום שרעבי] לחכמי המערב וז"ל גם בעיני יפלא איך כת"ר משגיחים על דברי ספרי שאר המקובלים, כגון חמדת ימים ומשנת חסידים וכיוצא, שדבריהם מעורבים ומיוסדים על שאר תלמידי הרב ז''ל אשר לא סמך ידו עליהם, ואין ראוי לסמוך כי אם על דברי האר''י ז"ל ותלמידו מהרח"ו זלה"ה. וכנזכר בספרו נהר שלום עי"ש". אין בדבריו כוונה לפסול את הספרים, אלא רק להצביע על כך שהם לא מבוססים רק על כתבי רבי חיים ויטאל אלא גם על דברי שאר התלמידים שדבריהם פחות מוסמכים, ראה באריכות בפתיחה הנ"ל.
66. ↑ סב). ראה: ר' נחום גרינוואלד, 'יחסם של גדולי החסידות לספר חמדת ימים', בתוך: היכל הבעש"ט חלק ו', ניסן תשס"ד, עמוד מ' הערה 31.
67. ↑ סג). מסכת אייר וסיון פרק א' אותיות ד'-ו'.
68. ↑ סד). רימז כאן למעשה ברבי אברהם שאמר נחם ונענש.
69. ↑ סה). חלק ב' 'עומר' פרק ב'.
70. ↑ סו). אכן, לעיל ציטטתי מאיגרת נוסע משנת תנ"ב, שאף הוא כינה את העליה למירון בשם "הלולא", וכן שבחי האר"י מכתב-יד תימן שציטטתי לעיל ונכתב במאה הי"ח, קורא לעליה למירון "הלולא". גם בספר הכוונות ומעשה ניסים שיצא בקושטא בשנת ת"פ כשמספר את המעשה באמירת 'נחם' של רבי אברהם (דף ד' ע"ב) מזכיר את המילים "בהלולא דיליה". מכאן ששם זה היה כבר מוכר עוד לפני הדפסת החמדת ימים. אך נראה שעיקר ההשפעה לדורות בקריאת שם זה, בוודאי כתיאור ליום פטירת רשב"י, הגיע מהחמדת ימים.
71. ↑ סז). ככל הנראה מקורו היה בגירסה משובשת של אחד מהעתקות הרבות של כתבי תלמידי האר"י. לא אכנס כאן לבעייתיות שבמקורותיו ולסימן השאלה על מוסמכותו ומהימנותו של ספר חמדת ימים.
72. ↑ סח). רבים מהם נקראו בשם "הילולא רבא". יערי (במאמרו, הערה 40) מנה 16 מהדורות החל מאיזמיר תקי"ד ועד ג'רבה תרפ"ט.
73. ↑ סט). לסיום אצטט כאן ממכתב שקבלתי מאחד משומעי לקחו של מרן הגר''ש וואזנר זצ"ל, וכה כתב לי: "מרן רבינו בעל השבט הלוי זצ"ל דרש בישיבתו הרמה בפני הבחורים, שאם חברות ההסעות רוצות להרויח כמה אגורות אין זה אומר שצריך ליסוע למירון...". כל מילה מיותרת. אך ארצה להדגיש שאין מטרת מאמר זה בכדי להציג דעה מתנגדת או מאשרת את מנהג העליה בצורתה כיום, שמטבע הדברים חלו בו שינויים רבים מהתקופה הנידונה בגוף המאמר, לטוב ולמוטב. כאן סקרתי את אופי העלייה בשנות הש', ותו לא.