בגדרי ריחא וזיעה והדין בתנורים ומקום פתוח
הקדמה
בענין אדים היוצאים מן האוכל, יש שתי הגדרות בש"ס ופוסקים. יש "ריחא" ויש "זיעה". ולהלכה קיי"ל שריחא לאו מילתא ומותר, וזיעה הוה כאוכל עצמו ואסור. ונאריך לבאר את טעם ב' הלכות אלו. והנה, יש מבוכה גדולה מה מוגדר כריח ומה כזיעה, ואיך להגדיר את המקרים השונים למעשה. ויתבאר שבש"ס ופוסקים האדים הנוצרים בתנורים הוגדרו כריחא, ואילו בתנורים החשמליים של זמננו נחלקו הפוסקים, שהרבה פוסקים נוקטים שזה בגדר זיעה, ואילו אחרים ס"ל שהוא ריחא. וננסה לבאר את הדברים ומה נדרש כדי לקבוע שהאדים בתנורים שלנו שונים מאלו שהיו עד היום.עוד יתבאר שאע"פ שכדי לאסור דבר שמעל התבשיל די בזה שנגדיר את האדים כזיעה, הרי שכדי שהתבשיל עצמו יחזור ויאסר ע"י אדים שיוצאים ממנו לא די בכך, אלא צריך או שיטפטפו טיפות מלמעלה על התבשיל, או שיהיה רמת זיעה שנחשבת כאילו הכל מלא רוטב והטעם עובר בזיעה. ועל הרמה הנדרשת לשם כך יש הוכחה גדולה ממשנה מפורשת (בחולין דף ק"ח) שנפסקה בכל הפוסקים, והיא מהמקורות לדין זיעה כמבואר בריב"ש או"ה והרמ"א. טיפה שנפלה על חתיכה בתוך קדירה לא אוסרת את שאר החתיכות, אפילו לחומרא, אלא אם ניער או כיסה. הרי שאע"פ שיש הרבה אדים בתוך גובה דפנות הסיר מ"מ אין בהם בכדי לגרום לטעם שיתפשט. וע"כ שאין ברמת אדים כזאת לחבר, וכמו"כ בלי כיסוי אין טיפות שחוזרות ונופלות[2]. ומזה נלמד לכל המקרים שרוצים לחזור ולאסור את המאכל שלמטה, שכל שאינו מטפטף על התבשיל צריך לכה"פ רמת אדים יותר ממה שיש בתוך סיר פתוח שמתבשל על האש.
המקרים שצריך שהזיעה תחזור ותאסור את הלמטה:
א. כל הצורך בתנורים נפרדים[3] הוא משום שזיעה אוסרת את המאכל שלמטה, שאל"כ אף אם דפנות וגג התנור יהיו בלועים מאיסור גמור על ידי נגיעה[4], או כאשר יש הצטברות שומנים בעין, אפי' אם נאמר שאינם נפסלים מאכילה. מ"מ הצורה היחידה שהדפנות יאסרו את התבשיל הוא ע"י הזיעה, שבל"ז אין שום חיבור ביניהם.
ב. גם בתנור דו תאי, אע"פ שמדובר בתאים נפרדים לגמרי, מ"מ יש שדנו במקרה שפתחי האוורור שיוצאים מב' התאים אח"כ מתחברים לצינור אחד, שהזיעה העולה לתוך הצינור המשותף לחלבי ובשרי יחזור ויאסור את האוכל בתוך התא, משום זיעה[5].
ג. יש שדנו שכאשר יש קולט אדים או ארון מעל הכיריים. שאם האדים העולים מהתבשילים הם בשיעור יד סולדת עד שיגיעו לארון, או גם כאשר האדים אינם יס"ב[6] אבל הארון עצמו יס"ב כפי ששכיח מחשיפה ממושכת לחום. א"כ הארון יאסור את התבשילים למטה.
♦
פרק א'
ב' הסוגיות של ריחא מילתא בפסחים ועבודה זרה
א. בפסחים דף ע"ו עמוד ב' נחלקו רב ולוי במי שצלה בשר שחוטה ובשר נבילה בתנור אחד, אם בשר השחוטה נאסר. רב אסר משום "ריח" שיוצא מבשר הנבילה ונכנס לבשר שחוטה, ולוי התיר "מ"ט ריחא בעלמא הוא וריחא לאו מילתא". ונחלקו הראשונים איך לפסוק להלכה. רבינו חננאל, בעל המאור ורבינו תם פסקו כרב, שהרי הלכתא כרב באיסורי.אבל רוב הראשונים פסקו כלוי. ובטעם הדבר כתב רש"י: "ואף על גב דקיימי תנאי כוותיה דרב הילכתא כוותיה דלוי, דהא איפליגו בה אביי ורבא גבי בת תיהא במסכת עבודה זרה, וקם ליה רבא בשיטתיה דלוי ואמר: ריחא לאו מילתא היא, ואביי ורבא הילכתא כרבא, וכן הוא בתשובת הגאונים, ואף משמו של ר' אליעזר בן יצחק נאמר לי דלא חייש לה". וכך מבואר גם ברי"ף (חולין דל"ב ע"א) והסכימו עמו הראב"ד בהשגות על בעה"מ והרמב"ן במלחמות כאן בפסחים. וכן בבה"ג (סימן סה - הלכות דם עמ' תרמ"ו). וברא"ש בע"ז שם ועוד הרבה ראשונים.
ומחלוקת אביי ורבא בעבודה זרה (סו, ב) הוא לגבי מי שרוצה לבדוק חבית יין של גוי, ע"י ששואף את ריח היין. אביי אסר ורבא התיר "אביי אמר אסור, ריחא מילתא היא; רבא אמר מותר, ריחא לאו מילתא היא". וא"כ כל הראשונים הנ"ל ס"ל שמחלוקת אביי ורבא הוא אותו מחלוקת של רב ולוי. וכיון שקיי"ל הלכתא כרבא זה מתגבר על הכלל הלכתא כרב באיסורי.
וצ"ב, שאף שהלשון בב' הסוגיות שווה, האם ריחא מילתא או לא, לכאורה תוכן המחלוקת בב' הסוגיות שונות לגמרי כפי שיתבאר, וא"כ צריך ביאור איך למדו הראשונים לפסוק א' מהשני[7].
הסוגיא בפסחים - בגדרי טעם כעיקר: לכאורה, מחלוקת רב ולוי היא בגדרי טעם כעיקר, האם החומר של "ריח" נכלל בדין טעם כעיקר או לא. וכפי שמבואר בהלכות גדולות (הלכות דם סימן ס"ה), שפוסק כלוי שריחא לאו מילתא "והלכה כלוי דקא מסייע ליה קרא דכתיב (במדבר ו, ג) משרת דאטעמא דקא קפיד רחמנא אבל ריחא לא". וזה דבר חדש שלא מוזכר בגמ', ובפשטות כונתו היא שיש ילפותא של טעם כעיקר רק על טעם ממשי שעובר ואילו על ריחא אין ריבוי[8]. וא"כ מפורש שריחא הוא חומר חדש, והספק הוא אם הוא נכלל בדין טעם או שהוא לא התרבה.
הסוגיא בעבודה זרה - אם הרחה כאכילה: לעומת זאת, לגבי מחלוקת אביי ורבא בעבודה זרה מבואר בהרבה ראשונים שהמחלוקת היא בשאלה אם פעולת שאיפה בפה נחשבת מעשה אכילה או לא, שהרי לא די בזה שיחשב דבר האסור, אלא צ"ל שחשיב מעשה אכילה. ובפסחים אי"ז הנידון, שהרי האדם אוכל אכילה רגילה, אלא שיש בדבר שהוא אוכל ריח מדבר האסור[9]. ונביא את דבריהם.
ב. בתוספות כאן כבר הוכיחו שאין הנידון כאן בגדרי איסורי הנאה - בשאלה אם נחשב האדם כמי שנהנה מהאיסור, שהרי הגמ' הביאה ראיה גם מתרומה, והרי תרומה אסורה באכילה ולא בהנאה. וע"כ שלמ"ד ריחא מילתא נחשב האדם כשותה את הריח[10]. אמנם, הם לא ביארו מ"ט חשיב כשותה. ובתוס' דף י"ב עמוד ב' (ד"ה אלא) פירשו שהוא מריח בחוטמו וע"י חוזק הריח שנכנס בגופו חשיב שתיה. אבל ברא"ה וברמב"ן כאן פירשו ששואף בפיו וע"י שנכנס חומר הריח לפיו ומשביעו, נחשב מעשה אכילה.
וזה לשון הרא"ה ע"ז ס"ו: "ולאו משום הנאה דריחא, דהא בגמרא מייתינן עלה מתרומה, ולכולי עלמא ודאי תרומה לא מיתסרא בריחא, אלא טעמא דפלוגתייהו משום שכשהוא מריח הרבה ושואף ריחו וקולט אותו, והוא שבע ממנו, כעין אכילה הוא, ומדין אכילה אתינן עלה הכא בהא שמעתין בהדיא בגמרא, ולהכי איפליגו עליה, אביי אמר אסור ריחא מילתא היא. פירוש שביעת ריח באיסורין כעין אכילה הוא ואסור. רבא אמר מותר ריחא לאו מילתא היא. פירוש ולא חשיבא אכילה, ואי משום הנאת ריחא לא מיתסרא, דלא מיכוין להכי".
ובמלחמות פסחים דף י"ט: "אלא הכא בהא קא מיפלגי אביי סבר ריחא דקלוט בפומיה כטעמא ואפילו באיסורי אכילה דלאו איסורי הנאה כגון כמון של תרומה אסור דהא בלע ליה ממש לריח וכטעמא דמי ואכילת כל איסורין שבתורה כי לא מתכוין נמי אסור כדאתמר בעלמא המתעסק בחלבין ובעריות אסור שכבר נהנה ואף על פי דהכא בפרק כל שעה אמרי' בדלא קא מיכוין דשרי כר"ש שאני התם דלא בלע ליה ממש לריח אבל התם טועם הריח ובולעו כטועם איסור ממש הוא שפעמים שהריח כגון זה משביעו ופעמים משכרו ורבא סבר ריחא לאו כטעמא הוא[11]".
ג. הרי שיסוד הדבר הוא שמה שהוא שואף לתוך פיו פועל ענין אכילה, ע"י שהוא גורם לו שביעה או שכרות. וזה הוא ענין נפרד מהשאלה אם התרבה דין טעם כעיקר גם על ריח או רק על רוטב. ואף שיתכן שאי אפשר לחייבו על שאיפה כאכילה בלא שיחשב כטעם, שהרי אינו אוכל מידי, מ"מ להפך אי אפשר להוכיח, שאם חשיב טעם ג"כ יחשב אכילה. שהרי גם אם לא נחשב אכילה עדיין נפק"מ בדין זה כאשר הריח נכנס לאוכל והאדם אוכלו אכילה גמורה, כפי שבאמת מדובר בגמ' בפסחים. והרי כל הראשונים הנ"ל הוכיחו מזה שאם פוסקים שריח אינו כאכילה, ה"נ הוא לא חשיב טעם וצ"ב. וא"כ מוכח שכל ששאיפת ריח נחשב מעשה אכילה מוכרח שג"כ נחשב הוא כדבר שיש בו דין טעם כעיקר, ויתבאר בהמשך דברינו טעם הדבר. הטעם לכך שריח לא נחשב כטעם הוא משום זה עצמו שבמצב שלו כריחא אי אפשר לאוכלו והוא לא נחשב כחומר האסור. וגם כאשר אח"כ הוא נכנס לאוכל ואפשר לאוכלו, מכיוון שהיה זמן שהוא לא עמד כדבר אכילה וכאיסור הוא לא חוזר לתורת האיסור שהיה לו קודם, וכפי שיתבאר. ונביא בהמשך דברינו ממש כעין סברא זו מהמשכנת יעקב יר"ד ל"ד (נרחיב בדבריו בהמשך) בדין זיעה, שאם כל עוד שהוא בגדר אדים ועשן אין לו דין משקה ודבר האסור. ורק כאשר נוצר עיבוי ונהיה טיפות חוזר לדין משקה "וא"כ האיך יחזור להיות איסור כשנעשה זיעה כיון שהותר מתחילה". ויתבאר בהמשך ראיות לגדר זה.
קושיות ע"ז מתוך הסוגיא בע"ז:
א. באמת שגם בסוגיא שם בעבודה זרה מיניה וביה קשה דבר זה. שבהמשך הסוגיא איתא "אמר רבא: מנא אמינא לה דריחא ולא כלום הוא? דתנן: תנור שהסיקו בכמון של תרומה ואפה בו את הפת - הפת מותרת, לפי שאין טעם כמון אלא ריחא כמון. ואביי? שאני התם, דמיקלא איסוריה וכו'". הרי שרבא הוכיח מפת שקלט ריח כמון. והרי עכשיו האדם אוכל את הפת אכילה רגילה, וכל הנושא הוא רק אם חשיב טעם. וא"כ מניה וביה עברו מהדיון בשאלה אם חשיב מעשה אכילה, לשאלה אם נחשב טעם כעיקר. וצ"ע כהנ"ל.
ב. וכן מבואר שם שבחבית פתוחה ופת חמה כו"ע מודו, ואם זו שאלה עקרונית אם ריחא נחשב אכילה או לא, מה נפק"מ ברמת קליטת הריח. ובתורי"ד מהדו"ג הביא את דברי ר"ת, שפסק להלכה שפת חמה זה לכו"ע "ואינו נ"ל כלל דאי ס"ל לרבא להא דריש לקיש לא הוה שרי בבת תיהא שאע"פ שאין כוונתו אלא לטעום היין הרי כל עיקר בדיקתו אינה אלא ע"י הריח ומתכוין הוא להריחו יפה כדי שידע מה יין הוא א"ו רבא לא ס"ל לדריש לקיש אלא ס"ל דבכל פליגי ואפי' בפת חמ' וחבי' פתוח' וטעמ' דר' יהוד' דשרי משו' דריח' לאו מילת' הו' והה"נ לוי לא ס"ל לדריש לקי' דהכי אמרי' בפ' כיצד צולין בפלוגתא דרב ולוי כתנאי ומוקמינין לוי כתנאי ורב אליבא דכ"ע כדר"ל ובע"כ בעית למימר התם דלוי לא סבר לה כר"ל אלא אמרי' דבכל פליגי וה"ה הכא רבא לא ס"ל כר"ל". וכן בבית הבחירה למאירי בפסחים שם כתב שצליית בשר בתנור הוא כפת חמה וחבית פתוחה, ומזה שלוי מתיר ע"כ שלא קיי"ל הדין של פת חמה מודים. ועיין יד יהודה סימן ק"ח ס"ג שהאריך כן. וכן האריך בזה בשער המלך פרק י"א דמאכלות אסורות, שהרי"ף והרמב"ם דחו דין זה, אבל תוס' ורא"ש וכן השו"ע פסקו שגם לדידן, שס"ל שריחא לאו מילתא, בכל זאת אסור בפת חמה וחבית פתוחה, וצ"ב כהנ"ל.
♦
פרק ב'
מקורות שפת חמה לא משום חוזק הריח
מדברי מספר ראשונים מתבאר שדין פת חמה אינו משום חוזק הריח אלא זה דין אחר. עיין בטור או"ח סימן תס"א: "מצה שנאפית עם חמץ בתנור כתב רבינו תם שמותר דריח כי האי לא מצינו שיאסור כל הפת ויש אוסרין אם נגע זה בזה דדמי לפת חמה וחבית פתוחה". ומקורו מהמרדכי פסחים (פרק כל שעה רמז תק"ע): "מעשה אירע בפסח שנכרי השליך עוגת חמץ בתנור מלא מצות והורו להם שאם נגע חמץ במצה אסור ודמי למאי דאמרינן פ' בתרא דע"ז בפת חמה וחבית פתוחה ד"ה אסור ה"נ אסור בנגיעה אבל אם לא נגע מותר דקי"ל ריחא לאו מילתא היא". וכן הוא ברוקח (הלכות פסח סימן רצ"א): "מעשה שאפו מצות בתנור בפסח ובא גוי והשליך עוגות חמץ בתנור ונאפה. אם נגע החמץ במצה אסור. דדמי להא דאמר בפרק בתרא דע"ז בפת חמה וחבית פתוחה דברי הכל אסור הכי נמי אוסר בנגיעתו אבל אם לא נגע מותר דקיימא לן ריחא לאו מילתא היא".וצריך ביאור הדוגמא מפת חמה, אם טעם הדין שם הוא משום חוזק הריח, שאיך שייך לומר שפת שנמצאת ביחד באותו תנור אין ריח מספיק חזק, ואם היא נוגעת בקצה שלה במצה נהיה ריח חזק, והרי לכאורה אין שום השפעה לנגיעה על עוצמת הריח. ואם כוונתו לומר שהמצה נאסרת ע"י נגיעה אין לזה שייכות לדין פת חמה. והתקשו בזה האחרונים, עיין שו"ת ושב הכהן לרבי רפאל מהמבורג סימן מ"א שהאריך בזה.
ובפלתי יורה דעה סימן ק"ח ס"ק ה' כתב: "ובלבד שלא יהיו נוגעים זה בזה. וכן כתבו התוספות בע"ז (ס"ו ע"ב ד"ה רבא) דבתנור גדול מותר לאפות, ובלבד שלא יהיו נוגעים זה בזה. ויש להבין כוונתם בזה שלא יהיו נוגעים, אם הכוונה אם נוגעים אזי אסור במקום נגיעה כדי נטילה, כדלעיל סימן ק"ה (סעיף ד') איסור חם שנגע בהיתר חם דאוסר כדי נטילה בלי דבר מפעפע, [קשה] דמה קמ"ל בזה פשיטא. ועל כרחך צריך לומר דכונתם אם נגעו זה בזה אלים כחם ששואבים ריח איסור ואוסר אפילו בתנור גדול וכדומה, וכן כתב מרדכי בפרק כל שעה (פסחים סי' תק"ע) דאינו יהודי שהשליך לחם חמץ לתוך התנור מצות, דאם נגע אסור, דהוי ליה פת חמה וחבית פתוחה דאסור ע"ש. וזה פת חמה וחבית פתוחה לא מחמת נגיעה, רק ששואבת וקולט הריח ביותר ואסור מחמת ריחא, וס"ל ה"ה איסור והיתר הנוגעים זה בזה קולטים ושואבים הריח ביותר, ובזה לכ"ע ריחא מילתא אפילו תנור גדול[12]".
וצ"ב איך הנגיעה גורמת לריח שיאסור - הרי אם שהריח עובר ע"י מקום המגע, לא מובן איך הוא יתפשט בכולו, שכל שזה יבש ואינו דבר שמן איך יתפשט בכולו ומה עדיף מטעם ממש. וע"כ שהריח מגיע לכל חלק בעצמו, ולא ע"י הנגיעה, אלא שיש דין ריחא לאו מילתא ועל זה מועילה הנגיעה וצ"ב איך זה משפיע על דין זה.
♦
הסבר חדש בדין ריח של טכ"ע
ונראה מבואר בזה כמ"ש לעיל, שיסוד הדין ריח ריחא לאו מילתא הוא משום שבמצבו כריח אי אפשר לאוכלו ואי אפשר לעבור עליו, ומשו"ה פקע ממנו שם דבר האסור. אבל עכשיו מוכח דבר נוסף. שאינו משום ששוב החומר של ריח אינו דבר אסור. אלא משום הזמן שעמד כריח בפנ"ע ולא היה שייך לאוכלו או לעבור עליו. ולכן אם לא היה הפסק זמן שעמד כריח, אלא מיד היה עובר מאוכל לאוכל אפילו שהיה עובר כריח היה אוסר את האוכל השני. ומתבאר שאין בעיה בעצם שלב המעבר באויר,. אלא שאנחנו לא רואים את יציאת הריח מהראשון קשור למה שנכנס אח"כ לשני. אלא יציאת הריח הוא דבר בפנ"ע. ושוב הריח עמד באויר כדבר לעצמו שלא היה בו שם איסור או אכילה ופקע שמו. ושוב נכנס לדבר אחר. אבל אם היינו רואים את היציאה מהראשון והכניסה לאוכל השני כתהליך אחד, הוא לא היה מאבד את שמו, שהוא עומד כדבר האסור ע"י שיכנס לשני ויאכל עמו.ולפי"ז צ"ל בביאור הטור, המרדכי והרוקח, כפליתי שהמגע גורם לריחא לאסור. משום שתמיד רואים את הריח היוצא כדבר בפנ"ע, ואת הכניסה אח"כ לאוכל כשלב נוסף. משא"כ כאשר יש מגע וחיבור בין ב' האוכלים, מגע זה מקשר ביניהם, ואנו רואים את הריח כיוצא מא' ונכנס לשני. וא"כ יהיה מבואר שזה הגדר של פת חמה על חבית פתוחה, שכיון שזה עובר מיד בתוך החבית מהיין לפת, וע"י שיש ריח חזק והפת שואבת אותו. אנו לא רואים את הריח כיוצא לאויר ושוב נקלט בפת אלא רואים אותו כעובר מהיין לפת. שכל שלא התנתק מהמקור עד שרואים את היחס לדבר השני ל"א שפקע שמו. ויתבאר בהמשך מעוד ראשונים שמפורש שהנושא של פת חמה אינו עוצמת הריח.
ויש כעי"ז במקום אחר, וזה ענין ארוך ורק נביא את המראה מקום. ביו"ד סימן ק"ה ס"ג כתב הרמ"א: "אסור לערות מכלי שיש בו שומן כשר לנר דולק שיש בו חלב או שומן איסור ובדיעבד אין לחוש". ובט"ז שם ביאר שזה משום שמחברו בניצוק ובש"ך הסביר שזה בגלל ההבל העולה. ונחלקו האחרונים אם הם ב' טעמים או טעם אחד [הפירוש שהם ב' טעמים קשה, ובע"ה יתבארו הדברים במאמר אחר], ובפרמ"ג כתב שהכל טעם אחד, שהניצוק גורם לזיעה שתאסור. וצ"ב איך משפיע אחד על השני? ולכן י"ל שהוא ממש כהנ"ל, שיש זיעה שעולה אבל מכיוון שזה במקום פתוח היא איננה אוסר, וכאשר יש חיבור ביניהם שוב הזיעה אוסרת. וזה ענין בפנ"ע, ומקצת ממנו יתבאר בהמשך דברינו.
♦
בראשונים השוו פת חמה לדין עומד לריח ולדין כונה להריח.
א. יש עוד מקור גדול לזה שדין פת חמה לא מבוסס על חוזק הריח. בספר הישר לר"ת (חלק החידושים) סימן תש"ל כתב: "לכן נראה לפרש בקטורת כ"ע לא פליגי דריחא מילתא היא משום דלריחא עביד. וחבית פתוחה דכ"ע מודו דכקטורת דמיא שקולטת יותר מדאי את הריח. והנאה הבאה לו לאדם בע"כ כגון דלא אפשר וקא מיכוין כפת חמה וכחבית פתוחה דמיא". וצ"ב טובא, שלכאורה עובר במשפט אחד בין שלוש סברות שונות. שפתח בזה שדין קטורת הוא משום שהקטורת עומדת לריח, וחבית פתוחה היא כקטורת, משום שקולטת יותר מדאי את הריח. וזו סברא שונה מגדר "עומד לריח", שביאר לגבי הקטורת עצמה שורה לפני לכן. ושוב מדמה זאת ל-"לא אפשר וקמכיון", שהוא כפת חמה, אע"פ שלא שייכת כאן הסברא שקולט יותר מידי שכתב שורה קודם, ופלא. ולפי מה שנתבאר, שלא מחפשים דרגות של חוזק הריח, אלא באים להגדיר שהריח עובר מהאיסור לאוכל השני, מובן. אלא שזה אינו מועיל ביחס להנאה הבאה לאדם בע"כ, שהרי התם לא נכנס לאוכל אלא נשאר ריח, וצריך לבאר. וכ"ז סיעתא למש"כ, שלא איירי בחוזק הריח ויתבאר.ב. הרשב"א בתורת הבית (בית ה שער א בסופו) כתב: "ולענין מי שקולט ריחו של יין נסך ואפילו בפיו גרסינן בפרק השוכר (ע"ז סו ב) בת תיוהא גוי בישראל שפיר דמי ישראל בגוי אביי אמר אסור ריחא מילתא היא ורבא אמר מותר ריחא לאו מילתא היא. ופירש הרמב"ן ז"ל דאביי סבר בכל האיסורין דכל שהוא מתכוין לקלוט הריח הרי ריחו כאכילתו וכי קאמר אביי בפרק כל שעה ריחא לאו מילתא היא בשאינו מתכוין פניו כנגד הריח ואינו בולע הריח ממש אבל כאן שמשים פיו כנגד קילוחו של ריח הרי הוא כטועם את האיסור ממש. ורבא סבר דלא. ואף על גב דהתם אמר ריחא מילתא היא נראה לי דהתם בדברים העשויין לריח והילכך היינו עיקר איסורו אבל בדברים הנאכלין ריחן אינן כטעמייהו. וקיימא לן כרבא וכן פסק הרב אלפסי ז"ל. ואף על גב דפלוגתייהו בפלוגתא דלוי ורב (שיבא) דאיפליגו בפרק כיצד צולין (פסחים עו ב) בבשר שחוטה שמן שצלאו עם בשר נבלה כחוש מכיון דקאי רבא כלוי קיימא לן כלוי דשרי". הרי שהביא את הסוגיא של הנאה הבאה לאדם בע"כ שהוא הרחת ריח קטורת, שלרבא ריחא מילתא ולאביי ריחא לאו מילתא. ובגמ' לא מוזכרת לשון זה שם, אלא אסור או מותר. ומ"מ מבואר שלאביי ריחא מילתא רק כאשר היהודי מכוון את פיו כנגד היין. ולרבא כל שהוא עומד לריח אמרינן ביה ריחא מילתא. וצ"ע לרבא- אם שאיפה לא נחשבת כאכילה מה מועיל שהדבר עומד לריח בכדי לשנות גדר שאיפה כאכילה, ולפי אביי, ששאיפה כאכילה, למה צריך שיכוון פניו כנגד החבית, הרי גם בלא"ה האדם שואף מהריח וזה נחשב כאכילה. דהיינו צריך הסבר למה סברות אלו שכתב הרשב"א, שלכאורה אינן נוגעות ביסוד השאלה האם שאיפה כאכילה, משנות את הדין למעשה.
ג. וכלשון הרשב"א איתא בספר ההשלמה פסחים דכ"ה: "שאני יין שאין עיקרו לריח וגם אינו מתכוין להנאת הריח אלא לבדוק את היין אבל בדבר שעיקרו לריח ריחא מילתא". ובמכתם פסחים: "אבל דבר שעיקר הנאתו לריח ודאי ריחא מילתא היא" ובמהר"ם חלאוה: "דרבא אדרבא לא קשיא, התם בריח יין לאו מילתא הכא בריח הקטרה מילתא". ומאריך שכל מתכיון ריחא מילתא וכל שלא מתכוין ריחא לאו מילתא, עיי"ש לשונו ובדומה לכך כתב הראב"ן (אב"ן העזר, סימן תל"ח).
ד. והדברים התבארו יותר בחידושי הרשב"א בע"ז שם: "רבא אמר מותר ריח לאו מילתא היא. פי' ואף על פי שמתכוין, וא"ת הא אמרינן בפסחים גבי הנאה הבאה לו לאדם בעל כרחו איפשר וקא מיכוין כולי עלמא לא פליגי דאסיר, ואמרינן נמי בריש מכילתין לא שנו אלא מעוטרות בוורד והדס דקא מתהני מריחא, וי"ל דהתם מיירי בקטרת וורד והדס דעבידי לריחא ודרך הנאתן מתהני מהן הילכך אסור, אבל יין אינו עשוי לריח הילכך ריחיה לאו מילתא היא, ואביי סבר דריחא דכולהו איסורי ככולהו איסורי, ואף על גב דהתם אמר ריחא לאו מילתא היא, היינו בדבר שאינו נאכל אבל בדבר הנאכל ריחו כטעמו וכאלו אכלו דמי, וסברתן של רבא ואביי הפוכות כאן והתם, ומיהו אפי' בדבר שאינו נאכל אם מכוין פניו כנגד הריח כדי לקלוט ממנו הרבה הרי הוא חשוב לאביי כטעמו ואסור, והיינו מתני' דחנויות המעוטרות בוורד והדס, וכמו שאני כותב בסמוך"[13]. יסוד דבריו נראה שכדי שהרחה תיחשב כאכילה לא די במה שהאדם קולט דבר שמשביעו, אלא צריך שיחשב הדבר שהאדם קיבל את הריח מהדבר האסור, כלומר שהדבר האסור הפיק את הריח שנכנס לתוך פיו. אבל אם אי אפשר להגדיר יחס של אכילה בין החפץ לאדם לא מהני מה שהאדם קלט חומר של ריח.
וע"ז ביאר הרשב"א שנחלקו אביי ורבא. לפי רבא, שם 'אכילה' של הריח מהחפץ הוא ע"י זה שהחפץ עומד לריח והוא מקבל ממנו ריח - בכך יש יחס של אכילה של החפץ ע"י קבלת הריח שהוא עושה. משא"כ אם החפץ אינו עומד לריח ל"ח אכילה של החפץ. ולאביי השם 'אכילה' של החפץ נקבע ע"פ מה שהוא עומד לאכילה, ושוב כל דבר שמוגדר כאכילה מתייחסים אליו כאכילה של החפץ. משא"כ, בחפץ העומד לריח הוא לא נותן שם אכילה. משא"כ כאשר האדם עומד ומכוין פניו נגד הריח, הרי זה כאילו אכלו, שזו פעולה ישירה של לקיחת ריח מהחפץ והוא פועל שם אכילה בחפץ. ולפי"ז מתפרשים ג"כ דברי ר"ת שעומד לריח ופת חמה וכן הנאה הבאה לאדם בע"כ כאשר מכוין פיו לחבית, הכל מטרה אחד לראות קשר בין יציאת הריח מהדבר האסור לאדם המריח.
♦
פרק ג'
האם בתנורים שלנו יש ריחא או זיעה
א. הרי התבאר שאפיית דבר המותר עם דבר האסור בתנור אחד בבת אחת היא מחלוקת אמוראים, והכרעת רוב הראשונים היא כשיטה המתרת, משום שריחא לאו מילתא. וכך נפסק בטור ושו"ע בסימן שלם בשו"ע יו"ד ק"ח בלא חולק. ובכל אריכות דברי הראשונים והפוסקים מבואר שההגדרה שבתנור יש ריחא היא בין בתנור גדול של זמן הראשונים ובין בתנור קטן של זמן חז"ל, שהיה קדירת חרס שהיו קובעים בתוך הקרקע. וכן הוא בין בתנור פתוח ובין בסתום לגמרי[14], בין באפיה ובין בקדירה עם תבשיל[15].ובכל התנורים שמזמן המשנה עד זמן המשנה ברורה סברו כל הראשונים והפוסקים למאות שכתבו להלכה למעשה, שהמציאות הקיימת בתנורים היא ריחא. ורק ס"ל שלכתחילה אסור אא"כ כיסה את המאכל, או שהמאכל נתון בתוך תבנית אפילו פתוחה שאז מותר גם לכתחילה[16]. כמבואר כל זה בק"ח ס"א מהרבה ראשונים. וכל זה באפיה בבת אחת של האיסור והיתר, אבל בזה אחר זה מותר גם לכתחילה, משום שכבר פסק הריח.
ב. בתנורים שלנו יש הרבה אוסרים, משום שאינו ריחא אלא זיעה. ובזיעה מבואר ברמ"א סימן ק"ח סעיף שאוסר גם בזה אחר זה, כפי שיתבאר.
והנה פשוט שכדי לקבוע שהמציאות של התנורים שלנו היא שונה מהמציאות של כל התנורים הקודמים, כולל תנורים קטנים סתומים לגמרי שמתוארים בפוסקים, צריך שיהיה ניכר שקיים הבדל, דהיינו שאנו נראה בתנורים שלנו דבר שאינו קיים בתנורים הקודמים. אבל אי אפשר כלל לקבוע שלתנורים שלנו יש זיעה, וכאשר נשאל שלא רואים את הזיעה, יאמרו שזה דבר שאי אפשר לראות בעיניים מחמת דקותו, שא"כ על מה התבסס הקביעה שיש זיעה. והרי באים להפקיע דין פשוט וסימן שלם בשו"ע משום טענת נשתנה, ואם אי אפשר להגדיר ולראות את השינוי אלו דברים שאין להם שחר.
זאת ועוד, שהטענה שזיעה היא דבר שאי אפשר לראות נסתרת מדברי הרמ"א עצמו, שהתיר בזה אלא אם כן הזיע. וממשנה מפורשת (מכשירין פ"ה) האשה שמגיסה קדירה אם הזיעו ידיה טמאות- הרי שעד שהזיעו היא טהורה. וממשנה זו הביאו הריב"ש (סימן רנ"ה) והגאון כאן מקור לדין זיעה, כפי שיתבאר בהמשך. וכבר ביאר המשכנ"י (יו"ד ל"ד) שמפורש במשנה שיש ב' שלבים - שלב הבל בעלמא ושלב זיעה, ורק כאשר נוצר השלב של זיעה נטמא יתבאר בהמשך. ואין הטענה רק שברמ"א מבואר שבסתמא לא חיישינן אלא אם כן רואים (כפי שראיתי טוענים[17]), אלא שזה דבר ניכר שאפשר לדעת שהוא קיים, ואפשר לדעת שהוא לא קיים. ולכן במשנה שם "האשה שהיתה מגיסה אם הזיע ידה", הרי מבואר שיש שלב שיש אדים שעולים מסיר ועדיין לא נחשב הדבר לזיעה. ורק כאשר מצטברת לחות נחשב הדבר לזיעה. ולא אומרים שיש זיעה שמחמת דקותו לא נראה.
ג. יש שרצו להביא ראיה שבתנורים שלנו יש זיעה. מזה שכאשר מכבים את התנור ומשאירים את האוכל בפנים יש הצטברות גדולה של אדים ממשיים על דפנות התנור. ואם אכן משאיר את המאכלים בפנים כך תהיה בעיה, שאף שהאדים יצטננו הדפנות הן עדיין ברמת יד סולדת, ושוב יטפטפו ממשות הטיפות על המאכל, וכפי שיתבאר. אבל אם לא עושה כן אין שום בעיה. שהעובדה שכאשר אין חום שמגביר את האידוי יש הצטברות נוזלים, אינה ראיה לכך שכאשר יש חום יש "בעצם" הצטברות שלא נראית. שהרי החום גורם לאידוי מוגבר, ולכן לא מצטברת לחות. והדבר ניכר לעין, שהרי כל דבר שמכיל לחות, כאשר מחממים אותו מתגבר אידוי הלחות. וכפי שיכול כל אחד לראות, אם הוא מחמם לחם ומניח על שיש קר יש הצטברות ממשית של נוזלים, אבל כאשר הלחם נשאר במצנם לא מצטברת לחות כלל. וכעי"ז שמעתי מהרב גלעזר, שחמיו, רד"א מורגנשטרן, אמר על מי שהוכיח שיש זיעה בתנורים מזה שכאשר פותחים את הדלת ביום קר רואים אדים ממש, שהעובדה שכאשר האויר החם נפגש בקור יש עיבוי, אינו ראיה שגם כאשר לא נפגש באויר קר יש עיבוי. שכן בכל אויר יש אחוזי לחות והקור מעבה, אבל כאשר לא נעשה עיבוי הלחות ספוגה באויר ואינה עומדת בפנ"ע כלל[18].
והרמ"א עצמו דיבר על תחת מחבת, שהוא הרבה יותר קטן מתנורים שלנו, וגם בזה כתב "אם הזיע", אבל מפורש בדבריו שכל שלא ראו שהזיע מותר[19]. ויתבאר שלא טובה עשה עמנו, הרמ"א להקל כאשר לא רואים שהזיע, אלא להפך, כדי שיהיה מקום לאיסור צ"ל שרק אם רואים את הזיעה אסור. זאת, מפני שהרמ"א קאי על תשובות מיימוניות (קדושה סימן ה'), שהתיר גם תחת המחבת אלא אם כן נגע. ושם ההוראה היא מהרבה גדולי הראשונים, וכן בתשובות ר"י הזקן (סימן מ"ו) ובספר הפרנס (סימן ס"ד) ובפסקי רבינו יחיאל מפאריז. אלא שהרמ"א הקשה על זה שיש זיעה וצריך לאסור. וע"ז הישוב הוא שרק אם רואים זיעה אסור. וא"כ כל שרוצים להחמיר גם בסתמא ואוחזים שיש חשש כזה, א"כ עיקר הדין הזה נסתר מכל הראשונים הנ"ל. וע"כ שזה מקרה מיוחד שיש זיעה, וע"ז לא דיברו.
ובמציאות שעליה דיבר הרמ"א זיעה מצויה הרבה יותר מבתנורים שלנו. ודבר דומה לתחת מחבת הוא כאשר מכסים את התבנית עם נייר כסף, אף שרק יניח ולא יהדק. וכל מי שיעשה כן יראה שיש כמות ניכרת של זיעה ממשית וטיפות, כמו במכסה של סיר שמתבשל. וא"כ הדמיון של הרמ"א בין תחת המחבת לבין כיסוי של סיר הוא ניכר וגלוי לעיניים. וכמו"כ ניכר וגלוי שהתנורים שלנו, בלא מכסה על התבנית, אינם קרובים כלל לדבר זה. וכך טענו בחשב האפוד (סימן קי"ד) ובמגילת ספר (ק"ח ד') ובמאמר גדול של הרב בן ציון וואזנר בקובץ אור ישראל גליון ל"ב. ובמגלת ספר מספר שלקח תבנית מלאה מים ואידו אותו לגמרי ולא הצטברו כלל לחות או עיבוי של אדים. ובשו"ת אשר לשלמה (או"ח סימן ט') כתב שתלה עיתון מקופל מעל התבשיל בתנור ולא ניכרה עליו שום לחות כאשר הוציאו אותו.
ד. בחלקת יעקב (יורה דעה סימן כ"ג) מתאר את המציאות כך: "אני רואה בביתי בתנור גאז שלי, שאופין רק חלות לשבת ועוגות עם שמן בתוך תבניות של ברזל או פח, וגם פשטידא (קיגעל) על ש"ק, גם כן כמובן רק עם שמן וגם כן רק בקדירה, וכל התנור מלא עם בעין של שמנונית, אי משום הנצוצות או הזיעה, עובדא דמילתא כן הוא, ולא נשרף הבעין מחמת ההיסקות התדירות בכל פעם, א"כ פשיטא שאם השמנונית הלזו תהי' מבשר פשיטא דאסור". ופשוט שאין במה שיש בעין על דפנות התנור ראיה שיש זיעה, שהרי גם ריחא הוא חומר ממשי ולא דמיון בעלמא, וכאשר הוא מתייבש אין סיבה שהוא לא ישאיר רושם[20]. אלא שקיי"ל שריחא אינו כגופו של איסור, ובפשטות גם כאשר הוא מתייבש אין הוא חוזר לאיסורו, כמו שהארכנו. וגם אם יחזור לאיסורו עדיין אין מה שבדפנות אוסר את התבשיל למטה, בלא חיבור או טפטוף, כפי שיתבאר, וטפטוף לא שייך כאן, מכיוון שהוא מתייבש. וחיבור צריך שיהיה יותר ממה שיש בתוך גובה סיר על האש, וקשה מאוד לקבל שיש מציאות כזו[21].
ה. בשו"ת אגרות משה (יורה דעה חלק א סימן מ) כתב: "ולכן אם היה זיעה אין להתיר לבשל תבשיל בשר ותבשיל חלב מגולין אף בזה אחר זה לזמן מרובה. אבל מסופקני אם חוששין בסתמא לזיעה דלשון הרמ"א בסי' ק"ח סעי' א' שכתב בזה אחר זה אין לחוש אא"כ הזיע המחבת משניהם דאז אסור אפילו בזה אחר זה אם היו שניהן מגולין, משמע דבסתמא אין לחוש לזיעה אא"כ ידוע דהזיע משניהם. אבל אפשר דבתנורים אלו שסתומים בגג וכותלים ודאי מזיע או שיותר נוטה שיזיע[22]. ולכן יש להחמיר למעשה שלא לבשל בהתנור קדירות מגולות. ובדיעבד כיון שהוא ספק אין לאסור אם היה אחר המעל"ע דהבליעה היא נו"ט לפגם ומצד חשש שמא נפל מהזיעה שבעין איזה טפות הוא יותר מששים לפי המסתבר יותר וכיון שהוא רק ספק איכא ס"ס שמא לא היה זיעה כלל ואף אם היה זיעה שמא נפלו רק טפות שאיכא ששים נגדם כהמסתבר[23]"[24].
ובשו"ת אגרות משה שם בסימן נט כתב עוד: "ומסתבר שבאפיה אין לחוש לזיעה אלא לבשול קדרה מגולה. וגם נראה דכשהאש למעלה אין לחוש לזיעה אף בקדרות מגולות שהוא נשרף עוד קודם שתגיע הזיעה להתנור".
הרי שהאג"מ מצריך שיזיע, ובאפיה ס"ל שמותר ובבישול מסתפק ומסיק להחמיר. וראיתי בספר אהל יעקב (סימן ק"ח דף תר"ד) שמביא משו"ת ודברתם בם סימן רי"ט (ואינו תח"י לעיין בו): "ועוד מצאתי בשו"ת ודברת בם סימן רי"ט שהביא מהגר"ד פיינשטיין שליט"א שביאר דמה שאביו זצ"ל כתב בשו"ת אגרות משה לחוש לזיעה בתנורים שלנו היינו רק לכתחילה, אבל בדיעבד לעת הצורך אינו אלא כספק זיעה, ולכן בנוגע לזיעת אוכלים יש להקל בדיעבד, ואפילו לגבי משקים צריך לבאר המציאות אם יש שם לחלוחית של מים וכדומה על דופני התנור או בסמוך, ובלי סימנים אלו יש להקל בדיעבד דלכאורה בכה"ג ליכא זיעה כיון דיש מקום להאויר להתפשט, ורק לחומרא לכתחילה אביו זצ"ל סבר דיש לחוש לזיעה בתנורים שלנו, משא"כ לענין בדיעבד במקום שיש כמה צדדים אחרים דלא היה שם זיעה, והכל לפי ראות עיני המורה[25]". ובתשובה הנ"ל כתב כן באינו ב"י וצ"ע.
♦
פרק ד'
המקורות של הרמ"א לאסור תחת המחבת
זה לשון הרמ"א ביורה דעה סימן ק"ח ס"א: "אם אפו או צלאו איסור והיתר תחת מחבת אחת, מגולין, אסור אפילו בדיעבד וה"ה אם אפו בכה"ג פת עם בשר, אסור לאכלו בחלב אבל בזה אחר זה אין לחוש (תשובת מיי' סוף הלכות מ"א ותשובת ר"י ואו"ה) אלא אם כן הזיע המחבת משניהם, דאז אסור אפילו בזה אחר זה, אם היו שניהם מגולין, דהוי ככיסוי של קדרה (דברי עצמו ממשמעות הרא"ש סימן צ"ב, כדלעיל סימן צ"ג)", ולשון הרמ"א והציון צריכים תיקון, שדין כיסוי של קדירה אינו דברי הרא"ש, ואלו הן ב' ראיות שונות, כמבואר בדרכי משה.וביאור הדברים איתא בדרכי משה שם: "ובתשובת מיימוני השייכים להלכות מאכלות אסורות (סי' ה) תשובה אם אפו על כירה פשטיד"א וכפו עליו כלי של ברזל ושוב אפו תחתיו פלאדי"ן בלא ליבון או להיפך השיב ר"י להתיר כי לא מצינו פיטום וריחא מילתא בכלי שיחזור ויפטם לאוכל גם לדברי הפוסקים ריחא מילתא היא ואפילו בכלי בן יומו רק שלא יגע ממש עכ"ל, ואין להקשות ע"ז ממה שכתב [הטור בשם] הרא"ש סוף סימן צ"ב דמחבת שתחת קדרה אוסר משום הזיעה די"ל דהתם היה מאכל חלב בתוך המחבת אבל הכלי עצמו אינה מפטם לאסור ממש כנ"ל ומכל מקום צ"ע דמ"ש מכיסוי שעל הקדרה שאוסר כמו שנתבאר לעיל סימן צ"ג (ד"מ אות ב) מיהו יש לחלק בין דבר מכוסה כגון פשטיד"א ופלאדי"ן ובין דבר שלא היה מכוסה ואפילו אם היה מגולה מכל מקום אין בהם לחלוחית וזיעה כמו בקדרה וכתב איסור והיתר הארוך (כלל לט סוף דין כב) דע"ג כירה אין בו משום ריחא מילתא הואיל והוא במקום מגולה עכ"ל ופשוט הוא".
הרי שהרמ"א הביא ב' מקורות לדין זיעה: א. שו"ת הרא"ש על מחבת עם חלב תחת סיר בשרי. ב. האיסור והיתר לגבי ניער וכיסה. ויתבאר שיש חילוק גדול בין הדברים, שבמקרה של הרא"ש הנידון הוא על הזיעה בעצמה אם דינה כחלב או שהיא פירשא בעלמא. וע"ז הביא ראיות שדינו כחלב. ואין מכאן ראיה כלל שהזיעה מעבירה טעם מא' לשני. משא"כ האו"ה, שמדבריו יש ראיה שהכל כמאן דמליא דמי ושהטעם עובר ע"י הזיעה. וא"כ, צ"ב מה הביא הרמ"א מתשובות הרא"ש, שאיך יגיע הטעם מהכיסוי לתבשיל למטה. ולכאורה הוא לפי השיטות שהטעם עובר ע"י שנופלות טיפות מלמעלה, ולא ע"י ההבל. ויתבאר בהמשך שנחלקו בזה האחרונים.
♦
המקור מניער או כיסה
הרמ"א הביא את האו"ה שכיסוי קדירה נחשב כניער, משום ההבל. ודברי האו"ה נפסקו בסי' צ"ג ס"א שאם הוא כיסה קדירה בכיסוי הפכיי נאסרת את הקדירה, אע"פ שלא נגע באוכל. ומקור הדין הוא מדין ניער או כיסה, וכן מהדין בסימן צ"ב ס"ז, שנפלה טיפה כנגד החלל אם יש כיסוי מתבטל בכל הקדירה ולא אוסר כנגדו. "והוא שהתחיל הקדירה להרתיח דאז עולה הזיעה תמיד ומגיע אל הכיסוי ויורד משם אל הרוטב".וכפירוש הזה, שכיסה כניער משום ההבל, איתא ג"כ בריב"ש סימן רנ"ה, ומשום הוכיח שיי"ש שנעשה מאדי יין נסך נחשב כמשקה. וכן במאירי במקום ביאר שכיסוי מערב את הטעם בכל הקדירה על ידי ההבל.
וכבר נחלקו בזה הראשונים. הרא"ה בבדק הבית (בית רביעי שער א דף י"א ע"א) כתב שאוסר משום ההבל, ואילו הרשב"א דחה את דבריו בתוקף, שאינו משום ההבל אלא משום שהרוטב ממש עולה ויורד, והרשב"א מביא שכך פירש ברש"י בסוגיא. וכן ג"כ פירש באור זרוע חולין תנ"ב, שהוא משום ממשו. עיין משכנ"י (יורה דעה ל"ד) שהאריך לומר שמדברי רש"י נראה שאין סברא שההבל מעביר טעם מצד לצד, אלא הטעם הוא משום שמי הרתיחה עולה למעלה ויורד למטה, עיי"ש שכך מכריע למעשה לכה"פ בצירוףכה), נרחיב בדבריו בהמשךכו).
♦[26]
המקור של שו"ת הרא"ש מטומאה וטהרה
א. בשו״ת הרא״ש (כלל כ׳ סימן כ״ו) איתא: "בני שיחי, ששאלת על אלפס חולבת אם יכולין לתת למטה בכירה תחת קדרה של בשר. נראה לי שאסור ואפילו בדיעבד אם נעשה הייתי אוסר הקדרה, כי הזיע העולה מן האלפס הוא כמו חלב. כדתנן בפ״ב מכשירין [מ״ב] מרחץ טמאה זיעתה טמאה, וטהורה בכי יותן. בריכה שבבית והבית מזיע מחמתה אם טמאה זיעת כל הבית שמחמתה טמאה. ועוד שנינו התם [מ״א] זיעת האדם טהורה, שתה מים טמאים והזיע זיעתו טהורה, בא במים שאובין והזיע זיעתו טמאה. מכל הלין שמעינן דזיעה היוצאת מן הדבר חשובה כאותו דבר. נמצאת זיעת האלפס חולבת היא כחלב והוה ליה כטיפת חלב שנפלה על קדרה מבחוץ שאוסרת הקדרה ואפילו יש בקדרה ס׳ כנגד הטפה כי הטפה אוסרת כל סביבותיה". הרי שהרא"ש הביא הרבה דוגמאות מדיני טומאה וטהרה שזיעת המשקה כמותו. ומבואר שהנידון שלו היה על החומר של זיעה היוצאת מדבר, אם הוא כדבר שיצא ממנו או כדבר חדש. וע"ז הוכיח מזה שנחשב משקה לגבי טומאה. [27]וכעי"ז יש בשו"ת הריב"ש סימן רנה לגבי יין נסך שמזקקים אותו ע"י אידוי וקליטת האדים, והשואל מתאר שמהיין אדום יש חומר שקוף בלי הטעם והריח של היין והשיב ע"ז הריב"ש: "ומה שאמרת שאין כאן עצמות היין אלא הזיעה שלו, זה היה בזיעה היוצאת מחמת הלחות שלא ע"י חום, וכתנן בפ' שני דמכשירין זיעת בתים בורות שיחין ומערות טהורה וכו'. אבל הזיעה היוצאת מן המשקין החמין הרי הוא כמשקין עצמן, וכדתנן התם (מכשירין פ"ב מ"ב) מרחץ טמאה זיעתה טמאה, וטהורה בכי יותן, הבריכה שבבית והבית מזיע מחמתה אם טמאה זיעת כל הבית שמחמת הבריכה טמאה. ותנן נמי התם /מכשירין/ בפ"ה האשה שהיו ידיה טהורות ומגיסה בקדרה טמאה אם הזיעו ידיה טמאות, היו ידיה טמאות ומגיסה בקדרה טהורה אם הזיעו ידיה הקדרה טמאה, ר' יוסי אומר אם נטפו, וקיי"ל כת"ק. ומיהו הכא אפילו לרבי יוסי דהא איכא נטיפה ורוב מים. וכבר הביא זה הרמב"ם ז"ל פ"ז מהלכות טומאת אוכלין), וכתב בלשונו כל העולה מן החמין משקין הוא חשוב. וכן בפרק כל הבשר (ק"ט) בברייתא דטיפת חלב שנפלה על חתיכות בשר תני התם אמר ר' נראין דברי ר' יהודה בשלא נער ולא כסה, דאלמא כל שכסה הקדרה הרי הוא כאלו נער אותה, וזהו מפני הבל העולה מן הקדרה וכשהיא מכוסה ההבל מתפשט בכל החתיכות והטעם מתערב בכלן כמו אם נער אותה ובלל את כלן בתוך הרוטב. ובנדון זה ג"כ המים היוצאין מן היין כיין עצמו הן ואסורין בהנאה". והגאון בסי' צ"ג ח' מציין על הדין של הרא"ש את המשניות שהריב"ש מביא.
אלא שיש חילוק גדול בין הרא"ש לריב"ש, שהרא"ש הביא משניות שזה נחשב משקה והריב"ש הביא משניות שהטומאה עוברת ע"י הזיעה. ובסו"ד הביא את הגמ' שכיסה כאילו ניער, כי שהטעם מתפשט ע"י הזיעה, וזה כאו"ה.
ב. אלא שהמשכנות יעקב (יורה דעה סימן ל"ד) הקשה על הריב"ש קושיות גדולות. הריב"ש הביא מקורות מענייני טומאה, ששם מפורש לא רק שהזיעה כמשקה, אלא שהטומאה עוברת בתוך החדר ע"י זיעה. ולכן בית שהזיע ע"י בריכה טמאה, כל הבית טמא, וכן אשה שמגיסה קדירה פתוחה אם הזיעו ידיה מחמת הקדירה ידיה טמאות. ואילו לגבי איסור והיתר ודאי שאין דינים אלו, וקדירה עצמה תוכיח, שכל שלא כיסה אע"פ שמעלה רתיחה ונפל טיפת איסור על חתיכה אחת, לא מתפשט האיסור בשאר החתיכות, ומתירים לכתחילה, כמפורש במשנה ובכל הפוסקים. ובודאי שבתוך הסיר יש הבל מרובה גם בלא כיסוי[28].
וכבר הקשה כן בשו"ת בית יעקב (סימן נ"ז), והוכיח גם הוא שאין אפשר לדמות איסור לטומאה. ועיין בשו"ת פרי הארץ (ח"ב יר"ד סימן י"ד), הובא כ"ז ביביע אומר (ח"ה יו"ד ס"ז), עיי"ש בשאר דבריו שהביא מקורות אם ילפינן איסור מטומאה. ולדעתי, הנידון איננו השאלה אם ילפינן איסור מטומאה, שלזה יש הרבה מקורות, והארכנו בזה במאמר בענין הכשר כלים באוצר ניסן תשע"ח. אלא הנידון כאן הוא בשאלה אם הדין בטומאה שייך לאיסורים. דהיינו שאם הנידון הוא האם לזיעה יש שם משקה, שפיר יש ללמוד מטומאה, אבל אם הנידון הוא הדין בטומאה שחשיב דבר זה כחיבור, לא שייך ללמוד איסור מטומאה. זאת, מפני שבטומאה די במגע, משא"כ באיסור, שם צריך שיעבור טעם, ולזה אין שום מקור מטומאה. וכדברים האלו איתא בשו"ת מהרי"ל החדשות סימן נ"ג ובתרומת הדשן ח"ב סק"ג לגבי דין ניצוק, שאפשר ללמוד מטומאה רק לגבי יי"נ, שתלוי בנגיעה, משא"כ לגבי שאר איסורים, שצריך שייתן טעם, לזה אין שום מקור מטומאה, שהרי לא נאמר בטומאה יותר מזה שניצוק חיבור, ולא די בזה בכדי לאסור, ובעז"ה יתבארו הדברים במאמר אחר וא"כ אין בדחיות על הבית יעקב להוכיח שילפינן איסור מטומאה לענות ע"ז, שאף שזה נכון, אבל ע"כ שהגדרים שנאמרו בדין זה בטומאה לא שייכים באיסורים[29].
ג. ובמשכנת יעקב הוסיף להוכיח מהראיה של הגסת קדירה מיניה וביה, שעד שלא הזיעו ידיה טהורות אע"פ שעולה הבל מהקדירה ונוגעת בידיה. שהרי מפורש מניה וביה שהזיע זה שלב נוסף שצריך לקרות. וע"כ שהוא עיבוי ללחות ממש שמצטברת על היד ולא מגע אדים בעלמא. "אלא ודאי דאין זיעה מהבל מעלה ומוריד לענין זה. ואינם כמשקה גמור אלא לענין טומאה. ואף לענין טומאה לא מטמאים לאשה שהגיסה בקדירה טמאה רק אם הזיעו ידה. אבל אם לא הזיעו ידיה אף שהעשן עולה טהורה. ואי נימא שהעשן עצמו הוא ממש משקה גמור א"כ הרי נגעו ידיה במשקה תיכף בעלות העשן. א"ו דרק לאחר שהזיעו הזיעה עצמה חשוב משקה שהוא תולדות המים, ורק העשן הוא חשיב משקה לענין חיבור משקים דבידיה למשקים שבקדירה. ודוקא אם העשן עושה פעולה ידועה למעלה כגון המערה מצונן לחם שפועל ומחמם העליון או באשה שמגיסה ידיה שפועל העשן להזיע ידה ואז הוא ניצוק חשיב כיון שפועל מלמטה למעלה וכו' ודוק בדברי הרמב"ם בפירשו ובחיברו ותמצא שהדברים נכונים".
הרי שיש ב' שלבים א' ההבל והעשן ב' הזיעה, ויש שם משקה רק על הזיעה ולא על ההבל, אלא שהעשן מהני לחבר בין דבר לדבר לעניין טומאה, וכמו ניצוק, אבל אינו ענין לאיסורים כלל[30]. וגם על דין משקה של זיעה כתב שלא מהני בזה[31], מכיוון שהיה זמן שהדבר לא היה בגדר דבר האסור, ואיך יחזור כאשר נוצר עיבוי להיות דבר האסור כאשר נוצר עיבוי.
ד. ולכאורה כל טענתיו מוכחות. וליישב את דברי הרא"ש והריב"ש נראה כמשנ"ת. שודאי ההבל באויר אינו משקה. ורק כאשר נוצר עיבוי יש כאן גדר של משקה. וע"ז טען המשכנ"י איך יחזור להיות אסור. התשובה ע"ז שמועיל החיבור של ההבל מועיל לכך שהכל נחשב כתהליך אחד, והוא עובר מהמשקה הראשון שבסיר לזיעה, שנמצאת מלמעלה. ואם לא היה חיבור היה מסתלק שם האיסור כאשר נעשה הבל, ומה שיש עיבוי אח"כ ונעשה זיעה זה דבר חדש ולא נאסר. משא"כ אם הכל חיבור, אז לא חשיב הדבר כסילוק מהמצב הראשון לגמרי, כדי שנאמר פנים חדשות. וזה ממש כסברא שכתבנו בדעת הטור והמרדכי בריחא, שמגע פועל שנאמר בגללו ריחא מילתא, ע"י זה שהריח ל"ח מסולק אלא עדיין הוא שייך לחפץ הראשון, ועי"ז לא פקע שם איסור מיניה.
ולכן, כל עוד שהקדירה מגולה ולא נעשה עיבוי של זיעה ממשי אלא ההבל מתאדה, הטעם לא עובר, אע"פ שיש הבל מרובה. ולכן אין בעיה של שתית כוס קפה בבית עם הבל של מרק בשרי. אך עדיין צ"ב למה האדים שמצטברים על החלון לא יהיו בשריים, אע"פ שהם נוצרו מהלחות מהאויר, שהרי חזינן שכל שלא מבשל אין מספיק לחות באויר כדי להעשות משקה ממש. וע"כ שכיון שלא רוצים קשר ביניהם פקע שם משקה ודבר האסור מיניה, והוא לא נאסר בחזרה[32].
ה. ולפי"ז מובן, שאף שהריב"ש והרא"ש הוכיחו מטומאה שגם במקום פתוח יש זיעה, אין זו ראיה שטעם עובר בתוך חלל החדר. הם רק הביאו ראיה שזה נחשב חיבור, ולכן כאשר נוצר לחות ממשית לא אמרינן שזה דבר חדש, אלא על ידי החיבור נשאר אותו חפץ שהיה קודם. אולם, אין שום ראיה מהמשניות בענייני טומאה שטעם גם עובר בכל החדר, כפי שבטומאה נטמא כל החדר. ולפי"ז מיושב מה ששמעתי להקשות מדברי הרא"ש והריב"ש, שהביאו מהמשנה של מרחץ ושם כל החדר טמא, על שיטת הב"ח ורע"א, שזיעה במקום פתוח היא חומרא בעלמא נגד תה"ד. והרי מראית הרא"ש והריב"ש מוכח שאסור גם במקום פתוח. וביותר, שהרי גם תה"ד אסר רק מה שלמעלה מהקדירה ישירות ולא כל מה שנמצא בחדר, ולמה לא יוכח מהמשנה שגם זה אסור. ולמשנ"ת אין לזה שחר, שזה ודאי אין להוכיח מטומאה שהטעם עובר ורק אפשר להוכיח שיש חיבור ואין הדבר לא נחשב חומר חדש[33].
♦
דברי הטור
המציין בדברי הרמ"א כתב שמקור הדין הוא "דברי עצמו", וכך נראה בדרכי משה, שמקשה מסברא מ"ש מהדין של הרא"ש ומהדין כיסה כניער באו"ה. וצ"ע, שהרי לכאורה דין זה מבואר בטור או"ח להדיא בסימן תנ"א "כסוי של ברזל שמשימין אותו על חררה שנאפת על הכירה י"א שאפילו הגעלה אינו צריך כיון שאינו עשוי אלא לכסות ואין החררה נוגעת בו ונראה לי שצריך ליבון כי ברוב פעמים נוגעת בו[34] ועוד שהוא מזיע מהבל החררה שתחתיו". הרי שבטעם השני כתב שמה שהוא מזיע הוא טעם שצריך הכשר אע"פ שאינו נוגע. והוא מדבר על אותו מקרה של הרמ"א כיסוי של מאפה בתוך תנור. וא"כ למה הרמ"א הוצרך להוכיח מסברא ובפרט בדרכי משה כתב דיחויים שונים ורצה לחלק שרק בדבר לח יש זיעה ולא ביבש, וכך פסק בתורת חטאת (כלל ל"ה ל"ו ס"ק ו), והרי הטור מדבר על מאפה.והקשה כן במנחת יעקב כלל שם: "[כא] אינו מעלה זיעה. ואף שכתב הטור בא"ח סימן תנ"א וז"ל דכיסוי של ברזל שמשימין אותו על חררה שנאפת על הכירה שצריך ליבון כי ברוב פעמים נוגעת בו ועוד שהוא מזיע מהבל החררה שתחתיו עכ"ל ואפשר דשאני התם כיון שנשתמש בו כל השנה חיישינן לזיעה קצת אף בלא רוטב משא"כ הכא דלא נשתמש בו רק פעם א' ועי"ל דהתם לענין לבון והגעלה לכתחלה קאמר דיש להחמיר משא"כ בדיעבד ועוד דאף דאינו מזיע כל כך כמו כיסוי קדרה מ"מ מזיעה קצת וחמץ בפסח במשהו", הרי כתב ג' ישובים, הישוב הראשון שנשתמש בו רק פעם אחת משא"כ בטור משתמש בו כל השנה. ולכאורה מינה וביה מבואר שהעברה מבשר לחלב לא נחשב שימוש קבוע ועיין יביע אומר חלק ה יו"ד סימן ז שנקט להפך וצ"ב שלכאורה ע"ז קאי הרמ"א. ובתשובות מימוני וכל סיעתו נראה שזה היה ניהוג קבוע להשתמש בכיסוי בין בחלב ובין בבשר והתירו. הישוב השני ששם זה דין לכתחילה משא"כ ברמ"א זה בדיעבד. ועיין בבדי השולחן שדייק מלשון הרמ"א כאן "אין לחוש" שנראה שהוא דין לכתחילה. וא"כ לא נראה ישוב זה ברמ"א. והישוב השלישי שדבר שאסור במשהו אסור ועיין כעי"ז ברמ"א ק"ח א' לענין ריחא.
ומ"מ עדין אינו מישב למה הרמ"א לא הביא את הטור והקשה מסברא. וגם אם יש חילוקים בין המקרה של הרמ"א לטור, החילוקים של המנח"י אינם יותר פשוטים מהחילוקים שהרמ"א עצמו דן בהם שם וא"כ למה לא ראה להביא את הטור ולחלק בין המקרים. ובטור עצמו צ"ע למה מצריך ליבון הרי זיעה זה משקה. ולגבי כיסוי כלים כתב להדיא שמהני הגעלה. ואם משום שיש פחות לחות בזיעה ול"ח ע"י משקה. ז"א שהרי מה שיש פחות לחות אינו משום שהאיסור יבש אלא משום שיש פחות טיפות איסור. וא"כ אין מציאות שיש איסור והוא יבש. וכפי שפשוט שאם יפלו כמה טיפות לא נאמר שצריך ליבון כי זה אינו מספיק לח. ובפשטות נראה שאה"נ אינו טעם על ליבון אלא רק שנאסר ודי בהגעלה[35]. ובזה מובן למה רוב ככל הפוסקים[36] הביאו רק את הטעם של הטור, שהוא נוגע, ולא את הטעם של זיעה. אין זה משום שהם דחו תירוץ זה, אלא מפני שזה לא מסביר למה צריך ליבון אלא רק הכשר. ולכן כאשר באו לבאר למה צריך ליבון לא הביאו טעם זה
ולישב דברי הרמ"א שלא הביא את הטור יתכן לומר פירוש מחודש בטור ע"פ הדברים שביארנו, ולומר שאין כונת הטור לומר ב' טעמים נפרדים. אלא הטעם של זיעה הוא תוספת על הטעם הראשון של נגיעה. דהיינו ע"פ דברי הטור שהבאנו שכאשר יש נגיעה הוא כפת חמה שאוסר גם בריחא. ה"נ נאמר כאשר שגם זיעה שאין בה כדי לאסור משום קלישותו, בצירוף הנגיעה אוסרת. והטור הוסיף דבר זה כדי שיאסור כנגד כולו ולא רק כנגד שיעור קליפה. ויש לדון אם בזה ג"כ יתישב מה שהטור הזכיר רק ליבון ולא הגעלה. והדברים מחודשים, אבל יתכן שהרמ"א שבדרכי משה התעלם מדברי הטור ובתורת חטאת סתר דבריו מורים כן.
♦
מחלוקת הפוסקים בבהכשר "קאכלין"
א. בשו"ע או"ח סי' תס"א ס"א כתב על הכשר תנורים לפסח, שלא די בשלהבת שמסיקים, אלא צריך להוליך גחלים ע"פ כולה ושיהיו ניצוצות ניתטזין ממנה. "ויש נוהגים להטיל בו קרקע חדש כדי שלא יצטרכו היסק ומנהג יפה הוא" וכתב ע"ז במג"א: "קרקע חדש. כעובי אצבע (לבוש) וקשה דהא צד עליון שתנור בולע ג"כ מחמץ, עיין מש"כ סימן תנ"א סעיף כ"ב וצריך לומר דכשמסיקין אותו לאפות מתלבין ע"י השלהבת. אבל בוכיא שע"ג התנור כיון שאין מסיקים בתוכו אם רוצה להשתמש בו בפסח צריך להטיח מכל סביבו ומלמעלה". וכתב ע"ז בחק יעקב ס"ק ד': "וכן ראוי לנהוג כל השנה בין מאכלי חלב ובשר". הרי מקור ראשון שיש בעיה של זיעה בתנורים ובבית מאיר השיג ע"ז, כפי שיתבאר.הציון של המג"א בתנ"א סעיף כ"ב: "מיהו למקצ' תנורים שמעמידין קכלי"ן בכל צד מסביב וחוזרים ועושים כיסוי למעלה מאותן קכלי"ן ונעשה התנור קטן אם הניחם לשם קדירה עם המאכל בפסח פשיטא דאסור דה"ל כאלו הניח הקדירה בתוך התנור חם של חרס דאסור ודאי אפי' בהנאה הא לאו הכי אין לאוסרו כ"א באכיל' כיון דליכא דררא דחמץ אפי' משהו בודאי וכן קבלתי ממורי מהרר"ה שור ז"ל עכ"ל, ומור"ם לובלין בתשו' סי' ק"ז כ' אם הושיבו קדירה על תנור בית החורף או בתוכו בפסח חומרא יתירה הוא ולא נמצא בשום פוסק כ"א במהרי"ו ודי בזה לאסור לכתחל' אבל לא בדיעבד עכ"ל ונ"ל משום דס"ל דאין מפעפע מדופן ן הוא,לדופן וכ"פ בי"ד סי' צ"ב סס"ח ועוד דאפי' את"ל שהיה שם קצת חמץ בעין די בקליפה כיון דאין שם רוטב וא"כ הקדיר' אסור' והתבשיל מותר וכמ"ש סי"ט ואי משום שיש כיסוי למעלה עכ"פ אין היד סולדת בזיעה למעלה ונ"ל דאם הושם תוך התנור אפי' יד סולדת בכיסוי שרי משום שכבר הוסק התנור ואף על פי שלא נתכוין להכשירו שרי בדיעבד כנ"ל".
הרי שהנידון של האחרונים הקדמונים היה רק על מגע של מקום התנור. ולא על זיעה ולכן דנו אם טעם יוצא מכלי לכלי. אבל אם הנידון הוא זיעה אין מדובר על מעבר מכלי לכלי אלא אוכל לכלי, רק שיש נידון בכלי מכוסה אם נכנסת הזיעה, ואין זה ענין לנידון הנ"ל. וכך מפורש בפנים דבריהם. יעויין בשו"ת מהר"י ווייל סימן קצג: "ואין להניח שום דבר על התנורים בבית החורף דרגילים להשים עליו פשטידא ושאר חמץ כל ימות השנה והוי ככלי חרס שאין יוצא מידי דופיו לעולם. וכן אסר מהר"י ז"ל להניח שום דבר בהככלו"ן ר"ל בוקאלטט"י, תוך ימי הפסח מהאי טעמא". ובשו"ת מהר"ם מלובלין סימן קו: "ומה ששאלת אם הושיבו קדרה בתוך תנור של בית החורף או על גבו בפסח אם יש לאסור התבשיל: תשובה דע אהובי דבדין זה אני נוהג להקל בדיעבד. דכל כיוצא בזה הוא חומרא יתירה ולא נמצא בשום פוסק כי אם במהר"י וויי"ל ודי לאסור בזה לכתחלה שלא לבשל בתוכו וגם שלא להניח עליו תבשיל. אבל לא לאוסרו בדיעבד". הרי שנחלקו אם יש זה איסור משום מגע, אך לא דנו כלל משום זיעה. ובשו"ת כתב סופר יורה דעה סימן נד, גם נקט שהנושא רק מגע. ורק המג"א העלה נושא זה, וכתב שהוא משום שאין יס"ב בזיעה[37]. ותמהו עליו האחרונים (הגהות רע"א ועוד כפי שיתבאר) שמכיוון שהתנור עצמו יס"ב, כאשר הזיעה תיגע בה תתחמם במקום הנגיעה ויאסר, ושוב יטפטף, וכפי שכתבנו בהמשך.
ב. ובבית מאיר (או"ח סימן תסא סעיף א') תמה על המג"א: "בש"ע ויש נוהגים להטיל בו קרקע חדש כתב המ"א וקשה דהא צד העליון שבתנור בולע ג"כ מחמץ וכו' והעתיקו הח"י ומסיים וכן יש לינהג במה שאנו קורין רטסר ולהטיח כל סביביו ולמד ע"כ המ"א איירי מתנורים שבגמרא ואפשר סובר דאף בצד העליון היו מדביקים פת דאל"ה צ"ע מה הוקשה לו ומפני מה יהא נאסר צד העליון אי משום קליטת ריח כבר מבואר בת"ח כלל ל"ה דין ו' כי לא נמצא ריח ופיטום לכלי שיחזור ויפטם לאוכל ואי משום הזיעה זה נמי מבואר שם בת"ח דזיעה אינה אלא בדבר לח כמו קדירה ולא בנאפה שהוא יבש וכל זה יש להוכיח מזבחים צ"ה ע"ב שקורא לצלי בתנור בישול בלא בלוע ואי משום מה שהקשה שם המ"י ממ"ש הטור בא"ת לכסוי של ברזל שמשימין אותו על החררה שנאפת על הכירה שצריך ליבון כי ברוב פעמים נוגעת בו ועוד שהוא מזיע מהבל החררה שתחתיו והכריח מזה לחלק לענין חמץ ולענין הגעלה לכתחילה כל זה לענ"ד אינו אלא בכסוי שהוא סמוך ודבוק ממש על החררה עד שברוב פעמים נוגעת בו דבזה י"ל דאף באפי' יש זיעה קצת אבל בתנור שרחוק צד המעלה מן הפת הרבה לא מסתבר לענ"ד שיהא שייך בדבר יבש כמו פת דצד העליון בולע מן הזיעה וא"כ ברערין שלנו שאין מכניסין בהם כל השנה קדירות כלל לבשל לענ"ד די אם מטיח גם מן הצד בגובה טפח מחשש שמא הונח תוכו לחם חמץ ונגע גם מן הצד אבל יותר למעלה לא צריך וק"ל"[38].
ג. ובמשנ"ב תס"א א כתב: "וקאכלין העשוי בתוך התנורים צריך שילבינו ע"י גחלים או שיטיח בטיט קרקעיתו וסביביו וגם למעלה ובבית מאיר מקיל שאין צריך להטיח למעלה כלל ובצדדין מצריך רק בגובה טפח עי"ש". ובשער הציון (סימן תנא ס"ק קפ) "מסקנת המגן אברהם בסימן זה ובית מאיר בסימן תס"א. ועיין בחידושי ר' עקיבא איגר שמפקפק על דברי המגן אברהם, וגם על דברי בית מאיר יש לפקפק (לפי מה שכתבנו הטעם באות הקודם), מכל מקום יש לסמוך עליהו להקל בדיעבד מטעם דהוא נותן טעם לפגם גם כן", הרי שפקפק על הבית מאיר מטעם שיש זיעה. ומ"מ בדיעבד בנטל"פ מסכים.
ד. ופלא כ"ז איך התחדש ד"ז. ובעובדא של תנ"א י"ל שהמג"א כתב שאין יס"ב בזיעה. וא"כ ה"נ הזיעה לא מתאדה ושוב מצטבר ואינו דומה למש"כ הפוסקים. אבל בתס"א זה דין תנור רגיל ובכל היסק לאפיה מבואר במג"א שזה ליבון, ואיך שייך לומר שיש זיעה בכה"ג, ומ"ש מכל המקרים של הגמ'.
וצריך לדון לתירוצים של המנח"י, אם משום חמץ יתיישב המג"א, אבל בחק יעקב עצמו כתב ה"ה בשר בחלב. ואם משום שימוש תדיר צריך לדון אם בשר או חלב נחשב תדיר. ולכאורה מפורש בתשובות מימוני שלא, וא"כ איך יתיישב כאן. ולתירוץ שלכתחילה אסור ג"כ מתיישב שהמג"א מדבר על הדין לכתחילה. אבל כמ"ש ברמ"א לא כ"כ נראה כן.
♦
השאילת יעב"ץ והמסתעף
בשאילת יעבץ (חלק א סימן צ"ג) נשאל אם מותר לחמם באותו תנור מאכלי חלב ומאכלי בשר בזה אחר זה. והנידון שלו הוא רק על מגע - האם להחמיר שעובר מכלי לכלי בלא רוטב? ומסיק שלא. וכן להתזות. שמי שרוצה להחמיר כי לפעמים נותנים אוכל בלא תבנית זה דבר ראוי "והני מילי דיש מקום להרחקה כנז'. היכא דרגילין לתתם בתנור גם מאכלים שיש בהן שומן בלי הפסק כלי כנז'. אבל אי לא רגילי בהכי לגמרי. אין מקום כלל להרחקה. ותדע שהרי מעשים בכל יום שמבשלין בשר בתנור וכיריים שמבשלין שם חלב וכן להיפך באין מונע. אף על פי שאי אפשר שלא נשפך שם מהתבשיל מאומה. מעולם לא עלה על הדעת לאסור הבשר. וכל אלה דברים פשוטים כמעט לא ניתנו להכתב. ואף לשפות קדרה של היתר בצד קדרה של איסור שרי. אף על גב דאיכא למיחש נמי לניצוצות כדאי' בגמרא פ"ק דע"א בהדיא לא הלכת מימיך לצור כו' ואינו אלא חומרא להזהר לכתחלה עיין סי' קי"ח. שוב ראיתי לבב"ח בא"ח סי' קע"ג שעשה בדין זה במ"כ והושג מבמג"א ז"ל כמ"ש לעיל בס"ד יע"ש"[39].דבריו אלו הובאו ביד אפרים (יו"ד סו"ס צ"ג). ועיין בשו"ת בית היוצר (יו"ד סימן כ' וכ"א) שדן בזה, והשואל ר"ל שהשאילת יעב"ץ לא מדבר על תוך התנור אלא על גבו, שאין שם זיעה. והוא השיב לו, שעל גביו שייך בכיריים, אבל הלשון תנור מתיחס לנתינה בתוכו. ועיין מנחת יצחק חלק ה' סימן כ' אות ח' שהביא דברי השאלת יעבץ ותמה למה התעלם מהבעיה של זיעה. וכתב שמא סובר כבית יעקב הנ"ל שלית ליה דין זיעה. אבל התקשה איך חלק על הרמ"א וש"פ. ובמאמרו של רבי בן ציון ואזנר בקובץ אור ישראל גליון ל"ב תמה שהשאלת יעבץ כתב את הדין הפשוט בכל מקום שבתנורים יש ריחא ומה יש להקשות למה לא הזכיר זיעה.
ועיין בית שלמה (יו"ד ק"ס קס"א וקס"ד), ומהרש"ם (ח"ג סימן ר"ח), שדנו לאסור בתנורי ברזל שלהם משום זיעה.
♦
פרק ה'
בענין זיעה חוזרת ואוסרת
הנה לומר להלכה שזיעה אינה חוזרת ואוסרת אי אפשר, שהרי מפורש ברמ"א סימן ק"ח: "אם אפו או צלו איסור והיתר תחת מחבת אחת מגולין אסור אפי' בד"ע וה"ה אם אפו בכה"ג פת עם בשר אסור לאוכלו עם חלב אבל בזה אחר זה אין לחוש אלא אין כן הזיע המחבת משניהם דאז אסור אפילו בזה אחר זה אם שניהם מגולין דהוי ככיסוי של קדירה". אם כן, אם הזיעה המחבת, אז אסור גם בזה אחר זה. והרי המאכל הוא מתחת למחבת, והוא נאסר מחמת המחבת, שקיבלה זיעה מהדבר שהתבשל בה לפני כן[40].♦
במקום פתוח
מ"מ אי אפשר בשום אופן לומר שיש זיעה שחוזרת ואוסרת גם במקום פתוח. וזה ממקום שבאת - שבכל המקרים של זיעה בעינן כיסה את הקדירה, ובלא כיסה אינו מתערב, בין לקולא ובין לחומרא. ואיך אפ"ל שיש זיעה שחוזרת למטה גם בלא כיסוי, והרי יש הרבה זיעה בקדירה פתוחה. ומפורש שרק במקום סגור יש זיעה.ועיין בבדי השולחן (סימן צ"ב ס"ח), שכתב לגבי זיעה חוזרת ואסורת י"א שרק במקום סגור וי"א גם במקום פתוח ויש להקל. והטעם שמקיל משום שבתשובות הב"ח (חלק ב' סימן כ"ד) מבואר שאין זיעה במקום פתוח גם לאסור את הלמעלה. והתה"ד שאסר זה רק חומרא בעלמא. ולכן במקום ספק אפשר להקל והביאו הגרע"א (צ"ב ח').
ובביאורים כתב את המקורות שלו שיש אומרים שגם בפתוח חוזר ואסור: א. בשו"ע סי' צ"ב ס"ח מביא את דברי הרא"ש, שמחבת של חלב בתוך כירה ומעליו סיר בשרי אוסר את הסיר, והדגול מרבבה אסור גם את המחבת החלבית למטה. ובברוך טעם כתב: "נ"ב היכא שפתוח קצת מן הצד י"ל שאין הזיעה יורדת שוב למטה רק בעליתה מן המחבת הולכה אל הקדירה ולחוץ". הרי שהדגמ"ר ס"ל שגם בפתוח אוסרים את מה שלמטה. ב. בלבוש סימן צ"ג (וכן דרכי משה צ"ג בשם הג' שערי דורא [סימן נ"ו סק"א]) מבואר שכיסוי קדירה אסור גם כאשר יש נקב בכיסוי, ולשון הלבוש היא: "...אע"פ שיש לזיעה מקום לצאת".
ולדעתי דבריו צ"ע טובא:
כמובן שב' מקורות אלו אינם ראיות כלל, שהרי מדובר בהם על מקומות סגורים עם פתח קטן. כירה היא מקום סגור מכל צדדיו עם פתח קטן, וכלשון הברוך טעם "פתוח קצת מן הצד"[41]. כמו כן, בכיסוי של קדירה על האש עם נקב יש זיעה מרובה ורק יש פתח לצאת. והוא עצמו מביא שהיד יהודה פירש שיש כאן איסור זיעה רק משום שהנקב קטן[42]. וא"כ מנ"ל להמציא מחלוקת גם בפתוח לאויר.
והביא שם עוד ראיה מהפמ"ג, שמי מכניס כף בקדירה ע"י הזיעה חוזר ונאסר גם החלק בכף שלא נכנס לתבשיל וצריך ס' כנגדו. וזו באמת ראיה, אבל יתבאר בהמשך שמוכרע במקומו שם מכל הראשונים והפוסקים שחולקים על הפמ"ג וא"כ אין טעם לחשש לזה.
ולמעשה לא מובן כלל הנידון כמש"כ שהמקור מכיסה ואיך אפ"ל בלא כיסוי יש זיעה שאוסרת את הלמטה. א"כ למה צריך כיסוי לגבי ניעור וכיסה, ולגבי נפל כנגד הריק וכו'. ומכל הסוגיא של תוחב כף מבואר להדיא שאין צד שזיעה חוזרת ואוסרת במקום פתוח ונבאר.
♦
התוחב כף אם צריכים לשער גם כנגד חלקו שמחוץ לתבשיל משום זיעה
א. איתא בשו"ע יו"ד סימן צ"ד ס"א: "התוחב כף חולבת בקדירה של בשר, או איפכא משערים בכל מה שנתחב ממנו בקדירה כו'". וכתב ע"ז בפרמ"ג (מש"ז סק"א): "ודע שמה שכתב המחבר שמשערין בכל מה שנתחב בקדירה ולא כתב מה שנתחב במאכל יורה כמו שאגיד והוא דהפרי חדש קכ"א אות ט"ו ובית לחם יהודה אות י"א דאם תחב כף לקדירה במקצת צריך להכשיר כולה מפני הזיעה ומודינא דאם היה ההכשר מעין הבליעה כבולעו כך פולטו עכ"ל ואם כן הוא הדין כאן כל מה שנתחב בקדירה אף שלא נתחב במאכל מכל מקום הזיעה מפליט מהכף וכי תימא דזיעה נבלע בכף ולא מפליט הא בורכא דהפרי חדש כתב דכבולעו כך פולטו אלמא זיעה מפליט גם כן".הרי שכתב שע"י הזיעה הכף חוזרת ואוסרת את מה שבקדירה, וצריך לשער כנגד כל הכף. ואף שמפורש בשו"ע גם לשיטתו שמשערים רק כנגד מה שבתוך גובה הדפנות כתב הפרמ"ג: "ומיהו למעלה מקדירה אין לאסור דהזיעה אין יד סולדת בה שם" וצ"ע איך אפשר לכלול כלל כזה, שאין יס"ב מעל הדפנות. ויש בזה נפק"מ גדולות למעשה אם יש כלל כזה. ובבדי השולחן כתב שר"ל שכך הוא בדרך כלל אבל אם ידעינן שיס"ב אסור, דהיינו לומר שאינו מוחלט וצריך לדעת בפועל מה קורה ומ"מ לא מובן הסתמא.
ומתוך דבריו מבואר שס"ל שכל שחזינן שיש להכשיר את מה שלמעלה ה"נ אוסר את מה שלמטה, עד שלא ראה צורך להביא מקור לדינו, מלבד העובדה שהכף נאסרת. ולא הסביר ולא הביא ראיה לאיך האיסור שבכף חוזר ואוסר את מהלמטה. ומזה נראה שהבין בפשיטות שכל שיש זיעה מספיק לאסור את מה שלמעלה ה"נ חוזרת היא ואוסרת את מה שלמטה.
ב. וכעין פירושו בשו"ע איתא גם בפלתי, אך מטעם אחר, משום שמקצת חתיכה ברוטב בצירוף הבל הקדירה. ועיין בחוו"ד שכתב למעשה להחמיר כדבריו[43]. הרי שגם הם לא סברו שיש בעיה של זיעה בסיר פתוח. ועיין בחוו"ד (צ"ב כ"ו) שכתב כעין שיטת הפרמ"ג, שיש זיעה שעולה ואוסרת את הכף, אבל רק בעניין איסור הכף ולא לחזור ולאסור את התבשיל עיי"ש. וא"כ גם אם נקבל את הפירוש בשו"ע כפמ"ג, מ"מ בפלתי וחוו"ד חלוקים על סברת הפרמ"ג שהזיעה חוזרת ואוסרת.
ג. אכן, יתבאר שפירוש זה בשו"ע קשה מאוד מצד עצמו, מפני שבכל הראשונים, שהם מקור הדין כמבואר בב"י, מפורש דלא כן. אף שגם הם כתבו את הלשון שמהם דייק הפרמ"ג את דינו. וכן רוב הפוסקים חולקים ע"ז, וכתבו שנוהגים להורות דלא כך. וגם הפרמ"ג סותר עצמו בד"ז. ונבאר כעת את הדברים:
ראשית, עצם דיוקו של הפמ"ג מהשו"ע, אף שהוא דיוק - מפורש בראשונים שהם מקור הדין, דלא כן הוא. וכבר עמד על זה בבינת אדם שער או"ה סימן מ"ד (סא). שמקור הדין הוא בסמ"ק (מצוה רי"ג) וז"ל: "כשתוחבין כף חולבת בקדרה של בשר או להפך משערין בכל מה שנתחב בקדרה של בשר דלא ידעי כמה דנפיק מיניה, אבל מה שלא נכנס ברוטב אין אוסר". הרי שפתח בלשון "מה שנתחב בקדירה", סיים להדיא מה שלא נכנס ברוטב. וכן בהג' רבינו פרץ שם אות ב': "מיהו אומר מורי דצ"ע דבמתכת חם מקצתו חם כולו היה נראה דגם מה שלא נכנס ברוטב פולט." הרי שג"כ תלוי בכניסה לרוטב. והמקור הקדום יותר לכך הוא בספר התרומה (או"ה סימן מ"ט): "והיכא שתחב כף של איסור בקדירה מלא היתר צריך שיהיה ס' ברוטב ובחתיכות שבקדירה כפי שנכנס מן הכף ברוטב כי כל מה שתחב ברוטב רואין כאילו היא איסור. ואם כף חולבת תחב בקדירה שיש בה תבשיל בשר אם הכף בת יומא צריך ששים בתבשיל לבטל כל מה שתחב מן הכף בקדירה", הרי ג"כ נקט בסו"ד בקדירה ומ"מ פתח שתלוי במה שנכנס "לרוטב". וע"כ ש-"בקדירה" לא דווקא, אלא ר"ל בתבשיל'. וכן באו"ה (שער ל"ז ס"ב) כתב: "ודוקא ממה שנסתפק שתחב מן הכף לתוך התבשיל אבל מה שידוע לנו שלא נכנס בו מהכף בתוכו א"צ לבטלו". הרי שכל המקורות שהובאו לדין זה בב"י, אף שכתבו לשון לתוך "הקדירה" מפורש בדבריהם שר"ל לתוך 'התבשיל', וא"כ אינו דיוק. וכן הסיק הבינת אדם הנ"ל.
וגם בדברי האחרונים נראה שהרבה פוסקים לא ס"ל כן. הש"ך (סק"א) הביא מהרש"ל באו"ה סוף סימן ס"א ובפרק גיד הנשה סימן מ"ב, וז"ל באו"ה: "ואם לא ברור לו עד כמה תחב משערין בסתם דרך לתחוב בקדירה דהיינו ראש הכף". וביש"ש חולין פ"ז סמ"ב כתב: "משערים בסתם תוחב הכף בקדירה, דהיינו ראש הכף". והש"ך הביא את דבריו בהסכמה. ובחידושי רע"א כתב על הש"ך: "עד ראש הכף. דהיינו כמו שהוא עגול". ופשיטא שכ"ז שייך אם דנים על מה שנכנס לתוך התבשיל, אבל לא לפי גובה הקדירה, שאם צריך לשער כמה יש מהתבשיל לשפת הקדירה, אין שום סתמא שנכנס בין דפנות הסיר רק העיגול של הכף, שהרי זה תלוי באיזה גובה התבשיל בסיר, ואם הסיר אינו מלא על כורחו נכנס יותר מהעיגול של הכף.
והפמ"ג עצמו, בהנהגות שואל (ח"ב י"ג), כתב כמהרש"ל, שבסתמא רק העיגול נאסר, וגם כתב שניכר מה נתחב ומה לא, וע"כ שמפרש 'בתבשיל' ואז ניכר מה נתחב, ולא בגובה חלל הדפנות.
וכן הוכיח בשו"ת חתם סופר (חלק ב יו"ד סימן פב): "ועיי' עוד מה שחידש שם הפלתי לומר דצריכים ס' נגד חלק הכף שבהבל הקדירה שחוץ לרוטב מסברא נ"ל דליתא וכו'[44] וכן מורה לשון מהרש"ל שהביא הש"ך סי' צ"ד סק"א שכ' דרך לתחוב עד ראש הכף והיינו אי משערים עד מקום שהגיע אל תוך המאכל אבל אס"ד דהבל הקדירה נמי אוסר א"כ הכל לפי גודל הקדירה אלא דלא כפלתי וכן נוהגים בעלי הוראות".
ד. הרי מפורש בכל הראשונים, שהם מקור הדין דהיינו ספר התרומה סמ"ק רבינו פרץ ואיסור והיתר, שהאיסור הוא רק מה שנכנס לרוטב ולא מה שנכנס לקדירה. וכך מפורש במהרש"ל ש"ך רע"א חת"ם ושכך נוהגים להורות. וגם הפליתי וחוו"ד שאוסרים להדיא לא משום זיעה אלא מטעם אחר. וגם הפרמ"ג בהנהגת שואל ונשאל כתב כמהרש"ל הרי שסותר דבריו. והפרמ"ג כדי שיתישב עם השו"ע צ"ל שיש סתמא שאין יס"ב מעל דפנות הסיר. וא"כ שיטה זו רחוקה ביותר.
וא"כ אדרבה מוכרע שגם בתוך דפנות הסיר אין זיעה שחוזרת ואסורת. וע"כ כיון שהוא פתוח אינו חוזר ונאסר, וכפי שמוכח מעצם הדין שצריך ניער או כיסה ול"א שהבל הקדירה מערבב הטעם וכמשנ"ת.
♦
הטעם שזיעה חוזרת ואוסרת ולמה במקום פתוח אין דין זה
והטעם שהזיעה אינה חוזרת ואסורת אינו רק משום הב"ח שמקום פתוח זה חומרא, שהרי גם התה"ד שהובא ברמ"א צריך להסכים לזה כמשנ"ת.אלא הוא מב' סיבות שתלויים באופן שזיעה חוזרת ואסורת וכפי שיתבאר. שאם הטעם שאוסרת הוא ע"י שהזיעה עולה למעלה ונוגעת במקום האסור ואז חוזרת למקום הראשון. ממילא, כאשר המקום פתוח הזיעה עולה ומתאדה, ולא חוזרת למקום הראשון. וכמ"ש הברוך טעם. ואם זיעה אוסרת ע"י שהכל חשיב כמחובר ע"י הזיעה ועידי"ז הטעם עובר מצד לצד צ"ל שבמקום פתוח הזיעה לא מספיק מרוכזת להחשב כמלא בממשו. שע"י האידוי לא מצטבר מספיק אדים להחשב מלא.
ולשון הרמ"א בסי' צ"ב ס"ז על כיסוי קדירה שבהזיע אסור "דאז עולה הזיעה תמיד ומגיע אל הכיסוי ויורד משם אל הרוטב". וא"כ נראה להדיא שאין העברת טעם ישירה אלא שהזיעה עולה ויורד ועי"ז עובר הטעם מצד לצד. וכן בברוך טעם הנ"ל, שהתיר כירה עם פתח קטן, כתב שזה משום שאין הזיעה חוזרת למטה ואוסרת. הרי שדן רק משום חוזר ויורד. ועיין בשו"ת בית יעקב (סימן נ"ז) שהקשה לפי"ד הריב"ש הנ"ל, שאפשר ללמוד מטומאה ומשום שהכל מלא הבל למה הוצרך הרמ"א לכתוב שעולה ויורד, תיפוק ליה שהטעם עובר ישירות. הרי שדייק כמ"ש. ולמשנ"ת לעיל אין ראיה מהריב"ש שהטעם עובר ישירות.
אבל נראה שיש ראיות לב' הצדדים. שהרי יש נפק"מ גדולה למעשה בין ב' הצדדים. האם צריך שהזיעה תהיה יס"ב או די בזה שהתבשיל והמכסה יהיו יס"ב. ואם הגדר הוא שהכל מחובר ועיד"ז עובר הטעם מצד לזה צריך שהכל יהיה יס"ב שבלא"ה איך יעבור הטעם. אבל אם משום שהזיעה עולה ונוגעות במכסה ושוב נופלת למטה ונוגעת בתבשיל, די בזה שהקדירה והתבשיל יס"ב, ודבר זה התבאר בפוסקים.
♦
מקורות שאי"צ יס"ב בזיעה לאסור את הלמטה
א. במג"א (סי' תנ"א ס"ק מ"ד) מביא מהב"ח (שם) בשם מהרי"ו סימן קצ"ג על מקצת תנורים שמעמידים קאכלין[45] מכל צד מסביב ועושים כיסוי מלמעלה מאותן קאכלין ונעשה תנור קטן אסור להשתמש בזה בפסח "דהו"ל כאלו הניח הקדירה בתוך התנור חם של חרס דאסור ודאי אפילו בהנאה". ומהר"ם לובלין (סימן ק"ו) כתב שהאיסור להניח קדירה בתוך תנור של בית החורף בפסח הוא חומרא יתירה ולא נמצא בשום פוסק זולת מהרי"ו, ודי להחמיר בזה לכתחילה[46].וכתב המג"א לבאר את המהר"ם: "ואי משום שיש כיסוי למעלה עכ"פ אין היד סולדת בזיעה למעלה. ונ"ל דאם הושם בתוך התנור אפי' היד סולדת בכיסוי שרי משום שכבר הוסק התנור וכו".
ב. והקשה הגרע"א: "אם אין היס"ב בזיעה. לענ"ד הא הכיסוי למעלה חם והכיסוי נתחמם". דהיינו די בזה שהזיעה נוגעת בכיסוי חם, אע"פ שהוא עצמו אינו חם, וזה מספיק לאסור גם את הלמטה. ובדעת המג"א צ"ע שאף שפתח ביס"ב בזיעה מסיים אפי' היס"ב בכיסוי, וא"כ יתכן שלאו דוקא. ועיין ביו"ד צ"ג על דין כיסה את הקדירה בכיסוי הפכיי, שם כתב הש"ך בסק"ה: "אם התחיל להזיע ונראה שצריך שתהא היד סולדת בזיעה" ובפרמ"ג שם מפרש היינו באין הכיסוי יס"ב.
ועיין במשאת בנימין (סימן י"ט, הובא בפרמ"ג יו"ד ש"ד צ"ג סק"ה) שבהתחלה כתב שכדי שהזיעה תאסור את התבשיל שלמטה בעינן שהוא יהיה יס"ב, שאל"כ איך יעבור הטעם מצד לצד. ומביא את התה"ד שדי שהכיסוי יהיה יס"ב, אף שהזיעה אינה יס"ב[47], וזה מהני גם לאסור את התבשיל שלמטה. וביאור הוא הדברים כמ"ש בפרמ"ג כאן: "ואמנם בקצת תנורים שעושין בתוכה חלל כעין תנור קטן ומשימין חמץ והזיעה עולה למעלה, אף על פי שאין יד סולדת בו בזיעה מכל מקום התנור הכיסוי חם מלמעלה ונבלע הזיעה שם, וכשמשימין אח"כ קדירה בפסח ומזיע למעלה ונופל הזיע לתוך קדירה צ"ע דיש לאסור אפילו דיעבד[48]".
ג. הרי שחבל אחרונים נקטו שאי"צ יס"ב בזיעה, אם הכיסוי חם די בזה כדי לחזור ולאסור את התבשיל שלמטה, וזה לכאורה רק ע"י שעולה וחוזר ויורד. אבל כמובן שאין מדבריהם ראיה שאין דין חיבור, אלא שהם אמרו שגם כאשר אין יס"ב אסור הוא, משום משום שהוא חוזר למטה. רק שמנ"ל לחדש ב' אופנים של איסור. וכן ברמ"א הנ"ל מבואר שזה גדר הדין על ידי שעולה ויורד.
♦
מקורות שזיעה משום חיבור
א. אף שברמ"א וברוך טעם לא נראה שאיסור זיעה הוא משום חיבור, אבל באו"ה והלבוש ועוד, נראה שהוא משום חיבור, ושמא זה כשאלת הבית יעקב, שהרי צ"ע טובא שיטה זו - אם אין חיבור אלא שעולה ויורד למה צריך לשער כנגד הכיסוי ולא כנגד הטיפות הנופלות לתוך הסיר? והרי בכיסוי לח שהורידו מסיר הפכיי מבואר באו"ה שמותר, משום שמסתמא יש ס' בקדירה, ואילו כאשר יש זיעה אוסר. ויש לדחות, שכאשר הקדירה חמה כל הזמן עולה ויורדת זיעה חדשה, משא"כ בכיסוי, שיש בו רק טפטוף. אבל לשון האו"ה: "אבל אם שהתה מעט על הקדירה חולבת עד שיש לחוש בה שמא עלה פ"א הרתיחה אצלה ונתייבש אח"כ מהחום ומכ"ש כשמסירה מיד ונמצא לחה אם הכיסוי היתה ב"י ודאי הכל אסור המאכל והקדירה והכיסוי ואפי' בדיעבד דמאחר שעלה הרתיחה נידונית כתחיבת כף של בשר בתבשיל של חלב והיה צריך מעתה ששים במאכל נגד כל הכסוי וליכא". הרי נראה להדיא מלשונו שאין זה משום ריבוי פעמים שמטפטף, אלא שנחשב כתחיבה ממש, שעובר טעם מא' לשני.ב. וז"ל הלבוש בסימן צ"ב: "וכיסוי של קדירה חשיבה כולה כנגד הרוטב, הלכך אם נפל טפה של חלב על כיסוי שעל הקדירה של בשר שאצל האש הוי דינא כמו שנפלה על הקדירה כנגד הרוטב, שאם יש ששים בתבשיל כנגד הטפה מותר ואין צריך ששים כנגד כל הכיסוי,(מח) והוא שהתחיל הקדרה להרתיח, שכיון שהבל החום עולה מן התבשיל אל הכיסוי הוי כאילו נגע הכיסוי ברוטב עצמה".
ג. ועיין במחצית השקל שם שכתב ב' סברות אלו: "אין היד סולדת בזיעה. ר"ל, דאם היד סולדת בזיעה היה ראוי לאסור, דחיישינן שמא יפול שוב מן הזיעה למטה לתוך הקדירה. ועוד, שהבל העולה ממטה למעלה מחבר הקדירה עם הכיסוי וזיעה, ומהאי טעמא אסר ביורה דעה סימן ק"ה שלא לערות מכלי היתר חם לתוך כלי איסור, ע"ש". הרי שכתב את ב' הצדדים הנ"ל. ועיין בשו"ת בית שלמה (יו"ד סימן קס"א) שהביא את דבריו ודן בהם.
ומקור המחצה"ש הוא מדין ניצוק. והארכנו לעיל שהש"ך והט"ז א' פירש משום זיעה וא' משום ניצוק חיבור. ובפרמ"ג שם מאריך אם הם ב' טעמים או שצריך את שניהם יחדיו. ומסיק שהם טעם אחד. והראנו ברמב"ם פיה"מ מבואר כן להדיא. ועוד, שמהטעם של חיבור כתבו התה"ד ומהרי"ל אי אפשר להוכיח איסור מטומאה שהתם די בנגיעה והכא בענין שיתן טעם. וא"כ המקור שם לא ברור כלל.
ד. עיין בפר"ח (צ"ג סק"ו): "אם שניהם חמים. פירוש שהיד סולדת בהם שניהם אסורים הכסוי והקדרה משום שסתם כסוי רותח יש בו לחלוחית ונבלע בקדרה ואוסרתה, והכסוי נאסר ג"כ משום דמסתמא כיון ששניהם חמים ויש מאכל בקדרה עולה הבל מן המאכל לכסוי ואוסרו, והיינו שהצריך להיות מאכל בשתי הקדרות" הרי מפרש שהטעם לאיסור הקדירה הוא משום שמראש יש לחלוחית בכיסוי שאוסרת את הקדירה, ואילו הזיעה של הקדירה אוסרת את הכיסוי. ובסק"ז כתב שאם הסיר מיד - הכיסוי מותר, ומשמע שהקדירה אסורה משום הלחלוחית שהיה בו מראש. ובבית מאיר חולק ע"ז שמשום לחלוחית או לא מחזקינן איסור שנפל בקדירה או שבטל בס'. "משא"כ בהתחיל להזיע אז הכיסוי אוסרת כן משמע בד"מ ולא כדמשמע בפר"ח סק"ז".
♦ ♦ ♦