המעיין בישוב עזניה
הקדמה
לפני כמה שנים תושבי הישוב עזניה [שם בדוי] גילו נביעת מים, וטבלו בה, וכן הטבילו בה כלים; לאחר כשנה אמרו להם שמקור מים אלו הוא בפיצוץ בצינור מים של מקורות, וממילא פסולים לטבילה. לאחר מכן שאלו רועה ישמעאלי היכן הוא משקה את הצאן, והראה להם נביעה, והכינו שם מקוה הכוללת אוצר ובור טבילה, אשר מי המעיין נכנסים ויוצאים ממנו.לאחר זמן נשמעו כמה עירעורים על כשרות המקוה, וממילא טענו שראוי להכין בור טבילה המבוסס על אשבורן ולא על זחילה:
א. מי אמר שמי הגשם היורדים בהר ונובעים בנקודה מסויימת נחשבים כמעיין המטהר בזחילה.
ב. המהרי"ט (ב' יו"ד י"ח) כתב שלא לסמוך על טבילה במעיינות זוחלים.
ג. מאחר וכבר אירע שם שסמכו על ה'מעיין' שמקורו ממי צינור 'מקורות', ובימינו אינו דבר זר שמקור נביעת מים יהא מצינור מים טמון [וכן קרה באחד הישובים, שטבלו במשך שנים ב'מעיין' שהתגלה כפיצוץ בצינור] - שמא יש לחשוש ולא להסתמך על 'מעיינות' הנמצאים, ובפרט שכאן היא נביעה חלשה הדומה יותר לשאר נביעות שמקורן בצנרת מחוררת מאשר למעיינות גדולים שמקורם בנביעה טבעית, ויש מקום להתייחס לזה כפרצה, ועכ"פ צריכים בירור גדול.
ד. לדעת הר"ש (מקוואות ה' ג') מעיין מטהר בזוחלין רק במקום מהלכו הטבעי, ולא כשזורם בנתיב מלאכותי.
ה. עוד עוררו שמאחר ומי המעיין ניגרים ממקום הנביעה לבריכה על הקיר הזקוף - נחשב הדבר כקטפרס, והרי ידוע שקטפרס איננו חיבור למקוואות, וממילא נחשב הדבר שהבריכה מנותקת מהמעיין, ואיננה יכולה לטהר בזוחלין.
ו. מאחר ושנינו (פרה ח' ט') 'המים המכזבים - פסולין, אלו הם המים המכזבים: המכזבים אחד בשבוע, המכזבים בפולמסיות ובשני בצרון - כשרים, ר"י פוסל', ופסק הרמב"ם (פרה ו' י"ב) כת"ק - יש מקום לחוש שבשעה שזרימת המים מהמעיין מועטת ביותר - יפסיק מדי פעם, וממילא יפסל מלטהר בזחילה.
ז. שנינו (מקוואות ה' א') 'העבירו על גבי בריכה והפסיקו - הרי הוא כמקוה, חזר והמשיכו - פסול לזבים ולמצורעים ולקדש מהן מי חטאת עד שידע שיצאו הראשונים', ולביאור הראב"ד (בעלי הנפש שער המים ב' י"ט) שמדובר בבריכה ריקנית שהובילו לה מי מעיין, וכשפסק החיבור למעיין חדל מלטהר בזוחלין - הרי שמאחר והמציאות בישוב עזניה היא שהנביעה מופסקת מהמעיין לעתים - מעיין זה כבר לא יטהר בזוחלין עד שידעו שיצאו המים הראשונים.
ויש להשיב על הערעורים כדלהלן.
♦
א. החשש שמא נביעת המים מהקרקע איננה מעיין
מהות מעיין היא מי הגשם או הפשרת שלגים החודרים לשכבת קרקע סופגת, ומחלחלים עד שנעצרים בשכבת קרקע אטימה, ונצברים עליה. במדה וחפרו עד למים אלו [כפי שעושים ב'מקורות' כדי לספק מי שתיה] ויצרו בור טבילה בעומק - הרי שזו טבילה במים כשרים, ותהא זו טבילה כשרה אפילו אם המים זוחלים, כדין מעיין ולא כדין מקוה, וכך נהגו לטבול בגולת אשכנז בעמק הריין.ואם מים אלו מוצאים נתיב יציאה ממעבה האדמה, כגון כשהשכבה האטימה מוליכה עד לעמק - ושם נפתחת לאויר, וכן במקוה של האר"י בצפת שהיא ניקבה חפורה מצלע ההר עד למים הלכודים בעומק ההר - הרי שהמעיין הנובע מטהר בזחילה [ואם אין דרכו של מעיין זה לפסוק, וגם הם מים טובים ולא מלוחים מרים או חמים - הרי שהם 'מים חיים' הכשרים לטבילת זב, וכדו'].
בנגב ומדבר יהודה מצויה קרקע בשכבה העליונה שאינה מאפשרת למים לחלחל [כגון חרסית, חוואר, לֶס, גרניט, צפחה וגבס], ולכן נוצרים שם שטפונות, אך בגליל במקרים רבים שכבות הקרקע העליונות מאפשרות חלחול [כגון חול, חמרה, בזלת וגיר], וממילא יש יותר מי תהום, וגם יותר מעיינות, ובפרט היכן שהקרקע היסודית של ההר עשויה מגיר [כגון בחרמון ובהרים רבים בגליל] - שמגעו במי הגשם יוצר חומצה הגורמת להמסתו [מי הגשם ממיסים את הפחמן דו חמצני שבאויר, ונוצרת חומצת H2CO3 - שממיסה את הגיר], וממילא נוצרים מערות וחללים רבים, המסוגלים להכיל כמות גדולה של מים.
גם ההר בישוב עזניה עשוי להכיל חללים הצוברים מים, או עכ"פ קרקע בעלת כושר ספיגה, כגון גיר, ולכן הווצרות מעיין שם היא מובנת, ופשוט שאין סיבה להניח שאין דינו כמעיין, ולכן יש להניח שמטהר בזחילה.
♦
ב. החשש למהרי"ט שחשש במעיינות למי תמציות מי גשמים
המהרי"ט (ב' יו"ד י"ח) דן באם מעיין שאין בו מ' סאה נפסל בג' לוגין מים שאובין, ובסיום דבריו כתב שאף שמעיין מטהר בזוחלין, אך בור הסמוך לים ולנהר של מי גשמים איננו נחשב כמעיין אלא נקרא 'מי תמציות', שדינו כמקוה להצריך מ' סאה ושלא לטהר בזוחלין, שהרי אף שמימיו עברו דרך הקרקע - אך אינם מי מעיין; והוסיף המהרי"ט שיש להחמיר ברוב הבורות שבבתים שלא להטביל בהם כלים [אא"כ יש בהם מ' סאה באשבורן, כדין מקוה] - כי רובם פוסקים בקיץ.אמנם, אין דברי המהרי"ט עניין למעיין בישוב עזניה, שאיננו קרוב לים או לנהר של מי גשמים, ומימיו הם מי מעיין, כפי שסיים המהרי"ט עצמו 'במקוה זה שמעין גמור הוא אין שם בית מיחוש ולא נחלק אדם בו מעולם - דודאי מטהר בכל שהוא'.
גם הצמח צדק (יו"ד קס"ז) כתב על החשש שיש בטבילה בזוחלין - שמא אין אלו מי מעיין אלא מים שחלחלו מנהר של מי גשם 'כיון שהן בצד הנהר ממש אשר מפסיק ביניהן שטח מועט מהארץ - אין שייך לומר שבשטח מועט כזה תשנה הטבע את מי הנהר להיות מעיין הנובע ומים חיים, כי זהו רק פועל מעשה ידי אדם שחפר הקרקע הניח מקום למים של הנהר שילכו לשם, ואין זה מעשה הטבע כלל, אבל כשהמקוה או הבאר רחוק מן הנהר ויש שטח גדול מאה אמה מפסיק ביניהן, וכשחפר שם מצא מים נובעים דרך גיד הנובע או כמה גידים... י"ל דהוי מעיין, וכמו כל המעיינות הבאים ממי פרת דחשיבי מעיין גמור', ופשוט שה"ה בישוב עזניה - שכלל אין בסמוך לו נהר של מי גשם.
אמנם, האג"מ (יו"ד ג' ס"ד) חשש מטבילה בזחילה בבור של מים נובעים - אך מפורש בדבריו שהוא חשש רק מחמת הקרבה לנהר, מי ביצין, ים, או מעיין נפסק - שאינם מטהרים בזחילה, משא"כ במציאות בישוב עזניה שאין קירבה לכל אלו, והנביעה לא נפסקת גם בימות הקיץ.
♦
ג. החשש שמא יבואו להכשיר 'מעיינות' של מים שאובין
מה שחשש הרב לפרצה שמא יבואו להכשיר 'מעיינות' המבוססים על פיצוץ בצינור 'מקורות', ובפרט שכאן היא נביעה חלשה המתאימה יותר לפיצוץ בצינור מאשר למעיין טבעי - לא הבנתי מדוע נביעה זו דומה יותר לפיצוץ מלמעיין, שהרי מצויים מאד מעיינות שהם נביעה חלושה ביותר של מי תהום, וחלקם אף פוסקים בקיץ, וכן ישנם פיצוצי צינור שנובעים מהם מים רבים.מאחר והישוב עזניה הוא בפשטות הר מאבן גיר, כדרך ההרים בגליל - הרי שהמציאות של מעיין צריכה להיות הרבה יותר שכיחה מאשר מציאות של צינור מפוצץ, ובפרט שבד"כ הצנרת לא טמונה כל כך בעומק, וקל לדעת אם יש שם צינור, והביקורת הדיגיטלית על זרימת המים אמורה לגלות שיש פיצוץ בצנרת, וממילא יש לתלות במצוי ולא בנדיר, ואף שתתכן תקלה בצנרת שלא משתלם לתקנה - עדיין המצוי יותר הוא מעיין טבעי, ובפשטות אין צורך לחשוש שאין זה מעיין.
אמנם, מאחר והנביעה בישוב עזניה מתחזקת בחורף ונחלשת ביותר בקיץ - הרי זה סימן ברור שמקור המים איננו מצינור מפוצץ של מים שאובים אלא ממי מעיין, ואין שום מקום לחוש לשאובין.
♦
ד. החשש לשיטת הר"ש שמעיין איננו מטהר בזוחלין כשזורם בנתיב מלאכותי
בור הטבילה במעיין בישוב עזניה איננו הנתיב הטבעי של המים, אלא הוא שביל מלאכותי שמנקז את המים לבור, ולפני היות השביל - המים היו מתפזרים אנה ואנה בכל האזור, ויש לדון האם מעיין מטהר בזוחלין גם שלא באפיק זרימתו הטבעי.שנינו (מקוואות ה' ג') 'מעין שהוא משוך כנדל: ריבה עליו והמשיכו - הרי הוא כמו שהיה, היה עומד וריבה עליו והמשיכו - שוה למקוה לטהר באשבורן, ולמעין להטביל בו כל שהוא', וביאר הרמב"ם שמדובר כשיצק מים שאובין למי המעיין, וקמ"ל ששפך את השאובין במקור המעיין עד שאמות המים שנמשכו ממנו התעצמו וגברה זרימתן - דינן כמעיין, ואם מי המעין היו נחים ושוקטים והשאובין גרמו שיתרבו ויצאו מהמעיין אמות - דינן לטהר בכלשהו, אך באשבורן.
אמנם, לר"ש שיטה אחרת בזה, שכתב 'ולא שריבה לו מים שאובין דא"כ לא היה מטהר בזוחלין... אלא ריבה עליו היינו שעשה בריכות לכל המקומות שהיה מוליך ונתמלאה כל אחת מים... במקום שהיו מימיו זוחלין קודם שריבה עליהם והרחיבן שם - מטהר בזוחלין, ומן הצדדין - אין מטהר אלא באשבורן', והסתייע מתוספתא (מקוואות א') 'מעיין שמימיו מועטין וריבה עליו והרחיבו מטהר באשבורן ואינו מטהר בזוחלין אלא עד מקום שיכול להלך מתחלתו', וביאר שעשה בריכה לפני המעיין ונתמלאה מים.
למדנו מכאן שלדעת הר"ש מעיין מטהר בזוחלין רק באפיק זרימתו הטבעי, אך אם הכין למעיין אפיק זרימה מלאכותי - הבריכות החדשות יטהרו רק באשבורן ולא בזחילה, ואילו לדעת הרמב"ם אין שום פגם במה שהאפיק איננו המקורי, והוא פירש את המשנה רק כשריבה מים שאובין למקור המעיין ובכך גרם שהמים שהיו נחים ושוקטים - יצאו ממקום המעיין.
בביאור שיטת הר"ש כתב הגידולי טהרה (שאלה ב') שלדעתו המעין מטהר בזוחלין רק עד המקום שיכול להלך מאיליו, וחידש שכל שהר"ש החמיר היה רק ב'מעין שמושך כנדל' [כמ"ש ביומא 'כקרני חגבים', וכמ"ש הראב"ד בבע"נ שמושך כנדל הוא כשאין אלא משיכה משהו], 'וכיון דאין כאן אלא זחילה דקה ביותר - אין עליהם שם זוחלין גמורין, ולכך כשהרחיב להם מקום אינו מטהר באותן המקומות, אבל מעין שזוחל בשפע וזחילתו נראית - אף הר"ש מודה דמטהר בכל המקומות'; והביא ראיה לדבריו ממה שרגילים לטבול בסתם נהרות ולא חוששים ששינו מהלכם, ובפרט שמפורש בגמ' שהפרסים שינו את מהלך הפרת - ועם זאת בימי שמואל טבלו בו בזחילה.
אמנם, הלחם ושמלה (ר"א ד') דחה את ראיות הגידולי טהרה 'שמן הסתם אין לחוש שנשתנה אפיקו מחמת האדם, אלא יש לתלות שכאן היתה מימי בראשית, או שהשתנה מעצמו', וכן דחה את הראיה מהפרת 'ומה שטבלו בפרת בימי שמואל - היה לפני שהאדם שינה את האפיק', אך סיים ש'מ"מ איננו יודעים מדוע לא יטהר בזוחלין במקום שהאדם חפר'. ובפרט הקשה על פירוש הר"ש מדוע לא פירש כפירוש הרמב"ם - שריבה מים שאובין, והרי גם פירוש הר"ש דחוק בלשון המשנה; וביאר שנראה שהר"ש רצה להשוות את המשנה עם התוספתא, שכתוב בה 'ורבה עליו והרחיבו' ופירש את הלשון 'והרחיבו' - בחפירה, ולכן פירש כך גם את המשנה, וחילק בין המקום המקורי למקום החדש, אבל רוב הפוסקים פירשו את התוספתא וגם את המשנה - שריבה מים שאובין; עוד קשה על פירוש הר"ש מדוע בסיפא הטעם כי עיקר מקום המעיין אינו זוחל - הרי גם ברישא שעיקר המעיין זוחל - מה שנתרחב אינו מטהר בזוחלין, וצ"ע.
המהר"ם שיק (יו"ד קצ"ב) הקשה על ביאור הר"ש מהתוספתא (מקוואות א' ז') שהחופר בצד מעיין דינו כמעיין - ובמה שונה החופר בצד המעיין ממרחיב המעיין? ועוד הקשה שהרי הוכשרו מי הים של שלמה - שהיו זוחלין ונעשו ביד אדם, ובמה שונים מהרחיב המעיין; והגדולי טהרה העמיד את הר"ש רק במעיין שזרימתו מועטת, אך הב"ח (ר"א ד') לא הבין כן; ואף שהפוסקים לא הביאו את הר"ש ולא ס"ל כמותו - לכתחילה יש לחוש [נראה שכוונתו היא שיש לחוש גם מחמת ביאור הר"ש, ולא רק משאר הסיבות שהיו במקוה שנשאל עליה].
הדברי חיים הביא בכמה תשובות (יו"ד א' מ"ב, יו"ד ב' פ"ח, יו"ד ב' ק"ג) את שיטת הר"ש ולא ביאר אותה, אלא רק כתב שגם הב"ח פסק כמותה, וסיים ש'הגם שלא ראיתי נוהגין כן מ"מ נכון להחמיר, אולם באי אפשר בענין אחר וודאי מותר לסמוך על הרמב"ם והראב"ד והמחבר שפסקו ונהגינן כוותיה - להתיר בכל מקום בזוחלין לחודא'.
הערוה"ש (ר"א ל"ז) סיכם שהר"ש מחמיר מהרמב"ם בשני דברים: א. בריבוי מים שאובים או מי גשמים - אין מטהר בזוחלין אפי' במקום המעיין עצמו, כמו דין נוטפין שרבו על הזוחלין. ב. כשמשך את מי המעיין עצמו להלן [אף ללא ריבוי שאובין או מי גשם] המקומות שמשך איננו מטהר בזוחלין; וביאר את שיטה זו שאיננו דומה למה שהנהרות מטהרים בזוחלין אף כשרחוקים ממקום המעיין - כי שם זהו טבעם שברא הקב"ה שנהרות מושכין ממעיינות, ומחמת כן גם הימים מטהרין בזוחלין מפני הנהרות הנופלים שם, משא"כ כשהאדם המשיכן - אין זה טבעם; ועוד הוסיף שאיננו דומה למה שבאר החפורה בידי אדם מטהרת בזוחלין - כי שם האדם לא פעל במים אלא רק בכיסוי המכסה אותם, משא"כ כשהמשיך את מי המעיין עצמן; והוסיף שכך שיטת רבותינו בעלי התוס' בכמה מקומות - כי הרי הר"ש הוא מחבר התוס' ברוב הש"ס.
ראיתי מביאים בשם הספר 'באר שמואל' שהר"ש הבין שמה שמעיין מטהר בזוחלין לא הוזכר בהדיא, אלא הוא נלמד משום שנאמר סתמא 'מעיין' - שמשמע כדרך המעיינות שסתמן זוחלין, לכן סובר הר"ש שכל שהותרה טהרה בזוחלין הוא דוקא כפי דרך זחילתו בכל עת וזמן, אבל כל שהעבירו במקום אחר שלא כדרך מהלכו - אינו מטהר עוד בזוחלין [אולם, לא זכיתי להבין את כוונתו, מה הקשר בין מה שטהרת מעיין גם בזחילה כפי דרכו, לבין מה שדוקא כשזוחל באפיקו הטבעי ולא בתעלה הכרויה בידי אדם].
החזו"א התייחס לדברי הר"ש בכמה מקומות (טהרות מקוואות קמא ו' ב',ד', תנינא ז' ח', יו"ד קל"ד ח'), וכתב שמצאנו שלש שיטות בביאור המשנה: א. שיטת הר"ש שמעיין מטהר בזוחלין רק כשזוחל בידי שמים ולא כשזוחל לחפירה, כלומר, במקום זחילתו הטבעי איננו נפסל אף עם מעורב למקומות החדשים, אך אם היה מעיין עומד ונעשה זוחל ע"י אדם - נפסל אף מקומו הראשון, וביאר שלדעתו פסול זוחלין אינו משום שאין הזוחלין חיבור, אלא שהוא דין במקוה שמטהרת רק באשבורן, ולא הותרה זחילה במעיין אלא כשזוחל בידי שמים, ואם רבה והמשיכו - זחילתו היא כזחילת מקוה. ב. שיטת הרא"ש החפירות שסביבות המעיין הן מעיין גמור ומטהר בזוחלין, אבל אם היה מעיין עומד והזחילו ע"י השאובין - לא נחשבת זחילת מעין, וגם מעין שזוחל מתחלתו - המקומות החדשים שהתרחבו ע"י נוטפין ושאובין אינם מטהרין בזוחלין, ונמצא שסובר כר"ש שמקום אחד יכול להתחלק בדיניו - לטהר בכ"ש ולא בזוחלין. ג. שיטת הר"ן שאין חילוק במקום אחד, והמקום שהיה הולך בתחלה - מטהר בכ"ש ובזוחלין, והמקום החדש - טעון אשבורן ומ' סאה, עיי"ש. והוסיף להביא את דברי הפ"ת (ר"א ל"ד, בשם מע"צ) שמה שמועיל החיבור למעיין לטהר המקוה בזוחלין הוא כשקילוח המעיין יורד דרך המקוה, אבל אם המעין זוחל למקום אחר לא דרך המקוה או שהמעיין עומד - המקוה הזוחל פסול, ותמה החזו"א על הפת"ש - שהרי זה לפי שיטת הר"ש 'אבל אנן לא קיי"ל כן אלא כפי' שאר פוסקים דבנתן עליו שאובין איירי... אבל חפר בריכה לפניו והתחיל להזחיל לשם - אינו פוסל... כל זמן שלא נפסק מן המעין הוא מעין ממש וכשר לזבין ומטהר בזוחלין, ולא מצינו חילוק במעין עומד שהתחיל להזחיל אם הוא מזחיל למזרח או למערב, ומה אכפת לן שמזחיל למקום שיצא משם'. ועוד כתב 'כל זמן שהוא מחובר למעין ולא נפסק - הוא מעין ממש, ואם הוא אשבורן - הוי כמעין עומד, וכשהתחיל לזחול - הוי מעין זוחל, וכשנפסק - עדיין הוא מעין, כדין גל שנתלש, ומטהר בזוחלין'. נמצא שהחזו"א הכריע שלא קיי"ל כר"ש, אלא כשאר הפוסקים שאינם פוסלים אא"כ ריבה שאובין על המעיין.
כתב הרב בלוי (פתחי מקוואות ב' נ"ג, בשם הספר מי השילוח ב' י"ג [לא ראיתיו בפנים]) שלשיטת הר"ש 'אם הטה כל המעיין והולך במקום אחר, ונפסק הילוכו במקומו הראשון - הרי זה כאילו זהו מקום הילוך המעיין ומותר לטבול שם בזוחלין'; אך הוסיף הרב בלוי 'נלענ"ד דלא מהני אלא בשיעור שהיה המעיין מהלך מתחילה, אבל אם האריך הילוך המעיין יותר ממה שהיה בתחילה - הרי זה כמקום שלא היה מהלך'.
לסיכום: א. הר"ש חידש שיטה שמעיין מטהר בזוחלין רק כשזורם באפיקו הטבעי, אך כשהוטה לאפיק מלאכותי - מטהר רק באשבורן; בפשטות טעם הדבר הוא כפי ביאור ערוה"ש שטהרת מעיין בזוחלין היא רק כשהזחילה היא כפי טבעו, אך כשהזחילה היא מלאכותית - איננו נחשב כמעיין עצמו, וכן נראה שנקט הב"ח. ב. הגידולי טהרה חידש שכל שהר"ש החמיר היה רק כשהזחילה היא דקה ביותר ולא כשזוחל בשפע וזחילתו נראית - והמהר"ם שיק דחה, שמוכח מהב"ח שלא הבין כן כי הוא פסל גם בתעלה המקיפה את העיר. ג. הגדולי טהרה הוכיח נגד הר"ש ממה שאין חוששים לשינוי האפיק בסתם נהרות, ומהטבילה בפרת שידוע שהשתנה - אך הלחם ושמלה דחה שאין לחוש מסתמא, וששינוי הפרת היה לאחר ימי שמואל, אך גם הוא סיים שאיננו יודעים מדוע לא יטהר בזוחלין, והוסיף שרוב הפוסקים לא פסקו כר"ש. ד. המהר"ם שיק הקשה על הר"ש ממה שהחופר בצד המעיין דינו כמעיין, וממה שהים של שלמה טיהר בזוחלין אף שהוא מלאכותי, אך סיים שאף שהפוסקים לא הביאוהו ולא ס"לכוותיה - לכתחילה יש לחוש לו. ה. גם הדברי חיים כתב שלא ראה שנוהגים כר"ש, אך מ"מ נכון להחמיר, וגם הב"ח פסק כמותו, אך כשאי אפשר בענין אחר היקל לטבול בזוחלין גם לא באפיק המקורי, כדעת הרמב"ם הראב"ד והשו"ע. ו. בשם ספר מי השילוח ראיתי שגם הר"ש מודה כשהטה את כל המעיין לאפיק אחר ונפסק הילוכו במקום הראשון, אך העיר הרב בלוי שנ"ל שזה מועיל רק בשיעור שהמעיין היה מהלך מתחילה, אך אם האריך הילוך יותר מבתחילה - הוא כמקום שלא היה מהלך בו. ז. החזו"א הכריע דלא קיי"ל כשיטת הר"ש 'אבל אנן לא קיי"ל כן אלא כפי' שאר פוסקים דבנתן עליו שאובין איירי... אבל חפר בריכה לפניו והתחיל להזחיל לשם - אינו פוסל'. ח. חושבני שמנהג העולם להחשיב את 'מקוה האר"י' בצפת כמעיין לכל דבר, שהרי טובלים בה בעודה זוחלת, וזכורני שסמכו עליה גם לטבילת נשים - אף שהוא חפורה בידי אדם, וממילא מנהג העולם שלא לחוש לשיטת הר"ש.
♦
ה. החשש שהחיבור האנכי ממקום הנביעה לבריכה נחשב כקטפרס - ואינו מחבר
שנינו (טהרות ח' ט') ‘הנצוק והקטפרס ומשקה טופח אינן חבור לא לטומאה ולא לטהרה’, וביאר הרמב"ם שניתן לטהר מים טמאים שאינם במקוה ע"י שמחוברים לה על ידי משקה טופח, ובלבד שיהא מונח באשבורן ולא במדרון; אמנם שנינו (מקואות ו' ח') שניתן להכשיר מקוה טמאה על ידי השקתה למקוה טהורה באמצעות צינור מזו לזו למרות שהצינור מונח בשיפוע ‘מטהרים את המקואות העליון מן התחתון... מביא סלון של חרס... ומושכו ומשיקו...’, והסביר הר"ש שמדובר בהכשרת שאובין דרבנן - שהקילו בחיבור קטפרס; נחלקו האם כוונת הר"ש שהקילו בהכשר השקה בקטפרס אפילו כשכל המקוה עשויה משאובין, והחשיב את פסול שאובין כפסול דרבנן [ומה שבפרק א' החשיב שאובין כפסול דאורייתא - אינו מפני השאיבה בכלי אלא מפני שהווית המקוה היתה ע"י מק"ט, עיי"ש], או שכוונתו היא שהמשנה עוסקת רק במקרה מיוחד, שהשאובין הם מיעוט השיעור.אמנם, הנידון של 'חיבור' שלגביו אמרו שקטפרס וניצוק לא מחברים - לכאורה הוא רק נידון של חיבור שני בורות כדי להשלים לשיעור מ' סאה, או כדי לטהר את המים הטמאים, אך הנדו"ד איננו נידון של 'חיבור' בור הטבילה למעיין, אלא רק בירור האם כשהמים ממוצא המעיין יורדים דרך ניצוק או קטפרס לבריכת הטבילה - האם זה מהוה הפסק, וכאילו המים שבבריכה התנתקו ממקום חיותם - ועל זה לכאורה כלל לא שייך מקום לפקפוק, כי זו צורת מעיין - שהוא איננו מקום כינוס אלא מקום שממנו המים יורדים במדרון למקום אחר, והיא גופא חיותו, ראה בתוס' (בכורות נ"ו.) 'ותחלת הנהרות אינם קטפרס - שזה דרך חיותן, ולא קטפרס מחברן אלא חיותן מחברן' [אמנם, יש מקום לדון לגבי חיבור דרך קטפרס וניצוק במעיין - באם יש במקום הטבילה חסרון של מ' סאה, אא"כ בצירוף מקומות שונים המופרדים בקטפרס או ניצוק, אך זה לא רלוונטי לנדו"ד - שיש מ' סאה בבור הטבילה] וכ"ה בחזו"א (טהרות, מקוואות קמא ג' י"ב, וכ"כ במקומות נוספים) '...הא דנצוק וקטפרס אינו חיבור הוא דוקא ביורד במקום מדרון אבל המים הנגרין על קרקע שוה לא הוי בכלל קטפרס וחשיב חיבור... במעין אין חילוק בין זוחלין לקטפרס וגם קטפרס כשר תדע דלא מצינו שאין המעין מטהר בזוחלין וסתם מעין ממעלה למטה יורד, גם אין סברא לחלק בין זוחלין לקטפרס דכל זוחלין המים העליונים קטפרס נינהו'. גם בספר פתחי מקוואות (ב' ח' - הגר"י בלוי זצ"ל) הסיק שבנהרות המושכים לא אכפת מקטפרס, ואף שיש מ' סאה רק בצירוף כל המים מתחילתו עד סופו - ניתן לטבול בכל מקום שכל גופו מתכסה בו.
♦
ו. החשש להפסקה בזרימת המעיין בקיץ
מה שחשש הרב שמא מחמת שבקיץ זרימת המים מהמעיין מועטת ביותר, הוא עלול להפסיק מדי פעם, וממילא כבר עכשיו אין דינו כמעיין המטהר בזחילה, כפי ששנינו (פרה ח' ט') 'המים המכזבים פסולין' - יראה שאין כלל מקום לפסול בזה; מתחילה נבאר שאין לחוש שהמים יפסקו, ולאחר מכן יתבאר שגם אם נפסקו - אין לפסול בזה.שנינו (פרה ח' ט') 'המים המכזבים - פסולין, אלו הם המים המכזבים: המכזבים אחד בשבוע, המכזבים בפולמסיות ובשני בצרון - כשרים, ר"י פוסל', ופסק הרמב"ם (פרה ו' י"ב) כת"ק שאם מפסיק רק לעתים נדירות או בשני בצורת - כשר 'והמכזבים הם המעיינות שפעמים מקירין ופעמים חרבין ויבשין אפילו היו חרבין פעם אחת לשבע שנים פסולין, אבל אם היו חרבין בשני בצורת או לשנים רבות יתר משבע או שהיו מימיהן פעמים מרובין ופעמים מועטין ואינן חרבין הרי אלו כשרים', וביאר החזו"א (פרה י"ג י"ד) 'לפ"ז תרתי קתני: בשני בצרון אפילו אירע הדבר פעם אחת בשבוע - כיון דהוא מחמת סיבה ידועה, או שהוא בזמן רחוק - אע"ג דאירע בלא סיבה ידועה'.
בתחילה יש להבין את המציאות: שפיעת המעיין נובעת מכך שיש פתח יציאה למים הנמוך ממפלס מי התהום, ועם הגדלת כמות מי התהום הלחץ גובר והשפיעה גדלה, ועם ירידתהמפלס - הלחץ קטן והשפיעה קטנה, ולעתים אף מפסיקה; מה שהשפיעה מועטת לא מגרע משם המעיין שלו, שהרי מעיין מטהר בכלשהו [עכ"פ לכלים, ולאדם יש עוד תנאי שצריך שכל גופו יעלה, דהיינו מ' סאה, אך אין לתנאי זה קשר לחיות המעיין], ודי במעיין שזרימתו מועטת ביותר כדי להיחשב כחי, כי חיותו גורמת את הטהרה בזוחלין; כל זמן שיש זרימת מים, ואפילו מועטת, אות הוא שהמעיין עדיין 'חי', כלומר שמפלס מי התהום גבוה מפתח היציאה, וממילא השפיעה אמורה להמשיך ללא הפסק, אולם אם הזרימה נפסקה - אות הוא שכבר אין מים באדמה במפלס זה, וממילא נִכְרָת מקורו של מעיין זה [עד שיתחדש מחמת הגשמים], וממילא נחשב שכעת איננו חי, ולכן גם הבריכה שניזונה ממנו - לא תחשב כמעיין מים חיים. מעיין שדרכו להפסק בקיץ - הרי הוא מעיין שמת לפעמים, ועל זאת הכריעו במשנה שאין דין מימיו כמים חיים, כי מי שמת לפעמים - איננו חי; כשהמעיין מטפטף - חידש הרמב"ם שזה הנקרא 'נוטפים' שאין דינו כמים חיים אך מועיל לו להתבטל במיעוט של מים חיים, והמציאות של מעיין זה היא שיש מים כל הזמן, אך הם כל כך מועטים שאין בכח הלחץ שהם לוחצים כדי לעבור את מחסומי הסלעים החוצה, ויתכן שהרחבת הקידוח תגרום להגדלת הזרימה, כי המציאות איננה שהמים תמו אלא רק שאין להם מספיק לחץ כדי לפרוץ החוצה [אם הבעיה היתה חסרון מים - המעיין היה מפסיק לגמרי ולא רק מטפטף כל הקיץ]. נמצא, שמעיין שעדיין זורם ברציפות - אות הוא שהוא חי, ולא רק שאין צורך לחוש שיפסיק כל זמן שלא הפסיק בפועל - אלא גם במציאות לא מסתבר שיפסיק. ומעניינת לשון הרמב"ם (פרה ו' י"ב) 'ומעיין היוצא בתחלה כשר ואינו צריך לבדוק שמא יכזב', וכן מבואר בחזו"א (פרה י"ג י"ד)', אבל אין ראוי לחוש להן שמא מי גשמים הן כל שרואה שהן נובעין כדרך המעיין, ואפי' נהר המכזב אפשר לעמוד עליו אם הוא מעין או מי גשמים, וכל שעמדנו עליו שיש בו מעין - אין לחוש שמא הכזיב המעין ועתה הוא מי גשמים; במעין הנראה והוא מפכה מימיו - ליכא למיחוש שמא הכזיב'.
כל זאת, בהנחה שהפסקת המעיין פוסלת אותו מלטהר בזוחלין, אמנם, בפשטות כל הפסול שבמעיין המכזב אינו אמור אלא לגבי מים חיים, שהרי מעיין שנפסק איננו חי, ודין זה נוגע רק לטהרת זב, למי הזאת המצורע ולקידוש מי אפר פרה אדומה. אולם, לגבי טהרה בזוחלין אין צורך במים חיים בדוקא, כפי ששנינו (מקוואות א' ח') 'למעלה מהן מים מוכין - שהן מטהרין בזוחלין; למעלה מהן מים חיים - שבהן טבילה לזבים והזייה למצורעים וכשרים לקדש מהן מי חטאת', והרי המעיין שמימיו מכזבין שנוי במשנה של מים מוכין (פרה ח' ט') 'המים המוכים פסולים - אלו הן המוכים המלוחים והפושרים, המים המכזבים פסולין...'; גם ברמב"ם (פרה ו' י"ב) עניין מים מוכין מובא רק בהקשר למים חיים, וכן מבואר בחזו"א (פרה י"ג י"ד) 'טעם הפסול משום שמעין המכזב לעתים קרובות לאו מים חיים נינהו - והוי בכלל מוכין, ולפ"ז המכזבין כשרין לטהר בזוחלין ובכל שהו כדין מוכין... וכן פי' הרא"ש דפסול מכזבין משום שאינם מים חיים'.
♦
ז. החשש שמא יפסק בקיץ החיבור שבין מקור הנביעה לבור הטבילה
עוד כתב הרב שיש מקום לפרש שאם הנביעה מופסקת מהמעיין לעתים, כפי המציאות בישוב עזניה בימי הקיץ - מעיין זה כבר לא יטהר בזוחלין עד שידעו שיצאו המים הראשונים; חששו התבסס על מה ששנינו (מקוואות ה' א') לגבי מעיין 'העבירו על גבי בריכה והפסיקו - הרי הוא כמקוה, חזר והמשיכו - פסול לזבים ולמצורעים ולקדש מהן מי חטאת עד שידע שיצאו הראשונים', ומבואר כאן שכשנפסק החיבור שבין המעיין לבריכה - דינה כמקוה, וממילא כבר לא מטהר בזחילה, לפי ביאור הראב"ד, כפי שיתבאר.סיכום הנושא בקצרה
מאחר ונושא זה מורכב, מובא בתחילה סיכום קצר של הדעות, ולאחר מכן הדברים יפורטו יותר:משנה: שנינו (מקוואות ה' א') 'העבירו על גבי בריכה והפסיקו - הרי הוא כמקוה', כלומר שכשנפסק החיבור שבין המעיין לבריכה - דינה כמקוה ולא מטהרת בזוחלין: ונחלקו הראשונים האם הפסקת המעיין מקלקלת רק כשהבריכה התמלאה ממי גשמים שהוכשרו לטהר בזוחלין מחמת החיבור למעיין, או שמקלקלת גם כשהתמלאה ממי המעיין עצמם [כמו המציאות בישוב עזניה]:
רמב"ם בפיה"מ: הרמב"ם בפיה"מ (מקוואות ה' א') כתב שהפסקת המעיין מקלקלת אף כשמי המעיין עצמם הם שמילאו בריכה ריקה, וכ"כ הראב"ד (בעלי הנפש שער המים ב' י"ט) שכאשר הגומא התמלאה במי מעיין ונפסק ממנה המעיין - נחשבת כמקוה, ונפסלת בשאובין, וכ"ד תוס' (בכורות נ"ה: ד"ה שמא) שהוכיחו ממשנתנו את דין מי מעיין שנפסקו מהמעיין [וכ"ב החזו"א (מקוואות קכ"ט י"ד) בשם הב"י בדעת הרשב"א (תורת הבית שער המים ז' ז')] - ונמצא שלדבריהם מעיין מטהר בזוחלין רק בעודו מחובר אל מקום הנביעה.
רמב"ם בהלכות: אמנם, משמעות לשון הרמב"ם בהלכות (מקוואות ט' ט') היא שהוא העמיד את המשנה כאשר המעיין נכנס לבריכה שהיתה מלאה ממי גשמים, וכן משמעות לשון הרא"ש (הל' מקואות ט'), וכ"פ השו"ע (ר"א י') 'מעיין שהמשיכו לבריכת מים שהם נקוים ועומדים יש לו דין מעין...'.
הר"ש: בדעת הר"ש (מקואות ה' א') נחלקו, שהב"י הבין שדעתו שמדובר דוקא בבריכה של מי גשמים, ואילו החזו"א (קכ"ט י"ד-ט"ו) הוכיח מלשון הר"ש 'שכבר נפסק חיותן' שמדובר אף במי מעיין שנפסקו ממקורם, וממילא לדעתו זו הדעה העיקרית להלכה.
מהרי"ק: שנינו (מקוואות ה' ו') 'גל שנתלש ובו ארבעים סאה ונפל על האדם ועל הכלים - טהורים', וממה שהגל שנתלש מטהר בזחילה - למד המהרי"ק (קט"ו) שמעיין שנפסק אך ממשיך לזחול - עדיין מטהר בזוחלין, וממילא הסיק שגם מעיין שנפסק שמו עליו [כלומר שהוא חלק מהמעיין ואינו צריך חיבור (הרב ליפשיץ)] - בתנאי שמימיו עדיין לא נחו וזוחלין מכח נביעתו; ומה ששנינו שאם המעיין נפסק דין הבריכה כמקוה בלבד - מדובר רק אם מימיו כבר נחו ונעשו אשבורן, שאז בטל ממנו שֵם מעיין.
עוד שנינו (מקוואות ו' ג') 'שלשה מקואות בזה כ' סאה ובזה כ' סאה ובזה כ' סאה מים שאובין, והשאוב מן הצד, וירדו שלשה וטבלו בהן ונתערבו - המקואות טהורין והטובלים טהורים', וממה שמי המקוואות הכשרים מכשירים את המקוה השאובה אף בזחילתם החוצה מהמקוואות הכשרים - הבין המהרי"ק (סי' קנ"ו) שמדובר במקוואות שמימיהן הם מי מעיין [המטהר בזוחלין] - שמילא אותן ופסק, וממילא הסיק שגם כשהמעיין פסק לאחר שהמקוה התמלאה ממימיו - עדיין מטהר בזוחלין [לדעת הטור והרמב"ם], ומה שבמשנתנו לאחר שהמעיין פסק דין הבריכה כמקוה - מדובר כשהתמלאה ממים אחרים לאחר שהמעיין פסק - שאז כבר לא יטהר בזוחלין. ומה שהראב"ד העמיד את משנתינו גם בבריכה המלאה מי מעיין - ביאר המהרי"ק שהוא סובר כדעת הרא"ש, שרק המים שמעל מפלס הנקב וכן המים שיצאו מעל שפת הבריכה - הם שנחשבים כזוחלין, ונמצא שאף שלטבול במים שיצאו - נחשב כטבילה בזוחלין [וזה הנושא של משנתינו], אך מיעוט מים אלו בטלים במיעוטם במי הבריכה שתחת הנקב, ולכן עדיין מטהרין בזוחלין את המקוה השאוב שמתחבר להם [וזה הנושא של משנת ג' מקוואות].
ש"ך: לדעת הש"ך (ר"א ל') יש לדחות את ראיית המהרי"ק למעיין שפסק מגל שנתלש, שהרי הגל נתלש מעצמו וחיותו רב, וגם נתלש מהים עצמו [כלומר, שמקור החיות עדיין קיים (י.ש.)], ולמרות שנתלש - זו דרך זחילתו, משא"כ במעיין שפסק - פסיקתו איננה מכח חיותו, והמעיין כבר לא נובע, ואין זו דרך זחילתו - ולכן הוא כמקוה. ולכן הש"ך הסיק כדעת הראב"ד והרשב"א ופשט המשנה שלאחר שהמעיין פסק - אף הבריכה שהתמלאה ממנו אינה מטהרת בזוחלין.
חת"ם סופר: גם החת"ם סופר (ב' יו"ד ר"ט) כתב שאף שהשו"ע (ר"א נ"ה) סתם כלשון הרמב"ם בחיבורו וממילא הוא סובר כמהרי"ק - מ"מ 'נ"ל דאין להקל נגד הראב"ד, ואין להתיר בזוחלין כשפסקה הזחילה מהמעיין לבריכה'. עוד חלק החת"ם סופר על המהרי"ק במ"ש שמודה הראב"ד להתיר בבריכה שהתמלאה ממעיין שנכנס לה ויוצא ממנה, וכעת פסקה כניסת המים מהמעיין לבריכה אך עדיין מים זוחלים מהבריכה, שהרי הש"ך דחה יפה את ראייתו מגל שנתלש, ולכן י"ל שלראב"ד אם פסקה כניסת המים מהמעיין לבריכה - לא תטהר בזוחלין, ואף שלרמב"ם שֵם מעיין עליו אפילו בטלו שתי הזחילות 'לכתחלה יש לפסול בשתיהן, ולענ"ד גם בדיעבד קשה לסמוך על הרמב"ם בשני הדינים' [אלא שעדיין הקל שלא לחוש לחשש המהרי"ק שמא הזחילה תפסוק ולאו אדעתיה, אם פתח הכניסה והיציאה עדיין זוחל, שהרי מ"מ הרמב"ם מכשיר].
הגר"ח הלוי: שנינו (מקואות א' ז') 'מעין שמימיו מועטין ורבו עליו מים שאובין - שוה למקוה לטהר באשבורן ולמעין להטביל בו בכל שהוא', ולמד מכאן הגר"ח הלוי (מקוואות ט' ו') שמעיין מכשיר בכלשהו כשמחובר למעיין אף ברוב שאובין, אך מה שמעיין מטהר בזוחלין אינו תלוי בחיבור למעיין, אלא במה שרוב המים יהיו ממעיין, והסתייע מהמשנה שגל שנתלש מטהר בזוחלין, וכ"כ בשם הרשב"א (תורת הבית שער המים ז' ז') שדין הגל כמעיין גם לאחר תלישתו מהים, והוכחתו ממה שר"ת (ספר הישר, חלק התשובות מ"ח) למד מגל שנתלש - שגם במעיין צריך מ' סאה [ר"ת הוכיח שמדובר כשנתלש ממעיין ממה שבחגיגה (י"ט:) לא פסלוהו מחמת שאינו באשבורן אלא רק חששו בה"א שיטבול בכיפין, שזו טבילה באויר (וגם לא שנו שהגל נתלש מהים - ש"מ שנתלש מהמעיין)].
אמנם, איתא בגמ' (חגיגה י"ט.) שלא גוזרים בגל שנתלש שמא יטביל בכיפין [פירש"י 'אמצעיתו של גל, שעומד באויר כמין כיפה, ואם הושיט כלים למעלה והטבילן בכיפה - אינה טבילה'] 'ומנא תימרא דלא מטבילין בכיפין, דתניא מטבילין בראשין ואין מטבילין בכיפין, לפי שאין מטבילין באויר', וכתב הרמב"ם (מקואות ט' י"ח) 'אין מטבילין בגל כשהוא באויר קודם שיפול על הארץ ואף על פי שיש בו ארבעים סאה, לפי שאין מטבילין בזוחלים קל וחומר באויר, היו שני ראשי הגל נוגעין בארץ מטבילין בו ואין מטבילין בכיפה שלו מפני שהוא אויר', והבין מכאן הגר"ח שהשמיענו הרמב"ם שטבילה בגל שנתלש מועילה רק כשאינו בזחילה, וביאר שדין זוחלין שווה לדין כלשהו, כי החיבור להמעין הוא יסוד דין מעין שבו והרמב"ם סובר שדין מעין ומים חיים הוא רק במחובר למעין; ובהתאם לכך כתב במכתב לבנו (הנחיות לבנין מקוואות, נדפס בספר 'טוב משה', עמ' תקל"ה) שמוכח ממה שאין דין גל שנתלש כמעיין אף כשחזר לארץ - כי דין מעיין הוא רק במקום הנביעה בגלוי ולא במקום הנביעה בבטן האדמה, וכך פירש גם את הרמב"ם (מקוואות ט' י"ג) שמים המנטפים מהמעיין מטהרים רק באשבורן, וביאר שבטלה הטהרה בזוחלין כי המים שבמקוה אינם מחוברים בגלוי למקום הנביעה ממש, כמו בגל שנתלש שצריך מ' סאה ולא מטהר בזחילה, וסיים שי"ל שזה לכו"ע ולכן אי אפשר להקל באיסור תורה, ולשיטתו בודאי יש לפסול את המעיין בישוב עזניה. מו"ר הגרז"מ קורן שליט"א השיג על מכתב הגר"ח, וטען שהוא מנוגד בכמה פרטים למסורת ההוראה והעשיה בענייני מקוואות; ראיית הגר"ח מגל שנתלש שלאחר הפסיקה מהמעיין לא יטהר בזוחלין - איננה מובנת, שאף שהפוסקים התחבטו מה כוונת הרמב"ם שהזכיר 'זחילה' לגבי טבילה באויר - אך לא העלו על דעתם שההכשר לאחר שהגל נגע בקרקע יהיה דוקא באשבורן - מאחר וזה אינו מציאותי, ולכן ברור שגם אחר הניתוק מהמעיין מכשיר הרמב"ם את הגל בזוחלין [אלא שהצריך מ' סאה בקרקע], וכן מוכח מדברי ר"ת בספר הישר שהובאו לעיל, וכן להלכה דעת הש"ך (ר"א כ') והט"ז (ר"א ו')) וכ"מ מהגר"א (ר"א כ"ז) - שהגל שנתלש מטהר בזוחלין. גם לחשש של הגר"ח מניתוק תת קרקעי של הנביעה [שכמובן אח"כ התחבר בחזרה, כי הגר"ח הרי הצריך נביעה החוצה רצופה] - אין רמז במהרי"ט (ב' י"ח) ובשאר הפוסקים שלא חששו מניתוק תת קרקעי.
חזו"א - תמצית שיטתו: לדעת החזו"א מקוה שהיתה מחוברת למעיין, ופסק ממנה בעוד המים זוחלים ממנה החוצה - עדיין מטהרת בזחילה כדין גל שנתלש, ואפילו זוחלת רק בזחילה מועטת [דלא כדעת הש"ך הפוסל מלטהר בזחילה גם כשהמעיין פסק ממקוה שעדיין זוחלת], אך זאת רק כשרוב המים שטובל בהם הם מי מעיין ולא כשהאדם רק המשיך מעיין דרך בריכה שהתמלאה שלא ממי המעיין; אמנם, אם המעיין זרם לבריכה שאינה זוחלת וכעת הופסק מכניסתו - נפסלת מלטהר בזוחלין אפילו כשמי הבריכה הם מי המעיין עצמם [כדעת הראב"ד שהמשנה מיירי בבריכה המלאה מי מעיין]; כשהמעיין יחזור לעבור על הבריכה שפסק ממנה ונפסלה מלטהר בזחילה - לא יטהר בזחילה עד שירבו מי המעיין על המים שנפסלו (דלא כדעת השו"ע שיחזרו לטהר בזוחלין כמעיין) מאחר ובטלה מהם חשיבות מעיין [אמנם א"צ מ' סאה], ויש להסתפק כשהמעיין עובר תמיד על הבריכה, והופסק לשעה, אך אין להקל. כעת יפורט מעט יותר:
חזו"א - החזרת מעיין לבריכה זוחלת: הרמ"א כתב בשם המהרי"ק שמי שסובר שזחילה מעל מ' סאה פסולה - ס"ל כן רק במקוה, אך אין לחוש בזחילת מעיין; הש"ך חלק על המהרי"ק, וסבר שחיבור וחיות המעיין נפסקה אפילו כשנפסק מכניסתו לבריכה שהמים זוחלין ממנה דרך סדק, והו"ל מקוה, והצריך שהמקוה לא יופסק מהמעיין כדי שיטהר בזחילה, והעמיד את ההיתר רק במעיין שלא הופסק [וקמ"ל שלא גזרו אטו מקוה - שעלולה להפסל בזחילה]; דחה החזו"א שהש"ך לא הביא ראיה לדבריו, ויש מקום לומר שמיירי רק בבריכה שאינה זוחלת, אך הזוחלת היא כגל - דאין לחלק בין גל רגיל לגל שמחמת סדק, והסיק שלא פסלו בפסיקת המעיין בעת שהמים זוחלין בכניסתם לבריכה וביציאתם ממנה - שגם אז נחשב כמעיין, כדין גל שנתלש שממשיך לטהר בזוחלין, וה"ה גם בבריכה שממשיכה לזחול דרך סדק לאחר שפסק ממנה המעיין - שנחשבת כגל שנתלש כי המים זוחלין בכניסה וביציאה [אך יש לחוש שיטבלו בזוחלין אחר שינוחו], וה"ה כשהמעיין התחבר לאשבורן, גרם לו לזחול, ונפסק ממנו, וממשיך לזחול - כי כ"ז שהוא מחובר למעיין הוא כמעיין, הן עומד והן זוחל [ורק במקוה שנסדקה מעל מ' סאה, שיש מחמירים שפסולה כי כולה כזוחלת - מסתבר כהש"ך, שלא נחשב כזחילת מעיין, כי הרי המים שלמטה בפועל נחים]; מים שבאים למעין בשעה שזוחל - מתבטלים בו, ולכן אם הבריכה מתחילה לזחול וגם המעיין זוחל דרכה - נחשב שהמים מתערבים, ובכל התערובת יש מי מעיין - ויטהר בזוחלין; לא מצאנו חילוק במעיין בין זחילה גדולה לכלשהי, ולמי שפוסל זחילה כלשהי במקוה - נראה שבמעיין מקרי מעיין; אמנם, כדי שהבריכה תטהר בזוחלין צריך שמי המעיין יהיו רוב בבריכה שטובל בה (כדעת רי"ו), ולא די בכך שהאדם המשיך את קילוח המעיין דרך בריכה שהתמלאה שלא ממי מעיין ומי המעיין הם רוב רק כלפי כל שטח המעיין (כדעת הש"ך) (חזו"א טהרות מקוואות תנינא ב' י"ד-ט"ו, יו"ד מקוואות קכ"ט י"ד, קל"א ג', קל"ד ח').
חזו"א - הפסקת המעיין מבריכה ריקנית: עיקר הביאור במשנה הוא כראב"ד שמדובר בבריכה ריקנית שהתמלאה ממי המעיין, ונפסק ממנה - שהרי לא אמרו 'מעין שהמשיכו ע"ג בריכה... הפסיקו הרי הוא כמקוה', וכך מוכרחים לפרש בלשון הר"ש 'שכבר נפסק חיותן' [דלא כהבנת הב"י], וכן דעת הרשב"א ותוס' והסכמת הש"ך - ועדיף למעט במחלוקת, וממילא כך דעת החזו"א להלכה - כדעת הסוברים שגם אם הבריכה התמלאה ממי המעיין, שנחו בה אחר פסיקת המעיין - הפסקת המעיין פוסלתה מלטהר בזוחלין; הב"י סבר כמהרי"ק, שיש תורת מעיין למי מעיין שנפלו לבריכה ריקנית והופסקו, וכל הבריכה היא חיבור למעיין כלשהו כמעיין שריבה עליו שאובין, וקשה מדוע הב"י הצריך מ' סאה כשהופסק, שאם החשיב את בריכת מי הגשמים כמעיין ששמו עליו גם כשריבה עליו שאובין [שהרי גם גל שנתלש כשר בכ"ש לכלים לדעת הראשונים, ורק לאדם הצריכו מ' סאה] - מדוע סבר שבפסיקת המעיין מי הגשמים יחזרו להחשב כמקוה; בדעת הרמב"ם אין נפ"מ לדינא כי הוא לא פירש את דין בריכה ריקנית [דלא כהבנת החת"ם סופר שהרמב"ם הכשיר בבריכה ריקנית שהתמלאה ממי המעיין, והפסיקו] - שהתפרש דינה רק בר"ש ובראב"ד, שהרי הרמב"ם לא הזכיר 'שהפסיקו', ומשמעות לשונו כפירוש הב"י [שתחילת המשנה מיירי שהמעיין יורד לבריכת מי גשמים לא מלאה - ודינה כמקוה כי היו מי גשמים וגם עתה לא נזחלים החוצה, ואם המשיכו למלא עד שהמים יצאו החוצה - דינה כמעיין, אלא שפסולה לזבים כי מה שנקוו בבריכה הפסיק מהם שם מים חיים; ויש להסתפק בדעתו כשהיתה בריכה ריקנית והתמלאה ממעיין - כי אף שכל המים מי מעיין, אך מ"מ לא נמשכים החוצה; אך קשה עליו, שאם המעיין לא נפסק מדוע דינו רק כמקוה - הרי מעיין מטהר בכ"ש (ולפי הר"ן שאם בעינן אשבורן בעינן גם מ' סאה - לא קשה), וגם קשה שאם לא נפסק כיצד הפסיקו שלא יצא לחוץ, וצ"ע] (חזו"א טהרות מקוואות תנינא ב' י"ד-ט"ו, יו"ד מקוואות קכ"ט י"ד-ט"ו).
חזו"א - החזרת הקילוח על הבריכה: כתבו הטוש"ע שאם העביר את קילוח המעין על הבריכה אחר שפסק ממנה - תחזור לטהר בזוחלין ובכלשהו, שחזרה לדין מעין - וחלק החזו"א שרק יטהר בכלשהו אך לא בזוחלין, כי מעיין מבטל רוב נוטפין רק כשבאים לו בשעה שזוחל, אך לא כשהנוטפים עמדו בפ"ע והתחברו למעיין ללא תערובת - שאינם כעת בחשיבות מעיין, ואף לא כשהמעיין בא על רוב שאובין או נוטפין, אא"כ ירבו הזוחלין על הנוטפים; כשעיקר המעיין עובר תמיד על הבריכה, והופסק לשעה, והוחזר - אפשר שנחשב כמקום שהיה מהלך בתחילתו, אך אין להקל באיסור דאורייתא, וגם לרמב"ם אינו מועיל כל זה (חזו"א יו"ד מקוואות קל"א ג').
הרב קורן - עצה פרקטית וסיכום למעשה: לדעת הרב קורן שליט"א מבחינה מציאותית החשש של טבילה פסולה הוא קטן, שהרי מים יצאו בעת טבילת הראשון, והחשש מציאותי רק כשאדם אחר נכנס ומוציא מים בעוד בעוד הראשון יורד למקוה ועולה; יש לנקב נקב יציאה כעשרים ס"מ מתחת לגובה הדפנות - שדרכו יצאו המים בעודה מחוברת למעיין, ולסותמו כשהנביעה הפסיקה.
אשר על כן, ברור שכאשר הנביעה לא הפסיקה, ודאי אין לחוש לזוחלין ודינו כמעין לכל דבר, אך אם הנביעה הפסיקה במקווה זו, ולאו אדעתיה, יש מקום לחוש בזוחלין לדעת ראשונים אחדים במשנת מעביר מעין על גבי שוקת.
אמנם, כל דברי המהרי"ק, שנחלק עליו הש"ך, הם בדעת המרדכי (שבועות תשמ"ה) הסובר שמקוה זוחלת היא פסולה גם כשמקום יציאת המים הוא מספיק גבוה כדי לאפשר לשיעור מ' סאה מ' להשאר במקוה ללא זחילה, וסבר המהרי"ק 'ואפילו דעת הראשון אשר שם בטור יורה דעה שפוסל אפילו ישארו שם מ' סאה אחר שיצאו דרך הסדק - מ"מ יש לחלק ולומר דדוקא במקום מים מכונסין [שחוברו למעיין] הוא שאמרו לפסול בכה"ג, אבל הכא שהמקוה הזה בא מן המעין אשר דינו לטהר בזוחלין - שהרי י"ל דיש להכשירו ממה נפשך...', ודעה זו הובאה ברמ"א (ר"א נ') 'ויש מחמירין אפילו אם ישארו מ' סאה עד הסדק, ויש לחוש לדבריהם לכתחלה לסתום הסדק'; אבל עדיין יש להכשיר מקוה זו לדעת השו"ע שפסק כדעת הרא"ש (מקואות י"א, כלל ל"א ד'), שהכשיר כשמקום הזחילה מעל מפלס מ' סאה 'מקוה של מי גשמים שנפרץ אחד מכתליו והמים יוצאים דרך הסדק: אם ישארו בו מ' סאה אחר שיצאו קצתן שעד הסדק - כשר [ואם לאו - פסול, משום דהוי ליה זוחלין, ואין מקוה מטהר בזוחלין]'. אמנם, הלחם ושמלה (ר"א קצ"ג) הסביר שגם לדעת המתירים יהיה צריך להרכין את הראש ולטבול רק במים שתחת מפלס הנקב, שהם אינם זוחלים, אך דבריו רלוונטיים רק במקוה שבו נקב הזחילה נמוך משפת המקוה, אך כאשר מקום יציאת המים הוא משפת המקוה, כגון בנדו"ד - הרי תמיד מי שטובל - טובל בתוך מקום האשבורן.
לסיכום: שנינו שכשנפסק החיבור שבין המעיין לבריכה - דינה כמקוה ולא מטהרת יותר בזוחלין, ונחלקו הראשונים האם הפסקת המעיין מקלקלת אפילו כשהבריכה התמלאה ממי המעיין עצמם, ונקט החזו"א כרוב הראשונים לפסול אף בבריכה שהתמלאה ממי מעיין, אך בתנאי שמי הבריכה כבר לא זוחלים. אמנם, אם הבריכה עדיין לא נחה מזחילתה - יש לדון אותה כגל שנתלש מהמעיין, שעדיין מטהר בזחילה.
כל זאת לדעת הרמ"א החושש לכתחילה לדעת המרדכי הפוסל בזחילת מים ממקוה מעל מפלס מ' סאה, אך לדעת השו"ע שפסק כרא"ש - זחילה מעל מפלס מ' סאה איננה פוסלת, וממילא מקוה זו לא נפסלת.
כשהמעיין יחזור לעבור על הבריכה שפסק ממנה [ונפסלה מלטהר בזחילה] - לא יחזור לטהר בזחילה עד שירבו מי המעיין על המים שנפסלו (דלא כדעת השו"ע שיחזרו לטהר בזוחלין כמעיין) - מאחר ובטלה מהם חשיבות מעיין, ואין להקל גם כשהמעיין עובר תמיד על הבריכה אך הופסק לשעה.
אמנם, נראה שבפועל חשש המכשול בזה קטן באם טובל שם כל אדם בנפרד - שהרי בד"כ כניסת האדם למים מוציאה מים כנגד הנפח שלו, ונמצא שאם ישהה בתוך המים - הרי שיטבול במים שכבר לא זוחלים החוצה [והחשש הוא מציאותי רק כשאדם אחר נכנס ומוציא מים בעוד בעוד הראשון יורד למקוה ועולה].
מ"מ עצה פשוטה היא שלאחר שהמעיין פסק יוציאו מים מהבריכה - כדי שבעת הטבילות לא יזחלו ממנה מים, או שינקבו נקב ליציאת המים כעשרים ס"מ מתחת לגובה הדפנות כדי שהמים יצאו דרכו בעוד הבריכה מחוברת למעיין - ויסתמוהו כשהנביעה תפסיק, ובכך מים לא יזחלו החוצה בעת הטבילה.
הרחבת הנושא
הרמב"ם: הרמב"ם בפירוש המשנה (פיה"מ מקוואות ה' א') פירש 'כגון שהיו המים יורדין לתוך הבריכה ומתקבצין בה ואינן יוצאין ממנה', ובפשטות כוונתו היא שהפסקת המעיין מקלקלת אף כשמי המעיין עצמם הם שמילאו בריכה ריקה; ואילו בהלכות (מקוואות ט' ט') פירש הרמב"ם 'היו מימיו נמשכין לתוך בריכה שהיא מליאה מים ונקוין שם - הרי אותה הבריכה כמקוה' - ולשונו מעידה שביאר את המשנה שהמעיין נכנס לבריכה שהיתה מלאה ממי גשמים, ופסיקת כניסת מי המעיין גרמה לניתוק החיבור עם המעיין.מחלוקת בביאור המשנה: כתב הב"י (ר"א י') שנחלקו הראשונים בביאור המשנה, מאחר והבין מתוך דברי הר"ש (מקואות ה' א') והרא"ש (הל' מקואות ט') שמדובר דוקא בבריכה של מי גשמים [כמו הרמב"ם בהלכות], וכן משמע מלשונו בשו"ע (ר"א י') 'מעיין שהמשיכו לבריכת מים שהם נקוים ועומדים יש לו דין מעין...'; ואילו את שיטת הראב"ד (בעלי הנפש שער המים ב' י"ט) פירש (וכן פירשו המהרי"ק שורש קנ"ו) שמדובר אף בבריכה ריקנית שמשך אליה מי מעין [כמו הרמב"ם בפיה"מ].
ראב"ד: בדברי ראב"ד אלו שנקט שבריכה ריקנית שהובילו לה מי מעיין, וכשפסק החיבור למעיין - חדל מלטהר בזוחלין - מבואר שמעיין מטהר בזוחלין רק כשיש לו חיבור אל מקום הנביעה, וממילא מאחר והמציאות בישוב עזניה היא שהנביעה מופסקת מהמעיין בימי הקיץ - הרי שאז היא איננה מטהרת בזחילה, כגון כשהמים יוצאים החוצה מחמת עליית המפלס בעת הטבילה, ויש לבאר את דבריו:
כתב הראב"ד (בעלי הנפש שער המים ב') שכשגומא התמלאה במי מעיין, ונפסק ממנה המעיין - נחשבת כמקוה, ואם חזר והמשיך לתוכה המעיין - המעיין מכשירם מיד 'ולמדנו עוד מכאן (סוף משנה מקואות ה' א') שהמים שנמשכו מן המעין ונפלו לגומא אם נפסק מהן המעיין הרי מי הגומא כמי גשמים לגמרי ונפסלים בשאובין ובשינוי מראה כמקוה, ואם חזר והמשיך לתוכן המעין אף על פי שנפסלו מי הגומא או בשאובין או בשינוי מראה - המעין מכשירן מיד ולא בעינן שיחזרו למראה מים, דלא שנא שבאו השאובים על המעין ולא שנא שבא המעין על השאובין - המעין מטהר אותן'; במקרה של הראב"ד מדובר שלאחר הפסקת המעיין - נחשב כמקוה, כלומר שהבריכה עצמה הפסיקה לזחול, אך אם הבריכה עצמה זוחלת - יתכן שנחשב שהמעיין עדיין ממשיך למרות שנביעתו פסקה, ולא צריך דווקא שהמעיין יהיה מחובר לבריכה, וכן נראה במהרי"ק (הערת הרב ליפשיץ) [אמנם, לענ"ד מפשטות דברי הראב"ד נראה שלא מדובר כשהמעיין פסק מלשפוע מים, אלא שהפסיקו את מי המעיין מלהכנס לגומא, ולאחר מכן המשיכו לגומא את מי המעיין, אך לא מצאתי מי שיפרש כך].
מהרי"ק: המהרי"ק (קט"ו) הביא את המשנה (מקואות ה' ו') 'גל שנתלש ובו ארבעים סאה ונפל על האדם ועל הכלים - טהורים', והבין ממה שהגל מטהר בזוחלין אף שנפסק מהמעיין - שאם מי המעיין עדיין לא נחו אלא הם חיים וזוחלין מכח נביעת המעיין - שֵם מעיין עליהם מצד עצמם אף שהופסקו מהמעיין, ולא פקעה חיותם, וממילא העמיד את משנתנו שמעיין שהופסק דינו רק כמקוה - דוקא אם מי המעיין כבר נחו במקוה ונעשו אשבורן, ולאחר שהופסק חיבורם למעיין - כבר לא נחשבים כמעיין, הובאו דבריו בב"י (ר"א י').
ש"ך: אמנם, הש"ך (ר"א ל') חלק על המהרי"ק, וסבר שכשהמעיין הופסק יש לו דין מקוה ולא מעיין, וכבר אינו מטהר בזוחלין - כדעת הראב"ד והרשב"א ופשט המשנה והפוסקים, ודחה את ראיית המהרי"ק מגל שנתלש - כי הגל נתלש מעצמו וחיותו רב, וכך דרך זחילתו אף שנתלש [וחידש הש"ך שפסול זוחלין הוא רק כשהמים זחלו מעצמם, כגון בסדק, משא"כ כשיצאו רק מכח האדם הטובל, ויחזרו למקומם הראשון, ועל זאת חלק החזו"א (מקואות תנינא ט' ח') שגם זה בכלל זחילה].
מהרי"ק: במקום אחר (סי' קנ"ו) כתב המהרי"ק שהטור והרמב"ם מפרשים שהמעיין חדל מלטהר בזוחלין רק כשהבריכה התמלאה ממים אחרים, אך כשהתמלאה ממי המעיין - תחזור לטהר בזוחלין כפי ששנינו (מקוואות ו' ג') שבג' מקוואות כ' כ', והשאוב מהצד - הטובלים והמקוואות כשרים, דיש להעמיד כשהתמלאו ממי מעיין ופסק [לכן נקראים 'מקוואות'] - ועדיין בכחם לטהר את השאוב בזחילה [כלומר, גם הטור החמיר רק במים שירדו לבריכה לאחר שהמעיין הופסק ולא במים שכונסו בעודו מחובר למעיין]; אך הראב"ד שהעמיד את מה שחדל מלטהר בזוחלין בהפסיק המעיין אפילו כשהתמלאו ממי מעיין - צ"ל שסובר כדעת הרא"ש ש'זוחלין' הם רק המים שמעל הנקב וכן שיצאו מעל שפת הבריכה, וס"ל שהם בטלו במיעוטם בשאר המים שנשארו בבריכה [וראיה שמיעוט מים זוחלין לא מעכבים את הצירוף למ' סאה של שאר המים - מהמשנה (מקואות ז' ו') שרבי יהודה מטהר את השני אם רגלי הראשון עדיין נוגעים במים, אף שאין לך זוחלין גדולים מהמים שנותרו על גופו, וגם ת"ק חולק רק משום דה"ל קטפרס], ולכן עדיין מטהרים את המקוה השאוב אף בזוחלין, וממילא גם הראב"ד שהחמיר במי מעיין שנפסק מקורם - הוא דוקא כשהאדם בא לטבול במים שיצאו, אך לא במי המעיין שנשארו בבריכה [כלומר, יש מקום לומר שאם המים שבבריכה ממשיכים לזחול - הם ממשיכים לטהר בזחילה כי נחשבים כחלק מהמעיין, למרות שנפסק החיבור למעיין המקורי, כפי שמצאנו שהגל שנתלש נחשב מטהר בזוחלין אף שנפסק מהמעיין (ביאור הרב ליפשיץ); הוסיף המהרי"ק מדעת עצמו שכשמקור המעיין לעתים נפסק יש יותר מקום להקל בזחילה מעל מ' סאה; ומתחת למ' סאה יש להתיר לטבול בזחילה אף שהמעיין נפסק, והחמירו דוקא במים מכונסים שחוברו למעיין, ונפסק].
חת"ם סופר: כתב החת"ם סופר (ב' יו"ד ר"ט) שלביאור הרמב"ם במה ששנינו (מקוואות ו' ג' 'היה השאוב באמצע וירדו שלשה וטבלו בהם ונתערבו - המקואות כמות שהיו והטובלים כמות שהיו') - צ"ל שפירש שלא מדובר כשיש כתלים חיצוניים גבוהים והמים שיצאו יחזרו למקומם [כפירוש הריב"ש] - ע"כ מובן מדוע את מה שהמקוואות לאחר ההשקה נותרו בפסול שאובין - העמיד המהרי"ק באופן ששלשת המקוואות נקוו בתחלה ממי מעין אך המעיין נפסק [ולכן הם קרויים 'מקוואות' ולא 'מעיין' - כי מקור המעיין כבר פסק], אלא מדובר במי מעין שנקוו לתוך גומא ונפסק המעיין, וכיון שתחלתם מהמעין לא נפסלו בזחילתם - כי חוזרים להיתרם הראשון, ומה ששנינו (מקוואות ה' א') 'העבירו ע"ג בריכה והפסיקו הרי הוא כמקוה' - הרי פירשה הרמב"ם כשהיתה מלאה גשמים, אבל אם היתה ריקנית ונתמלאת ממי מעין - אפילו נפסק המעין לעולם מטהרת בזוחלים (אלו דברי מהרי"ק).
עוד כתב החת"ם סופר שהמהרי"ק הביא שהראב"ד מפרש אף בבריכה ריקנית שהתמלאה ממי המעין, ואם המעיין נפסק - ה"ה כמקוה, ש"מ שסובר שגם מי מעיינות שנקוו יפסלו בזחילתם החוצה בהפסקת הנביעה ולא יחזרו להיתרם הראשון [ונראה שבג' מקוואות יסבור כריב"ש, שמיירי כשהכתלים גבוהים, והזחילה שבין מקוה למקוה לא שמה זחילה], ואף שהשו"ע (ר"א נ"ה) סתם כלשון הרמב"ם בחיבורו 'אם השאוב מן הצד וירדו שלשה וטבלו בהם ומתוך כך נתמלאו ויצאו על שפתם ונתערבו יחד - הוכשרו שלשתם', וממילא נקט כמהרי"ק, שהעמיד שהמקואות נתהוו ממעין ושוב לא יפסלו בזחילה - מ"מ נראה לחת"ם סופר שאין להקל נגד הראב"ד ואין להתיר בנפסק המעין.
ועוד כתב החת"ם סופר שבמקוה העשויה ממעיין שנכנס למקוה ויוצא ממנה, ומקום הכניסה נפסק ומקום היציאה עדיין זוחל - לדעת המהרי"ק גם הראב"ד יודה שהוא עדיין מטהר בזוחלין כי הוא עומד בזחילתו הראשונה ולא פסקה חיותו, והוכיח זאת ממה שמטבילין בראש גל שנתלש מהים; אך יפה השיג עליו הש"ך (ר"א ל') שאין להוכיח מגל שנתלש מכח רוב חיותו של הים הסוער והלך למרחוק, משא"כ המעין שנפסק - נפסקה חיותו, ומה שעדיין יוצא מהבריכה איננה זחילת מים חיים דרך חיותו 'דמה ענין גל שנתלש לכאן התם אדרבא מכח רוב חיותו של ים סוער מכח חיות הזה נתלש הגל והלך לו לדרך מרחוק והיינו חיותו, מה שאין כן מעין שנפסק פסקא ליה חיותו, ומה שיוצא במקום אחר שכנגדו אין זאת הזחילה ממים חיים דרך חיותו'; עוד הקשה הש"ך שהגל נתלש מהים שהוא מקום חיותו, משא"כ הזחילה מהבריכה איננה ממקום החיות שהרי המעיין כבר נפסק 'וגם קושיא שניה שהקשה שכתב לחלק דהתם נתלש הגל מהים עצמו שהוא מקום חיותו משא"כ הכא נמשך המעין ממקום נביעתו למקום אחר לתוך הגומא, ושוב כשנפסקה - אף על גב דעדיין זוחל ממקום אחר לחוץ אינו דומה לגל שנתלש'; וסיים החת"ם סופר שי"ל שלראב"ד בטלה זחילתו כשנפסקה כניסת המעיין אף שמהבריכה עדיין זוחל, ואילו לרמב"ם שֵם מעיין עליו אפילו בטלו שתי הזחילות [וראייתו לא מהגל אלא מהמשנה של ג' מקוואות שהעמידו במעיין שנפסק], ולכתחילה יש לפסול בשתיהן [כלומר, בדיעבד אם פסקה הזחילה מהני, אך אין זה לכתחילה (הערת הרב ליפשיץ)], ולענ"ד גם בדיעבד קשה לסמוך על הרמב"ם בשני הדינים [כלומר, שדין מעיין הוא רק במחובר למעיין, כשיטת הגר"ח בדעת הרמב"ם דלקמן (הערת הרב ליפשיץ)]; מ"מ אם פתחי הכניסה והיציאה עדיין זוחלים טובלים בו ללא פקפוק, ואין צורך לחוש לחומרת המהרי"ק שחשש שמא הזחילה תפסוק ולאו אדעתיה, כי גם אם תפסק מ"מ הרמב"ם מכשיר [בדומה למ"ש הר"ש (מקוואות ו' ח') שלא חוששים שאדם הפסיק את המקוואות, ולכן מטהרים הקרוב מן הרחוק (אמנם, שם מיירי בשאובין דרבנן ולא בזחילה דאורייתא)].
הגר"ח הלוי: הגר"ח הלוי (מקוואות ט' ו') הביא את המשנה (מקואות א' ז') 'למעלה מהן מעין שמימיו מועטין ורבו עליו מים שאובין - שוה למקוה לטהר באשבורן ולמעין להטביל בו בכל שהוא', וביאר שהכשר בזוחלין תלוי במה שרוב המים ממעיין ואינו תלוי בחיבור למעיין - שהרי שנינו (מקואות ה' ו') 'גל שנתלש ובו ארבעים סאה ונפל על האדם ועל הכלים - טהורים', משא"כ הכשר בכלשהו תלוי בחיבור למעיין, ואף כשיש רוב שאובין לא מתבטל ההכשר כל זמן שעדיין מחובר למעיין - כי עדיין דין מעיין עליו. אמנם, לדעת הרמב"ם (מקואות ט' י"ח) 'אין מטבילין בגל כשהוא באויר קודם שיפול על הארץ ואף על פי שיש בו מ' סאה - לפי שאין מטבילין בזוחלין ק"ו באויר', ולדבריו דין זוחלין שווה לדין כלשהו - שצריך שיחול על המים דין עצם המעיין, ואינו מטהר בזחילה כשנתלש [בדומה למ"ש (חגיגה י"ט) 'מטבילין בראשין ואין מטבילין בכיפין לפי שאין מטבילין באויר', וכדאיתא בספרא (שמיני) 'מה מעין שעיקרו בקרקע אף מקוה שעיקרו בקרקע'].
על מה שכתב הרמב"ם (מקוואות ט' ט') 'מעין שמימיו יוצאין ונמשכין לתוך השוקת, ואח"כ יוצאין מן השוקת ונזחלין - הרי כל המים שבשוקת ושחוץ לו פסולין' הוסיף הגר"ח הלוי את מ"ש בפרק חומר בקדש (חגיגה י"ט.) 'מטבילין בראשין ואין מטבילין בכיפין - לפי שאין מטבילין באויר', ולמד משם הרמב"ם (מקוואות ט' י"ח) 'אין מטבילין בגל כשהוא באויר קודם שיפול על הארץ ואף על פי שיש בו ארבעים סאה - לפי שאין מטבילין בזוחלים קל וחומר באויר' - הרי שדעת הרמב"ם שמה שגל שנתלש אינו מטהר בזוחלין הוא 'דכיון דאינו מחובר להמעין - פקע מיניה דין מעין... ונמצא דהחיבור להמעין הוא יסוד דין מעין שבו ...והרמב"ם לטעמיה דס"ל דליכא לדין מעין ומים חיים רק במחובר למעין', כלומר, ששיטת הרמב"ם היא שאין מעיין כשר בזוחלין אלא כשהוא מחובר על ידי זחילה למקור הנביעה [ולפ"ז סבר שאם החיבור למעיין הוא ע"י דבר המקבל טומאה שהיא חיבור פסול - לא יטהר בזחילה, כי בטל ממנו שם מעיין מאחר והחיבור למעיין הוא יסוד דין מעיין שבו], ואם כן לשיטת הגר"ח יש לפסול את המעין בזוחלין לאחר שהמעיין פסק, ולא רק ש'גל שנתלש' איננו ראיה להיתר, אלא שממנו מוכח שכשהמעיין נפסק לא נחשב מעין; בתורת הבית (שער המים ז' ז') הוכיח מדר"ת הצריך מ' סאה במעיין לטבילת אדם מדשנינו שגל שנתלש מטהר אדם וכלים כשיש בו מ' סאה - ש"מ שסבר שדינו כמעיין גם אחר שנתלש מן הים [ולפ"ז חיבור למעיין ע"י מק"ט לא מגרע, שמאחר וא"צ את החיבור ואינו מוסיף הכשר - איננו בכלל הוויתו ע"י טומאה].
במכתב הגר"ח הלוי לבנו (נדפס בספר 'טוב משה' עמ' תקל"ה) חידש כמה יסודות, וביניהם הביא את תשובת המהרי"ט (ב' י"ח) שאיננו בקיאים איזה הוא מעיין, וחידש 'שמעיין שמימיו עוברים ממקום למקום בבטן האדמה ע"י נביעה - דין מעיין שלו הוא רק במקום הנביעה בגלוי, ושלא במקום הנביעה בבטן האדמה אין בו דין מעיין כלל', והוכיח זאת מכך שלגל שנתלש אין דין מעיין, ובע"כ שמדובר אף כשהגל בקרקע, כי אם היה באויר היה ממילא פסול מחמת זחילה ומחסרון שיעור מ' סאה, כמ"ש הרמב"ם (מקוואות ט' י"ז-י"ח) שאין מטבילין באמצע כיפת מים כי היא אויר ולא ארץ - ומוכח שגם מעיין צ"ל בארץ, ואפ"ה פסלוהו כשנתלש; וכן חיזק את מסקנתו מהרמב"ם (מקוואות ט' י"ג) '... והמנטפין מן המעיין אף על פי שהן טורדין הרי הם כמקוה ואין מטהרין אלא בארבעים סאה עומדין', וביאר 'משום שהמים שבמקוה אינם מחוברים בגלוי למקום הנביעה ממש - ומפסיקו לבטל מהן כל דין זחילה, וכמשנתנו דגל שנתלש בטל ממנו כל דין זחילה מחמת שאינו מחובר למקום הנביעה ממש, וצריך מ' סאה ואינו מטהר בזחילה וכמבואר בדברי הרמב"ם שם, וצ"ע אם יש מי שחולק בדבר זה דיש לומר דזה לכ"ע, ועל איסור של תורה החמור אי אפשר להקל במקום שיש לומר שאין חולק בזה כלל'. כלומר, הגר"ח הבין ששם נביעת מעיין היא רק במקום שהנביעה יוצאת מהאדמה החוצה 'בגלוי', ולמד מדיני גל שנתלש ומעיין שמימיו מנטפים[2] - שצריכים חיבור למקום הנביעה, והחיבור יהיה גלוי - שאז הוא כממשיך את הנביעה, ולכן פסל בור שבבטן האדמה ומחובר למי תהום מלטהר בזוחלין ובכ"ש - כי הרי איננו מחובר למקום הנביעה אלא רק מי התהום מתמצים אליו.
הרב קורן: כתב לי מו"ר הגרז"מ קורן שליט"א שיש לעיין היטב במכתב הגר"ח, כי כמה פרטים המובאים שם הם מנוגדים למסורת ההוראה והעשיה בענייני מקוואות; ומה שהביא את שו"ת מהרי"ט שאין אנו בקיאין איזהו מעין - הרי גם המהרי"ט לא פקפק באופנים רבים שברור שהם מי מעיין, כפי שסיים דבריו לגבי אותו מעיין 'במקוה זה שמעין גמור הוא אין שם בית מיחוש ולא נחלק אדם בו מעולם - דודאי מטהר בכל שהוא', ודבריו הם במקומות ומקרים של קרקע רוויה ממי גשמים, ששם יש להסתפק בחלק מהנביעות האם הן ממי מעיין, ועוד, הצמח צדק ואחרים לא חשו לחשש המהרי"ט. וראיית הגר"ח מגל שנתלש איננה מובנת לנו, שאף שהפוסקים התחבטו בדברי הרמב"ם שהזכיר זחילה לגבי טבילה באויר [עיין ב"י (ר"א ה') שכתב שבאויר הוא פסול דרבנן שמא יטבול בזוחלין דנוטפין, ובב"ח (ר"א י"א) שחולק עליו שגם לרמב"ם פסול באויר מדאורייתא כי אינו בכלל 'מַעְיָן וּבוֹר מִקְוֵה מַיִם', כדעת תוס'], אך לא העלו על דעתם שההכשר לאחר שנגע בארץ יהיה דווקא באשבורן - שאינו במציאות כלל וכלל; וממילא ברור שגם אחר הניתוק מכשיר הרמב"ם את הגל בזוחלין [אלא שהצריך מ' סאה בקרקע], וכן להלכה דעת הש"ך (ר"א כ') והט"ז (ר"א ו') שהגל שנתלש מטהר בזוחלין, וכ"מ מהגר"א (ר"א כ"ז). ולחשש של הגר"ח מניתוק תת קרקעי של הנביעה [וכמובן חיבור בחזרה, שהרי צריכים נביעה רצופה בנקודה השופכת למקווה] - אין רמז במהרי"ט ובשאר הפוסקים, שהמהרי"ט הרי הוכיח שגם מי מעיין בתוך הבארות הם מים חיים, ושהמקוה שנשאל עליה היא מחוברת למעין גמור - ולא חשש לניתוק תחת הקרקע, אלא שחשש שגומא חפורה באדמה בוצית - מתמלאת ממי גשם, וזאת רק כדי לקיים את דברי הגדולים שהזכיר הרא"ש [היה מקום לדחוק שבעיר שנשאל עליה הגר"ח מקור המעיין היה באדמה בוצית ממי גשם, אלא שלשונו נראית כללית].
חזו"א: עיקר הביאור במשנה הוא כראב"ד, שמדובר בבריכה ריקנית שהתמלאה ממי המעיין, ונפסק ממנה - שהרי לא אמרו 'מעין שהמשיכו ע"ג בריכה... הפסיקו הרי הוא כמקוה', וכך מוכרחים לפרש בלשון הר"ש 'שכבר נפסק חיותן' [דלא כהבנת הב"י], וכן דעת הרשב"א ותוס' והסכמת הש"ך - ועדיף למעט במחלוקת; הב"י סבר כמהרי"ק שיש תורת מעיין למי מעיין שנפלו לבריכה ריקנית והופסקו, וכל הבריכה היא חיבור למעיין כלשהו כמעיין שריבה עליו שאובין, וקשה מדוע הב"י הצריך מ' סאה כשהופסק, שאם החשיב את בריכת מי הגשמים כמעיין ששמו עליו גם כשריבה עליו שאובין [שהרי גם גל שנתלש כשר בכ"ש לכלים לדעת הראשונים, ורק לאדם הצריכו מ' סאה] - מדוע סבר שבפסיקת המעיין מי הגשמים יחזרו להחשב כמקוה; הרמב"ם לא הזכיר 'שהפסיקו', ומשמעות לשונו כפירוש הב"י [שתחילת המשנה מיירי שהמעיין יורד לבריכת מי גשמים לא מלאה - ודינה כמקוה כי היו מי גשמים וגם עתה לא נזחלים החוצה, ואם המשיכו למלא עד שהמים יצאו החוצה - דינה כמעיין, אלא שפסולה לזבים כי מה שנקוו בבריכה הפסיק מהם שם מים חיים; ויש להסתפק בדעתו כשהיתה בריכה ריקנית והתמלאה ממעיין - כי אף שכל המים מי מעיין, אך מ"מ לא נמשכים החוצה, אך קשה, שאם המעיין לא נפסק מדוע דינו רק כמקוה - הרי מעיין מטהר בכ"ש (ולפי הר"ן שאם בעינן אשבורן בעינן גם מ' סאה - לא קשה), וגם קשה שאם לא נפסק כיצד הפסיקו שלא יצא לחוץ, וצ"ע], אך לדינא אין נפ"מ בדעת הרמב"ם שלא פירש דין בריכה ריקנית [דלא כהבנת החת"ם סופר, שהרמב"ם הכשיר בבריכה ריקנית שהתמלאה ממי המעיין, והפסיקו] - שהתפרש דינה בר"ש ובראב"ד (חזו"א טהרות מקוואות תנינא ב' י"ד-ט"ו, יו"ד מקוואות קכ"ט ט"ו).
הרמ"א כתב בשם המהרי"ק שאף הסובר שזחילה מעל מ' סאה פסולה - הוא רק במקוה, אך אין לחוש לזחילת מעיין; הש"ך הקשה על המהרי"ק, וסבר שחיבור וחיות המעיין נפסקה אפילו כשנפסק מכניסתו לבריכה שהמים זוחלין ממנה דרך סדק, דהו"ל מקוה, ולכן העמיד רק במעיין שלא הופסק, וקמ"ל שלא לגזור אטו מקוה שיכולה להפסל בזחילה; החזו"א פקפק על דבריו מאחר והש"ך לא הביא ראיה לדבריו, ולא פסלו בפסיקת המעיין בעת שהמים זוחלין בכניסתם לבריכה וביציאתם ממנה - שגם אז נחשב כמעיין, כדין גל שנתלש שממשיך לטהר בזוחלין - דאין לחלק בין גל רגיל לגל שמחמת סדק [ולא מצאנו חילוק במעיין בין זחילה גדולה לכלשהי, ולמי שפוסל זחילה כלשהי במקוה - נראה שבמעיין מקרי מעיין]; וה"ה גם כשהיה אשבורן והתחיל לזחול בעודו מחובר למעיין, ואז נפסק - כי כ"ז שהוא מחובר למעיין הוא כמעיין, הן עומד והן זוחל, ופסיקת המעיין פוסלת רק כשנפסק בעוד המים נחים ואז הזחילום, אלא שעדיין יש לחוש שמא יטבלו בזוחלין אחר שנחו רגע אחר פסיקת המעיין וסבר החזו"א שרק יטהר בכלשהו אך לא בזוחלין, כי מעיין מבטל רוב נוטפין רק כשבאים לו בשעה שזוחל, אך לא כשהנוטפים עמדו בפ"ע והתחברו למעיין ללא תערובת, ואף לא כשהמעיין בא על רוב שאובין או נוטפין - אא"כ ירבו הזוחלין על הנוטפים [רק במקוה שנסדקה מעל מ' סאה, שיש מחמירים שפסולה כי כולה כזוחלת - מסתבר כהש"ך שלא נחשב כזחילת מעיין כי הרי כל המים בפועל נחים] (חזו"א יו"ד מקוואות קל"א ג', קל"ד ח').
כתבו הטוש"ע בשם המהרי"ק שאם העביר את המעין על הבריכה - תטהר בזוחלין ובכלשהו, שחזר לדין מעין; אם המעיין יזחל דרך הבריכה שהחלה לזחול - המים מתערבים, ויש מי מעיין בכל התערובת - ויטהר בזוחלין; ומ"מ כדי שהבריכה תטהר בזוחלין לא די שהמשיך קילוח המעיין דרך בריכה שהתמלאה שלא ממי מעיין (כדעת הש"ך) אלא צריך שמי המעיין יהיו רוב בבריכה שטובל בה (כדעת רי"ו), ואפשר שאם עיקר המעיין עובר תמיד על הבריכה אלא שהפסיקו לשעה והחזירו - שיחשב כמקום שהיה מהלך בתחילתו, אך אין להקל באיסור דאוריתא, וגם לרמב"ם אינו מועיל כל זה (חזו"א טהרות מקוואות תנינא ב' י"ד-ט"ו, יו"ד מקוואות קכ"ט י"ד, קל"א ג').
הרב קורן - סיכום פרקטי: אם הנביעה פוסקת, אם כן רק האדם הראשון שטובל אחרי פסיקת הנביעה גורם למים לצאת החוצה, ומן הסתם יוצאים מעט יותר מים מן הנפח שלו, וזאת בעקבות גל שנוצר. וממילא כאשר הוא עולה כבר המים אינם זוחלים ואין צורך בהוצאת מים בדליים; רק אם נניח מצב שבו אדם אחד נכנס למים ובעודו בדרך ירידה, התחיל להיכנס אדם שני, ונפח השני והמים המשיכו לצאת מחמת השני גם כאשר הראשון התחיל לעלות, תיתכן באמת זחילה לגבי הראשון.
בתכנון נכון צריך במקווה שכזה ליצור נקודת גלישה כעשרים ס"מ מתחת לגובה הכללי של הדפנות, ואותה יש לסתום כאשר סוברים שהנביעה הפסיקה, וכל זמן שיש יציאה של מים דרך אותה נקודת גלישה, שלא מחמת כניסת בני אדם למים - ברור שהנביעה לא הפסיקה.
אשר על כן, ברור שכאשר הנביעה לא הפסיקה, ודאי אין לחוש לזוחלין ודינו כמעין לכל דבר, אך אם הנביעה הפסיקה במקווה זו ולאו אדעתיה - יש מקום לחוש בזוחלין לדעת ראשונים אחדים במשנת מעביר מעין על גבי שוקת, אך מובן שגם זה אינו חשש לפי השיטות שאין זחילה למעלה מארבעים סאה.
♦ ♦ ♦