מחבר שו"ת אך טוב לישראל
מנהגי אבלות של אשת המת כשעדיין לא התבררה לגמרי מיתתו
שאלה
נשאלתי אודות המטוס של חברת התעופה "אתיופיאן אירליינס" שהתרסק ביום ג' דאדר ב' התשע"ט, ועל סיפונו היו על פי הרשומים שני יהודים, ועתה אשת אחד הנספים חפצה להתאבל עליו כדת וכדין - האם מותר לה לנהוג כן, למרות שעדיין לא התברר לגמרי אם בעלה היה במטוס זה. וזה החלי בעזרת צורי וגואלי.♦
תשובה
בבית יוסף (יורה דעה סימן שעה סעיף ז) הביא את דברי הרמב"ם (בפרק א מהל' אבל הלכה ד) שכתב, מי שנטבע בנהר או בים או מי שאכלתו חיה רעה משנתייאשו מלבקש, מצאוהו אברים אברים אין מונין לו עד שימצא ראשו ורובו או יתייאשו מלבקש. וכתוב בעיטור (בח"א אות ק' קבלת העדות דף סא ע"ב) בשם תשובת הרי"ף (סי' נד וסי' קפא), מי שטבע במים שאין להם סוף אין היתר לאשתו (יבמות דף קטו ע"א), וכיון דבחזקת חי קיימי מסתברא דלא נהיגא אבלותא, והא דתניא באבל רבתי טבע בנהר או שנפל בים מאימתי מונין לו משנתייאשו מלבקש, איכא למימר שנפל ומת או שנפל למים שיש להם סוף. עכ"ד. והנה המדקדק בדברי בעל העיטור שהביא הב"י יראה שאין איסור לנהוג אבלות, אלא שלא צריך לנהוג אבלות. וכ"כ שו"ת שבות יעקב (ח"א סימן קב) לדייק כן מדברי העיטור, וכ"כ מדנפשיה בשו"ת ציץ אליעזר (חלק ג סימן ג) בפשיטות בדעת בעל העיטור והרב בית יוסף.אולם, בבית יוסף אבן העזר (סימן יז סעיף ה), כתב, ועל זה אני סומך למחות ביד אשה שנתעלם בעלה ואין עדות להתירה ויש אומדנות המוכיחות שמת, שלא תספידנו כיון שאינה מותרת לינשא ע"פ אותן אומדנות. וכן אני מוחה מלומר עליו השכבה, כדי שלא יבואו להשיא את אשתו. וכיוצא בזה מצאתי להריב"ש בתשובה (סימן תקח), על אשה שנתעלם בעלה ובא עד אחד והעיד ולא היה בעדותו כדי להתירה, ושמע שהיתה קוראה למקוננות לספוד לבעלה ולבכותו ושלח לברורים למחות בידה וכן עשו בקנס שמו עליה והעד עדים ואח"כ שמע שלבשה שחורים ואמר שגם זה ראוי למנוע לה. ע"כ[2]. וכ"פ הרמ"א באבה"ע (סימן יז סעיף ה), שמע מקול מקוננות שהזכירוהו בין המתים וספדוהו, משיאין אשתו. ולכן יש למחות בנשים שלא לספוד אדם על פי אומדנות המוכיחות שמת, ולא יספידו אותו, עד שיודעין שמת. וכן אשתו אסורה להספידו או ללבוש שחורים כל זמן שאין כאן עדות שהוא כראוי להשיאה. וכן מבואר בדברי הרדב"ז על הרמב"ם (שם), שהבין דטעמו של הרי"ף הוא משום חששא, שאם אתה אומר להתאבל עליו אף היא תלך ותנשא לאחר. ומשמע דאיסורא נמי אית בה וחשש וגזירת הראשונים נגעו בה. ע"כ.
ואיברא, דבמעשה שהובא בריב"ש יצא קצפו על האשה הסוררת שהיתה קוראה למקוננות, לספוד לבעלה ולבכותו – כדי שיצא הקול שמת ותוכל להתחתן, ועשתה זאת במעל ובמזיד, ומנ"ל שגזר הריב"ש בכל אשה? ושו"ר דכ"כ רבי אברהם אליגרי זצ"ל בספרו לב שמח (חלק אבן העזר סימן ב), והו"ד באוצר הפוסקים (אבה"ע שם אות ג). ע"ש. ונראה שהגם שלמדו מדבריו לאסור לאשה לקונן וכו', יש לנו להשוות את האיסור כמה שיותר למקרה זה של הריב"ש, שהוא מקור הגזירה.
ולך נא ראה דהש"ך (שם ס"ק ז) דייק בדברי מרן השו"ע מהלשון מי שטבע במים שיש להם סוף כו': דלהכי נקט מים שיש להם סוף לאפוקי שאין להם סוף דאין מתאבלין עליו כלל וכמ"ש הב"י בשם העיטור בשם תשובת הרי"ף מי שטבע במים שאין להם סוף דאין היתר לאשתו לא ינהוג אבילות... וכן כתב הרב באה"ע (סימן יז סעיף ה). עכ"ל. הרי שהשווה הדברות וכתב, דגם מרן השו"ע ס"ל להאי דינא דאסורה להספידו וכו'. וע"ע בט"ז שם (ס"ק ג).
♦
א. ב.
וראיתי להרב כנסת הגדולה חיו"ד (סימן שלט הגה"ט אות ו) שכתב, שאף מרן הב"י אה"ע (סימן יז) לא הקפיד אלא על הספד והשכבה, שמזכירים את שמו של הנפטר, וכן חיישינן בלבישת שחורים שהאשה לובשת בגדי אלמנותה על מות בעלה, אבל באבלות שאפשר שעל מת אחר היא מתאבלת, י"ל שאף לדעת הריב"ש והב"י מותר להתאבל. ע"כ. ושנה דבריו עוד בכנה"ג באה"ע (סי' ז הגב"י אות נז). וכיוצ"ב כתב הרב כתב סופר (חיו"ד סי' קפז), שממ"ש הרמ"א (אה"ע סי' יז סעיף ה) שאסור לאשתו להספידו וללבוש שחורים, אין ראיה לאבלות, שההספד ולבישת שחורים מנהג בעלמא נינהו, אבל אבלות שהוא מן הדין צריכים להתאבל. ע"ש.ואולם, בשו"ת יביע אומר (חלק י חיו"ד סימן נד), אחר שהביא לדברי הכנה"ג הנ"ל כתב לדחותו, דלקושטא דמילתא אינו כן, שהרי מרן בש"ע (סי' שעה) דקדק לומר מי שטבע "בים שיש לו סוף" מתאבלין עליו, ושינה בכוונה מלשון האבל רבתי (פ"ב הלכה יב) דנכתב שם בסתמא מי שנפל לים משנתיאשו לבקשו אין מונעים מהם אבלות, כדי להדגיש מ"ש בתשו' הרי"ף שהובא בב"י, שאם טבע במים שאין להם סוף אין מתאבלין עליו. והכי נקטינן. ע"כ.
ואחר המחי"ר אנא עניא אמינא דאי משום הא לא אריא, דאפשר דהאי קמ"ל דאפילו במים שיש להם סוף, דוקא משעה שנתיאשו מלבקשו מתחילים למנות לו, לאפוקי שיטת רב האי ורב שרירא שבטור וב"י דס"ל דבקול בעלמא כבר מתאבלים עליו. וכ"כ הכתב סופר (חיו"ד סימן קפז) להעיר ע"ד הש"ך. ומ"מ גם אם נאמר שבא מרן להשמיענו דברי תשובת הרי"ף, מ"מ בתשובת הרי"ף גופא לא מבואר שיש איסור בדבר אלא רק דלא נהיגא אבלותא, ומשמע דאיסורא ליכא. וכל מה שכתב הב"י שיש למחות באשה, לא כתב כן אלא על הספד והשכבה, שאומרים את שמו, אך לא אסר לנהוג אבילות. וכמ"ש הכנה"ג.
♦
ובהיותי בזה ראיתי שיש להקשות אהאי דינא, מהאי דאיתא בכתובות (דף סב ע"ב) דיהודה בריה דר' חייא חתניה דר' ינאי הוה אזיל ויתיב בבי רב, וכל בי שמשי הוה אתי לביתיה, וכי הוה אתי הוה קא חזי קמיה עמודא דנורא, יומא חד משכתיה שמעתא כיון דלא חזי ההוא סימנא, אמר להו רבי ינאי כפו מטתו, שאילמלי יהודה קיים לא ביטל עונתו. הואי כשגגה שיוצא מלפני השליט ונח נפשיה. ע"כ. וממה שהורה רבי ינאי לכפות מיטתו משמע שמותר לנהוג דיני אבלות אפילו שהייתה רק אומדנא שהבעל נפטר. ובשו"ת תורת חסד מלובלין (אבה"ע סימן מ אות ח) הביא ראיה מגמרא זו למ"ש לדון בנודע ביהודה (תנינא אה"ע סימן נא), משם המבי"ט (סימן קלה), שאם לא היתה קטטה בין האיש והאשה, והאיש נעלם ולא בא לביתו, אמרינן שאילו היה חי היה בא. ומסברא זו יש להתירה מדאורייתא [אם יש סיבה להניח שהבעל מת, כגון שנמצא הרוג באותה הדרך שהיה אמור לבא בה]. וכתב התורת חסד שם להוכיח כדבריו מסוגיתנו שאומדנא זו שאילו היה חי היה בא היא אומדנא דאוריתא, ולכן נהגו מנהגי אבלות, שאל"כ אסור לנהוג מנהגי אבלות אם אין משיאין את אשתו, שדוחק לומר דמילתא בעלמא אמר ר' ינאי שלא כדין. עכ"ד. וכן כתב הגר"ש קלוגר זצ"ל בשו"ת האלף לך שלמה (אה"ע סימן צ) להוכיח מגמ' זו דהיכא דהאומדנא אלים סמכינן עליו. ע"ש.
ובדרך זו נראה לבאר נמי האי דאיתא ביבמות (דף קכא ע"ב), ההוא דהוה קאמר ואזיל: מאן איכא בי חסא, טבע חסא! אמר רב נחמן: האלקים! אכלו כוורי לחסא. מדיבוריה דרב נחמן, אזלא דביתהו דחסא ואינסבא, ולא אמרו לה ולא מידי. אמר רב אשי, שמע מינה: הא דאמור רבנן מים שאין להם סוף - אשתו אסורה, הני מילי לכתחלה, אבל אי נסיב - לא מפקינן לה מיניה. איכא דאמרי: אנסבה רב נחמן לדביתהו, אמר: חסא גברא רבה איתיה, אם איתא דסליק - קלא אית ליה למילתא. ולא היא, לא שנא גברא רבה, לא שנא לאו גברא רבה, דיעבד אין, לכתחלה לא. ע"כ. חזינן דמסקנת הגמרא היא שעיקר הטעם הנכון להלכה הוא שהאשה התחתנה מחמת דיבורו של רב נחמן, ולכאורה קשיא טובא, חדא כיצד לא חשש רב נחמן שתנשא על פיו, ועוד כיצד נשבע רב נחמן על הספק?
ומצאתי שבתשובות מיימוני השייכים להלכות אישות (סימן יא) כתב, דבהא דאישתבע ר' נחמן דאכלו כוורא לחסא, אף דלא הותרה אשתו בזה משום דע"פ רוב מת, ורק דאנן חיישינן לחומר עריות ולא אזלינן בתר רובא, אבל מ"מ יכול לישבע ע"ז הואיל ואזלינן בתר רובא אף בדיני נפשות. עכ"ד. וכן העלה הגהות מרדכי בסוף יבמות (סימן קכח). וע"ע במ"ש בזה הרב שואל ומשיב (ח"א סימן רנח, וח"ב סימן טז), ובספר בית המלך על הרמב"ם לרבי יוסף בוים זצ"ל (הלכות יסודי התורה פרק ח ה"ג), ובשו"ת דובב מישרים (חלק ד ליקוטי תשובות והערות חלק א, בענין אם סומכים על הרוב לעניין ברכה), ובספר הר צבי על הש"ס להגרצ"פ פרנק זצ"ל ביבמות (שם).
♦
ג. ד.
ומעתה יש לדון בנידון דידן, דאע"ג דליכא מסיח לפי תומו כמעשה דרב נחמן, וגם אין עדות שבודאי עלה למטוס, מ"מ יש לסמוך מעט על הרישומים שעלו למטוס, והגם שאין להתיר מחמת זה את האשה להנשא, מ"מ לנ"ד שהאשה תתאבל עליו סגי באומדנא מועטה זו, שמי שקונה כרטיס בודאי שדעתו לטוס, וגם רישומי החברה מורים שעלה על טיסה זו, ולא התקבלה קודם הטיסה שיחת ביטול לטיסה זו. ואפילו שיש צד רחוק שירד מהטיסה, מ"מ רובא דאינשי לא נוהגים כן, וביחוד שיש בזה הפסד כספי ואנשים חסים על ממונם, ואם היה מבטל את הטיסה היה מנסה להשיב את כספו או חלק ממנו. וכיוצא בזה מצאתי אומדנא דמוכח בשו"ת מהרי"ם בריסק להגאון רבי יעקב מאיר פדאווא זצ"ל (סימן מא), שמצרף להתיר עגונה שנעלם בעלה שנסע בספינה, וכתב, דיש לצדד להקל מחמת אומדנא שנמצאו כל הבגדים על הספינה והוכרו בטביעת עין שהוא של הנטבע, רק שלא ראו הטביעה, ואם איתא דלא נטבע וודאי דלא היה נשאר ערטילאי, דאין דרך בני אדם לילך ערטילאי, ובודאי היה הולך אצל הבגדים, ובודאי אומדנא גדולה היא. ואפילו אם תמצי לומר שנסחף למקום רחוק ולא יכול ללכת לקחת את בגדיו, מ"מ אינו אלא חשש דרבנן, דרובן למיתה. עכ"ד. והגם שיד הדוחה נטויה לומר שאולי שאל כלים מאחר, או שהעלים מעין כל חלק מבגדיו ונתנם במקום אחר, חזינן דלא חישינן לזה, אלא אזלינן בתר רובא דאינשי שלא שואלים בגדים מאחרים כשיש להם בגדים, ואף לא מעלימים חלק מבגדיהם. ודון מיניה ואוקי באתרין לנ"ד דקיל טפי, דסגי באומדנא כל שהיא להתיר לאשתו לנהוג אבלות.ואולם מילותיו הקדושות של הב"י באבה"ע קמו ונצבו כנד שכתב, ועל זה אני סומך למחות ביד אשה שנתעלם בעלה ואין עדות להתירה ויש אומדנות המוכיחות שמת שלא תספידנו כיון שאינה מותרת לינשא ע"פ אותן אומדנות. ע"כ. הרי שעל הני מילי גופה כתב הב"י שלא תספידנו במקום שיש אומדנא דמוכח?
ונראה בס"ד לומר בזה, דכל מה שכתב הרב בית יוסף שהוא סומך למחות ביד אשה שנתעלם בעלה שלא תספיד וכו', ולא כתב שאוסר לאשה שנתעלם בעלה להספיד, והיינו דכיון שהיא תספיד וב"ד ימחה נמצא שיש לנו קול ושוברו בצידו, ולא יסמכו על מה שנוהגת באבלות להתירה, שהרי ב"ד מחו בה. וא"כ אין איסור בעצם מה שהיא יושבת באבלותה אם מוחים בה. ואפשר שמטע"ז לא זכר ש'ר מרן בשו"ע איסור זה, וכמ"ש להעיר בזה בשו"ת ציץ אליעזר הנ"ל (שם). ונראה דה"ה אם מפרסמים קלא דלא פסיק שאין במעשה אבלותה ראיה כל שהיא כדי להתירה להנשא, דהוה כמחאהב).
♦
ניהדראנפין למה שהבאנו לקשות מהגמרא שר' ינאי כפה מיטת חתנו וכיצד עשה כן ולא חשש להיתר אשתו. וכן בקודש חזיתי להרב השבות יעקב (ח"ב סימן קיד הו"ד בפת"ש יו"ד סימן שעה סק"ג) שעמד על האי קושיא מהגמרא, וכתב לתרץ ולבאר - שאין ראיה מסוגיא זו, דדוקא כשנאבד הבעל אין מתאבלין, אא"כ בעדות ברורה שמשיאין את אשתו, משא"כ בהלך בעלה למקום קרוב וכמעשה דיהודה בריה דר' חייא, שאפשר להוודע הדבר תוך ימי אבלה - אין מוחין להתאבל עליו כיון שאפשר להוודע הדבר בקרוב, וכיון שלא נאבד, והוא מילתא דעביד לגלויי, יעו"ש. ושנה דבריו בחיבורו עיון יעקב על העין יעקב (שם). וכן כתב הרב משיב דבר (ח"ד סימן כח ד"ה ואגב ראיתי) שודאי שר' ינאי לא היה משיא את בתו באומדנא זו, ומ"מ צוה להתאבל, מפני שכאשר הדבר עתיד להתברר בקרוב לא דמי אבלות לעדות אשה, וכדברי השבות יעקב. וכן העלה בשו"ת עמק הלכה (ח"ב סימן מ), וע"ע בשו"ת מהרי"ם בריסק להגאון רבי יעקב מאיר פדאווה (סימן מא-מב), ובשו"ת מהרש"ם (ח"ב סימן קסח). וכן פסק למעשה בשו"ת דובב מישרים (ח"ב סימן טו) שרק אם יתברר תוך זמן קצר אם הבעל נפטר, מותר להתאבל, אך אם הדבר עלול לקחת הרבה זמן, אין להתאבל. וע"ע בספר חשוקי חמד כתובות (דף סב ע"ב).
ונראה דכיום כמעט כל מקום בעולם חשיב כמקום קרוב, שהרי שיירות מצויות. וממילא מ"ש הרב שבות יעקב דכשהלך בעלה למקום קרוב שאפשר להיודע הדבר תוך ימי אבלה אין מוחין להתאבל עליה, הוא הדין לכל מקום בעולם, שאפשר לברר וליצור קשר מכל מקום בעולם, ונחשב הדבר שאפשר שיוודע הדבר תוך ימי אבלה.
וביחוד ממה שכיום ניתן ליצור קשר בכל מקום בעולם, וממה שלא יצר קשר בכל משך ימי האבלות ש"מ מת הוא. ומצאנו צירוף זה אפילו בהיתר אשת איש החמורה וכמ"ש בשו"ת יביע אומר (ח"י חאה"ע סימן יט ד"ה גם הצירוף), דגם הצירוף של התקשורת בזמן הזה, שאילו היה חי היה מודיע לבני ביתו, ע"י מכתב, מברק או טלפון, וכיו"ב, הוא צירוף נכון, וכמ"ש מהרא"י בפסקיו (סי' קלט), דהאי סברא חשיבא אומדנא דמוכח טובא, וכה"ג אמרינן ביבמות (דף קכא ע"א), דאמר רב אשי דהא דקי"ל דמשאל"ס אשתו אסורה, הני מילי איניש דעלמא, אבל צורבא מרבנן לא, דאם איתא דסליק קלא אית ליה. ואף על גב דמסיק הש"ס, ולא היא, לא שנא איניש דעלמא לא שנא צורבא מרבנן וכו', היינו לענין לכתחלה, שאין לחלק בגזרת חכמים, אבל בדיעבד שפיר דמי למיזל בתר אומדנא דמוכח טובא. ובזמנינו אפילו אדם בינוני אם איתא דהוא חי, הוה ליה קלא טפי מקלא דצורבא מרבנן שבזמן חכמי הש"ס. עכ"ד. ומ"מ כדאי לברר עם המשפחה שלא היו מריבות או ויכוחים בינו לאשתו, שלא יהיה פתחון פה לומר שנעלם במזיד.
♦[3]
ה. ו.
והנה מקום איתי, להעיר ממה שפסק מרן השו"ע (יו"ד סימן שלט סעיף ב) וז"ל, מי שאמרו לו ראינו קרובך גוסס היום ג' ימים צריך להתאבל עליו. הג"ה: דודאי כבר מת. עכ"ל. ומשמע דכל קרוביו מתאבלים עליו, ואפילו אשתו. וקשה - הלא איכא למיחש שמא יבואו להתיר את אשתו? ואולם, לדברינו לעיל ניחא דפירשנו בדעת השולחן ערוך, שאין איסור לאשה להתאבל, אלא שאם היא מתאבלת מוחים בה כדי שלא תצא תקלה שתבוא להנשא. ולכך במקום שקרוב לודאי שהבעל מת, ל"צ אפילו למחות, דזיל בתר רובא.וראיתי שכבר עמדו המפרשים ע"ז שם. ובהגהות רע"א על השו"ע הביא שכן הקשה המהרי"ט בבאר היטב (ס"ק ד), וציין דבתשובת מהרח"ש (ח"ג סימן נ) העלה מטעם זה - דאין מתאבלין על גוסס. ע"ש. ומטעם זה גופא כתב בגליון מהרש"א שם דדעת הב"ש (אה"ע סימן יז סעיף ה ס"ק י וס"ק צד בסופו) דרשאית אשתו של הגוסס הנ"ל להנשא. ובספר בית מאיר שם (סעיף ה ד"ה הגה), השיגו וכתב דדינו כמים שאין להם סוף, דלא תנשא, ואם נשאת לא תצא (שם סעיף לד). וכתב גם שלא להתאבל אם לא במקום קרוב שודאי לא תנשא עד שיבורר. עכ"ד. [וכבר זכרנו מהיתר דמקום קרוב לעיל ע"ש הדברים]. וכיוצ"ב כתב הרב בית לחם יהודה (אות ה הו"ד באוצר מפרשים על השו"ע שם מהדו' פרידמן אות ו), דכיון דיכול להתברר בכמה ימים כמו שהיה השאלה שהוא רק לחמשה ימים אם מת או לא, לכן הוה שתתאבל מעכשיו, ולא תמתין עד חמשה ימים. אבל שתנשא אשתו בלתי ידיעה מוחלטת שמת, בזמן קצר שכזה אין חוששים. עכ"ד. גם בשו"ת משכנות יעקב להגאון מקרלין זצ"ל (ח"ב חיו"ד סימן עז) עמד ע"ז, ומסיק לדינא דאכן לפי תשובת הרי"ף שהביא בב"י הנזכר שכתב שלא תתאבל האשה על בעלה הנאבד, ה"ה שגם בגוסס אין מתאבלין. ודחה תירוץ הרב שבות יעקב (ח"א סימן קב), שתירץ וחילק דבגוסס איירי כשאינה רחוקה מבעלה רק ד' ימים דלא חישינן שתנשא תוך ימי אבלה ובתוך כך יתגלה הדבר. וכתב ע"ד שתירוץ זה דחוק ואין הכרח לתירוץ זה, וגם כל האחרונים לא כתבו כן. עכ"ד. ומדבריו נפיק, דהשו"ע שפסק לדיא לדין גוסס ע"כ דלא פסק את דברי הרי"ף הנ"ל. ולדברינו ניחא, דגם הרי"ף לא אסר, ומ"ש הב"י שהוא מוחה בנשים התאבלות על הבעל אבד, הוא רק כדי שלא תצא תקלה, ובגוסס דאיכא רגליים לדבר, לא חש אפילו למחות. ודו"ק.
♦
עוד מצאתי און לי בפתחי תשובה יורה דעה (סימן שעה ס"ק ג) שהביא את תשובת הרב כנסת יחזקאל (סו"ס נג) שכתב, דאף שמבואר בשו"ע שאין מניחין בניו ואשתו להתאבל, אבל אני נוהג מאחר שכבר מפורסם ששולחין שו"ת לרבנים שבזה איכא פרסומי מלתא ולא חיישינן שיבא אחד ויעיד שפלוני מת סתם, ולכן אני מתיר לבניו שיעשו מנין בביתם ויאמרו קדיש, וגם לאשתו ובניו איני מוחה לילך בבגדי חול אף בשעת אבל, אך לא ללבוש בגדי אבל. עכ"ל. וכ"כ הרב כתב סופר (שם), ובתשובה הנזכרת לעיל הביא מרן הראש"ל הגר"ע יוסף זצ"ל ביבי"א את דברי הרב כתב סופר וכתב ע"ד וצ"ע[4]. ומ"מ בנ"ד עדיף טפי, דהשתא כבר ב"ד והרבנות הראשית מטפלים בתיק שלהם, ובודאי שלא תוכל להנשא לאחר, וגם לא חוששים שיבואו אחרים להעיד שמת כשיראו אותה מתאבלת, כיון דבית דין דייקי, ולא תצא תקלה תחת ידם.
♦
ז. ח.
ואעיקרא דדינא ראיתי למ"ש הרב פתחי תשובה (יורה דעה סימן שעה ס"ק ג) לדברי הרב משכנות יעקב (סימן עז, והנרשם שם סימן סט הוא ט"ס), ושם האריך לבאר שהש"ך וקצת תשובות אחרונים לא הרגישו שיש מחלוקת גדולה בזה בעיקר דין האבילות. ורוב הפוסקים הראשונים חולקים וס"ל דכל שע"פ רוב הוא מת מתאבלין עליו. וגם במשאל"ס גופא נמצא מחלוקת מפורשת כי בתשובת מהר"ם מרוטנבורג (ח"ד סימן שכ) הביא תשובת ר"ש בן אברהם שכתב בהדיא, דהנטבעים במשאל"ס מתאבלין עליהם משעה שנתייאשו לבקש אף שאשתו אסורה להנשא. וכ"כ בספר הראב"ן בתשובה (סימן קח), רק לענין אנינות הביא שם מחלוקת אם אסורין בבשר ויין כל זמן שלא נתייאשו לבקש. ולפי זה מאחר דרבנו שמשון בר אברהם והראב"ן ומהר"ם מרוטנבורג והמרדכי בכתובות (רמז תתסד) ועוד, כולהו בחדא שיטה קיימו לחייב באבילות ע"פ רובא, ודאי יש מקום לחייב גם באבילות במשאל"ס, ובפרט במקום שנמצא והוכר בט"ע וסימני בגדיו עם שעדיין לא נתברר כל העדות על מכונו לענין היתר להנשא. ע"כ. גם בשו"ת מהרח"ש עגונא (דף נו), הו"ד בשו"ת יבי"א הנ"ל, פסק, דבמים שאין להם סוף כיון דקי"ל דבדיעבד אם נשאת לא תצא מתאבלים עליו ואין לפטור הקרובים ממצות אבלות משום חששא זו. ע"כ. גם הרדב"ז על הרמב"ם (שם) כתב, דנראה דפליג הרמב"ם אהאי דינא, ודעתו כדברי רב האי ורב שרירא שהביא הטור דמשמע מדבריהם, דאפילו לא נתברר שמת אלא קול יוצא בכך - מתאבלין עליו]. אתה הראת לדעת שהגם שאין ההיתר להנשא מחוור מ"מ לגבי אבלות קיל טפי וסגי בזה. ודון מיניה.♦
וקושטא דמילתא, דהאי דינא אינו אלא גזירה וחשש בעלמא שחששו רבותינו הראשונים שאחרי התלמוד, וכ"כ בשו"ת שי למורא (סי' טז) וז"ל: וכבר פשט המנהג שאין להתאבל על מי שטבע במים שאין להם סוף, ע"פ דברי הריב"ש, משום דנפקא מניה חורבא, דשמא יבאו למשרי אשת איש לעלמא, שמכיון שהיא מתאבלת על בעלה, נמצא מחזקת עצמה כפנויה, ואזלא ומינסבא לעלמא. ע"כ. וכ"כ הגאון מהר"י כולי (הרב המגיה בספר עזרת נשים שם בדף לב ע"ב), דדין זה אינו אלא חומרת הפוסקים האחרונים. והו"ד בשו"ת יביע אומר (חלק י יורה דעה סימן נד). ע"ש. ולכאורה יש להקשות היאך מבטלים דין אבלות משום האי חששא, וכן הקשה הרדב"ז בחיבורו על הרמב"ם (שם) על שיטה זו, וביחוד למ"ד דיום האבלות הראשון הוא מדאורייתא. שו"ר שעמד על זה הרב בדי השלחן (יו"ד סימן שעה סעיף ז בביאורים ד"ה מי שטבע), וביאר ע"פ מ"ש הגר"ח גרינמן זצ"ל בספרו חידושים וביאורים עמ"ס נדה (סו"ס ב) בשם החזו"א, דכל היכא שקרוב הדבר למכשול הוה לי כגזור ועומד אע"פ שלא עמדו למניין על זה. עכ"ד. וכיוצ"ב כתב הגאון הנאמ"ן נר"ו בהקדמה למשנ"ב איש מצליח (ח"ג עמוד 20), ע"ש דבריו הנפלאים. ומ"מ בודאי שבכל ספק במנהג ובחשש זה אזלינן לקולא, צא ולמד ממ"ש בשו"ת מנחת אלעזר (חלק ג סימן ד) דאפילו בספק בגזירה דרבנן הוי לקולא. וכ"כ בנודע ביהודה (תנינא יו"ד סימן קמו), ובשו"ת באר יצחק (יו"ד סי' א ענף ה) שגם בספק בגזירה דרבנן אזלינן לקולא. ע"ש. ומהשתא אם על גזרת דרבנן קדמאי אזלינן לקולא, כ"ש על האי חששא שחידשו הראשונים. [וע"ע בשו"ת מזכרת משה לרבי משה בארקי מאיזמיר (סימן יד אות כז) מ"ש בשם מוהריב"ל (בח"ג סי' קיז) היכא שנפל ספק בגזרה של הדיינים שגזרו, אי גם אחד נאמן לומר שלא היתה כונתו כשניים האחרים. ונראה דהיינו נמי אפילו לקולא, דבכל ספק בגזירה אזלינן לקולא וכאמור].
♦
ט. י.
ומעתה, איכא בידן כמה ספיקות וספקי ספיקות בנ"ד, חדא, שמא מרן השו"ע לא שמיע ליה כלומר לא סבירא ליה דאיכא איסורא להתאבל, אלא רק שלא נהגו ואיסורא ליכא, והגם שכתב באבן העזר שמוחים באשה הנוהגת להספיד, וכמשנ"ת לעיל. ושמא כדברי הכנה"ג דלא אסור אלא הספד וכדומה, שאומרים ומזכירים במפורש את שמו אך לא במנהגי אבלות. ושמא בכל אומדנא דמוכח מותרת להתאבל, ושמא כל העולם נחשב כמקום קרוב ועשוי להיוודע בתוך ימי אבלות דבכה"ג התיר הרב שבות יעקב. ונוסף גם הוא חידושו של הרב כנסת יחזקאל, שכאשר הגיע הדבר לב"ד אין לחוש שתצא תקלה. ושכ"כ הכתב סופר, וכן נראה נוטה דעת הרב ציץ אליעזר (ח"ג סימן ג), שהב"ד בשתיקה, וצרוף צורף לנידונו שם וכ"ש בנ"ד וכמבואר.♦
וראיתי בשו"ת מנחת יצחק (ח"א סימן קלג אות א) שדן תיכף אחרי המלחמה האיומה, אם אפשר להתאבל על אותם שהיו במלחמה ונעלמו, ומסיק דכיון דאנו רואין שהרבה רדופים לישא ולהנשא, ובדבר הנוגע לרבים יש לחוש לקלקולים, וע"כ צ"ע אם להתיר להתאבל ושאר דברים הנ"ל. אך בזקנים יותר מששים שנה שהוליכו לצד השמאלית שניהם האיש והאשה, ובמה שנוגע לבניהם אשר נפשם בשאלתם לקיים מכבדו במותם, עי' יו"ד (סי' רמ ס"ט) ובב"י (סי' שעו ובפת"ש סי' רמ סקי"א), י"ל כיון דבזקנים כאלו אפילו מיעוטא דמיעוטא לחיים הוי בכלל לא שכיח, יש להתיר אבלות וגם לעשות הזכרת נשמות להם, ואך לא בדרך חיוב וכמו פשטות לשון העיטור ותוספות כנ"ל. עכ"ד. והרי שלא אסר איסר להתאבל אפילו היכא דרדופה האשה להנשא, ומ"מ במיעוטא דמיעוטא הקיל בשופי. עכת"ד. ונראה דבנ"ד נמי הוה כמיעוטא דמיעוטא דאינשי שלא יעלו על הטיסה בזמנה למרות שהיו מעותדים לה, ולא ביטלו או הודיעו למשהו על ביטולה, ואף לא יצרו קשר אחרי כן, דכ"ז הופך את העניין למיעוטא דמיעוטא, וכאמור. והגם שהרב מנחת יצחק לא התיר אלא באופן שיש גם צד שהאשה מתה, ובנ"ד ליכא לצד זה, אפשר שיודה גם כן בנ"ד מהטעמים הנזכרים לעיל שאין לחוש שתנשא. וכיוצ"ב כתב בשו"ת ציץ אליעזר (חלק ג סימן ג אות ג) דאם הוא בגוונא שקרוב לודאי שנהרג דומה למים שאין להם סוף - אף שאין מתירין להאשה להנשא לכתחילה, בכל זאת מותר לקבוע יום יא"צ כנ"ל ולהגיד קדיש בכל גוונא כמי שיש לו יא"צ ברור [ושם הביא לדברי הרב ערוך השלחן (סימן שלט סעף ו) שהתיר בגוסס להתאבל עליו ואסר לומר עליו קדיש, ומדבריו משמע שאבלות קילא טפי לגבי זה מאמירת קדיש, והשיג ע"ד ומ"מ חזי לאצטרופי ודו"ק].
♦
יא. מסקנה דדינא
האשה הנצבת בזה יכולה לנהוג מנהגי אבלות על בעלה, ומ"מ לא תספידנו ולא תלבש בגדי אלמנות, ויש לרב המורה את ההוראה [הרבנות הראשית] לפרסם שאין בפסק זה היתר נישואין, עד שיתברר כל העניין לאשורו. ומה טוב אם יוכלו הרבנים המטפלים בענינם זה שיבררו עם המשפחה והאשה האם חיו בשלום בית לפני כן.וצי"מ וימ"נ אמן והנלענ"ד כתבתי[5].
בברכת התורה
הצב"י אפרים כחלון ס"ט
♦ ♦ ♦