הגאון רבי שלמה ראובן רבינוביץ זצ"ל
אב"ד גודלעווי, בעל בגדי שרד (כת"י) ודודאי ראובן על הגש"פ

פלפול נס פך השמן ובתירוצי הבית יוסף[2]

שבת (כא, א-ב): "אמר רב הונא: פתילות ושמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהן בשבת - אין מדליקין בהן בחנוכה, בין בשבת בין בחול. אמר רבא: מאי טעמא דרב הונא - קסבר: כבתה זקוק לה, ומותר להשתמש לאורה. ורב חסדא אמר: מדליקין בהן בחול, אבל לא בשבת, קסבר: כבתה אין זקוק לה, ומותר להשתמש לאורה. אמר רבי זירא אמר רב מתנה, ואמרי לה אמר רבי זירא אמר רב: פתילות ושמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהן בשבת - מדליקין בהן בחנוכה, בין בחול בין בשבת. אמר רבי ירמיה: מאי טעמא דרב - קסבר: כבתה אין זקוק לה, ואסור להשתמש לאורה", ע"כ ע"ש.
♦
מעולם נתקשיתי, באיזה סברות פליגי השלושה מ"ד, ומ"ט מאן דס"ל כבתה זקוק לה ומותר להשתמש לאורה, ומ"ט דמ"ד השני דכבתה אין זקוק לה ומותר וכו', ומ"ט מ"ד דאסור להשתמש לאורה. בוודאי קשה לומר דסברותיהם יהיו כחוקה בלי טעם, ולא ראיתי לשום מפרש שנתעורר בזה.
ועוד קשה קושיית התוס' בד"ה ומותר להשתמש לאורה, שהקשו מנא לי' לרבא דסבר רב הונא דמותר להשתמש לאורה, דלמא הא דאמר אין מדליקין בשבת משום דסבר כבתה זקוק לה ואין יכול להדליק בשבת [עיי"ש] מה שתירצו, ועיין בתוספות ישנים ובמהרש"א מה שדחקו מאוד ליישב תי' של התוס'.
הנה הב"י באו"ח (סי' תר"ע) הקשה, למה קבעו ח' ימים, כיון דשמן שבפך הי' בו כדי להדליק לילה אחד, נמצא שלא נעשה הנס אלא בז' הלילות, וכתב ע"ז ג' תירוצים: א. שחילקו שמן שבפך לח' חלקים, ובכל לילה היו נותנים במנורה חלק אחד והיה דולק עד הבקר, ונמצא שבכל הלילות נעשה נס. ב. שלאחר שנתנו שמן בנרות המנורה כשיעור, נשאר הפך מלא כבתחילה וניכר הנס אף בליל הא'. ג. שבליל ראשון נתנו [את] כל השמן בנרות ודלקו כל הלילה ובבקר מצאו הנרות מלאים שמן, וכן בכל לילה ולילה, ע"כ.
[והנה] הפר"ח הקשה על כל הג' תי', על תי' הא' הקשה הא אמרינן (בפ' במה מדליקין) [מנחות פט, א] ובפ"ק דיומא [טו, א]: מערב עד בקר תן לה מדתה, שתהא דולקת והולכת כל הלילה, מערב ועד בקר, וא"כ מה ראו לחלקו לח' חלקים, ועל התי' הב' והג' הקשה הא בלילה האחרונה לא היה נס, וע"ש עוד.
[ו]הוא כתב דמעיקרא לק"מ שאין סברא שיקבעו ז' ימים מכ"ו כסלו ואילך, ועיקר יום הנצחון שנחו מאויביהם שהוא כ"ה לכסלו שלא יקבעוהו לדורות, ואילולי נס של שמן היו קובעים לדורות יום אחד יו"ט בהלל ובהודאה אלא שבשביל נס פך של שמן קבעו ח' ימים לדורות, עכ"ל.
♦
ולרבינו הב"י לא הי' ניחא לי' בוודאי ולא נתקרר דעתו לתרץ כתי' הפר"ח משום דקושיית הב"י אינו על מה שקבעו ח' ימים בהלל והודאה, דזה בוודאי לא קשה כמו שכתב הפר"ח, אלא דקושיית הב"י הוא על מה שקבעו ח' ימים בהדלקה, כיון דהנס של הדלקה לא הי' כי אם ז' ימים, וזה לא יתורץ בתי' של הפר"ח.
ומה שהקשה הפר"ח על תי' הא' נראה לפע"ד דלק"מ, דבאמת אף דלא הי' ראוי לעשות כן לחלוק לח' חלקים ולא סמכינן על הנס, דדילמא יעשה קוב"ה נס וידלק המעט השמינית כל הלילה, משום דלא סמכינן אניסא ודילמא לא יהיה נס, א"כ לא יעשו מצוה אפילו לילה אחד כמצותו, אלא דבאמת לא סמכו אניסא והי' בדעתם כאשר ראו כשתעבור שמינית הלילה והשמן יתכלה ויהי' אזיל לכיבוי, יעדיפו ויערו מותר השמן שנשאר אצלם כדי שיהא דולק כל הלילה, אלא כשראו כשעבר שמינית הלילה והשמן דולק והולך ואינו נכבה, עין בעין ראו שמן השמים ... [הסכימו] שיעלה להם נס, לא הוסיפו לערות וממילא עשו כן בכל לילה ולילה, לעשות כן ולחלוק לח' חלקים - ממה נפשך אם [לא] יעשה קוב"ה עמהם נס הלא יכול לעשות נס א"כ לא יועיל מה שחלקו לח' חלקים דהא יצטרכו להעדיף ...[3] [והיה דולק] לילה אחד וכפי מש"כ לעיל.
די"ל דהמה בודאי בטחו בקב"ה דודאי יעשה להם נס ואם יערו כל השמן שבפך לתוך ... [המנורה], והקב"ה יעשה להם נס דישאר הפך מלא כבערב לא יהי' להם היכר הנס בלילה הראשונה, דא[ם] כשימצאו בבקר הנרות מלאים שמן דאגלאי מילתא למפרע דהי' להם נס גם בלילה הראשונה, מכל מקום המה רצו שיוכח להם הנס גם בתחילת הלילה שהיו תאבים מאוד לידע אם נרצה מ[עשיהם] לפני המלך, ובפרט לפי מש"כ הפ"י (=הפני יהושע) דכל (טוביה) [טובתו] של נס זה לא היה כי אם להודיע חיבתן של [ישראל] לאביהם שבשמים, משום דעפ"י דין היה מותר להם להדליק בשמן טמא, משום דטומאה הותרה להדלקת הנרות [פסחים עז, א], עיי"ש. א"כ לא רחוק שנאמר שצפו מאוד לידע אם חביבים הם למקום ורצו לידע במהרה, ואולי א[ם] לא הי' מראים במעשה כי חפצים המה לידע חביבותם, ולא הי' מחלקים לח' חלקים באמת לא היה נעשה להם נס באופן אחר.
ומה שהקשה הפר"ח על תי' הב' והג' דא"כ בלילה האחרונה לא נעשה להם נס, א"כ לק"מ כיון [ד]עיקר שנשאר השמן בפך לתי' הב' וכן השארת השמן בנרות לתי' הג' בליל הז' לא [היה] כי אם לצורך לילה השמינית, הוי בודאי כמו שנעשה הנס ג"כ בלילה השמינית, ולא דמי לקושיית ה[ב"י] בלילה הראשונה דשם לא נעשה נס כלל בשמן אם לא כמו שתי' הב"י, ודוק.
♦
ודע דהפר"ח כתב עוד ב' תי' וכתב דלפי"ז יפה יותר שהי' הנס בכל לילה והוא שכשנתנו מעט [שמן] במנורה נתמלאת, דבהכי ניחא דבזה הי' הנס בלילה הראשונה ובלילה האחרונה[4]. אי נמי ששפכו כל השמן במנורה, ושמינית ממנו נדלק בכל לילה, ע"ש. ובאמת פלא הוא אמאי לא תי' כן הב"י.
ונראה לפע"ד דכל זה לא היה שווה לו להרב"י לתרץ כן, משום שידוע דלא עביד הקב"ה ניסא ל[מגנא] [זוה"ק מקץ רא, ב], ובכל מקום שיד הטבע מגעת לא חל עלי' ברכת הנס, וכמו שהי' בקי"ס (=בקריעת ים סוף) כידוע, וא"כ ל[א] נתקררה ונתישבה דעתו של הרב"י בתי' הפר"ח, משום דלמה עשה כן הקב"ה שכשיתנו שמן יתמלא כל המנורה, כיון דלדעתו צ"ל דבאמת היו רוצים לשפוך כל השמן במנורה [דבשלמא [אם] הי' צורך הנס שידלק כל הלילה, וכי תימא דהכא נמי הא הי' יכול לדלוק כל הלילה כשיוס[יפו] לערות מותר השמן שבפך, ז"א (=זה אינו) דזה גופא הי' צורך הנס דלפי מש"כ לעיל דמש"ה חלקו לח' חלקים משום דהיו מצפים לחביבותם לפני המקום, זה הי' גופא צורך הנס להראות להם מיד, משא"כ לתירוץ הפר"ח דלא היו מבקשים זה כיון דרצו לשפוך כל השמן במנורה]. למה מיהר ה' לעשות הנס בעוד שיד [הטבע] לא קצרה שהיה ביכולת הטבע לדלוק כל הלילה ע"י מילוי שמן הטבע, וכן קשה כזה ג"כ לתי' ה[ב'] של הפר"ח. משא"כ לתירוצי הרב"י נעשה הנס במקום שכל הטבע, ונכון הוא מאוד, שבוודאי כן הוא דעת הרב"י.
♦
והנה בטעם דאסור להשתמש לאורה נחלקו בזה הראשונים, רש"י פירש משום שיהא ניכר שה[וא] נר מצוה, עיין בדף כ"א ע"ב [ד"ה אסור]. וקשה לדעתו, הא גם אם יהי' מותר להשתמש לאורה חזותה ניכר שהוא נר מצוה, דהא מצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ דווקא, דבזה ניחא לי ליישב דעת רבא, משום דמגמ' שהבאנו לעיל דמפרש רבא טעמא דר"ה, משמע דס"ל כר"ה דמותר להש[תמש] לאורה, ולהלן קאמר אמר רבא צריך נר אחרת להשתמש לאורה, משמע דאסור להשתמש לאורה, וע[יין] פר"ח ובחידושי הרשב"א]. ולפי מש"כ לק"מ, משום דר"ה קאי לדינא דנר חנוכה והוא בווד[אי] [כ]שמניחה על פתח ביתו בחוץ ואיכא היכרא טובא, לכן קסבר מותר להשתמש לאורה ולהלן [כא, ב] ... דאיתא: (מתחילה) "[תנו רבנן: נר חנוכה מצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ. אם היה דר בעלייה - מניחה בחלון הסמוכה לרשות הרבים]. ובשעת הסכנה מניחה ע"ש (=על שולחנו) ודיו", וליכא היכרא דפתח ביתו מבחוץ, לכן שפיר קאמר רבא דצריך נר אחרת להשתמש לאורה, וזה מוכח דרבא קאי שם על ובשעת הסכנה דמניחה על שולחנו, דאי קאי ג"כ על דמניחה על פתח ביתו, וקשה למה העמיד דינו דווקא על הברייתא ולמה לא העמיד דינו על מימרא דאמוראי מתחילה. וא"כ קשה אם הי' עיקר הטעם איסור תשמיש משום היכר, מ"ט דר"ה דהא בודאי יש היכר גדול שהוא נר מצוה משום דמניחה על פתח ביתו מבחוץ.
והרשב"א והר"ן נתנו טעם משום שנעשה זכר לנס המנורה הוי כמנורה, גם על זה יש להקשות כ[פי] שהקשה הפ"י (=הפני יהושע) דא"כ יהא צריך דווקא שמן זית כמו בנרות דמנורה, ואין לומר הטעם ג"כ משום דל[א] יהא מצוות בזויות עליו וכדאיתא בד' כ"ב ע"א דאסור להרצות מעות כנגד נ"ח (=נר חנוכה), כבר הקשו המפרשים אכתי יהא אסור להדליק בפסולי שמנים בשבת דלמא ישתמש בתשמישי קדושה בשבת...
♦
[ונ]ראה לפע"ד דודאי טעם הרשב"א והר"ן הוא עיקר ומ"מ לא קשה עליהם מה שהקשה הפ"י, דזה ודאי מה שהי' במנורה שלא מצד הנס אין אנו אחראין כלל לעשות ולהשתוות למנורה, כי מה לנו כעת למנורה כיוון שאין אנו מדליקין כעת בחנוכה מטעם שהי' מדליקין במנורה, דמטעם זה היו צריכים להדליק בכל יום, אלא דאנן מדליקין רק מטעם הנס שנעשה בימים ההם בנרות דמנורה וא"כ אין לנו [ל]השתוות למנורה רק בענין הנס שנעשה בו אבל לא יותר, על כן נחזי אנן אי נעשה הנס אז באור המנורה א"כ גם אנו מחויבים להשתוות ג"כ באור דחנוכה כאור הנרות דמנורה, ומה שהי' אסור לעשות לפני אור דמנורה אסור ג"כ לעשות לפני אור דחנוכה. אבל אי באור דמנורה לא נעשה אז הנס, אלא בדבר אחר, אין אנו אחראין להשתוות בנרות דחנוכה באורה כמו באור דמנורה.
וזה יהא תלוי בשלשה התי' של הרב"י (=הרב בית יוסף), אחרי שהארכנו להוכיח דהעיקר הוא כתי' של הב"י ולא כתי' שארי המפרשים. הנה לתי' הראשון של הב"י שחלקו את השמן לח' חלקים ובכל לילה נתנו חלק שמינית בהנרות, והארכנו לבאר דע"כ לדעת הרב"י דבכל מקום שלא א[ו]זלת (-נגמרת) יד הטבע אין כאן [מקום] שיחול יד הנס, ולפי"ז כיון דבשמינית של השמן היה בכח הטבע לדלוק שמינית הלילה, א"כ בשמינית הראשונה של הלילה לא הי' כאן נס כלל באור של המנורה, ומתי התחיל הנס אחרי שעבר שמינית הלילה, וא"כ אם הי' המצוה להדליק משום הנס של אור, והנס של אור לא התחיל רק אחר שמינית הלילה, בודאי הי' מצותה להדליק משתעבור שמינית הלילה, ואנן קיי"ל [שבת כא, ב] דמצותה משתשקע החמה, והוא תחלת הלילה.
וע"כ דהמצוה של נר חנוכה לאו משום האור, אלא משום נתינת השמן חלק שמינית, ובוודאי הי' אסור לעשות כן לבטל מצות תן לה מדתה, וכקושיית הפר"ח שהבאנו, וע"כ דסמכו אניסא וכמו שביארנו לעיל, ולזה אנו עושים המצוה של נר חנוכה, וא"כ בודאי מותר להשתמש לאורה, דהא אין אנו עושין הנר חנוכה משום נס של הדלקה, וגם בוודאי לא השמן גרמה הנס, שאדרבה השמן דלקה כפי הטבע, א"כ ממילא אין אנו מחויבים לעשות דוקא של שמן, וסרה קושיית הפ"י.
וכן לתי' הב' של הב"י ששפכו כל השמן במנורה ונשאר הפך מלא, לא הי' בהדלקה כלל שום נס, וא"כ גם בודאי מטעם זה מותר להשתמש לאורה.
אבל לטעם השלישי שבליל ראשון נתנו כל השמן במנורה ובבקר מצאו כל הנרות מלאים שמן וכן בכל לילה ולילה, וע"כ צ"ל דהפתילה לא שאב[ה] כלל השמן, ודלקה כל המנורה בדרך נס בלא שמן, דאם נאמר דהפתילה שאב[ה] כדרך הטבע, ורק בבקר נתמלאו כל הנרות שמן, א"כ לא הי' נס כלל בלילה ויישאר קושיית הב"י דדי בהדלקת ז' ימים, וא"כ צ"ל דהי' אור של המנורה בדרך נס כיון דלא שאבה הפתילה את השמן כלל, וכיון דהנס נעשה בהאור בודאי אסור להשתמש לאורה, ולא תיקשי לך, לפי"ז יקשה כיון דעפ"י דרך הטבע הי' להדליק כל הלילה מהשמן ולמה עשה הקב"ה נס על מגן, ז"א (=זה אינו) דזה לא קשה רק אם נאמר דהנס נעשה בשמן וכשני התי' של הב"י הנ"ל, (וכשני) [ולשני] התי' של הפר"ח הנ"ל קשה בודאי שכ"ז [=שכל זמן] שהי' בדרך הטבע להדליק השמן לא הוצרך הנס להרבות השמן, משא"כ אם נאמר שהנס לא נעשה כלל בשמן, לא בהאור, לא קשה כלל שנאמר כך [ד]הי' רצונו ית' להראות הנס בהדלקה ובהאור ולא בהשמן, וכמו דאיתא בשבת כ"ב ע"ב ע"ש דנר המערבי הי' עדות שהשכינה שורה בישראל, משום שהי' נותן בה שמן כמדת חברותיה והיתה דולקת כל היום כולו ע"ש, ובע"כ צ"ל שם דהנס הי' שם רק באור המנורה ולא בשמן, דאל"כ לא הי' עדות כלל לישראל [משו]ם דבע"ד (=דבעל דין) יכול להכחיש שבבקר הוסיפו בה שמן, ולכן היתה דולקת כל היום כולו, וע"כ דהנס הי' [באור] דהשמן מנר המערבי כלה בשווה עם הנרות [ה]מזרחיים וכולם ראו שאין בה שמן כלל, ומ"מ (=ומכל מקום) הי' דולקת [כל] היום והיא עדות גדול שהשכינה שורה בישראל, וא"כ להורות שהשכינה שורה בישראל הי' הנס בהדלקה. [וכן] צ"ל בנס דחנוכה [ד]עשה הקב"ה הנס בהאור, להורות שהשכינה שורה בישראל וכאשר הבאנו לעיל בשם [ה]פ"י דכל עיקר טובה של נס זה לא הי' רק להורות חביבותא דישראל שהשכינה שורה בתוכינו, וא"כ לפי"ז [ניחא] [אמ]אי אסור להשתמש לאורה.
♦
[ו]הנה יש עוד נפ"מ בין הטעמים הנ"ל דלטעם הא' שחלקו כל השמן שבפך לח' חלקים ונתנו בלילה הראשון [במנור]ה חלק שמינית, א"כ לא הי' ניכר הנס כלל ברגע הראשונה רק במשך זמן שמינית הלילה שעברה וראו כי עודנה דולקת, אז הכירו שמעשה ניסים נעשו להם וא"כ לא הי' הנס רק במשך זמנה, א"כ בודאי אם כבתה זקוק לה, משום דלא הוכר הנס רק במשך זמן, משא"כ לטעם הב' של הב"י הוכר הנס ברגע הראשונה, שכשעירו לתוך הנרות נתמלא הפך שמן והוכר הנס ברגע הראשונה, וכן לטעם הג' של הב"י הוכר הנס גם בהתחלה כשראו שהנרות דולקים והשמן לא [נאכל]... וא"כ לב' הטעמים האחרונים כבתה אין זקוק לה.
♦
ולפי"ז לפי מש"כ יתיישב סברת השלשה מ"ד של הגמ', דר"ה יסבור כתי' הראשון של הרב"י, וכבר כתבנו דלתי' הראשון של הב"י ע"כ מוכח דכבתה זקוק לה וממילא מוכח כיון דס"ל כתי' הראשון של הב"י דמותר להשתמש לאורה, כיון דלא הי' הנס באור של הדלקה, ומתורץ בזה קושיית הרשב"א ג"כ. ורב חסדא יסבור כתי' השני של הב"י שהבאנו לעיל ושם הי' הנס בלא משך זמן רק תיכף כשעירו השמן בנרות נתמלא הפך שמן, לכן ס"ל דכבתה אין זקוק לה, וממילא מוכח דמותר להשתמש לאורה, דלתי' השני לא הי' כלל שום נס בהדלקה ובאור הנרות...
ורב חסדא יסבור כתי' השלישי של הב"י וכבר הוכחנו דאליבי' הי' הנס באור [ה]הדלקה שלא שאב[ה] הפתילה השמן כלל ודלקו הנרות בלא שמן, והי' הנס באור הדלקת הנרות, וגם הנס הי' כבר בהתחלה בלא משך זמן, ולכן ס"ל דאסור להשתמש לאורה, וכבתה ג"כ אין זקוק לה.
♦
ומעתה נקל לנו להבין סברת האיבעיא בגמ' ד' כ"ב ע"ב ע"ש אי הנחה עושה מצוה, או הדלקה עושה מצוה, דזה ודאי לתי' הראשון הי' הנס ג"כ בהדלקה, שלאחר שנדלק שמינית השמן [שנתנו] בהנרות שוב דלקה בלא שמן הי' הנס בהדלקה, ואף שכתבנו דאין אנו עושין זכר לנס של הדלקה, דא"כ הי' המצוה להדליק במשך זמן שמינית הלילה, ואנן קי"ל דמצותה (משתחשך) [משתשקע] החמה [שבת כא, ב], היינו משום דאנו עושין זכר על בטחון ישראל, שבטחו בהנס שעירו רק שמינית השמן לנר ובטחו שידלק כל הלילה, והבטחון הי' תיכף משעירו, אבל עכ"פ הנס הי' בהדלקה, וכש"כ (=וכל שכן) לתי' הג' של הב"י כל עיקר הנס הי' רק בהדלקה וממילא הדלקה עושה [מצוה]. אבל לפי התי' השני של הב"י לא הי' ... כלל נס בהדלקה, רק שנשאר הפך מלא, א"כ לפי תי' זה בודאי הנחה עושה מצוה, וזהו סברת האיבעיא אי קיי"ל כתי' השני וא"כ ההנחה עושה מצוה, או קיי"ל כתי' הראשון והשלישי והדלקה עושה מצוה.
♦
ודע דלפי מש"כ יתיישב מה שהקשו האחרונים על הרי"ף והטור והש"ע בסי' תרע"ה סעיף א', שכתבו טעם להדליקה בפנים והוציאה לחוץ, לא יצא, שהרואה אומר לצרכו הדליקה, והקשו הב"ח והט"ז [שם סק"ב] ... דהא האי טעמא לא אמרינן בגמ' אלא אי אמרינן הנחה עושה מצוה, אבל לפי מאי דקיי"ל הדלקה עושה מצוה, הדלקה במקומה בעינן ע"ש.
ועיין ב[ג]מ' ד' כ"ב ע"ב דז"ל הגמ' שם: "תא שמע, דאמר רבא, הדליקה בפנים והוציאה - לא עשה כלום. אי אמרת בשלמא הדלקה עושה מצוה - הדלקה במקומו בעינן. משום הכי לא עשה כלום. אלא אי אמרת הנחה עושה מצוה אמאי לא עשה ולא כלום", ומשני: "התם נמי, הרואה הוא אומר לצורכו הוא דאדלקה", ע"כ.
ונלפענ"ד דלפי מש"כ אפילו להשני טעמים, טעם הראשון והשלישי של הב"י דכתבתי דלדידיה הדלקה עושה מצוה, מ"מ יש נ"מ ביניהם, והוא, דלפי טעם הראשון (לא מצאנו) (במקומו) דודאי יש סברא לומר דהדלקה במקומו בעינן, דגם הנס הי' דמי [להכי] שהי' בהמקום שהדליקו ואחרי כן. [ע"כ כתב המחבר, וחבל על דאבדין].
♦ ♦ ♦