הערה על מאמרו של הרב משה אהרן קרמר בדברי הרמב״ם בעניין ספור יציאת מצרים

הערה על מאמרו של הרב משה אהרן קרמר "בדברי הרמב"ם בעניין ספור יציאת מצרים" (עמ' קנט)

מכתב א'

חולו של מועד פסח ע"ט
לכבוד הגאון רבי משה אהרן קרמר שליט"א
ראיתי את מאמרו הנפלא והמתוק, והיה לי 'עונג יום טוב' גדול מאוד בעת שלמדתי את דברי הרמב"ם לאור המאמר הזה, וראיתי את הדיוקים הנחמדים מאוד, ואת התשובה הנפלאה והמתוקה אשר 'נכנסת במילים' יפה מאוד. יישר כוחו וחילו להרבות עוד תורה מתוך שמחה.
אך כאשר הפכתי בדברים עוד ועוד, מתוך הנאה ורצון 'ללעוס' אותם הדק היטב, שמתי לב לכמה נקודות שאינן ברורות לי. ואשמח שתאיר עיני בהם.
א. הכפילות של הדין "כל המרבה לספר..." אינה מיושבת, כי כבר בסוף הלכה א' הרמב"ם כותב "וכל המאריך בדברים שאירעו ושהיו הרי זה משובח", והוא כולל בכך את שני החלקים בסיפור, ושוב אינו צריך לחזור על דין זה כלל. וגם כשהוא חוזר בסוף הלכה ד' וכותב "וכל המוסיף ומאריך בדרש פרשה זו הרי זה משובח", הוא אינו מבאר על איזה חלק מדובר, אם על העובדות או על המשמעות הפנימית [רק שלפי החשבון של כת"ר שליט"א הוא מדבר כאן על העובדות, כמו שכותב "וכן מתחיל ומודיע שעבדים... והוא שידרוש מארמי אובד אבי עד שיגמור כל הפרשה" - אך גם זה כבר כתוב בסוף הלכה א' בכלל 'הדברים שהיו'].
ב. בענין הסיפור לבנים שמוזכר בהלכה ב', כת"ר שליט"א ביאר שיש שני סוגים: א. הבן הפשוט, שלו 'מודיעים' רק את העובדות, ב. הבן החכם יותר, שלו 'מספרים' גם את המשמעות הפנימית ('הדברים שאירעו'). וקשה לי, שהרי הרמב"ם כותב על שניהם את הלשון 'להודיע', וגם על הבן החכם הוא כותב "ואם היה הבן גדול וחכם מודיעו מה שאירע לנו במצרים", ולפי"ד כת"ר שליט"א היה לרמב"ם לכתוב "מספר לו מה שאירע".
[על הערה זו חשבתי ליישב שאצל בן קטן מי"ג שנה, גם אם הוא מסוגל לקלוט את המשמעות הפנימית של היציאה ממצרים, עדיין זה בגדר 'הודעה' ולא 'סיפור', כי הוא לא יכול לקלוט באמת את התוכן המהותי של היציאה ממצרים, והכל אצלו בגדר של ידיעה שטחית וחיצונית. ויל"ע בזה].
ג. בהלכה א' ובהלכה ג' ובהלכה ד' יש בעיה בסדר של הדברים. הרי לפי דברי כת"ר שליט"א 'הדברים שהיו' זה העובדות, ו'הדברים שאירעו' זה התוכן הפנימי שלהם. ולפי זה פשוט שצריך להקדים את הדברים שהיו לפני הדברים שאירעו. ואילו הרמב"ם חוזר ומקדים ג' פעמים את 'הדברים שאירעו' לפני 'הדברים שהיו': בהלכה א' "וכל המאריך בדברים שאירעו ושהיו הרי זה משובח", בהלכה ג' "עד שישיב להם ויאמר להם כך וכך אירע וכך וכך היה". וביותר קשה בהלכה ד', שם כותב "מתחיל ומספר... וכן מתחיל ומודיע ..." (והרי 'סיפור' זה על הפנימיות, ו-'הודעה' זה על העובדות).
[את ההערה מהלכה ד' חשבתי אולי ליישב, שהחלק של המשמעות מתחיל כבר מזמן תרח, והוא קודם בזמן, ולכן מקדימים אותו לפני סיפור העובדות. ואולי מכניסים את סיפור העובדות (שזה מתרכז לזמן שהיו במצרים בלבד) באמצע התיאור של המשמעות. ויתכן להרחיב נקודה זו ולהשביח את כל הביאור לפי זה].
עכ"פ שמחתי מאוד ממאמרו, וגרם לי שמחה עצומה ומתיקות מיוחדת. יעזרהו ה' להמשיך ולזכות את כלל ישראל בעוד מאמרים נפלאים ומתוקים כאלו. - ואני ממתין ומצפה למענה על הערותי, ואשמח בהם כעל כל הון (כי בעקרון ממש 'קניתי' את דבריו, ומאוד מפריע לי הנקודות שעוררתי כאן).
אריה לייב גולדשטוף
בית מדרש להוראה 'אש התורה' - מודיעין עילית
♦

מכתב ב'

אסרו חג בעבותים, פסח תשע"ט
לכבוד הרה"ג רבי אריה לייב גולדשטוף שליט"א
במענה לתגובתו על המאמר "בדברי הרמב"ם בענין ספור יציאת מצרים", (ירחון האוצר גליון כ"ז).
דבריו הבהירים היו לי הפתעה נעימה, לראות שכת"ר עיין בכל המאמר, והעיר עליו את הערותיו הנכבדות, ותפס אותי בהם בתפיסה שיש בה ממש. דבר זה הוא 'מחייב' גדול, וחוששני שעל מאמרי ודומיו באו דברי הרמב"ם הידועים באגרת השמד: "...ואולם מה שיחוק האדם בידו ויכתבהו על הספר, ראוי לו שיחזירהו אלף פעמים אילו יתכן זה; וזה האיש שלא עשה דבר מזה, אבל כתב אלו הענינים הנכבדים בטופס, ולא ראה לכתבם תחלה ולתקנם, מפני שהיה דברו אצלו בלי ספק בענין שלא היה צריך לחזור עליו, ומסרו ביד איש שישוט בם בכל עיר ובכל מדינה, והאפיל בם לבות בני אדם, שלח חושך ויחשיך".
ובזכות דבריו שבתי ושניתי פרק זה, ואקוה שמיני ומינך תסתיים שמעתתא.
א. בנוגע למה ששאלת באות א' שהרי כבר בסוף הלכה א' כתב הרמב"ם וכל המאריך בדברים "שאירעו ושהיו", וא"כ מדוע הוא צריך לכפול שוב בהלכה ד' שכל המוסיף ומאריך בדרש פרשה זו ה"ז משובח.
ראשית, לגבי מש"כ הרמב"ם בהלכה ד' על המוסיף ומאריך בדרש פרשה זו, הנה לא רק מחשבון הדברים יוצא שמדובר כאן על אריכות בעובדות, אלא גם מהתוכן עצמו של פרשת מקרא בכורים - שעוסקת אך ורק בהשתלשלות הדברים שהיו בלבד, ולא מוזכר בה אפילו לא ברמז מה שקרבנו המקום ליחודו - עולה שהאריכות בדרש בה היא אריכות בעובדות שהיו ולא שאירעו. ואכן, כל מה שהאריך בעל ההגדה בדרש פרשה זו הוא בעובדות בלבד, דו"ק ותשכח. [ואגב דרכנו למדנו, ש"במורא גדול זה גילוי שכינה" נכלל בדברים שהיו, היינו כחלק מהעובדות, ולא נכלל בדברים שאירעו, דהיינו התוכן הפנימי של יציאת מצרים, שהרי בעל ההגדה מביא זאת כחלק מדרש פרשת מקרא בכורים, שכאמור היינו העובדות שהיו בלבד].
שנית, לגבי מה שכתב הרמב"ם בהלכה א' על המאריך בדברים שאירעו ושהיו, שלכאורה כבר כאן כלל הרמב"ם את שני חלקי הספור. הערה נכונה היא, והתייחסתי עליה במרומז במאמר עצמו, ועתה ארחיב בזה מעט יותר.
דהנה, ה"מאורע" של יציאת מצרים, אם נתמצת אותו במילים קצרות, הוא מה שה' בחר בנו מכל העמים ורוממנו מכל לשון וקדשנו במצוותיו. אבל כמדומני שברור כשמש שמי שיביא לשלחן הסדר את בנו החכם ויאמר לו דע לך שהקב"ה הוציאנו ממצרים ובחר בנו מכל העמים ורוממנו מכל לשון וקדשנו במצוותיו, ולא יזכיר מאומה מהצרות מהניסים ומהגאולה, לא יצא ידי חובת ספור הדברים שאירעו ביציאת מצרים, אפילו אם יאמר לו זאת בדרך שאלה ותשובה.
והרי זה פשיטא, ששני חלקי ספור יציאת מצרים, היינו השתלשלות העובדות והתוכן הפנימי של יציאת מצרים, אינם שני עניינים שונים לחלוטין שאין שום קשר ביניהם. אלא התוכן הפנימי (קרי הדברים שאירעו), נגזר מהעובדות שהתרחשו בפועל (קרי הדברים שהיו). ובכל אחד מהעניינים הנ"ל המאריך בו הרי זה משובח, וכדלהלן.
ולכן, הבן החכם, שלו מספרים את המשמעות הפנימית, לא מספרים לו את זאת במנותק מהדברים שהיו בפועל, אלא ספור המשמעות הפנימית בא גם כרקע וגם כמסגרת וגם כתכליתן ומטרתן של כל העובדות שהתרחשו בפועל. ולא עוד, אלא שכל פרט ופרט מהדברים שהיו מקפל בתוכו משמעות פנימית עמוקה יותר. לדוג', כל מכה ומכה מסויימת רומזת על שליטת הקב"ה בכל כח וכח מסוים בבריאה, וכפי שהאריכו כל רבותינו המפרשים. כך זה לגבי פרטי הספור, וכמובן שכך הוא לגבי הכלל העולה מסך כל פרטי העובדות ומשמעותם הפנימית, היינו מה "שקרבנו המקום ליחודו" כלשונו של הרמב"ם.
ונמצא אפוא, שלקיום מצות ספור יציאת מצרים יש טווח רחב הכולל בתוכו רמות שונות של ספור בהתאם לדעתו של הבן, מבן קטן או טפש ועד לחכם מחוכם ביותר. כלומר, החל מספור מינימלי של העובדות שהיו באופן כללי ושטחי ביותר (ובלשונו של הרמב"ם: "אומר לו: בני כולנו היינו עבדים כמו שפחה זו או כמו עבד זה במצרים ובלילה הזה פדה אותנו הקב"ה ויוציאנו לחירות"), המשך באריכות בדרש פרשת מקרא בכורים המקפלת בתוכה גם את פרטי הדברים שהיו. עבור בספור של הדברים שאירעו, שמסך כל הדברים שהיו קרבנו המקום לייחודו ולעבודתו, עד לאריכות יתירה בכל פרט ופרט מהדברים שהיו בפועל מה משמעותו הפנימית המסויימת, איך הראה הקב"ה את שליטת ייחודו בכל כח וכח שבבריאה וכו' וכו' בנגלה ובנסתר.
ומשכך, מובנת מאד הכפילות של 'כל המרבה לספר' בדברי הרמב"ם. בהלכה א' עוסק הרמב"ם בקיום היותר מושלם של ספור יציאת מצרים, בחכמים הגדולים שגם הם חייבים לספר ביציאת מצרים. וע"ז כותב הרמב"ם באופן כללי ומרחיב שכל המרבה לספר בדברים שאירעו ושהיו, כלומר בתוכן הפנימי שנגזר מהעובדות שהיו בפועל - הרי זה משובח. ועל מנת שלא נטעה לומר שאם לא שייך לקיים את מצות ספור יציאת מצרים באופן הגבוה ביותר שוב אין שום תועלת באריכות כל שהיא, לכן הוסיף וכתב שגם המאריך בפרטי העובדות שהיו ה"ז משובח, וזהו שכתב בהלכה ד' שאע"פ שמעיקר הדין סגי להודיע ש"עבדים היינו לפרעה במצרים וכל הרעה שגמלנו ומסיים בנסים ובנפלאות שנעשו לנו ובחירותנו. והוא שידרוש מארמי אובד אבי עד שיגמור כל הפרשה", אבל כל המוסיף ומאריך בדרש פרשה זו ה"ז משובח. ושם מיירי הרמב"ם על העובדות שהיו גרידא, שבהם עוסקת פרשת ארמי אובד אבי, ודו"ק.
ובקצרה, בה"א מדובר על אריכות בדברים שאירעו שנגזרים מהדברים שהיו. ואילו בה"ד מדובר באריכות בפרטי הדברים שהיו גרידא.
ב. ומשכך, מה שכתבת באות ב', מדוע נקט הרמב"ם בלשונו בה"ב שאם היה הבן גדול וחכם מודיעו מה שאירע לנו במצרים, ולכאורה היה צריך לנקוט בלשונו מספר לו ולא מודיעו. הנה גם זו הערה נכונה מאד, ומה שכתבת ליישב מתקבל מאד על הדעת, וגם אני להלן הולך בדרך כעין זו שכתבת.
דהנה יש לחדד את ההבדל בין הודעה לספור, בל' הרמב"ם. הודעה היינו כפשוטו, הרצאה לבן המקשיב לה באופן פסיבי, כמי שמשתתף בשיעור מבלי להתערב תוך כדי ולשאול שאלות. לעומת זאת, 'ספור' בלשון חכמים, אינו מעשיה נאה, אלא לספר פירושו 'לשוחח'. כמושמצינו למשל בברכות ג' א' - אשה מספרת עם בעלה, וכתב שם רש"י - ואשה מספרת עם בעלה. כבר הגיע קרוב ליום ובני אדם מתעוררים משינתן והשוכבים יחד מספרים זה עם זה, עכ"ל.
והנה, מאחר והרמב"ם פורס את כל הטווח הרחב של מצות ספור יציאת מצרים לפי דעותיהם של הבנים השונים, א"כ בקצה הנמוך של המצוה, בבן הקטן והטפש, יש להודיע לו על יציאת מצרים בדברים שהיו, לפי רמתו הנמוכה. ובקצה הגבוה, בחכמים הגדולים, יש לספר, דהיינו לשוחח על יציאת מצרים בדברים שאירעו ושהיו וכמשנ"ת. אבל גם בכל הטווח שבאמצע, יש בן פחות קטן או פחות טפש שיש לספר לו ולהאריך על פרטי העובדות שהיו, יש בן חכם קצת שיש להודיע לו על הדברים שאירעו, ויש חכם יותר שאפשר לספר לו היינו לשוחח עמו על הדברים שאירעו.
ולכן, אחרי שהרמב"ם בהלכה א' דיבר על הקיום המושלם והגבוה ביותר של ספור יציאת מצרים - "אפילו חכמים גדולים חייבים לספר ביציאת מצרים וכל המאריך בדברים שאירעו ושהיו הרי זה משובח", שוב מלמדנו הרמב"ם בהלכה ב' שיש להתאים את ההגדה לדעתו של הבן, ולכן יש מצוה א' להודיע לבנים ואפילו לא שאלו, ב' ואם היה קטן או טיפש אומרלו וכו'. ג' ואם היה הבן גדול וחכם מודיעו מה שאירע לנו במצרים וכו'. והכל לפי דעתו של בן.
ג. לגבי מה שהערת באות ג' על סדר הדברים - מדוע הרמב"ם מקדים את הדברים שאירעו לפני הדברים שהיו, הנה כאמור לעיל התוכן הפנימי נגזר במהותו מהדברים שהיו בפועל. וכל השתלשלות המעשים בגלות בצרות בניסים ובגאולה, מקפלת בתוכה את הורתו ולידתו של כלל ישראל להיות ממלכת כהנים וגוי קדוש. ולכן, הגם שבהחלט יש הגיון להקדים את העובדות לפני התוכן הפנימי שלהם, אבל באותה המידה יש גם הגיון לדבר על המסגרת הכללית של גלות מצרים והיציאה ממנה, דהיינו שמתחילה עובדי ע"ז היו אבותינו ועכשיו קרבנו המקום ליחודו, שבתוך מסגרת זו ומתוך מבט זה יש לראות את כל העובדות ופרטי הדברים שהיו בפועל, איך מכל זה "קרבנו המקום לו והבדילנו מהאומות וקרבנו ליחודו". ולכן כתב הרמב"ם שראשית מתחיל ומספר שבתחלה היו אבותינו בימי תרח ומלפניו כופרים וטועין אחר ההבל ורודפין אחר עבודה זרה. ומסיים בדת האמת שקרבנו המקום לו והבדילנו מהאומות וקרבנו ליחודו. ורק לאחר מכן מתחיל ומודיע שעבדים היינו לפרעה במצרים וכל הרעה שגמלנו ומסיים בנסים ובנפלאות שנעשו לנו ובחירותנו.
ואגב, לא ידעתי לע"ע מדוע לדינא מנהגנו דלא כהרמב"ם, ואנו מקדימים את עבדים היינו לפני מתחילה עובדי ע"ז היו אבותינו. ואמנם יתכן לבאר כסברתך, שיש להקדים את העובדות לפני המשמעות, אבל לא נתיישב לי מדוע לנטות בזה מדברי הרמב"ם.
ואחתום שוב בברכה ובהכרת הטוב, על שזיכיתני לחדודם ולבונם של דברי הרמב"ם, שאע"פ שכבר דשו בהם רבים מ"מ כל אימת שאתה ממשמש בהם אתה מוצא בהם טעם
משה אהרן קרמר
כולל נחלת איש
ירושלים
♦

מכתב ג'

תודה על המשוב הנפלא.
שמחתי מאוד. דברים נפלאים.
רק לא הבנתי באות ב' כיצד מתייחס לכך שהרמב"ם לא מזכיר בסיפור לבנים שום אפשרות של 'סיפור' לבן, ואפילו על הבן הכי חכם שיהיה הוא מזכיר רק 'להודיע'. וזה לא התיישב.
עכ"פ הדברים נפלאים ומתוקים.
אך טוב וחסד ירדפוהו בזה ובבא
אריה לייב גולדשטוף
♦

מכתב ד'

הרמב"ם בהלכה א' כן מזכיר אפשרות של ספור לבן החכם ביותר: "מצות עשה של תורה לספר בנסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים בליל חמשה עשר בניסן שנאמר (שמות יג-ג) "זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים" כמו שנאמר (שמות כ-ח) "זכור את יום השבת". ומנין שבליל חמשה עשר תלמוד לומר (שמות יג-ח) "והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה" בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך. ואף על פי שאין לו בן. אפילו חכמים גדולים חייבים לספר ביציאת מצרים. וכל המאריך בדברים שאירעו ושהיו הרי זה משובח".
דבריו בסוף הלכה א' (וכל המאריך וכו') נסובים על כל הנאמר לעיל, דהיינו על מצות הספור לבן. ואפילו הם חכמים גדולים, היינו בין המספר ובין הבן שמספרים לו, ובין אם אין שם בן ומספרים זה לזה. אמנם הוא מזכיר בתו"ד את האמת שיש מצוה לספר גם אם אין לו בן, אבל אין זה משנה את רצף דבריו.
את עיקר ההלכה שיש מצוה לספר בדרך שאלה ותשובה גם כשאין בן, הרמב"ם מביא באריכות רק בסוף הלכה ג'.
משה אהרן קרמר
♦