רב העיר בני ברק ובעל עריכת שלחן ושא"ס
חידושים בענייני חג השבועות וקבלת התורה
מבוא
הגאון הגדול רבי שלמה קורח זצוק"ל נולד ביום י"ז כסליו בשנת תרצ"ו בעיר צנעא בירת תימן, לאביו רבי יחיא זצ"ל, בנו של הגאון רבינו עמרם קורח זצוק"ל רבה האחרון של תימן ובעל סערת תימן, ונכדו של הגאון רבינו יחיא קורח זצוק"ל בעל משכיל דורש ומרפא לשון. על ברכיו של זקנו הגדול נתחנך וספג תורה ויראה, עד שעלו לארץ ישראל בשנת תש"י, ועמם קבע את מושבו בירושלים עיה"ק. בד בבד, זמן קצר ממש לאחר עלייתו ארצה, נכנס ללמוד בישיבת מקור חיים בראשות הגאון רבי ברוך יצחק לוין זצ"ל, ושם שקד על תלמודו בשקידה עצומה ללא הפוגות. לאחר מכן למד בישיבת אור ישראל בפתח תקוה, אצל הגאון רבי יעקב ניימן זצ"ל.אחרי כן עבר ללמוד בישיבת פוניבז' בבני ברק, בה יצק מים אצל מרן הגרי"ש כהנמן זצ"ל, הרב מפוניבז'. בתקופה זו, אשר היתה קשה מאד מבחינה רוחנית לעולי תימן לאחר עלייתם ארצה, מסר הגאון זצ"ל את נפשו למען עולי תימן במחנות, ויחד עם ידידיו מאותה תקופה כיתת את רגליו מעיר לעיר ומכפר לכפר, לחלץ נערים רכים מן המפולת הרוחנית ששררה באותו הזמן, ולהביאם לחסות תחת כנפי השכינה, באשר הוא עמד בראש החלוצים באותה תקופה בהחזרת עטרת תפארת יהדות תימן ליושנה, בהקמת ארגון בני הישיבות יוצאי תימן, ובעריכת בטאון בני התורה, אשר היה נקרא בשם 'המסילה'. לימים, בשנת ה'תש"ך, נסע ללמוד בישיבת לייקווד, שם יצק מים אצל רבו המובהק, מרן הגר"א קוטלר זצ"ל, אשר קירבו אליו קרבה יתירה, ועד סוף ימיו היו שיחותיו ואמרותיו שגורות בפי רבינו זצ"ל.
לאחר נישואיו לרבנית הצדקנית ע"ה, למד בכולל פוניבז', עד שנתמנה לחבר הרבנות בבני ברק, ולאחר מכן כרבה הראשי של העיר. כל חייו עמל בתורה עד כלות הכוחות ממש, וסיפורים רבים מתהלכים סביב דמותו רבת האנפין, ענוותנותו המיוחדת, חריפותו, גאונותו ושליטתו בכל חלקי התורה, בתורה שבכתב ובתורה שבעל פה, בנגלה ובנסתר. בחדשים האחרונים לחייו חלה הרב ונתייסר ביסורים קשים ומרים, אך קיבל את יסוריו הנוראים באמונה חזקה לא יאומן כי יסופר, עד פטירתו ביום המר והנמהר, יום שני י"ג מרחשון תשע"ט.
חיבורים רבים בכל חלקי התורה חיבר הגאון זצ"ל בימי חייו, כאשר בפרט היה מן הראשונים שעמדו לבאר ולברר את מנהגי תימן בשפה ברורה ובנעימה ולקבצם יחד, וזאת עשה בסדרת ספריו הבהירים עריכת שלחן י"ג חלקים. כן הוציא לאור את החיבורים שפת מלך על הרמב"ם ו' חלקים, שו"ת תשובה כהלכה, יש בורא עולם, זאת אמונתי, חיי ברכה על ספר תהלים, ועמך כולם צדיקים, ראשית דעת, חכמת הנפש, סודי רזיא על ספר רזיאל המלאך, רוח טהרה על משניות טהרות. מלבד זאת, עשרות ספרים נותרו בכתובים, כאשר חלקם כבר מוכנים ומסודרים לדפוס.
חידושים אלו נערכו מתוך סדרת הספרים 'חיי שלמה' בכת"י רבינו זצ"ל על כל הש"ס כולו, ושומה עלינו לציין כי דרכו של רבינו בלימודו בש"ס ופוסקים, וממילא גם בכתיבת חיבורו הנוכחי, הייתה להעמיק בעומק הפשט, לרדת לעמקי סברות האמוראים והראשונים, ולא להרבות בעיון בדברי האחרונים [כעין שיטת חכמי הספרדים, וכפי שידועה דרכו של הגרב"צ אבא שאול זצ"ל, שאף ידוע שהיו בקשרי ידידות עמוקים. וראה בספרו חכמה ומוסר אודות דרך הלימוד, ודו"ק], וזהו עיון הדורש זמן רב ויגיעה רבה עד מאד. וכפי שאמר בנו הגאון רבי עמרם שליט"א, כי דרכי החשיבה של אביו זצ"ל הן חשיבה אישית ומקורית שהפליאו גדולים וטובים. הוא התרחק מליקוטים, וכל מילה בספריו חצובה מהגיוני לבו הטהור. הוא נהג לומר בבדיחותא, שאילו חיבר ספרים על ידי ליקוט, היה מוציא לאור ספר בכל חודש.
ואכן, כך היה מנחיל רבינו לכל תלמידיו הרבים ושומעי לקחו, בפרט בשיעוריו בדרכי הלימוד שהיו מתקיימים במוצאי שבתות לבני הישיבות ואברכי הכוללים. ופעם אחת שח רבינו זצ"ל, על חכם אחד שהביא לעיונו והסכמתו ספר שהוציא: התבוננתי בספר, והנה אני רואה שכל הספר הוא סיכום של דברי האחרונים על הסוגיות. הלא אחד כזה אין לו את החלק שלו בתורה, את ההבנה שלו בתורה, הוא תמיד יודע לדקלם ולחזור על סברות של האחרונים אבל אינו יודע להבין בעצמו וללמוד סוגיות לבד. אלא יש קודם ללמוד בעיון עצמי את דברי הגמרא, ולאחר מכן לעיין היטב בדברי רש"י ותוס' וכו' הדק היטב, ורק לאחר כל זאת אפשר לעיין ולהשוות בדברי האחרונים ולברר ולהבין למה אמרו הם כך ולא אחרת. אבל ראשית כל יש לשבור את הראש לבד. וזוהי דרכו גם בחיבורו הנוכחי, לרדת לעמקי פשט דברי הגמרא רש"י והראשונים, להבין כל תג ואות, בחידושים נפלאים ומעניינים שלא שזפתם עין הדפוס עד הנה.
החידושים והביאורים שלפנינו, המלוקטים ממסכתות ברכות ושבת, על ענייני חג השבועות וקבלת התורה, הינם כטיפה מן הים מתוך חיבורו זה.
♦
חידושים בענייני חג השבועות וקבלת התורה
מסכת ברכות
דף ג' ע"ב.עד חצות לילה היה עוסק בדברי תורה, מכאן ואילך בשירות ותשבחות. לכאורה מכאן יש ראיה, שאמירת תהלים חשיב כעסק בתורה[3], ומאידך משמע כי רק לקרוא תהלים לא יצא ידי חובה, ועל כן מדוקדק שקודם עסק בתורה עד חצות[4]. ולהלן בדברי רבי שמעון חסידא מבואר שמחצות עד עלות השחר עסק בתורה, וצ"ב[5].
דף ד' ע"א.
מֵאֵי קרא. כלומר מאיזה פסוק. והקוראים מַאי אינו כמשפט לשון התרגום, אף כי יהא פירושו מה הוא הפסוק.
לפי שהיה מבייש פני דוד בהלכה. צריך עיון, איך אמר שהיה נמלך, והרי זה לאחר שכבר דן טיהר וטימא, וכמבואר בלשונו, יפה דנתי יפה חייבתי[6]. והכרח מכל מקום לומר, שהיה אומר להם את הדין ומבקש שימתינו לו עד שישאל מפיבושת, שאם אחר שכבר עשו מעשה ובפרט בהלכות נדה, היה נכשל ח"ו. אך צריך עיון, למה לי הכי, אם בין כך ובין כך היה צריך קודם הסכמת מפיבושת, למה לא ישאלנו קודם במקום שישאל אחר כך. וצריך לומר, שכמעט הכל כוון דוד בעצמו להלכה, ואם היה עד כדי כך שימלך קודם, היה טורח עצמו. ורק לעתים רחוקות היה מעכב השואל עד שימלך במפיבושת.
וצריך לומר עוד, שבפני רבים אומר לו טעותו, ועל כן היה נכלם. ועל כן בא לו מדה כנגד מדה על ידי כלאב[7]. ואילו היה אומר לו ביחידות לא שייך לומר שמכלימו וכל שכן שיבא למדה על ידי כלאב, וגם מה שייך שיקטין עצמו, והלא לידע אמתה של הלכה כל ישראל חייבים, וטובה גדולה היה עושה מפיבושת לדוד. אלא על כרחן, שהיה מקטין עצמו אף על פי שהכלימו ברבים, חזר אליו בכל פעם לשאול אותו.
דף ה' ע"א.
אמר רבא ואיתימא רב חסדא, אם רואה אדם שיסורין באין עליו, יפשפש במעשיו וכו'. פשפש ולא מצא יתלה בביטול תורה. מפירוש רש"י משמע, שהוא מוצא עבירה בידו, אבל לדעתו אין היסורין הקשים האלו ראוין לבוא בשביל עבירה קלה שבידו[8]. כך נראה להבין פירוש רש"י. ולפי זה צריך עיון, וכי אדם יודע משקל עבירה לחשב מה מצריך חומרת יסורין עליה. ואם נתכוון רש"י לומר שלא מצא כלל, איך אפשר לומר כן, והרי כתיב אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא[9]. אך מהלשון דלהלן משמע דסבירא לן שיתכן ולא ימצא, וכמו שאמר פשפש ולא מצא. ואפשר, שהגמרא ירדה לסוף דעתם של הבריות, היינו, אם הוא חושב שלא מצא, יתלה ביסורין של אהבה. ואם תאמר, איך יבואו יסורין של אהבה אם אפשר שלא ימצא חטא בידו, והלא אין יסורין ולא מיתה בלא עוון (שבת נ"ה ע"א). וזוהי דעת רבינו הרמב"ם במורה נבוכים[10].
אך פירוש רש"י, הקב"ה מייסרו בעולם הזה בלא שום עוון, כדי להרבות שכרו בעולם הבא יותר מכדי זכויותיו, ע"כ. ועיין לקמן ד"ה לא הן ולא שכרן, ואכמ"ל.
יסורין ממרקין כל עוונותיו של אדם. היינו, נהפכין לזכויות מחמת היסורין.
דף ה' ע"ב.
לא הן ולא שכרן. פירוש, רצונו לעלות בתורה ויראת שמים מצד יגיעו ולא על ידי זכות היסורין, זכות שאינו מדעתו ובחירתו, וכדלקמן ז' ע"א, טובה מרדות, וכפירוש רש"י[11].
להאי שופרא דבלי בארעא קא בכינא, אמר ליה על דא ודאי קא בכית ובכו תרווייהו. אין הדברים ח"ו כפשטן, שבכו על יופי בשר, ואינו אלא קירון עור רוחני שהיה לרבי יוחנן, ועל כן בכו כי דבר כזה בלי בארעא, שתגבר רוח הטומאה על הטהרה ח"ו.
ועומק יותר יש בדבר, שהרי שופריה, הוא מעין זיויה דיעקב, ומעין זיויה דאדם הראשון, וידעו כי רבי יוחנן אחרון בנבראים שזכה לדוגמא מקודם החטא שירדה עליו. ועל זה ודאי קא בכו, שנסתלק שריד מקודש זה, ורב יוחנן היה מזריח אור זה לבנות ישראל בשערי טבילה, כמוזכר לקמן כ' ע"א, ועיין בבא מציעא פ"ד ע"א.
דף ו' ע"ב.
אגרא דפרקא רהטא. ומלשון רש"י מבואר[12], דמקבל מכל מקום שכר על לימוד שאינו מבין בו, אלא שאין זה עיקר שכרו. וצ"ל דשכר הלימוד מעצמו הוא כמו מתוך חסד חנם ומ"מ דוקא שבא במרוצה שמעיד על חשקו הגדול בתורה.
איני והא כתיב וכל העם רואים את הקולות. והיו שבעה. ותירץ, שמשום שנראין כתובין אבל הם אותן הקולות. ועיין פירוש רש"י. אך אפשר לפרש, והא כתיב וכו', ולא שמיעת אוזן, אלא כתובים הם, ותירץ רק קולות של מתן תורה ניתנו כתובים.
כל אדם שיש בו יראת שמים, דבריו נשמעים. ולא אמרו שומעין לו, אלא דבריו היינו מחמת עצמן יש בהם כח וסגולה שיתקבלו לשומעים.
כל העולם כולו לא נברא אלא בשביל זה. ופירש רש"י, שיברא זה, עד כאן. ובא לאפוקי שלא לפרש שהעולם נברא בשבילו הוא להיות בו, וליהנות מהעולם הזה, אלא כדי שיברא אדם כזה צריך לו עולם ואפילו ממעל למה שהוא צריך לו, כדי שבזכותו יהנו הבריות. וכדברי רבותינו[13], כל העולם כולו לא נברא אלא בשביל חנינא בני, וחנינא בני די לו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת. ואפשר לפרש, שֶיִבָרֵא זה.
♦
מסכת שבת
דף פ"ו ע"ב.ניתנה תורה לטבול יום. פירוש, לקבל התורה היה די בטבילתם מבעוד יום, ואפילו אם אחר כך יפלטו, פליטה זאת טהורה. וקיבלו התורה ביום השבת, גם אם היו כאלה שפלטו בלילה, או ראויה להינתן לטבולי יום, ומדינא לא היו צריכים הערב שמש, אבל דוקא אם לא יפלטו, אבל אם יפלטו יצטרכו לחזור ולטבול. ומה שהיה למעשה בזמן מתן תורה שטבלו מבעוד יום ולא פלטו כל הלילה, וקיבלו כולם התורה בשבת בטהרה.
שלא יהו הללו הולכין לקבל תורה והללו הולכים לטבילה. והיה צריך לומר, כדי שכולם יקבלו התורה. ונראה שהיה הווה אמינא לומר דטבילת מצוה היא ודוחה קבלת התורה, ועל זה אשמעינן דלא דוחה, ועל כן נמנע מראש ההכרח שילכו ויטבלו ולא יקבלו תורה.
בששי. בחודש סיון.
דף פ"ז ע"א.
בתחילה פירש עונשה. ואף על פי שגם בלאו הכי קיבלוה, ואמרו נעשה ונשמע[14]. ועיין תוספות לקמן פ"ח ע"א, אבל כדי ללמדה ולהתייגע בה, צריך להודיע עונשה ושכרה ומשיכתה את הלב, וישוב הדעת[15]. עוד יש לומר, דדוקא משום שהקדימו נעשה לנשמע, יש חשש שידקדק בנעשה ולא בנשמע, היינו תלמודה[16]. ולפי זה יש ליישב קושיית התוספות לקמן (שם) שהקשו, למה כפה עליהם הר כגיגית והרי כבר אמרו נעשה ונשמע. ולפי זה יש לומר, דנהי לנעשה לא היה צריך לכפות עליהם, אבל לנשמע שיתייגעו בה עיקר זמנם, צריך כפייה.
קשיא לרבנן. דאמרי בתרי בשבא אקבע ירחא, ואפשר שיום ששי זהו ששי בשבת. ולר"י דבחד בשבא, ניחא.
דף פ"ח ע"א.
הא מני רבנן. ואף על פי שסדר עולם חיברו רבי יוסי, מכל מקום הוא כמו שרבי חיבר המשנה מכל התנאים, ועל כן לא אמר קשיא דר"י אדרבי יוסי.
משום טורח שבת. וכן אמרו שאין בן דוד בא בערב שבת מפני טורח שבת. וזה לכאורה תמוה, כיון שאנו בצרות הגלות, וכי גאולתנו פחותה מטורח שבת, הרי אנו מוכנים לעשות תענית בשבת ובלבד שיבא הגואל, וכאן נמי טורח שבת דוחה הזכות לעלות להר ה'. ועל כרחן מכאן נמי מודעה רבה לאורייתא, שצרכי שבת ועונג שבת קדושתה לאין ערוך. ומשום כך חז"ל היו בעצמם טורחים לכבוד השבת, לפי שהשבת היא למנוע הגלות. וכמו שאמרו לקמן קי"ח ע"ב, אלמלי משמרין ישראל את השבת נגאלין. עיין לקמן קי"ט ע"ב. ומשה רבינו לא רצה לפגום עוד הגאולה. וכן משיח בן דוד לא יגאל בפגימת הגאולה לעשות דבר והיפוכו.
דרש ההוא גלילאה וכו'. ולעיל פ' ע"ב, דההוא בר גליל. וצריך ביאור, אם הוא אותו דרשן.
תוד"ה כפה עליהן הר כגיגית. ואף על פי שכבר הקדימו נעשה לנשמע, ע"כ. ונראה לומר עוד, כי אחר ששמעו הציווי אל תגשו אל אשה, יצרם גבר עליהם ונתחרטו, כי חמדת הנשים גדולה מאד.
בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע וכו', באו שישים ריבוא של מלאכי השרת לכל אחד ואחד מישראל, קשרו לו שני כתרים. עיין פירוש רש"י (ד"ה ומשה יקח), היינו, קירון מזיו השכינה.
וכולן זכה משה. ומשום כך תלמיד חכם אמיתי נקרא משה[17], לפי שמשה אמר ומי יתן עם ה' נביאים. ועל כן מחזיק לעוסקי תורה באמת, ובפרט שהיא תורת משה, וכדלקמן פ"ט ע"א.
דף פ"ח ע"ב.
ושמחים ביסורין. הוא צער העלבון. עיין רש"י.
בין שדי ילין. שצמצם שכינתו בין הבדים. (רש"י).
חמדה גנוזה. כצ"ל[18].
מזיו שכינתו ועננו עליו. פירוש, זיו זה נפרש עליו כענן. ואינו דומה ללשון חכמים שצדיקים בעולם הבא נהנין מזיו השכינה, דהתם זיו זה כמו מולבש עליהם.
דף פ"ט ע"א.
ואמר רבי יהושע בן לוי, בשעה שירד משה מלפני הקב"ה, בא שטן ואמר לפניו, רבונו של עולם תורה היכן היא וכו'. ואצל ים ותהום וכו' לא שאל תורה היכן היא, כי פשוט שאין שוכניהם צריכים להבת תורה, ורק כשעבר עליהם אמרו כי אינה שייכת אליהם, והיינו מלאכים הממונים מאת הבורא על הים ועל התהום וכו'. אך אבדון ומוות אמרו כי שמעו שמעה דרך הבאים למות ולאבדון. לכן כשחזר, אמר רק חיפשתי בכל הארץ ולא הזכיר ים ואבדון ומות. ולא אמר לו אצל משה אלא אצל בן עמרם לתת כבוד וגדולה לאביו.
הבין דרכה. למקבלה. ולולי זה לא היה אדם יכול להבין עומק מן התורה, ופירושו, כמו נתן למקבליה בינה להבינה.
קושר כתרים. לפי שכל תג הוא כתב סוד לעצמו. ועל כן לא אמר כותב כתרים לאותיות, אלא קושר, מחבר סוד כתיבת התגים עם סוד כתיבת האותיות. ולכן לא שאל משה על הכתרים לפי שנתנו לו כבר בלוחות.
רש"י ד"ה כשעלה משה וכו'. והראה דמות חושך ואפילה דמות ענן וערפל וכו', ע"כ. לפי שיש למציאות דמות למעלה של קדושה ודמות טעות לנסות הבריות, ויש רשות ליצר הרע להשתמש בהם כדי שתתקיים הבחירה וחיפוש האמת. (עפ"י זוה"ק).
וערבב את העולם. לפי שמשה רבן של כל העולמות.
רש"י ד"ה שנאה לגויים. שלא קיבלו בו תורה, שהרי לא רצו לקבלה, ודבר שריק מתורה יש בו שנאה, ועל כן עמי הארץ שונאים תלמידי חכמים.
♦ ♦ ♦