שיעור מצות שמחת יו"ט, והשמחה המיוחדת בשבועות
פרק א' - שיעור מצות שמחת יו"ט
השמועה מוסרת בשם הגר"א, דמצות שמחת יום טוב היא המצוה הקשה ביותר, שאם מתעצב אף רגע אחד בשבעת ימי החג ביטל מצ"ע דושמחת (אמנם, המקור היחיד שבינתיים ראיתי, הוא מה שמובא בהגדת הגר"ש דבליצקי זצ"ל, שהביאו כן בשם ס' דברי שלום להאדמו"ר מסטרפקוב) [וראיתי מובא בנוסח אחר, שהיא המצוה החשובה ביותר, מכיוון שהיא נוהגת כל רגע ורגע, וזה יותר מסתבר, דאיך יוכל האדם לשמוח כאשר יגש אל השמחה כאל 'מצוה קשה שחייבים לקיים'...]. ויש לברר את גדר הדברים ממקורם.♦
א. המקור בגמ'
דין חיוב השמחה ביו"ט נתבאר בגמ' בפסחים (ק"ט ע"א): "חייב אדם לשמח בניו ובני ביתו ברגל, שנאמר ושמחת בחגך. במה משמחם, ביין. רבי יהודה אומר, אנשים בראוי להם, ונשים בראוי להן. אנשים בראוי להם, ביין. ונשים... בבבל - בבגדי צבעונין, בארץ ישראל - בבגדי פשתן מגוהצין".והנה בגמ' זו לא נתפרש שיעור לדבר, ואדרבה, מהשיעור שנאמר לאנשים ביין ולנשים בבגדים ולתינוקות בקליות, משמע שאין מדובר על כל היום, אלא פעם אחת ביום שותה רביעית יין, וכן קליות לתינוקות.
וראיתי מוכיחים דיש חיוב שמחה בכל היום, מדאי' במו"ק (ח:) דאין נושאים נשים במועד וכו' מפני ששמחה היא לו, ואמרי' טעמא מפני שמניח שמחת הרגל ועוסק בשמחת אשתו או מפני שאין מערבין שמחה בשמחה יעו"ש. ואם נפטר מהחיוב בפעם א' ששמח, א"כ אחר שיאכל בשר ויין באותו יום ישא אשה? אלא ע"כ דהחיוב הוא בכל עת [אמנם אין זה ראיה גמורה, דאפשר שגדר המצוה הוא כמו בשאר מצוות שבלב, שעיקרן הוא שלא להפקיע את המצוה, וכך מצות השמחה שביטולה הוא רק כשמפקיע עצמו משמחה].
♦
ב. דברי הרמב"ם
והרמב"ם כתב (הל' יו"ט פ"ו הי"ז-הי"ח): "שבעת ימי הפסח ושמונת ימי החג (עי' הערה בגדר חוה"מ[2]) עם שאר ימים טובים, כולם אסורים בהספד ותענית, וחייב אדם להיות בהן שמח וטוב לב הוא ובניו ואשתו ובני ביתו וכל הנלוים עליו, שנאמר ושמחת בחגך וגו'. אע"פ שהשמחה האמורה כאן היא קרבן שלמים... יש בכלל אותה שמחה לשמוח הוא ובניו ובני ביתו, כל אחד ואחד כראוי לו. כיצד, הקטנים וכו'...".והנה בתחילת דבריו כתב דחייב להיות שמח וטוב לב, ומשמע דהחיוב קאי על כל היום, דבודאי אין סברא לומר שרגע אחד ביום יהיה שמח וטוב לב, ובזה יקיים מצות שמחה, אמנם בהמשך הביא השיעור של בשר ויין וכו', וזה לכאו' פעם ביום כמו שכתבנו. וא"כ דבריו סתרי אהדדי.
♦
ג. הבשר ויין גורם לשמחה כל היום
ובפשטות יש לבאר בזה, דבאמת עיקר השמחה הוא בלב[3] ושייכת כל היום, והבשר ויין הם כעין 'הכשר' כדי שיגיע לשמחה במשך שאר היום. וכמו שהביא בעמק ברכה (עניני פורים) בשם הגרי"ז, שביו"ט המצוה היא לשמוח בה' יתברך, כד' המדרש "זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו" בו - בהי"ת, והסעודות הן רק אמצעי לשמחה זו (משא"כ בפורים, זהו גוף המצוה שישתה יין).וכן מבו' בשאג"א (סי' ס"ה, וי"ח על דבריו) שכתב להוכיח דאפי' בזה"ז נמי נוהגת מצות שמחה בשאר מיני שמחות, והטעם הוא משום דמצות שמחה שנצטווינו ברגל אינה שמחה פרטית, אלא שמחה כללית, שמחויב לשמוח בי"ט בכל מיני שמחה שיכולת בידו לשמוח. ומקור לדבריו בספר יראים (תכ"ז) שכ' על הגמ' בפסחים הנ"ל: "למדנו מכאן שכל שמחה הראויה לאדם לכל דבר המשמחו חייב לעשות ברגל וכל דבר שבלבו מוצא בו שמחה וקורת רוח באכילה ובשתייה ובכל דבר ששמחה היא לו חייב לעשות ברגל". וע' בהערה סמך לזה[4].
ולפ"ז יבוארו היטב דברי הרמב"ם שכתב דהמצוה בעיקרה להיות שמח וטוב לב כל היום, ואח"כ כתב את ההכשר לזה ע"י אכילת בשר ושתיית יין, שזה באמת נעשה רק במקצת היום.
ויתבאר נמי מש"כ הרמב"ם בהלכה י"ט, שסידר את סדר קיום חציו לה' וחציו לכם: "...כך היא הדת, בבקר משכימין כל העם לבתי כנסיות ולבתי מדרשות וכו', ואחר חצי היום מתפללין תפלת המנחה וחוזרין לבתיהן לאכול ולשתות שאר היום עד הלילה", ומבואר דכל זמן שאין האדם עוסק בתפילה ומצוות היום, מחוייב לעסוק בשמחה ע"י העסק בסעודה, ובודאי שאינו אוכל כל הסעודה, אלא דמ"מ הוא נמצא במצב של שמחה.
♦
ד. החציו לכם מגלה על שיעור המצוה
אמנם, דלפ"ז יהיה חיוב מיד בתחילת היום לאכול בשר, דקודם שאכל בשר לכאו' איננו שמח, והרי גם ברמב"ם הנ"ל של מצות הסעודה, כתב דנעשית בחצי השני של היום. וקשה, דושמחת בחגך נאמר על כל היום, והאם הוי גדר אונס שחייב להתפלל?ובאמת מקום העיון במקורו של הרמב"ם – בגמ' בריש פ"ב דביצה (טו:): "כתוב אחד אומר עצרת לה' אלהיך, וכתוב אחד אומר עצרת תהיה לכם, הא כיצד? רבי אליעזר סבר: או כולו לה' או כולו לכם, ורבי יהושע סבר: חלקהו - חציו לה' וחציו לכם", והכי קי"ל דמחלקין בחציו לכם.
וא"כ דבר זה צריך לימוד, לא מיבעיא לר"א צריך לדעת איך מתקיים לדעתו מצות שמחת יו"ט, אלא אף לר' יהושע יל"ע איך מקיים שמחת יו"ט בחציו לה'?
אכן חדא מתרצתא בחברתה, דבאמת י"ל דמצד מצות השמחה לכשעצמה אין שיעור לא למעלה ולא למטה, וצריך גילוי אחר להגדיר את המצוה, ולזה אתא קרא דלה' ולכם, דלר"א בא להורות שאפשר לבחור בכולו לה' או כולו לכם[5], ולר' יהושע שצריך חציו לכם.
וזה מה שבא הרמב"ם לפסוק, מכיון שסבר כר"י דבעי' חציו לכם, לכן כתב את הסדר שיהיה חציו ממש, שכך צורת קיום מצות השמחה.
וראיתי שכדברים האלו ממש כתב בשאג"א (סי' ס"ט): "דאי לאו האי קרא ה"א דאע"ג דמחוייב בי"ט בכל מיני שמחות ודברי תורה בכלל, אפ"ה בכ"ש בין רב בין מעט סגי להו, כמו שאר שמחות דסגי להו אם משמח א"ע בהן אפי' זמן מועט, קמ"ל קרא דחציו לה' וחציו לשאר כל השמחות".
♦
ה. שמח וטוב לב
ועדיין אין לנו מקור לראשית דברי הרמב"ם, שחייב להיות 'שמח וטוב לב', ומנין למד דבר זה.ונראה שמקור דברי הרמב"ם הוא בגמ' בפסחים הנ"ל, שהנה יש לדייק בלשון הגמ' שלא דיברו על שמחת האדם עצמו, אלא על שמחת אחרים, כמש"כ "חייב אדם לשמח בניו וב"ב", וכן אח"כ "במה משמחן", ומוכח דמה שחייב אדם לשמוח בעצמו אינו תלוי בבשר ויין, אלא הוא ציווי פשוט לשמוח בכל החג, ורק כלפי אחרים מחוייב הוא לעשות פעולות מוגדרות כדי לשמחם ג"כ. ודו"ק היטב.
והנה עי' בעמק ברכה (הל' שמחת י"ט) שציין לגמ' בערכין (יא.): "מנין לעיקר שירה מן התורה... אמר רב מתנה: תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב, איזו היא עבודה שבשמחה ובטוב לבב - הוי אומר: זה שירה". ומקשי' עליה: ואימא ד"ת, דכתיב: פקודי ה' ישרים משמחי לב? ומתרצי': משמחי לב איקרי טוב לא איקרי. ומקשי': ואימא בכורים, דכתיב: ושמחת בכל הטוב? ומתרצי' טוב איקרי, טוב לבב לא איקרי.
ונתבאר בגמ' זו דאיכא ג' דרגות, יש 'משמח' ועדיין אינו בגדר 'טוב', ויש שהוא בגדר טוב ועדיין אינו בגדר 'טוב לב', ורק שירה נקרא משמח וטוב לבב.
ולפ"ז כשכתב הרמב"ם דחייב להיות שמח וטוב לב, משמע שכוונתו לדרגה הגבוהה של שירה, וצ"ע מנין למד דבר זה.
ובשלמא לדעת הרמב"ן (בביאורו לסה"מ שורש א' אות ט') דס"ל דהלל בי"ט מן התורה (כמש"כ שהוא מהלמ"מ, או שהוא בכלל השמחה שנצטוינו כמ"ש וביום שמחתכם ובמועדיכם וכו' ותקעתם בחצוצרות, כי עיקר השירה בפה וכלי לבסומי קלא הוא)[6], א"כ ניחא דבעיקר השמחה נאמר דין טוב לב של שירה. אמנם, הרמב"ם כתב שהיא מצוה מד"ס (וכן הוכיח השאג"א בסי' ס"ט), וא"כ לדעתו השמחה המחוייבת אינה דוקא בשיר והלל, וא"כ מ"ט כתב 'שמח וטוב לב'.
♦
ו. שירה מכח 'שמחה יתירה'
והנה, בהל' חנוכה (פ"ג ה"ו) כתב הרמב"ם את דין אמירת ההלל במועדים, ומנה את המועדים שאומרים בהם הלל, ואח"כ כתב: "אבל ראש השנה ויום הכפורים אין בהן הלל לפי שהן ימי תשובה ויראה ופחד לא ימי שמחה יתירה", ומשמע מזה שדין ההלל במועדים מגיע מצד 'שמחה יתירה', וצ"ע.וגם קשה, שבסוף הל' לולב כותב הרמב"ם: "אע"פ שבכל המועדות מצוה לשמוח... בחג הסוכות היתה שם במקדש שמחה יתירה". ומשמע שבשאר המועדים, או בסוכות שלא בביהמ"ק, אין שמחה יתירה.
אלא הביאור (שמעתי ממו"ר הגר"ח קלופט שליט"א) הוא עפ"ד הכוזרי שכתב על מעלת השמחה בעבודת ה', ואח"כ כתב: "ואם תעבור בך השמחה אל הניגון והריקוד אז תדע שאתה קרוב אל הענין האלקי".
והיינו, שא"א לצוות על 'שמחה יתירה', אלא יש רק מצוה של שמחה, לעשות פעולות של שמחה בשביל להתבונן בשמחה. "נגילה ונשמחה בך", כמו שאומר המדרש (שהש"ר א') 'איני יודע אם ביום או בקב"ה', בניסים של היום או בקב"ה, בא שלמה ופירש נגילה ונשמחה בך בהקב"ה, בך בישועתך, בך בתורתך, בך ביראתך, ואז השמחה גואה על גדותיה, עד שהיא עוברת אל הניגון והריקוד.
ולפ"ז, מש"כ הרמב"ם שצריך להיות 'שמח וטוב לב', כוונתו לרמת השמחה, שתהיה ברמה כזו שיכולה להגיע ל'שמחה יתירה' ולשירה, וכמו שביאר השאג"א שם שאין השירה סיבה לשמחה, אלא להיפך - השמחה היא קודמת בטבע לשירה, והיא סיבה הגורמת לשירה לבא אחריה, וכדמשמע נמי מפירש"י בערכין דאין אדם שר שירה אלא משמחה וטוב לבב (ובר"ה נאמר שצריך לעצור ולא להגיע לידי שמחה יתירה).
♦
ז. עיקר שמחה בלב, ובי"ט נוסף שמחה בגוף
ובאופ"א ראיתי מפרשים את דברי הרמב"ם (ב'רשימות שיעורים' להגרי"ד סולובייציק), דעיקר דין שמחה הוא שמחת הלב, ובזה שווים ר"ה ויוה"כ לשלש הרגלים דבכולם יש שמחה בלב (וזה מוכח ממה שר"ה ויוה"כ מבטלים אבלות, ועיקר הסתירה לאבלות - שעיקרה חלות בלב - היא שמחת הלב, והשמחה שבלב מבטלת את דיני האבלות), אלא שברגלים בנוסף לדין שמחת הלב יש מצוה לשמוח במעשה, כגון ע"י אכילת שלמים. ובר"ה וביוה"כ אין חיוב לשמוח במעשה ורק לשמוח בשמחת לב. ולכן אומר הרמב"ם שאין בהם שמחה יתרה - ששמחה יתרה היא כששמחים במעשה ובפועל.ויסוד זה, שעיקר השמחה הוא בלב, מבואר ג"כ בדברי הגמ'. הנה, בדברי הגמ' והרמב"ם נתבאר, שבזמן שבית המקדש קיים, עיקר השמחה הוא בבשר שלמים, והנה אם נימא דעיקר שמחה הוא בהנאת הגוף, אם כן למה אינו יוצא גם האידנא בשמחת בשר חולין, דלענין הנאת הגוף אין לחלק בין בשר שלמים לחולין.
ומכח זה מבאר בשו"ת בנין שלמה (סי' מ"ז) שבאמת עיקר הטעם הוא משום דבשר שלמים הוי אכילה של מצוה וקדושה, והיה בזה שמחה לגוף ולנפש. אבל בבשר חולין, דליכא מצוה, ליכא שמחה. וביין איכא שמחה גם לנפש, דנכנס יין יצא סוד, ויין ישמח לבב אנוש.
וביתר ביאור כתב בארץ צבי (מועדים תרפ"ה): "הנה עונג ושמחה הם שני דברים, כמבואר בחתם סופר בשבת בחדושים לדף קי"א ע"א ד"ה ודע וכו', שכתב דבשבת איכא חיוב עונג, וביו"ט שמחה. ולכאורה אין מובן החילוק. ונראה דשמחה הוא בלב בלבד, שלא באמצעות חמשת החושים, ועונג הוא באמצעות חמשת החושים. וראיה לזה מאמר חז"ל בפסחים (שם) - אין שמחה אלא בבשר שלמים. ובודאי הרגש חוש הטעם בבשר חולין, שווה ממש כמו בשלמים. ומדוע דוקא בשלמים אמרו חז"ל דיש שמחה. אלא כיון דבפנימיות לב איש הישראלי יש הבדל. גם מה שאמרו ז"ל וכנ"ל - אין שמחה אלא ביין, י"ל דהיינו כיון שאחז"ל (ערובין ס"ה, ע"א) נכנס יין יצא סוד, והיינו מתגלית הנקודה הפנימית שבלב, אשר שם הוא שורש השמחה...".
♦
פרק ב' – השמחה בשבועות
א. ריבוי השמחה בשבועות
במשנה במסכת חולין (פג.) איתא: "בארבעה פרקים בשנה המוכר בהמה לחבירו צריך להודיעו אמה מכרתי לשחוט בתה מכרתי לשחוט, ואלו הן... וערב עצרת".ופירש"י שבאותם ימים "דרך ישראל לעשות סעודות, וכו'" ע"ש. וכן נאמר ברשב"א: "שבאותן פרקים שהן ערב הפסח וערב עצרת רגילין לשחוט ולהרבות בסעודה", ומשמע שרגילים אז בסעודות יותר מכל מועד אחר.
וכן כתבו התוס' בע"ז (ה: ד"ה ערב יו"ט): "ויש מפרשים דבהנך ד' פרקים טעמא רבא אית בהו... ועצרת כדאמרינן בפרק אלו דברים הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם". עכ"ל התוס'.
בפשטות נראה שמדובר כאן על מציאות שנהגו להרבות בסעודה. אמנם, המ"ב (סי' תקכ"ט, ס"ק י"א) כתב: "ואיתא בע"ז דף ה' שתקנו להרבות בסעודה ביו"ט הראשון של פסח ובעצרת".
ובגמרא במסכת פסחים איתא: "...א"ר אלעזר הכל מודים (כלומר, גם ר' אליעזר, הסובר שאין לו לאדם אלא או אוכל ושותה או יושב ושונה) בעצרת דבעינן נמי לכם מ"ט יום שניתנה בו תורה הוא".
ופירש רש"י: "שישמח בו במאכל ומשתה להראות שנוח ומקובל יום זה לישראל שנתנה תורה בו". והתוס' כתבו: הא דבעי ר"א בעצרת לכם לאו דוקא מקרא אלא מסברא. והיינו שדבר זה פשוט מסברא דביום כזה יש להרבות בסעודה.
עוד איתא שם: "מר בריה דרבינא כולה שתא הוה יתיב בתעניתא, לבר מעצרתא ופוריא ומעלי יומא דכיפורי. עצרת יום שנתנה בו תורה", ועוד שם: "רב יוסף ביומא דעצרתא אמר עבדי לי עגלא תלתא אמר אי לא האי יומא דקא גרים כמה יוסף איכא בשוקא".
♦
ב. המשותף לשמיני עצרת, שנעצרים לפני ה'
ובאמת כשנתבונן נשים לב, שיש דמיון גדול בין חג השבועות לשמיני עצרת, וכמש"כ הרמב"ן בפר' אמור (ויקרא כג): "ולכך יקראו רבותינו ז"ל בכל מקום חג השבועות עצרת, כי הוא כיום שמיני של חג שקראו הכתוב כן".וביאר הרמב"ן שם את מהות המספר השמיני, שהוא כנגד כנס"י שהיא בת זוג של השבת, והיא שמינית. ומתוך זה כתב את יסודו המפורסם: "...הימים הספורים בינתים כחולו של מועד בין הראשון והשמיני בחג", שימי הספירה הם ימי מעבר בין פסח לעצרת, שהוא השמיני.
ונראה לבאר לפי דבריו, דכשם שבגשמיות יש 'ששת ימי המעשה', כך בעבודת ה' ועניני הרוחניות יש את שבע הדרגות שדרכם עולים תמיד, ואח"כ מגיע ה'שמיני' שהוא מתנה מלעילא, והוא 'עצרת'. כמש"כ הרמב"ן "כי שם נעצר הכל" והכונה היא ללשון איסוף, שאוספים את כל ההשפעות ואוצרים אותם בתוכנו.
וכמו שדרשו חז"ל במילת 'עצרת' (הובא ברש"י שם): "כּשַׂר שזימן את בניו לסעודה לכך וכך ימים, כיון שהגיע זמנן ליפטר אמר בבקשה מכם עכבו עמי עוד יום אחד שקשה עלי פרידתכם".
וזה מה שמצאנו בשני הימים הנ"ל - שמנ"ע ושבועות - שאין בהם מצוות מעשיות, והביאור הוא לפי הנ"ל, דאף שהימים טובים הם ימים שמגיעים באתערותא דלתתא, כמש"כ בגמ' דישראל מקדשי לזמנים, ובכל מועד ניתן לישראל עבודה לעורר את קדושת הזמן והשפעותיו, אבל המועד 'השמיני' הוא רק באתערותא דלעילא, של 'בואו ונשמח אני ואתה', ואנו אין לנו אלא להשתתף עמו בשמחה.
והילך לשונו הנפלאה של הנצי"ב בפרשת פנחס (במדבר כח): "שבעת מתן תורה נתקשרנו עם ה' כביכול ככלה הנכנסת לחופה, אשר לבד שהיא משתעבדת למעשה ידיה, עוד היא מחויבת להשקיע אהבתה אך בו, ועל זה היא סופרת שבעה ימים ביחוד בשביל זה החתן דוקא, (והיינו דאיתא בנדה דף ס"ו טעם משום חימוד, וטעם שיש לחוש בכלה יותר, משום דמחויבת להשקיע דעתה בו שבוע ימים, ומשום הכי אי אירע שספרה לזה האיש וביום חופה נעשה חתן אחר, היא מחויבת לספור שבעת ימים אחרים, והוא משום שמחויבת להשקיע דעתה בזה), כך נתחייבנו לבד מעשה המצות עוד להשקיע אהבתנו אך אליו ית'. ...ובאשר לא בנקל לאדם להשקיע אהבתו לקודשא בריך הוא כמו אשה לבעלה, על כן צוה הקדוש ברוך הוא למנות שבעה שבועות, וע"ז התכלית נקרא זה החג חג השבועות ולא חג הימים, ללמדנו בינה שעלינו להשקיע אהבתנו בו ית"ש ולהיות נעצר לפני ה'".
♦
ג. דמיון שבת לשבועות בענין זה
ובאמת גם בשבת מצאנו שדומה ענינו לשבועות, כמש"כ השל"ה (מסכת שבועות, פרק ת"א) שהקדים לבאר את השמחה בכל המועדים ופלוגתת ר"א ור"י: "דכל גאולה וגאולה היא גאולה גופנית וגאולה נפשיית. גאולה גופנית כפשוטה, וגם גאולה נפשיית כי בגוים אין תורה, ובטלים מכל השלימות. ועל שם שני הגאולות, נתנה הבחירה לר"א לשמוח ולהתענג הגוף או להתענג הנפש. ורבי יהושע סבירא ליה צריך ליצא ידי שניהם, תענוג גופני ונפשי. אבל חג השבועות הרומז ליובל הגדול עולם הבא הנצחי, ששלימות הנצחיי יהיה בגוף ונפש, ואז הגוף יזדכך ויהיה כולו אור כמו אור הנשמה, ויהיה הגוף אספקלריא המאירה באופן שהרוחניות תתגבר, ולכן אמרי' דבעי' נמי לכם, כי על כל פנים אור הנשמה עיקר, וגשמות הגוף יזדכך ויתרומם להיות חוזר לדקות הנשמה. ונגד זה, שמחה של חג שבועות לה', ונמי לכם, כלומר, ששמחת הגוף יהיה הכל לשם שמחה לה'".ובסיום הדברים כתב השל"ה: "ומה שהוא ענין חג שבועות, הוא ענין יום שבת המורה על שבת הגדול הנצחיי שכולו שבת. ובכולם בעינן נמי לכם, רצה לומר, יקיים לכם, אבל יהיה התכלית לה'".
[ובספר שבת מלכתא בהקדמתו כתב יסוד במהות השבת, שהיא נובעת מהארת מתן תורה, שהנה אמרו חז"ל כשנתן הקב"ה את התורה ציפור לא צווח עוף לא פרח וכו', אלא העולם שתק ויצא הקול אנכי ה' אלקיך, והמובן בזה, שברגע שכולם שתקו ובטלו כל המחיצות, באותו רגע ממילא נשמע הקול המכריז על האמת לאמיתה שה' הוא האלקים. וזה ממש מהותה של השבת, כיון שכל מלאכת העולם שובתת ממילא מעצמה נשמעת האמת לאמיתה שאין עוד מלבדו. וזה שמו והגדרתו של היום הקדוש, 'שבת' מלשון שביתה והתבטלות של כל מעשה עולם שהם החוצצים בפני יחוד ה' שיתגלה בעולם, ובשבת ששובתים ומבטלים את כל עניני העולם ממילא קדושת ה' מלאה את כל הארץ].
ולכן גם בשבת אין מצוה מעשית, כי ענינה ג"כ הוא הדביקות בה' והשמחה בו.
♦
ד. יום הדין על התורה
והנה ידועים ונפוצים הם דברי השל"ה (שבועות, פרק נ"מ, י"ט), שכתב: "כי היום הקדוש הזה הוא יומא דדינא, וכמש"כ בס' תולעת יעקב... כן רצה ביום מתן תורתנו שהוא מורה על חידוש העולם, להשגיח ולדרוש על מעשה העולם ולדונו על פירות האילן... הם הנשמות וכו'" ע"ש.ומוסרים כן ג"כ ממרן הגרא"מ שך זצ"ל בשם הנצי"ב, דחג השבועות הוא יום הדין על תורה.
ולכאו' יש להעיר האם אין הדבר סותר למה שנתבאר עד כה שאדרבה שבועות הוא יום של יתר שמחה משאר המועדים.
[ובאמת, בפשטות 'יום הדין על התורה' בא לחזק בעיקר את עבודת התפילה, כמו שאנו יודעים שבר"ה שהוא יום הדין מרבים דוקא בתפילה, וכך בשבועות הכונה היא להרבות בתפילה כפי שיעורה, וכמו שידוע שבישיבות פעם היו מורידים נחלי דמעות באהבה רבה וכו' (ראיתי בקונט' 'קול ה' בכח'), ובכללות התפילה היתה בהתעוררות גדולה.
וכן זמן קריאת התורה, שאז נשפע שפע התורה של היום, כמש"כ הרוקח בסי' רצ"ו בשם חז"ל: "אמר הקב"ה בני הוו קורין את הפרשה הזאת בכל שנה, ואני מעלה עליכם כאילו אתם עומדים לפני הר סיני ומקבלים את התורה", וכמש"כ הרמח"ל שכל השפעות המועדים מגיעות בכח התורה[7]].
♦
ה. המשל לנישואין
ולביאור הדברים נקדים במה שראיתי מובא באחד הספרים לשלו"ב, שתיאר שני זוגות המגיעים לחדר הייחוד, הזוג הראשון שמע שיחות נפלאות על נשגבות הרגע, ועל חשיבותו כיסוד לכל החיים, וע"כ ישבו שניהם איש בפינתו ושפכו לבם בספר תהילים, ואילו הזוג השני אינו שת לבו לכלום, יושבים ומתענגים ומטיבים לבם.אבל האמת נמצאת בזוג השלישי, שאמנם במעשה הם עושים כמעשה הזוג השני, אבל דוקא מחמת מה שיודעים הזוג הראשון. שדוקא מחמת נשגבות הזמן והשפעתו, דוקא משום כך זה הזמן לחזק את הקשר ולהתחיל אותו ברוח טובה.
וזה משל נפלא לחג השבועות, שהוא 'יום חתונתו', שבו באנו בברית הנישואין כביכול עם התורה ועם נותן התורה, וא"כ דוקא משום שהוא יום כזה גדול, כ"כ חשוב אותו להתחיל את הקשר באהבה ובשמחה, בעונג וברצון.
אמנם, מאידך כל אחד יודע שבחתונה לא רק רוקדים, יש גם את החופה, ובחופה אף אחד לא רוקד ושמח, כעת הכל רציני, כי עכשיו בונים את היסודות, שהרי מהי השמחה שבחתונה? שבונים עכשיו בית חדש בישראל, א"כ כל מה שאחר כך רוקדים ושמחים, זהו דוקא בגלל מה שבנינו עכשיו בחופה.
וא"כ ה"ה בשבועות, אמנם יש את השמחה עם של 'חציו לכם', אבל יש את ההכנה של הלילה, כמו שהזוהר כותב שאז מכינים את תכשיטי הכלה, שזהו הגמר וההשלמה של כל העבודה הגדולה שקדמה לזה. ובזמן ההכנה כולם בריכוז ובכובד ראש ובדקדוק שהכל ייעשה כהלכתו, אבל בפנים שרויים בשמחה גדולה, שמחה על מה שבונים עכשיו, ועוד מעט זה יתפרץ החוצה בשירים וריקודים
♦
ו. יום הדין הכללי והפרטי
עוד נקודה שיש לעורר לפ"ז, שהרי בכל חג יש חלק כללי שכל ישראל שמחים ביחד, ויש חלק פרטי מה שיש לכ"א באופן אישי, כגון בר"ה הדין של כל העולם וכל ישראל (וכדברי הס"ק מקלם הנודעים שהזכות היא דוקא להיות חלק מהציבור[8]), ויש את הדין של כל יחיד כבני מרון.וממילא גם בשבועות, יש את השמחה של כל ישראל על מה שניתנה לנו התורה ומתחדשת נתינתה בכל שנה, אבל יש את החלק הפרטי, מה שזוכה כל יחיד להשפעת תורה פרטית, כמו שהיה במתן תורה ש'פנים בפנים דיבר ה' עמכם' וכל יחיד זכה להשגת תורה פרטית ואישית, כך בכל שנה יש נתינת תורה לכל יחיד. וזה 'יום הדין' שזוכה להשפעת תורה למשך השנה הבאה, כמה יזכה לחדש וכו', ואח"כ בימי השנה מוציאים מן הכח אל הפועל[9].
וזה כמובן לפי דרגת כל אחד, ולפי כמה שהכין את עצמו בימי הספירה, במידות טובות ושאר קניני התורה.
וקובע מאוד בזה הוא הנהגת האדם עד עתה, כמש"כ "יהיב חכמתא לחכימין", שהקב"ה מביא חכמה למי שמעריכה, כמו שהגמ' אומרת שאם היה מביאה לטיפשים היו קורין אותה במבואות המטונפות, וממילא אם האדם קיבל אפשרות לחכמה בשנה שעברה ולא ניצל, ה"ז משליך על כמה שיקבל בשנה הזו.
ואולי מחמת זה יש התעוררות לנצל את היום הקדוש הזה לעסק התורה, להראות על רצונינו ותשוקתינו הגדולה לנצל כל רגע, וכל מה שלא עשינו כן עד היום הוא מחמת היצה"ר שבקרבנו, וכמו שבימים נוראים כולם מתחזקים ומתעלים, כדי להראות לקב"ה על רצונינו האמיתי.
♦
ז. דברי ה'סדר היום'
ונסיים בדבריו הנפלאים של הסדר היום:בחג השבועות ראוי שישמח בו האדם שמחה יתירה, מפני שהוא יום שנתנה בו תורה לישראל והכל מודים בקדושתו הגדול מקדושת שאר הימים טובים, כדאמרי' 'הכל מודים בעצרת דבעינן לכם', והטעם כדי לשמח הגוף שעוסק בתורה ובמצות שניתנו ביום הזה. וכן מצינו במר בריה דרבינא דכולא שתא הוה בתעניתא בר ממעצרתא וכו' מטעם זה שאמרנו אין ראוי לענות הגוף ביום זה כיון דבאמצעות הגוף התורה מתקיימת ואין זולתו קיום. וראוי לשמחו ולענגו בשמחת התורה יותר משאר חגים ומעדים.
ועכ"ז אין ראוי למשוך בשמחתו כל היום כי גם הנפש המשכלת צריכה שמחה, כי עיקר תועלת הלמוד והקיום תלוי בהבנת השכל להבדיל בין טמא לטהור ובין אסור ומותר, ואין שמחתה כ"א לעסוק בתורה ומצות ובפרט ליל שבועות שצריך האדם לעסוק בה כל הלילה או רובא, ובפרט ע"פ הזוהר שאומר שכל מי שהוא מבני מהימנותא ומבני היכלא דמלכא צריך לעסוק כל הלילה במיני קריאות לקשט הכלה בתכשיטיה להכניסה לחופה למחרת היום הבא, ואשריו ואשרי חלקו הזוכה לכל הכבוד הזה אשר יוצרו כביכול מתפאר ומתקשט בו.
ואל יקל בעיני האדם הדבר הזה כי האדם הוא שפל ואפל בבחינה א' אבל בבחינה אחרת הוא גדול כח מאד ובידו להעמיד כל העולמות כולם מה שאין כן מלאך משרת יכול לעשות, והוא הנותן כח וחיל כביכול לבורא עולם כדכתיב רוכב שמים בעזרך וגו' ח"ו בהפך מתיש כח ומסיג אחור ימינו כביכול כדכתיב צור ילדך תשי וגו'. וע"כ צריך כל אדם עם היותו קטן מהקטנים והדיוט שבהדיוטות להחשיב עצמו ולהתגדל ולהתנשא על הענין הזה ולומר אולי ע"י יבא איזה ענין ודבר להפיק רצון הש"י ואל תהי ברכת הדיוט קלה בעיניו כמ"ש על ענין ר"י בן אלישע כ"ג, וכן אמרו על ענין כיוצא בזה לעולם יעשה אדם עצמו כת"ח. ובהיות האדם מקל עצמו בעיניו באומרו מה אני ומה חיי שיבא תקון העולמות ע"י או קלקולן, פגר מובס שפל ואפל נגד גדולת מעלת השי"ת, כי בחשבו בענין זה יצא תקלה גדולה מתחת ידו בין לו בין לאחרים למי שבראו י"ו שמתחלל כבודו בקלקול מעשיו.
♦
סיכום
סיכום ודינים העולים (מחלק א'):א. בגמ' בפסחים הובא חיוב השמחה ע"י פעולות מוגדרות לכ"א כראוי לו, וכן ברמב"ם הביא גמ' זו, אמנם בתחילה כתב דחייב להיות שמח וטוב לב, ומשמע דקאי על כל היום.
ב. בפשטות יש לבאר דבאמת עיקר השמחה הוא בלב ושייכת כל היום, והבשר ויין הם כעין 'הכשר' שיגיע לשמחה במשך שאר היום, וכ"ה לפ"ד היראים והשאג"א שחיוב השמחה בכל מיני שמחות.
ג. לכאו' יש להקשות מחציו לה' שעדיין לא התחיל בשמחה, אבל הביאור בזה הוא דבאמת חיוב השמחה מצד עצמו אינו מוגדר, והחציו לכם בא להגדיר את שיעורו. וכ"כ השאג"א.
ד. מש"כ דחייב להיות שמח וטוב לב, אפ"ל דמקורו מדיוק הגמ' שדיברה רק לגבי שמחת אחרים, ומשמע דחיוב שמחת עצמו אינו תלוי בדברים אלא הוא חיוב פשוט כל הזמן.
ה. בעמק ברכה דייק עפ"י הגמ' בערכין דטוב לב היינו השמחה הגדולה שע"י שירה, וצ"ע הרי רק בסוכות במקדש יש חיוב שמחה יתירה בשירה (לפי הרמב"ם). וצ"ל לפ"ד הכוזרי דשמחה יתירה הוא דבר המגיע מתוך השמחה, א"כ הציווי הוא על השמחה ואם יזכה ממילא יגיע לשמחה יתירה.
ו. ובאופן אחר פירשו, שעיקר השמחה בשמחת הלב, וברגלים נוסף דין שמחה במעשה כאכילת שלמים, וגם זה להשלים לשמחת הנפש, דעיקר השמחה בשיתוף גוף ונפש, ולכן המצוה בבשר שלמים דוקא, שמביא לשלימות, וכן ביין שמשמח לבב אנוש.
♦ ♦ ♦