משגיח ישיבת חברון כנסת ישראל
'זמן מתן תורתנו'
'צבי ואתרעי בן ומסר לן אוריתא' * 'תורה מה תהא עליה'
בשו"ע (מז, יד) נפסק שנשים מברכות ברכת התורה, ובמג"א פירש שמשום שחייבות ללמוד דינים שלהם הרי הם בכלל מצוות לימוד תורה. והגר"א פליג ע"ז וס"ל דנשים אינן בכלל חיוב לימוד תורה וכ' 'דקרא צווח ולימדתם את בניכם ולא בנותיכם - שלא נצטוו נשים בכלל בלימוד התורה'. והוסיף 'איך תוכל לברך ונתן לנו את תורתו'. ויש להבין דאכן לגבי הלשון 'וציונו' מובן שנשים אינן יכולות לומר, דלא חל עליהו ציווי ללמוד. אולם, מ"ש שנשים אינן בכלל 'ונתן לנו' - שלא ניתנה להן תורה, הוא צ"ב, דהרי גם נשים מזכירות בתפילה 'זמן מתן תורתנו', ומבו' שגם הנשים בכלל הנתינה. וכן מצינו בקרא (שמות יט, ג) האמור לגבי מת"ת 'כה תאמר לבית יעקב' וברש"י 'אלו הנשים' - שגם הנשים היו במעמד הר סיני.וביותר יש לעיין, דהגר"א עצמו נקט כשי' ר"ת שנשים מברכות ברכת התורה מדין 'אינו מצווה ועושה'. ובשיטה זו מצינו ב' דרכים לבאר ברכתן 'וציונו' דמפשטות לשון הראשונים נראה שהוא משום שנצטוו האנשים, אולם בב"ח (סי' רצ"ו הובא במשנ"ב) כתב שברכתם וציונו היא משום שמכניסות עצמם לחיוב[3]. ולפי"ז יקשה לד' הגר"א דאף אם מהני טעם זה שמכניסות א"ע בציווי אברכת 'וציונו', אולם עדיין יקשה איך יכולות לברך 'ונתן לנו' אטו שייך לומר שמכניסות א"ע בנתינה.
ונראה דודאי אין כוונת הגר"א שנשים אינן בכלל נתינת התורה. אלא ביאו"ד שמתן תורה הוא בעבור שילמדו תורה, ואינו רק תוספת בנתינת התורה שיש ג"כ מצווה ללומדה. אלא זו תכלית מתן תורה - 'ונתן לנו' - בעבור לימוד התורה. והדברים מתבארים בב"ח (או"ח סי' קנה), בהסבר דברי הגמ' שתחילת דינו של אדם היא על התורה: 'דכיוון דעולם נברא כדי שיתעסקו ישראל בתורה. ואם לא היו מקבלים התורה היה העולם חוזר לתוהו ובוהו, א"כ דבר זה גדול מאוד ולכן כשלא למד כלל דנים אותו בתחילה כי היה גורם שיחזור העולם לתוהו ובוהו'. ועולה מדבריו שכ"א ואחד שאינו לומד מפר את התנאי שהתנה הקב"ה בבריאת העולם, שבראו כדי שיתעסקו ישראל בתורה, וכשאדם לומד מקיים הוא את העולם וכשלא לומד מחזיר את העולם לתוהו ובוהו. ומזה נמצא יסוד מת"ת, שהוא מחייב לימודה, שהבריאה זקוקה לתורה.
נוסח הזכרת המועד בתפילה בשבועות הוא 'זמן מתן תורתנו'. ויש להבין משמעות האי לישנא. ולפו"ר נראה פי' שבזמן זה ניתנה לנו התורה. אולם, בהזכרת הזמן בשאר המועדים א"א לפרש בסגנון זה, שהוא הזמן שבו ניתן לנו העניין המוזכר. דבשלמא בפסח, עדיין שייך לפרש 'זמן חרותנו' שהוא הזמן בו קיבלנו את החירות, אולם בסוכות, בו אמרינן 'זמן שמחתנו' לא יתכן לפרש שבו ניתנה לנו השמחה. וע"כ שבהזכרת הזמן מגלים אנו על תוכנו, מצוותו וענינו של המועד, ולהכי אמרינן בסוכות 'זמן שמחתנו', שכן השמחה היא מצוותו של חג הסוכות במצוות 'ושמחתם', והחג הוא זמן של שמחה שעיסוקו בשמחה. ולפי"ז, כשם שבלשון 'זמן חרותנו' דפסח המכוון הוא למידת החירות שבפסח עוסקים בה ובקנינה. כך גם ב'זמן שמחתנו' עוסקים במעלת ומידת השמחה ומסוכות שואבים ממידה זו לכל השנה. ומדאתינן להכי צ"ב הלשון 'זמן מתן תורתנו', דאכן בזמן זה ניתנה לנו התורה, אך מהי המידה הזו הנקראת 'זמן מתן תורה' שבה עוסקים בשבועות? ובאמת אם היה הלשון 'זמן תורתנו' היה מובן, שכן בשבועות עסקינן בתורה ובקנינה. אולם הלשון 'זמן מתן תורתנו' המורה שהוא הזמן שבו ניתנה התורה, אינו עולה בקנה אחד עם הזכרת 'זמן שמחתנו' ו'זמן חרותנו'.
הקשה אחד מחשובי הבחורים שמצוות ת"ת לא נזכרה בתורה אלא בספר דברים ב'ערבות מואב', וא"כ נמצא שכל המ' שנה במדבר למדו ישראל תורה בלי ציווי. ובאמת כבר כ' החזו"א (או"ח סי' קנה) ועוד שכל המצוות שלא נכתבו לפני ערבות מואב ניתנו קודם לכן, ורק הזכרת ציווים הייתה בערבות מואב. אכן זה גופא צ"ב, מדוע לא נכתב הציווי דמצוות ת"ת, הנוגעת לכל רגע בחיים, אלא בספר דברים[4].
♦
א. ב.
הנה, מלבד הציווי לעסוק בתורה כחד מתרי"ג מצוות יש מחייב נוסף ללימוד התורה. והדברים מתבארים ממה שנאמר בקרא (ויקרא כו, ג) 'אם בחוקתי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אתם', וברש"י 'אם בחוקתי תלכו - יכול זה קיום המצות כשהוא אומר ואת מצותי תשמרו הרי קיום המצות אמור הא מה אני מקיים אם בחקתי תלכו שתהיו עמלים בתורה'. ובשלמא אי אמרינן שלימוד התורה מחויב מצד עצמו, ולא רק מתוקף מצוות תלמוד תורה, מובנת הכפילות ש'את מצוותי תשמרו' אזיל אמצוות ו'אם בחוקותי תלכו' מלמד על לימוד התורה. אולם, אם כל חיוב לימוד תורה הוא רק מחמת המצווה, א"כ לימוד התורה כבר נכלל ב'את מצוותי תשמרו', ועדיין צ"ב מדוע כפל קרא 'אם בחקותי תלכו' ו'את מצוותי תשמרו'. וע"כ אנו למדים שיש מחייב נוסף לעסוק בתורה, מעבר למצוות לימוד תורה. ויש ללמוד מהו אותו מחייב ומה מקורו.ונראה שהמחייב הוא עצם מתן תורה, דגילה קוב"ה דעתו בנתינת התורה שרצונו שנעסוק בה, דלא לחינם נתנה לנו. וא"כ מלבד המצווה המחייבת לימוד התורה יש הנהגה של השי"ת, שכלולות בה תביעה ודרישה שנקיים את הגילוי המונח בהך הנהגה.
וביותר נראה, שהנה התורה ניתנה לנו במתנה ויש לנו לידע מהן הלכות זכיה ומתנה דהך מתנה. והתשובה ע"כ היא בלימוד - שלימוד התורה הוא קנינה, וכדאיתא בגמ' בקידושין (לב:) 'אין זקן אלא זה שקנה חכמה', וכן בע"ז (יט.) 'אמר רבא בתחילה נקראת על שמו של הקדוש ברוך הוא ולבסוף נקראת על שמו שנאמר בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה'. דהתורה נתנה לנו, והיא מונחת כדי שנבוא ונזכה בה. וכלל"י למדו בהר סיני וזכו בתורה, ועדיין מוטלת על כאו"א החובה לקנות את התורה בעצמו. וכך הלוא מברכינן 'נותן התורה' - שמת"ת הוא תמיד, והתורה מונחת לפתחו של כל אחד ואחד ומוטלת עליו החובה לעמול ולזכות בה. ומכאן ההלכה (ברכות כב:) ש'לימודה כנתינתה' דבאמת בכל לימוד איכא נתינה מחודשת[5].
ויש להוכיח שהמחייב לת"ת הוא נתינתה, מהגמ' (פסחים סב:) דקאמר רב יוסף 'אי לאו האי יומא כמה יוסף איכא בשוקא' ופירש"י 'שלמדתי תורה ונתרוממתי'. הרי להדיא דמה שמיוחס להאי יומא הוא מעלתו בלימוד התורה, וחזי' דביום הזה ניתן 'לימוד התורה', וע"כ שלא רק בתורת אחת מהמצות, דאי איתא סוף סוף ראוי להזכיר מעלת שאר המצוות ג"כ. (והלא גם הן מקדשות ומסתמא מרוממות)[6].
♦
והנה, הרמב"ם כתב בריש הלכות ת"ת 'נשים ועבדים פטורים מת"ת אבל קטן אביו חייב ללמדו תורה' ובהמשך כתב הרמב"ם שאם אביו לא לימדו חייב ללמד את עצמו 'כשיכיר', ורבו בזה הגירסאות, אך רה"י הגר"י סרנא[7] למד בזה כפשוטו, שיש חיוב לקטן אשר לא לימדו אביו ללמד עצמו כשיכיר[8]. אכן, יש להבין מהו אותו השיעור 'שיכיר' שאז מחויב הקטן ללמד עצמו, וכן צ"ב עיקר החיוב - איך שייך שתהיה מצוות ת"ת אקטן.
ובהמשך הל' ת"ת (פ"ג ה"ו) כתב הרמב"ם 'מי שנשאו ליבו לקיים מצווה זו כראוי ולהיות מוכתר בכתר תורה, לא יסיח דעתו לדברים אחרים ולא ישים על ליבו שיקנה תורה עם עושר וכבוד כאחת כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל וכו''. ויל"ע מש"כ 'מי שנשאו ליבו לקיים מצווה זו כראוי' מהו עיקר המצווה ומהי ההוספה ע"ז 'כראוי', אשר צריכה לנשיאות הלב.
ונראה בהקדם מה שיש להקשות, מדוע פתח הרמב"ם את מצוות תלמוד תורה באלו הפטורים ממנה, ולא פתח בכך שישנו חיוב. ומוכח מזה כנ"ל שיש מחייב בעצם מתן תורה, ללומדה, והוא גם קודם הציווי על מצוות תלמוד תורה, ולהכי לא הוצרך הרמב"ם לציין את החיוב אלא מיהם הפטורים מחובה זו. ולהכי אף בקטן שאינו בחיוב מצוות אביו מחויב ללמדו תורה, לא מצד מצוות ת"ת, אלא מחמת עיקר חיוב תלמוד תורה – נתינת התורה.
וזה תוכן לימוד אביו 'תורה ציוה לנו משה מורשה קהילת יעקב'[9]. ובתוס' בב"ב (יד. ד"ה דילמא) כתבו 'דאותו הפסוק קרוי תורה' - שזה גוף לימוד תורה ההכרה שניתנה לנו ומוטלת עלינו חובה לזכות בה. וכמו שפרש"י בפר' וזאת הברכה (לג, ד) שצריך להאחז באותה מורשה[10].
וזהו השיעור שמי שלא לימדו אביו חייב ללמד את עצמו כשיכיר, שהוא הזמן שיכיר בהכרה היסודית שהקב"ה נתן לנו את התורה, ומתוך כך מחויבים אנו להעמיד את עצמנו לקבלה וללומדה.
הרמב"ם בסה"מ לא מנה את ברכת התורה כמצווה בפנ"ע. והרמב"ן בהשמטות השיג ע"ז, ומנה את ברכה"ת כאחת מתרי"ג. ובביאור שיטת הרמב"ם כתב בקרית ספר שברכת התורה היא מכלל מצוות ת"ת. והוא כמו שנתבאר, שצורת לימוד התורה היא מתוך הכרה במת"ת. וכן הוא ל' הטור בפי' ברכת התורה 'שיעלה על דעתו שנתן לנו תורתו הקדושה מתוך האש'. דברכת התורה היא לימוד התורה מתוך ההכרה במת"ת. וא"כ יובן שס"ל להרמב"ם שהיא אינה מצווה בפנ"ע.
ובזה יתבארו דברי הגר"א שנשים אינן בכלל 'ונתן לנו'. דכיוון שאין להן את המחייב של לימוד התורה שעולה מתוך מתן תורה, שהרי אין אביהן מחויב ללמדן, וכדכתיב 'ולימדתם את בניכם' ודרשינן (קידושין כט:) 'ולא את בנותיכם', א"כ בהכרח אין זכיית הנשים בתורה ע"י לימודה, ושוב לא שייך בהם 'וציונו'. משא"כ באנשים, שמתוך ההכרה של ה'נתן לנו' בא החיוב ללמוד[11].
♦
ג. ד.
ואלו הם דברי הרמב"ם 'מי שנשאו ליבו לקיים מצווה זו כראוי', דהן אמנם מצד קיום העשה דלימוד התורה פטר נפשיה בק"ש שחרית וערבית. אולם, כבר כתב רבינו יונה (ש"ג, יז) ש'מעלות העליונות נמסרו בעשה' וכחד מיניהו מנה את לימוד התורה, ומעלה זו ביאורה שכלל"י עומדים בכל עת למרגלות הר סיני ומקבלים את התורה, ולהכי ברכתה תמיד 'בא"ה נותן התורה', שהקב"ה נותן לנו התורה תמיד ועלינו לקנותה, וזהו שאמרו (תדא"ר פי"ח מובא בילקוט איכה רמז תתרל"ד) 'כל היושב ושונה הקב"ה שונה כנגדו' ומוסר לו התורה בבחינת מת"ת. ומי ש'נשאו ליבו להיות מוכתר בכתר תורה' שאינו מסתפק רק לצאת ידי חובת המצווה, אלא הוא חפץ להגשים את תכלית מתן תורה שהוא כדי שילמדו ישראל תורה, ומכיר שכל האדם הוא כלי קיבול לתורה, לא יעלה על דעתו לקנות התורה עם עושר וכבוד וכו', ומעמיד את דעת הקונה שלו בהתמסרות מוחלטת כנגד דעת המקנה של קוב"ה.♦
ואולי אפשר ליתן טעם בגזה"כ דנשים פטורות ממצוות תלמוד תורה, דקניין התורה הוא ע"מ להקנות התורה ולהורישה לדורות הבאים - 'ולימדתם את בניכם' למדתם - לימדתם (קידושין כט:), והמורשה גופא היא קניין התורה, וכמבו' בגמ' שם שמי שאין מצווים ללמדו א"צ ללמוד. ונשים אינן בתורת ירושה דאינן נוחלות ובכ"מ גבי ירושה נא' 'בית אבותיו', דירושה שייכא רק באנשים, וא"כ לא שייך בהן 'מסורה' ללמד אחרים ולהנחילם את התורה. וכן בעבדים, הרי אין להם חייס ואינם בתורת ירושה[12].
ואותו 'שנשאו ליבו לקיים מצווה זו כראוי להיות מוכתר בכתר תורה', הוא אשר יהיה מנותני התורה ונושאי הארון שהתורה מתקבלת וקיימת אצלו והוא מעבירה במסורה לדורות הבאים.
♦
ה. ו.
ומכאן נבוא לבאר מדוע לא נזכרה בתורה מצוות לימוד תורה עד ספר דברים. המהר"ל (תפארת ישראל פמ"ג) העמיד החילוק בין ד' חומשים ראשונים למשנה תורה שבכל מתנה יש נותן ומקבל ובחינת ד' ספרים ראשונים היא תפיסת התורה מצד קב"ה – נותן התורה, וספר דברים שהוא כבר חזרת הדברים וביאורם זה תפיסת התורה מצד מקבלי התורה - כלל"י. ובזה ביאר את כל החילוקים בין משנה תורה לשאר חלקי התורה. וזאת הכוונה במש"א (מגילה לא:) 'משה מפי עצמו אמרן', דודאי לא חידש הדברים מליבו אלא כתב איך התורה נתפסת אצלו, וכך נאמר לו מפי הגבורה לכ' תפיסתו הוא בתורה.והנה סברא היא שכשעסקינן במת"ת לא צריך לצוות על לימוד התורה דמת"ת בעצמו הוא המחייב וכש"נ. אמנם כל זה אמור בתפיסת התורה של נותן התורה. אולם כשבאנו לתפיסת התורה דמקבלי התורה בספר דברים כאן בא הציווי ללמוד תורה, דכשעסקינן בקנינינו אנו, יש להחיל עלינו מצוות ת"ת בחובת גברא.
♦
ומקור לכל דברינו נראה ממה שאי' בברכות (לה:) 'תנו רבנן 'ואספת דגנך' מה תלמוד לומר לפי שנאמר 'לא ימוש ספר התורה הזה מפיך' יכול דברים ככתבן תלמוד לומר 'ואספת דגנך' הנהג בהן מנהג דרך ארץ דברי רבי ישמעאל, רבי שמעון בן יוחי אומר אפשר אדם חורש בשעת חרישה וזורע בשעת זריעה וקוצר בשעת קצירה ודש בשעת דישה וזורה בשעת הרוח תורה מה תהא עליה'. ע"כ. הרי דשיטת רשב"י דמצוות ת"ת מחייבת עיסוק תמידי 'תורה מה תהא עליה'. ותמהו התוה"ר ותוס' ר' יהודה מפריס, דדברי רשב"י סותרים לדבריו המובאים בגמ' במנחות (צט:) 'אמר ר"י משום ר"ש בן יוחי אפי' לא קרא אדם אלא קריאת שמע שחרית וערבית קיים לא ימוש', ומבו' דדעת רשב"י שמתקיימת מצוות ת"ת בק"ש שחרית וערבית. ובתוה"ר כ' דמה שאיתא בברכות 'לאו משום שסבר ר"ש שהוא חובה', ובתוס' ר"י מפריס הוסיף 'אלא מצווה בעלמא משום ביטול תורה'.
ויש להבין דבריו - מה תוכן אותה 'מצוה בעלמא', הרי רשב"י ענה אדברי רבי ישמעאל ואמר שיש חיוב מצד 'תורה מה תהא עליה' ואם אינו חובה ו'מצווה בעלמא' מה באמת שאלתו וטענתו 'תורה מה תהא עליה'. ולנתבאר לעיל נראה שבאמת ישנו מחייב נוסף של 'תורה מה תהא עליה', ופי' הל' 'מצווה בעלמא' אינו שהוא עניין גרידא אלא שאין החיוב חל אכל אחד בכל מצב אלא על מי שנשאו ליבו לקיים מצווה זו כראוי - מי ששייך בהך מצווה וחיוב זה חל מעצם מת"ת לכלל"י, שהוברר בכך שרצונו ית' הוא שתלמד התורה ע"י ישראל שמכח זה מהדהדת התביעה 'תורה מה תהא עליה' - איך יתקיים אותו רצון של נותן התורה. ואה"נ מצד חיוב הגברא מתקיימת מצוות ת"ת בק"ש שחרית וערבית, אולם מצד החפצא דתורה עדיין ישנה תביעה. ואותו שנשאו ליבו לקיים התביעה שמופיעה מהתורה עצמה הוא השומע את הבת קול שיוצאת בכל יום מהר חורב ואומרת (אבות ו, ב) 'אוי להם לבריות מעלבונה של תורה' אשר הפי' בזה הוא שרצון התורה להמסר ולהקנות. וכפי שהביא רש"י בסנהדרין (צט:) שהתורה מבקשת מאת קונה להימסר ללומדיה[13]. וכשבני אדם אינם עוסקים בתורה, ואינם מקיימים רצון התורה להקנות, 'אוי להם לבריות מעלבונה של תורה', והוא המחייב של לימוד התורה, ומכאן באה טענת רשב"י 'תורה מה תהא עליה'. ומי שנשאו ליבו הוא המתנשא לקבל את מתנת התורה מידו דקוב"ה.
♦
ז. ח.
וזה פירוש הלשון 'זמן מתן תורתנו'. דכל השנה אנו עוסקים בתורה וברכתה 'נותן התורה' שבכל לימוד קונים עוד חלק בתורה, ומתקיים בנו מת"ת מחדש. אולם בטרדות הזמן מתקהה אצלנו הרגשת ה'שיכיר', הידיעה שהתורה מתנה היא ואנו זקוקים לה ואנו ראוים לה, והדאגה היוצאת מזה ל'תורה מה תהא עליה', ההכרה המביאה ל'נשאו ליבו' לקבל את התורה. ובשבועות מתגלית אותה מידה, שבה השי"ת גילה שנותן לנו התורה במתנה ואנו ראוים ומחויבים לעשות מעשה קנין במתנה וללומדה. וכדאמרי' באקדמות 'צבי ואתרעי בן, ומסר לן אוריתא'. וכמו בל' 'זמן חרותנו' דפסח שפי' שאף שכל השנה אנו בני חורין, אולם אדם הולך וקונה אדון לעצמו, ובפסח קונה את מידת החירות שמתגלה ביצי"מ ועוסק בה. כך כל השנה צריך לקנות התורה, ובשבועות הוא 'זמן מתן תורתנו' שבה מתגלה שהקב"ה נתן לנו את התורה ונותן לנו בכל עת את התורה מחדש, ועוסקים במידת נתינת התורה שאנו אלו שהתורה מדברת עליהם רוצה אותם ועשויה בשבילם[14], ובחיובים הנוצרים מכח זה - 'תורה מה תהא עליה'.♦
הרמב"ם כ' גבי מי שנשאו ליבו לקיים מצווה זו כראוי ולהיות מוכתר בכתר תורה 'לא יסיח דעתו לדברים אחרים וכו" ויש להבין מדוע ההכשר והתנאי להיות מוכתר בכת"ת זה שלא יסיח דעתו.
והנה כבר נתבאר שבלימוד התורה אנו ממשיכים את קבלת התורה, והבנת העניין נראה שהתורה ירדה לעולם וניתנה בתוך העולם ועבודתינו היא להכניס התורה לעולמינו. והנה בגמ' ביבמות (טז.) איתא על ר"ע 'א"ל אתה הוא עקיבא בן יוסף ששמך הולך מסוף העולם ועד סופו' ובמצפה איתן כ' ש'שמך הולך מסוף העולם ועד סופו' בגימטריה תקס"ד שהם מנין הפעמים שנזכר ר"ע בש"ס[15], שע"ז נאמר שר"ע 'הולך מסוף העולם ועד סופו'. וכוונת דבריו היא שהש"ס הוא מסוף העולם ועד סופו, ואם רע"ק קיים בש"ס א"כ הוא נמצא מסוף העולם ועד סופו. ובגמ' (יבמות סב:) גבי פטירת תלמידי ר"ע אי' שהיה העולם שמם. שר"ע ותורתו הם כל העולם. ודברי אמצפה איתן קאי אגמ', אולם ודאי דכך הוא גם בשאר חלקי התורה, וכדאי' בסנהדרין (פו.) 'סתם מתניתין רבי מאיר סתם תוספתא רבי נחמיה סתם ספרא רבי יהודה סתם ספרי רבי שמעון וכולהו אליבא דרבי עקיבא' - שכל מסורת התורה באה על ידו.
בגמ' בסנהדרין (לח:) נדרש מפסוק שעוסק במת"ת שאדה"ר היה מסוף העולם ועד סופו 'אמר רב יהודה אמר רב אדם הראשון מסוף העולם ועד סופו היה שנאמר (דברים ד, לב) 'למן היום אשר ברא אלהים אדם על הארץ ולמקצה השמים ועד קצה השמים' כיון שסרח הניח הקדוש ברוך הוא ידו עליו ומיעטו, שנאמר 'אחור וקדם צרתני ותשת עלי כפך'. והפרשה כולה שם בדברים עוסקת במת"ת ובפס' אח"כ נא' 'השמע עם קול אלוקים מדבר מתוך האש וגו", ויש להבין מדוע נרמז שאדה"ר היה מסוף העולם ועד סופו דווקא גבי מת"ת. וביאורו י"ל דנצטווינו במת"ת לחקור מסוף העולם ועד סופו, ולימדה תורה שיש באדם את הכוחות להיקף כזה, דאל"כ איך תהיה מוטלת על האדם התבוננות מסוף העולם ועד סופו. וריש הפס' הוא 'כי שאל נא לימים ראשונים אשר היו לפניך' - שיש להתבונן בגורלו של אדה"ר, שהניח עליו הקב"ה כפו ומיעטו. ובמת"ת קיבלנו שוב להיות מסוף העולם ועד סופו, דבכך שניתנה לנו תורה ניתנה לנו היכולת להגיע מסוף העולם ועד סופו וכרע"ק.
ובזה יבוארו המשך דברי הגמ' שם בסנהדרין שהראו הקב"ה לאדה"ר דור דור ודורשיו וכשראה את ר"ע 'שמח בתורתו ונתעצב במיתתו'. שמכולם שמח דווקא בתורת ר"ע, מפני שראה שחזרה גדלות האדם ליושנה, ושוב צורת אדם עומדת מסוף העולם ועד סופו. ונתעצב במיתתו, שעדיין האדם הוא בחזקת 'אכן כאדם תמותון' ודרגת מסוף העולם ועד סופו לא נתקיימה בפועל אלא בביהמ"ד - בתורה.
וביאור אותו עניין שקיבלנו במת"ת, שע"י הלימוד נעשים העולם כולו 'מסוף העולם ועד סופו'. הוא שכל לומד וכל ת"ח שמתהוה בונה לו עולם פרטי, וכך חודרת התורה לתוך המציאות כ"א לפי ערכו, בבחינת מסוף העולם עד סוף העולם דידיה. וכפי שבמעמד הר סיני התורה חדרה לתוך המציאות כך במתן תורה התמידי שבכל לימוד ולימוד קובעת התורה המציאות, וזאת ע"י ההכרה שהתורה ניתנת לנו ואנו מקבלי התורה. וזה פי' לשון הרמב"ם 'מי שנשאו ליבו לקיים מצווה זו כראוי' - שהתורה תהיה בעולם, 'להיות מוכתר בכתר תורה' - שהתורה תעצב ותקבע את הת"ח עצמו מתוך היותה קיימת אצלו.
ובזה יתבאר מש"כ הרמב"ם שמי 'שנשאו ליבו לקיים מצווה זו כראוי ולהיות מוכתר בכתר תורה לא יסיח דעתו לדברים אחרים וכו'' דאותו שנשאו ליבו עולמו עולם של תורה, והימצאותם של עניינים אחרים בדעתו מפקיעה מקום העולם התורה שלו.
מרגליה בפומיה דהמשגיח ר' מאיר דהע"מ לעשות במצוות ת"ת זה להיות ת"ח, ונראה דזה הביאור בדברי הבעה"ט בסוף פר' בחוקותי שכ' שמצוות בגי' ת"ח - דהת"ח זה הע"מ לעשות של התורה. והתורה קיימת בעולם בתוך הת"ח. וידוע לשון רה"י הגר"י סרנא 'להפעיל את המושכלות ולהשכיל את המעשים', ונ' דה'נשאו ליבו' זה 'להשכיל את המעשים' - להביא את התורה לעולם. ו'להיות מוכתר בכת"ת' הוא 'להפעיל את המושכלות' - להעמיד שיש אדם שהוא נושא את התורה. ומתוך ב' הענינים יחדיו הפעלת המושכלות והנשיאות לב לצד השכלת המעשים וההכתרה בכת"ת מקבלים את התורה.
♦
ט. י.
ובביאור חלקן של נשים בקבלת התורה נראה לבאר ע"פ דברי התוס' בכתובות (סב.), העוסקים בדברי חז"ל בדבר השיעור שרשאי אדם להעדר מביתו ברשות, וכתבו 'אלא אורחא דמילתא כמה - פי' בקונטרס שלא ישא עליו חטא ואפי' הוא יכול לפתותה וא"ת והיאך יצא ר"ע וכל הנהו דלקמן וי"ל דהתם בלא פתוי היו שמחות שהיו בעליהן הולכין ללמוד תורה ולהיות תלמידי חכמים ואדרבה אדעתא דהכי נשאו שילכו ללמוד תורה'. ומבואר בתוס שאין שמחת האשה בתורה מזה שבעלה לומד אלא מכך שהוא נעשה ת"ח. והוא יסוד גדול הנוגע לחיי נישואין, שאחר החתונה לא נשארים בלימוד בלבד, אלא מתקדמים בלימוד לקראת הפיכתנו לת"ח, ומזה שמחת האשה. וזהו שכ' התוס' דשוב לא בעי' לרשות, דהן שמחות. וגדר הדברים דאשת חבר כחבר ,וא"כ כשבעלה ת"ח היא כמותו, אולם במעשה מצווה דהלימוד, אף דיש להן זכות, מ"מ לא חלה התורה בהן גופא. ולכן שמחתן באה רק כשמשתנה החפצא של הבעל לת"ח, דאז חל שינוי גם בהן. וזה בחינת ה'נתן לנו' דנשים דחיבורן לתורה הוא מחמת שבעליהן נהיים ת"ח[16].וראוי להתעורר[17] מאחינו שבגולה, שנתקבצו ובאו אוכלוסי ישראל להתיצב כאיש אחד בלב אחד נגד היצה"ר, ובניגוד לרגילות שרק כשיש רדיפת הדת או עקירת הדת ע"י רשע כלשהו המחאה מלכדת את רבבות אלפי ישראל, הכא באו יהודים והתיצבו נגד היצה"ר והגורם השלילי המלכד הוא היצה"ר עצמו. ויש לחשוב איך הדבר נתפס אצל הגויים, שאף שאבירי לב הם מ"מ איך נתקבל הדבר שבאו המוני בית ישראל והודיעו לעצמם ומיניה לכל העולם שאנו 'ממלכת כהנים וגוי קדוש', שאנו אחרים. ואם יש מכונה שנקראת בלשונם 'קידמה', שמוציאה את האדם מהעולם ומעצמו, אנו באים ומכריזים שאיננו חפצים בזה, שאנו העולם, ואנו חפצים בעולם שהתורה בתוכו - להיות מוכתרים בכת"ת.
מסופר אודות הקיסר 'פרנץ יוזף', שהיתה דרכו להלך ברחובות קריה לראות שלום נתינו ושיחם. ופ"א עבר במוצ"ש ליד ביהכנ"ס וראה שהיהודים מתקהלים שם ואומרים קידוש לבנה, וכששאלם למעשיהם ענו שמתפללים שהלבנה תגדל. אמר כמה הגונה מלכותי, שתחת שלטוני אין להם ליהודים דאגה אלא לגודל הלבנה. אמנם, האמת היא שגם כשיש צרות, כלל"י עסוקים בתיקון העולם ובתפילות שהלבנה תגדל. וכך מתבאר ברש"י עה"פ (שה"ש א, ב) 'ישקני מנשיקות פיהו כי טובים דדיך מיין' שפירש 'ישקני מנשיקות פיהו - זה השיר אומרת בפיה בגלותה ובאלמנותה וכו' על שם שנתן להם תורתו ודבר עמהם פנים אל פנים ואותם דודים עודם ערבים עליהם מכל שעשוע ומובטחים מאתו להופיע עוד עליהם לבאר להם סוד טעמיה ומסתר צפונותיה ומחלים פניו לקיים דברו וזהו ישקני מנשיקות פיהו'. כל דורות הגלות כנסת ישראל משתוקקת לעוד מתן תורה, עוד קירבה של נשיקה פא"פ, שבו יתגלו לנו צפונות וסתרי התורה, ובינתיים 'טובים דודיך מיין', שמשתעשעים כלל"י בתורה שכבר קיבלו. ועומדים אומות העולם ותמהים לפשר מסירות הנפש דכלל"י, ומקשים על הממית עצמו, על הויתור של כל מה שמציעה שטחיות החיים. ושואלים 'מה דודך מדוד' 'מה שונה אלוקיכם מכל האלהים שאתם נשרפים ונצלבים עליו' (שה"ש ה, ט. ורש"י).
וזהו האמור באקדמות 'תאין ומתכנשין כחיזו אדותא, תמהין ושיילין ליה בעסקאתותא' - שהגוים תמהים על ציפייתנו לגאולה ועל מסירות נפשינו. וכן להלן 'מנן ומאן הוא רחימך, שפירא בריותא, ארום בגינה ספית, מדור אריותא' - מיהו דודך שבשבילו את סובלת להיות מושלכת לאריות. ואומות העולם מסתערים על ישראל כגלי ים עם נסיונות ופיתוים 'יקרא ויאה את אין תערבי למרותא, רעותך נעביד ליך בכל אתרותא'. וכלל"י משיבים להם 'בחכמתא מתיבתא להון קצת להודעותא, ידעתון חכמין ליה באשתמודעותא, רבותכון מה חשיבא, קבל ההיא שבחתא, רבותא דיעביד לי, כד מטיא שעתא' - מה שווי יש בהצעתכם ביחס למה שאקבל מקוב"ה. 'הדרא דלא אפשר, למפרט בשפותא' - כה גדול הוא שכרי שא"א להסבירו במושגי אנוש, ומיירי על תענוג ומתיקות התורה שתהיה אחר ה'ישקני מנשיקות פיהו'. 'שברנא ליה בשבין, תקוף המנותא' - ולכן אנו יושבים בגלות ומצפים להשי"ת באמונה חזקה ואיתנה. וכלל"י עומדים בנסיונות הללו, בידיעה שחלקם להיות מוכתרים בכת"ת, ומתוך ה'ישקני בנשיקות פיהו' דוחים את איומי המדור אריות ואת הפיתויים.
ו'מי שנשאו ליבו להיות מוכתר בכתר תורה' יודע שמחכה לנו 'אם בתורה אתה עמל אשריך וטוב לך', שאם יוותר על מה שמציעה 'שטחיות החיים'[18], הוא מגלה בכך שכל הפיתוים הם מחוץ לעולמו. ולא מתקיים אצלו מה שמוציא את האדם מהעולם, וממילא הוא עומד מסוף העולם ועד סופו, ומחזיר את עטרת גדלות האדם ליושנה - כאדה"ר שהיה מסוה"ע ועד סופו, ובקירבת אלוקים בחינת 'ישקני מנשיקות פיהו'. כשבני היה ילד שאל להגר"י דיויד היכן נמצא נהר הסמבטיון, וענה לו הגר"י 'כשתסיים ש"ס תדע'. שכשיסיים ש"ס יהיה מסוף העולם ועד סופו, ויהיה לו 'הדרא דלא אפשר, למפרט בשפותא'.
זמן מת"ת מחייבנו להתבונן ולהתייצב בתחתית ההר, להכיר בזה שהתורה היא ה'ישקני מנשיקות פיהו' ו'טובים דודיך', ולהעמיד את ה'יכיר' הזה שהתורה 'מורשה קהילת יעקב' שניתנת לנו ובונה אותנו.
♦
אי' במתני' באבות (ג, ג) שיש לשוחח בד"ת בשעת הסעודה, ואי לאו הכי הוי זבחי מתים. וישל"ע מה גדר החיוב בזה - אי הוי ממצוות ת"ת, מה תוספת חיוב יש באכילה יותר מבכל זמן שמחוייב, ואי חיוב אחר הוא א"כ מדוע לא יתחייבו גם נשים בזה, וזאת לא שמענו. ונראה[19] דלימוד גדול יש במשנה זו, שבחיוב ת"ת אין די בכך שילמד האדם תורה, אלא הוא צריך להיעשות לחפצא של תורה. וז"ש בפרשת ק"ש 'בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך' - שבכל מציאותו ובכל מצב שנמצא יהיה בתורה. וא"כ כשכתוב ללמוד בשעת האכילה מחד גיסא הוא דין באכילה, ואם היהודי לא לומד נעשה השולחן מגונה והאוכל כזבחי מתים, וכשעוסק בד"ת הוא מעלה בשולחן ו'כאילו אכלו משולחנו של מקום' (אבות שם), אולם הדין בשולחן גופא הוא דין בתורה, שבעי' ששולחנו יהיה שולחן של תורה. דאם צורת ישיבה בסוכה היא בראשו רובו ושולחנו, כ"ש שבחיי תורה בעי' שראשו רובו ושולחנו יהיה בתורה.
ומקור לדברים מצינו גם ברש"י בתהילים (מ, ט) בפר' העוסק בקבלת התורה 'ותורתך בתוך מעי - אף מאכלי על פי תורתך הוא', והדברים אמורים לפו"ר גבי כשרות המאכלים. אך צ"ב איך ע"י אכילת מאכלים כשרים נהיית התורה בתוך מעיו, ועוד מדוע הוזכר הדבר גבי מת"ת. ונראה ע"ד דברי המשנ"ב (תצד, יד) שיש לאכול בשבועות מאכלי חלב, משום שבמת"ת נתחדשו הדינים דמאכלות אסורות. דלרש"י נמצא שהוא דין במת"ת, 'תורתך בתוך מעי' - שהתורה קיימת באכילתו הן בדעה ששולחנו יהיה עם ד"ת והן בכשרות המאכלים.
♦
יא. יב.
באקדמות אמרינן 'צבי ואתרעי בן, ומסר לן אוריתא'. ויל"פ ע"פ ד' התרגום [המיוחס ל]יהונתן עה"פ (ויקרא כו, יד) 'ואם לא תשמעו לי ולא תעשו את כל המצוות האלה', שתירגם התר"י 'ואם לא תיצבון למשמע לאולפן מאלפי אורייתא ולא תעבדון מן רעותיכון ית כל פיקודיא האילן'. ומתפרש מדבריו ד'צבי' קאי אתורה ו'רעותיכון' קאי אמצוות. וא"כ יתבאר שבנעשה ונשמע קיבלנו את לימוד התורה והמצוות, ולעומת זה אומר קוב"ה 'צבי ואתרעי בן', שמצינו 'צבי' גבי רצון ללמוד כדמבו' בב"ב (קיא:) 'אמר ליה לשמעיה גוד לית דין צבי למילף' - שאינו רוצה ללמוד. ששורש המילה 'צבי' פי' התפשטות, וכמו 'ארץ צבי,' שאי' עליה בגיטין (נז.) 'ארץ צבי כתיב בה מה צבי זה אין עורו מחזיק את בשרו אף ארץ ישראל בזמן שיושבין עליה רווחא ובזמן שאין יושבין עליה גמדא' ומבו' שצבי פי' התפשטות, ולימוד הוא ג"כ התפשטות לקבל עוד מה שאין בדעתו וידיעתו, וכדחזי' במגילה (ו:) 'ארץ צבי גידלה שעשועיה'. ומי שאינו רוצה ללמוד אינו צבי והרוצה ללמוד הוא צבי.וכנגד זה אומרים בשבח הקב"ה 'צבי ואתרעי בן, ומסר לן אוריתא', המשגיח ר' הירש היה מביא תדיר ד' המדרש (שהש"ר ח, יז) 'שלא יאמרו מלאכי השרת לפני רבש"ע תורה שנתת להם לישראל אינן עוסקין בה והרי איבה וקנאה ושנאה ותחרות ביניהם' אשר מבו' מדברי המדרש שבמצב של איבה קנאה ושנאה חשיב 'אינן עוסקין בה', דהתורה אינה הופכת אותם מסוף העולם ועד סופו, ואינה מגדלתם. וממילא חשיבי 'אינן עוסקין בה'. אם לא נעשו מכח הלימוד לכאיש אחד בלב אחד, א"כ התורה לא נשאתם והעלתם מסוף העולם ועד סופו, והיא אינה יכולה להחדיר בהם הגדלות להתעלות מעל הקנאה, התחרות, והפרטים, להיות איש כלל, ואם התורה לא פעלה בהם לא חשיבי עוסקין בה, כי הם מחמיצים את היעוד של התורה להעלות האדם ולרוממו.
וכלל"י באו 'כאיש אחד בלב אחד' ו'נעשה ונשמע אמרו כאחד', וקיבלו ע"ע כתר נעשה וכתר נשמע, ובעבור זה העלנו קוב"ה והכתירנו בכתר תורה. וזאת עבודתינו בשבועות, שבנעשה ונשמע נעמיד את עצמנו שנהיה נשואי לב ולהיות מוכתרים בכתר תורה ועי"כ נזכה שיקוים בנו 'צבי ואתרעי בן, ומסר לן אוריתא'.
♦ ♦ ♦