ר"מ ישיבת כנסת יצחק חדרה
ומח"ס משא יד ד"ח
בעניין רצון הבעל בגט, ובדברי חז"ל כפה עליהם הר כגיגית
כתב הרמב"ם בהל' גרושין (פ"א ה"א וה"ב): "ועשרה דברים הן עיקר הגירושין מן התורה, ואלו הן, שלא יגרש האיש אלא ברצונו וכו'. ומנין שעשרה דברים אלו מן התורה, שנאמר והיה אם לא תמצא חן בעיניו וגו' וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה ושלחה מביתו אם לא תמצא חן בעיניו, מלמד שאינו מגרש אלא ברצונו ואם נתגרשה שלא ברצונו אינה מגורשת".מבואר ברמב"ם שיש דין מיוחד בהל' גירושין, דבעינן רצון הבעל הנלמד מפסוק בתורה, והיינו דבנתינת הגט יש הלכה מיוחדת שהיא מתקיימת רק ברצון הבעל המגרש, דאם הוי דין רצון הבעל כדין הקנאה דכל התורה, א"כ למה צריכין פסוק מיוחד על דין רצון הבעל בגרושי אשתו, וע"כ דיש דין רצון נוסף בגט שיהא לרצון המגרש. ומצאתי שהעיר על כך בספר זכר יצחק להגאון רבה של פונביז' זצ"ל (ח"א סוף סימן כג) [ונשמט בציונים בספר המפתח בר"מ שם מהדורת רש"פ], והסיק בהאי לישנא: דהרמב"ם השמיענו דמלבד דבעי שיעשה הגט מדעתו דנותנו לה בתורת כריתות, אם מעורב בהחלטת הדעת כל שהוא אנוס לזה אינו גט, דדין הוא בגט שלא יהא אלא ברצונו ואם רק מחמת אונס הוא רוצה לא מהני. עכתו"ד. ואכן, כדבריו מבואר כבר בנתיבות המשפט (סי' רה סק"א וסק"ט), דבגט יש הלכה מיוחדת של רצון, ולכן הצריך הר"מ בפ"ב מגרושין ה"כ שיאמר רוצה אני, משא"כ במכירה לא הזכיר הר"מ אמירת רוצה אני, עי"ש.
ונביא בזה את דברי הרמב"ם שציין הנתיבות הנ"ל. וז"ל הרמב"ם בהל' גרושין פ"ב ה"כ: "מי שהדין נותן שכופין אותו לגרש את אשתו ולא רצה לגרש, בית דין של ישראל בכל מקום ובכל זמן מכין אותו עד שיאמר רוצה אני ויכתוב הגט והוא גט כשר וכו', ולמה לא בטל גט זה שהרי הוא אנוס כו', שאין אומרין אנוס אלא למי שנלחץ ונדחק לעשות דבר שאינו מחוייב מן התורה לעשותו כגון מי שהוכה עד שמכר או נתן, אבל מי שתקפו יצרו הרע לבטל מצוה או לעשות עבירה והוכה עד שעשה דבר שחייב לעשותו או עד שנתרחק מדבר שאסור לעשותו, אין זה אנוס ממנו אלא הוא אנס עצמו בדעתו הרעה, לפיכך זה שאינו רוצה לגרש מאחר שהוא רוצה להיות מישראל רוצה הוא לעשות כל המצות ולהתרחק מן העבירות ויצרו הוא שתקפו, וכיון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר רוצה אני כבר גרש לרצונו" עכ"ל.
ובלח"מ שם הקשה, דהרי בגמ' בקדושין נ, א אמרי' כן אם דברים שבלב הוי דברים, דמהני לכפותו עד שיאמר רוצה אני מחמת דמצוה לשמוע דברי חכמים, אבל להלכה למה לי לטעם זה, הא בלאו הכי דברים שבלב אינם דברים, ובפיו הרי אומר רוצה אני. ובחוט המשולש (ח"ג סוף סימן טז) כתב דאם הטעם הוא משום דברים שבלב ל"ה דברים, אז גם בגט מעושה שלא כדין יהא הגט חל, כיון דבפיו הוא אומר רוצה אני. אמנם, בריטב"א בקדושין שם מבואר דבגט מעושה שלא כדין הוי אומדנא דמוכח דאינו רוצה, ובזה אמרי' דדברים שבלבו הוי דברים.
ולכן נראה לומר בכוונת הר"מ דהוא אזיל לשיטתו, דיש דין מיוחד של רצון הבעל בגט, ומשום כך בלי הטעם דרק יצרו תקפו ובלבו רוצה, לא סגי בהא דדברים שבלב ל"ה דברים, דמ"מ לא חשיב רצון, כיון דרצון בגט תלוי גם בכוונת לבו. וזה הוא מה שהוסיף הר"מ בה"ט, דיצרו הוא דתקפו וכו', דמש"ה נחשב דאיכא רצון בגט גם בלבו. ולפ"ז מבוארת היטב כוונת הריטב"א הנ"ל, דבגט מעושה כיון דאיכא אומדנא דמוכח דאינו רוצה, להכי ל"ה גט, ואף דהריטב"א בסוגיא שם ס"ל דגם באומדנא דמוכח ל"מ לבטל דבורו, מ"מ לענין גט שפיר מבטל דיבורו, כיון דליכא רצון הבעל לגרושין.
ויש מהפוסקים (ראה בהפלאה כתובות נא, ב) שכתבו דאף אם ישנו אונס ורצון ביחד דאנסוהו לעבור עבירה, אבל ידעי' דיש לו גם רצון, דנידון כמי שאינו אנוס, ודימוהו לההיא דכתובות שם דיצרא אלבשי', ונחלקו בגמ' שם אם נחשב לרצון. אכן, לענין גט, דבעי רצון גמור של הבעל, יש לדון דלא יהני באונס ורצון ביחד [וראה בשו"ת עטרת שלמה להגרש"ש קרליץ זצ"ל, ראב"ד פ"ת, סימן טו וסימן טז, שהאריך בנידונים כיו"ב].
ומצינו בשו"ת התשב"ץ (ח"ב סימן סח) שכ' לגבי נשבע לגרש את אשתו, דאומרים לו לגרש לקיים שבועתו משום מ"ע דכל היוצא מפיו יעשה, ואם אמר איני מגרש כופין אותו כדין כל מצות עשה ולא הוי גט מעושה, דכיון דמצוה לשמוע דברי חכמים אינו אנוס ול"ה גט מעושה כ"ש אם מצוה דאורייתא רמי עליה דכייפינן ליה ול"ה גט מעושה. עכ"ל. והדברים צ"ע, דהרי כאן הוי מצוה צדדית מחמת דבורו ונדרו, ואכן בנתיבות שם בסימן רה (ביאורים סק"ט) כ' דהכא שאני דעושה מחמת השבועה י"ל דבלבו לא ניחא ליה. ומצאתי בס' המנהגים למהרי"ל (בהלכות גיטין סימן ט) שכתב: "מהר"י סגל היה נוהג שהנשבע ליתן גט גם אם עדיין נתרצה ליתן ועומד בשבועתו, מ"מ התיר לו השבועה בפני שלשה טרם כל דבר, דחיישינן שמא לימים יאמר לא נתרציתי לגרש רק בשביל השבועה ואז ל"ה בדלא אניסנא אלא דהוי גט מעושה" עכ"ל. ויבואר כמש"כ, דבגט איכא דין רצון גמור וכמבואר. ובשו"ת מהרי"ו (סימן קצ) כתב לגבי נשבע לגרש את אשתו דאין לכתוב הגט עד שיתירו לו השבועה. וע"ע בנידון נשבע לגרש את אשתו מש"כ בשו"ת הריטב"א סימן צו הו"ד בב"י (אב"ע סימן קנד), ובשו"ת הריטב"א בסימן קעח הו"ד בבית מאיר (אב"ע סימן קלד ס"ד) ואכמ"ל.
ולאור המבואר, יתכן לפרש בזה את דינו של השלטי גבורים המובא להלכה בשו"ע (חו"מ סימן רז ס"ד ברמ"א), דבמתנה דברים שבלב הוי דברים, ובסמ"ע (סק"י) כתב דבמתנה שהוא בחינם אומדן דעתי' כל דהו מבטל המעשה. אך י"ל יותר דבמתנה בעי' רצון גמור לתת במתנה, ואם בלבו אינו חפץ ליכא רצון גמור.
♦
דברים שעיקרן בלב דינם דהוי דברים
ונראה עוד בזה, ובהקדם מש"כ ברע"א (בשו"ת קמא סוף סימן כג ד"ה וביסוד זה) שהקשה בההיא דגיטין כג דגט שכתבו גוי וישראל עומד על גביו דלא מהני דנכרי אדעתי' דנפשיה קעביד ואינו לשמה, דמ"מ נימא דקודם הכתיבה יאמר הגוי בפה מלא שכותב לשמה, ממילא אף אם בלבו אינו כן הוי דברים שבלב דאינם דברים. והביא שכן הקשה בשו"ת חכם צבי (סימן א), ותירץ החכ"צ דאנן סהדי דעביד אדעתי' דנפשיה וכאילו פירש. ודחה הרע"א דזה אינו, דהרי באמת הוי רק ספק ולא מקרי אנן סהדי. וכ' הרע"א דבהנך חידשה התורה דבעי' כוונת לשמה, ותלוי בכוונת לבו וע"י לבו הוי דברים כיון דהם דברים שעיקרן בלב וכו' (וע"ע בשו"ת רע"א תניינא סימן מה, ובשו"ת חת"ס אב"ע סימן צ. וכן באחיעזר יו"ד סימן כד העיר כיו"ב לגבי גירות, דהוי עיקרן בלב והיכא דבלבו אינו מתכוין לקיים את המצוות ל"ה גרות). והרע"א שם כתב כיו"ב לגבי ביטול חמץ, דיסודו הוא דמבטל בלבו ולכן אם אין בלבו כן אינו ביטול. ומובא בכתבים לבית בריסק בשם מרן הגרי"ז זצ"ל שהק' מהנך ראשונים שכ' דבלשמה בסת"ם בעי' דבור, א"כ מוכח דל"ה דברים שעיקרן בלב. אולם נראה דלק"מ, דכוונת הרע"א היא דדינא דדברים שבלב ל"ה דברים שייך רק היכא דהמעשה פועל את החלות, משא"כ בלשמה וביטול חמץ, דהחלות הוי במחשבתו. וא"כ אף להנך ראשונים דס"ל דבלשמה ובביטול חמץ בעי דיבור, היינו רק דהדבור הוי ראיה על מחשבתו, והוי כדברי החובת הלבבות פ"ה דהלשון הוא קולמוס הלב וכו', אך כיון דהחלות חל ע"י ליבו שפיר ל"ש בזה חסרון דדברים שבלב [והרע"א ציין לקו' המשנ"ל בהל' שקלים (פ"ד ה"ו ד"ה ועוד) על הגמ' ב"מ קיח, א גבי שמא לא ימסור יפה להקדש, שהק' דהא הוי דברים שבלב, אכן י"ל בזה דהנתינה להקדש הוי דבר שעיקרו בלב].אך יל"ע על הרע"א מקושיית הגמ' בקדושין שם גבי רצון בקרבנות, דלכאורה רצון תליא בכוונת הלב, ואיך הגמ' מדמי ליה לסוגיא דדברים שבלב. ונראה ליישב, דדין רצון בקרבנות הוי דין דמעשה ההקרבה יהיה מרצון הבעלים, דכיון דהוי בעל הקרבן בשעת ההקרבה בעי' שיהא לרצונו, ובתוס' רי"ד (ב"ק סו, ב) מבואר דדין רצון בקרבנות הוא משום דבעי' שליחות מהבעלים להקרבה. ולפ"ז שפיר שייך בזה דינא דדברים שבלב.
ולפי המבואר מדברי הרע"א י"ל הבנה חדשה בדברי המאירי בקדושין שם, שהקשה דאיך מהני ביטול חמץ בלב והא הוי דברים שבלב, ותי' המאירי דלא אמרו אינן דברים אלא במקום שיש בו טענה עם אחרים, אבל בטול חמץ דברים שבלב דברים, ועוד שזו שבבטול אין כאן דברי פה שיהיו דברים שבלב סותרות אותם ולא אמרו אינן דברים אלא לענין סתירה מה שנאמר בפה וכו'. ונראה דב' התרוצים צריכי, והיינו דבתרוץ השני כ' המאירי דכיון דאינו סותר לדבורו מהני, וזה כדברי הרשב"א בקדושין שם. אולם עדיין קשה, דאיך מהני חלות ביטול והפקר ע"י לבו [ויעוי' בחי' הגר"ש היימן זצ"ל (חלק התשובות בתשו' לבעל האחיעזר), דבתו"ד כ' דגם להרשב"א דדברים שבלב אינם דברים ה"ד בסותר לדבורו, ה"ד לענין תרומה וכו', אבל בקנינים וכיו"ב בלא"ה א"א לפעול חלות ע"י לבו], ובזה כ' המאירי חידוש, דרק בדברים שבינו לחברו ל"מ בלב, והיינו דלפעול קנינים וכיו"ב ל"מ ע"י לבו, משא"כ להחיל דיני ביטול חמץ מהני גם ע"י לבו. ולסברא זו נתכוין בדבר אברהם ח"א סי' טז סק"ז שכ' דגם בנדר הי' מועיל מה"ט לאסור בלבו דאינו תלוי באחרים, אלא דבעי' לדין מבטא שפתים. ויש להוסיף, דביטול חמץ וכן נדר דהוי בינו לבין עצמו, בזה אכן תליא בכוונתו האמיתית, והוי כדברים התלויים בלב, ורק במכר, כשעוסק עם הלוקח בזה, הוי חלות של מעשה קנין, ודברים שבלב ל"ה דברים. וזו סברת הרמ"א הנ"ל, דבמתנה דברים שבלב הוי דברים, דמתנה הוי כדברים התלויים בלב הנותן- בכוונתו ליתן את המתנה.
ובזה מבוארין דברי הר"מ בהל' גרושין הנ"ל, דשייך כפיה בגט כיון דהוא רוצה להיות ככל ישראל אלא שיצרו תקפו, ונמצא דיש שם גם כוונת הלב לגרושין. ואכן בספר ברוך טעם להג"ר ברוך פרענקיל בשער הכולל דף סד: כתב כעי"ז, דכשיש מקום לומר אף דרך ספק דלמא גמר בלבו לעשות רצון שלם אף אם אין כן בלבו הוי מחשבה זו כדברים שבלב, דאין מחשבתו ניכרת וכו' עי"ש.
♦
ביאור חז"ל שבמתן תורה כפה עליהם הר כגיגית
בעומדינו כעת סמוך לזמן של קבלת התורה נראה לבאר בדברינו יסוד נפלא בדברי חז"ל בשבת פח. בהא דבמתן תורה כפה עליהם הר כגיגית, ובמדרש תנחומא פ' נח מבואר דקאי על תורה שבע"פ דקשה כגידים ולא תמצא תורה שבע"פ אצל מי שיבקש עונג וכו', אלא במי שממית עצמו עליה, ולא קבלו ישראל את התורה שבע"פ עד שכפה עליהם את ההר כגיגית, ואם תאמר על תורה שבכתב כפה עליהם את ההר, והלא משעה שאמר להן מקבלין אתם את התורה ענו כולם ואמרו נעשה ונשמע מפני שאין בה יגיעה וצער והיא מעט, אלא אמר להן על התורה שבע"פ שיש בה דקדוקי מצות קלות וחמורות והיא עזה כמות וקשה כשאול קנאתה לפי שאין לומד אותה אלא מי שאוהב את הקב"ה בכל לבו ובכל נפשו ובכל מאודו ע"כ המדרש [וראה באור החיים הקדוש (שמות יט, ה ודברים לג, ג) דהכפיה היא על גזרות חכמים ותקנותיהם, וע"ע בחפץ חיים עה"ת (פ' יתרו עמוד קטז)].וצ"ע, דהתורה שבכתב בלי התורה שבע"פ חסרה רוב המצות, ומ"מ הקב"ה כפה על כלל ישראל לקבל גם את התורה שבע"פ, וא"כ אמאי לא כפה אותה על הגוים ששאלו מה כתיב בה, ולא רצו לקיים אחת מהמצוות שבתורה. אכן, נראה דרצון לקבלת התורה הוי ענין של עיקרו בלב, ושאני כלל ישראל דמה שהוצרך לכפותם היה רק מחמת יצרם, וכדברי הר"מ הנ"ל גבי גט, אבל בליבם היה בעם ישראל רצון לקבל גם את התורה שבע"פ, ושפיר שייך כפייה לבטל יצרם, משא"כ באומה"ע דמופקעים בליבם מכל קבלת התורה מרצון, להכי לא היה עליהם כפיה לקבל התורה, שהם תלויים בעיקרם בקבלת הלב וכמבואר.
ועי' בשו"ת חת"ס (או"ח סוף סימן קפה ד"ה אמרתי) שכ' דדברי הר"מ בהל' גרושין הנ"ל דיצרו תקפו וכו' שייכים רק לאחר שהיה קבלת התורה בפורים דהדר קיבלוה מרצון וכו' עיש"ה בדבריו [והעירני בני, הרה"ג מרדכי נ"י, להרמב"ן שבת פח שכ' בסו"ד: "לפיכך כשבאו לארץ בביאת שניה בימי עזרא עמדו מעצמם וקבלו ברצון שלא יטענו עוד שום תרעומת והיינו בימי אחשורוש שהוציאם ממות לחיים והיה זה חביב עליהם מגאולה של מצרים" עכלה"ק. ומבואר דהקיימו וקיבלו היתה לשנה אחרת, כשעלו לא"י בימי עזרא, והוסיף דהקיימו וקיבלו בודאי היה בשעה שעזרא קרא את התורה ואיסוריה, ראה בנחמיה פ"ח ולהלן, דאז היה קיימו וקיבלו באהבה. ואכן כל גזירות דרבנן היו בתחילת בית שני, והיינו דאז היה קיימו וקיבלו באהבה, ולהכי הוסיפו סייגים דרבנן על המצוות. ומצאתי במלבי"ם (נחמיה שם י לו) שכ' דהוסיפו להתחייב בתק"ח אחד מששים, ולהלן פסוק לח כ' דלד' הר"מ לא היו חייבים בימות עזרא בתרו"מ רק מדבריהם, וא"כ כל מה שקיבלו עליהם היה על דברי חכמים וא"ש היטב].
ולדברי החת"ס יוצא דין מחודש, דקודם נס פורים דקיימו וקיבלו מאהבה לא היה דינו של הר"מ גבי כפיית הגט באמירת רוצה אני, וצע"ג. ולכן נראה יותר מסתבר כמש"כ, דלאחר מתן תורה דכפה עליהם הר כגיגית, כיון דבליבם רצו לקבל גם התורה שבע"פ, ורק דיצרם מנע מהם את קבלתו כיון דקשה כגידים, היה שייך על עם ישראל כפייה לקבלת התורה, דעי"ז מתגלה הרצון הפנימי שבהם, וזהו מש"כ הרמב"ם הנ"ל דלכן שייך כפיה במחוייבים לגרש, היינו דחוזר לרצונו הפנימי לקיים דברי חכמים וכמש"נ.
♦ ♦ ♦