כולל שע"י ישיבת יד אהרן ב"ב
שליא בבית - דעת ר"ש
א. פשטות המשנה - נימוק הוולד קודם שיצא הוא הסיבה לטהר
מתני' (נידה כו.): "שליא בבית הבית טמא ר"ש אומר נימוק הוולד עד שלא יצא". פשט המשנה הוא שאם נימוק קודם שיצא טהור, וכן נראה מהגמ' עצמה. ופלא שרש"י פירש 'ונעשה דם ונתערב בדם הלידה ובטל ברוב', והרי אין דרכו בכך בכ"מ (ואולי נמשך ממש"כ כבר את מסקנת הסוגי' בדף יח. ד"ה נימוק הוולד).♦
ב. מתי נימוק - בחוץ או בפנים?
ובגמ' (כז.): "תנו רבנן שליא בבית הבית טמא לא שהשליא ולד אלא שאין שליא שאין ולד עמה דברי רבי מאיר רבי יוסי ורבי יהודה ורבי שמעון מטהרין אמרו לו לרבי מאיר אי אתה מודה שאם הוציאוהו בספל לבית החיצון שהוא טהור אמר להן אבל ולמה לפי שאינו אמרו לו כשם שאינו בבית החיצון כך אינו בבית הפנימי אמר להן אינו דומה נמוק פעם אחת לנמוק ב' פעמים".והוא מהתוספתא כאן (פ"ד ה"ו), ומשמע שר"ש נמי סובר שאינו נימוק קודם שיצא, דהלא תניא 'אמרו לו כשם שאינו בבית החיצון כך אינו בבית הפנימי', ודלא כמשמע במתני', דהוא סובר שנימוק עד שלא יצא, וצריך עיון.
♦
ג. קושיית הגמ' 'מ"ט דר"ש' נראית תמוהה
ולהלן שם יתיב רב פפא אחורי דרב ביבי קמיה דרב המנונא ויתיב וקאמר מאי טעמא דרבי שמעון וכו'. ולכאורה אין מובן מה הקושיא הזאת, הרי מבואר במשנה יפה טעמו, כדאמרן, שנימוק הוולד עד שלא יצא אינו מטמא הבית.והסברא לפו"ר נראית, שבעודו נימוק קודם שיצא כלל לאוויר העולם לא התחיל בו כלל דין טומאת מת בפועל, דהא טומאה בלועה היא. או די"ל דכיון ונימוק קודם שיצא לא חשיב אצלינו אלא כמיא בעלמא, וכדמשמע קצת בפכ"ג (נזיר נ.), דבעי ללמדנו שנפל מטמא אף שלא נקשרו אבריו בגידים, אבל היכא שנימוק קודם שיצא ולא היה בעולם מעודו, אפי' בצורת נפל, אינו מטמא כל עיקר. וגם אי נימא כפשטא ממש, שכוונת מתני' דנימוק קודם שיצא רק כדי לבאר שהבית טהור מיד, ועיקר מתני' באה לתת טעם דנימוק טהור, עכ"פ לא מובנת קושיית הגמ' מ"ט דר"ש?
ומה שכתבו רש"י ותוס' בביאור קושיית הגמ' אינו מובן לפו"ר. הריטב"א למד מרש"י שהקשו דהוי כנצל, וגם בנפל מטמא בשיעור מת שלם. ולכא' אם כבר הבינו דשאני נפל, שנצל אינו מטמא בו בכזית, מנ"ל דשיעורו כמת שלם. והגמ' לא הביאה שום ברייתא או קבלה כזו, ומנ"ל שר"ש חייב לסבור כן, עד שנוציא את דבריו מפשטותם.
ובתוס' פירשו, שאף שלנפל אין תורת נצל וכזית (ועי' ירו' שם ה"ב לעניין רקב בנפלים, ובתחילה דנו שם אם נפלים טומאתם מהתורה, ומסיק שכן), מ"מ הכא הוי כמת שלם שמטמא. ולא מובן מהיכי תיתי שחשיב כמת שלם, הלא הוא נימוק לגמרי, ועוד קודם שיצא, ואימא לא מטמא לר"ש.
והרמב"ן פירש שהקושיא היא ממעשים שבכל יום, דמוצאים חתיכות בשק השליא מהנפלים, והאיך יאמר בפשיטות שנימוק הוולד עד שלא יצא. אמנם, כפשטא אין משמע שהגמ' שאלה שאין המציאות כדמשמע בדברי ר"ש (דלא מצינו כך, וגם אין הלשון מ"ט דר"ש כך), וצריך עיון.
♦
ד. סוגיית הירושלמי
ובסוגי' הירושלמי המקבילה לסוגייתנו איתא: "אמר להן ר' שמעון לחכמים אין אתם מודין לי במוציא את הספל מבית הפנימי לחיצון שהוא טהור אמרו לו מפני שהוא כטרוף אמר להן אף זה כטרוף הוא כלים שהיו שם בשעת יציאה מה הן נישמעינה מן הדא דתנינן תמן רבי ליעזר בן יעקב אומר בהמה גסה ששפעה חררת דם הרי זה תיקבר ונפטרה מן הבכורה ותני עלה אינה מטמא במשא אמר רבי יוחנן רבי שמעון ורבי ליעזר בן יעקב שניהן אמרין דבר אחד הדא אמרה כלים שהיו שם בשעת יציאה טהורין".וספק הירושלמי נראה פשוט, משום האי סתירה שיש בין לשון ר"ש במתני' ללשונו בתוספתא מתי נימוק הוולד - האם קודם שיצא או לאח"מ. ונפק"מ לעניין כלים שהיו בבית בשעת היציאה.
אבל הפשיטות מהא דאמר רבי יוחנן דר"ש ור"א בן יעקב אמרו דבר אחד שחררת דם טהורה ממשא ומוכח שכלים שהיו שם בשעת יציאה טהורין, אינה מובנת בעליל, דמנ"ל דאף ר"א בן יעקב לא טיהר אלא לאחר שנימוק בחוץ, ועכ"פ איך מתיישבת גם הסתירה בין מתני' לתוספתא הנ"ל וצריך ביאור.
♦
ה. ביאור הסוגיא שלנו
ועיקר סוגי' יש לפרש כעין סוגיית הירו', שהקשו מ"ט דר"ש אחרי שהביאו דבריו בתוספ', והיינו שהקשו מ"ט - כבמתני' דנימוק עד שלא יצא או כתוספ' דנימוק משיצא.אמנם, יותר נראה שהקשו בעקבות אי בהירות זאת מאי טעמא דר"ש, דהא משמע בתוספתא דלא ברירא לר"ש עצמו טעמו במתני', שנימוק הוולד עד שלא יצא, דאימא לא נימוק רק אחר שיצא או ביציאה עצמה מחמת טלטול הרחם, דהרי אין הדבר ניתן לשער באומד כלל מתי נימוק בדיוק. והיינו שלא הקשו לר"מ אלא מבית החיצון, דבהא וודאי יודה שנימוק, מחמת הטלטול, כי בעצמן לא ברירא להן אלא לכל היותר שבבית הפנימי נימוק, כמו שנראה לפניהם, ומנ"ל מתי זה אירע.
ואם כן, אכן מאי טעמא דר"ש, הלא כל סברתו אינה אלא שנימוק עד שלא יצא, ולא היה בעולם כלל, אבל אם כבר יצא, אפי' לפרוזדור, למה נטהר כשמחמת הטלטול נימוק? ומזה העלו שטעמו הוא שלכל היותר מוכרחים אנו לומר שסמך גם על טעמא דביטול (במועט כס"ד או ברוב, כדמסיק עפ"י רבי יוחנן).
והיינו שהטלטול מהני רק כדי לעשותו שם נימוק בעלמא, שזה אינו מספיק לטהר בחוץ, ומוכרחים להגיע שגם נתערב בו דבר אחר ובזה הוא בטל לגמרי.
♦
ו. למה לא מהני ביטול ברוב לעניין בכורה
והנה בספר מי נידה הקשה על מאי דאמרינן דר"א בן יעקב מטהר במשא משום ביטול ברוב, ואם כן למה נפטרת בבכורה, אימא דלא היה כאן שם לידת בכור ולא פטירת רחם כל עיקר.וי"ל ע"ד שכתבנו, דמאי דאמרינן דאיכא ביטול ברוב אינו אלא מחמת הטלטול ביציאה מהרחם, וזה הוי אחר שיצא מהפרוזדור לצוואר הרחם, וכבר נפטרת מהבכורה שהיא בשעת פטירת הרחם, ואז גם איכא טומאת לידה, אולם טומאת משא ומת, אין בה נפק"מ רק משיצא לגמרי לאוויר העולם, דהא הוי בפנים כטומאה בלועה שאינה מטמא כל עיקר (ועי' סדרי טהרה סימן קצ"ד ס"י וצ"ע).
אולם, מכל מקום צריך לומר דתפיסת רבי שמעון ור"א בן יעקב הייתה דע"ד הרוב נימוק הוולד מסתמא כבר במעי אמו, וכך היו משערים שמסתמא באמת היציאה לא הספיקה להנמיקו עד להיותו מים בעלמא. ועל כן מעיקר הדין פשיטא דטהור מלטמא הבית, כדאמר ר"ש במתני', וכן פטורה מהבכורה (כי לעניין זה אין נפק"מ אף אי נימוק במעיה כדדרשינן מאישה כי תזריע), אולם א"א לנו להיות בטוחים בדבר לטהר בלא חשש ממשא, וכן את הבית, דעכ"פ אין נימוק לפנינו אלא בחוץ, ועל כן בעי להוסיף גם את סברת ביטול ברוב, וכדמוכח מדברי ר"ש בתוספ' שלא אמרו לר"מ אלא לגבי בית הפנימי ששם וודאי נימוק וכנ"ל (ולעניין פטור בכורה י"ל שאינו אלא לגבי כהן משום הממע"ה עי' רש"י ד"ה ופטורה וצ"ע).
ומעתה נבאר את דברי הירושלמי שיהיו מאירים כספיר גזרתם. דראית הגמ' הייתה מדהבינו שאילו היה הנימוק רק בבית אחר שייצא, לא היה כלל מטהר מלהיטמא במשא, כמבואר בסוגי' בבכורות כג. דאיכא למ"ד דטומאה כמאן דאיתא דמיא, וגם אחר ביטול היא טהורה מלהיטמא רק במגע, שאפשר לא נגע אבל במשא מטמא, אבל כל שלא חלה הטומאה כלל, אפשר דאמרינן שאין לה מקום לחול. ומזה למדו שאם נאמר שהיא טהורה מלהיטמא במשא היינו שזה מחמת הטלטול, דביטלה ברוב ביציאה מהרחם. והיינו מאי דאמרינן דר"א בן יעקב ור"ש אמרו דבר אחד, וכמו שנתבאר.
♦
ז. יתכן שהביטול ברוב דסוגי' אינו אלא סעיף מטעם הנימוק
והנה יש לדון שאין ביטול ברוב דסוגי' דומה ממש לכל דיני ביטול, ואינו אלא כלפי טומאת מת או נבילה, וכדמשמע לפי הרמב"ן, שהתערבו החתיכות בדם ומי לידה. ואף שאינו בטל בגדרי ביטול ברוב בכל דוכתיה, כי הלא החתיכות ניכרות, אלא שנראה שיסוד ביטולן הוא מפני שהן אינן עומדות בפ"ע וסופן להימחות, איבדו את שמן וחשיבותן. אבל מין במינו דווקא עולה מדברי הרמב"ן דלא מבטל (ולא רק לרבי יהודה, דסבר הכי בכל דוכתא), דזה דווקא גרע, כל שאין בו דבר ממין אחר לבטלו ולהגדירו באופן שונה,ולפי זה אין דינא דביטול ברוב סיבה בפ"ע, מה שקצת מוזר באמת לתת טעם לר"ש שלא אמר כל עיקר, אלא הכל מתמזג עם לשון המשנה שנימוק הוולד עד שלא ייצא, וכמו שהוא סיבה לבטל שם הטומאה, ה"נ הוא דין הרוב כאן מחמת ביטול השם של הנפל לעניין טומאה מחמת שסופו להבטל בו, וקצת משמע כן מלשון הרמב"ם (פ"ד מבכורות הי"א) לעניין חררת דם, "...וְרָבָה עָלָיו הַדָּם וְהִפְסִידוֹ וּבִטְּלוֹ".
ולפי זה ניחא כפשוטו קושיית המי נידה, למה לא מהני ביטול לעניין בכורה, והתשובה היא שהביטול הכא הוא לעניין טומאת מת או משא משום ביטול החשיבות, ולא לעניין פטור מבכורה או טומאת לידה.
ונראה שכך יש ליישב דעת הרמב"ם שלכאורה נראים דבריו בסוגי' שליה כסותרים זה את זה סתירה משולשת. דהנה רבינו (פכ"ה מהל' טומאת מת ה"י) פסק כר"מ, ששליא בבית הבית טמא, ודלא כר"ש, דאמרינן דנימוק הוולד עד שלא יצא.
לעומת זאת, הוא פסק (פ"א מהלכות שאר אבות הטומאות הט"ז) כרב אחא בר יעקב, שבהמה ששפעה חררת דם אינה מטמאה במשא, משום ביטול ברוב.
וזה לא קשה כשלעצמו, מהא דר' יוחנן אמר שר"ש ור"א בן יעקב אמרו דבר אחד ומשום ביטול ברוב נגעו בה, דהלא הרמב"ם (פ"ג מטומאת מת ה"ט) פסק כר"ל לעומת רבי יוחנן (משום דסוגי' הגמ' נראית במסקנתה כוותיה) שטעם ר"ש הוא משום בלבול צורה ולא משום ביטול ברוב.
ואם כן אפשר היה אולי לחלק בין טומאת מת לטומאת נבילה, שנבילה, שלא נאמר בה טומאת מת שלם, שייך בה ביטול ברוב, משא"כ טומאת מת, כל שלא היה בו בלבול צורה אין אומרים שיש בו ביטול ברוב כדי לבטל ממנו שם הטומאה [ואפשר שלדעת הרמב"ם זו הייתה דעת ר"ל, אף שכפשוטו י"ל שדעת ר"ל שאין כאן רוב כלל מטעם שניכר החתיכות כנ"ל או מטעם אחר].
אולם יש לדחות, דהלא הרמב"ם סתר את עצמו גם לעניין דין הנפל הנולד במה ששייך לעניין קדושתו, דהלא הוא פסק בהלכות בכורות (שם) מתני' וסוגי' דסוף בהמה המקשה דבהמה המבכרת שליא משליכו לכלבים משום שמחצה נקבות ומיעוט נדמה, אבל בקדשים, שאף נקבות קדושות - תקבר, ולמה לא נדון דין ביטול ברוב על הוולד [וזה אף אי נימא שלגבי פטור בבכורה לא אמרינן דין ביטול ברוב, כמש"כ הקה"י בבכורות, משום שביחס לולד אין זהכ דין אלא מציאות, שרק האם נפטרת מבכורה].
אבל אי נימא דאין הביטול ברוב כאן כפשוטו, יתכן שלא מהני אלא לעניין טומאה שבזה אמרינן שבטל חשיבות הדבר, כי עומד להפסד ולהיות נימוק, וכדברי ר"ש במתני' (ואף ר"מ בבית החיצון). אולם, לעניין קדושת הנפל, לא מצינו כן, ויש ללמוד מהא דר"ש סובר שיש לה טומאת לידה משום הקרא דאישה כי תזריע, שכל שהיה לו שם וולד מתחילתו, כיון שאינו כשינוי הטבע כושט אטום וכדו', אף שנעשה כעין זרע דין וולד לה. דאי רק שם לידה לה, מנ"ל דאיכא טומאת לידה בכהאי גוונא, והלא אף מפלת מין בהמה חיה ועוף קאמר רבי ירמיה דיתכן דאיכא ליה שם וולד, ואף שנראה קשה מאד לייחס שם וולד לנימוק, עכ"פ לא מצינו בו דין ביטול ברוב, לעניין הגדרת הקדושה.
ועי' כס"מ בהלכות בכורות (שם): "ומ"ש ולמה קוברים אותו וכו'. שם בגמ' ואע"פ שטעם זה נאמר בגמ' לר"ש דאמר דאינה מטמאה לדידן נמי צ"ל כן כי היכי דלא תיקשי לן מ"ש משליא דישליכנה לכלבים וכ"כ התוס'".
וכבר הגיהו ותמהו על דבריו, עי' שם בהגה' מחסדי דוד ובלח"מ, ולדברינו ניחא בפשיטות כוונתו, שטעם זה של 'ולמה קוברים אותו כדי לפרסמה שהיא פטורה מהבכורה' נאמר בגמ' לר"ש שסובר שאינה מטמאה במת, ויש ביטול ברוב ולכן אין כאן קדושה כל עיקר לעניין בכורה ויש שאלה למה תקבר. אולם, לדידן דקי"ל כר"מ שמטמא במת, לכאורה שפיר בעי לקבור משום הקדושה, דהא מה דאיכא בטול ברוב לעניין טומאת משא כנ"ל, זה לא מהני לגבי עצם הקדושה של הבכור כנ"ל, אלא דבעי לטעמא משום שהיה מקום לדון בה דין הלך אחר הרוב, כבשליא. וע"ז בעי לטעם כדי לפרסמה, וכחילוק התוס' (ד"ה כדי), שאין צורך בפרסום בשליא, כך יש לפרש את דברי הכס"מ.
אמנם, גם לפי מה שנתבאר לעיל אות ו' שאין הביטול נעשה אלא בצאתו לבית החיצון, יש ליישב את עיקר הסתירה ברמב"ם, שהקדושה חלה קודם בשעת היציאה מהרחם עצמו, ולכן הוא לא מתבטל לעניין הקדושה של בהמת קודש (ולפי זה נצטרך גם לחילוק הקודם בין טומאת משא לטומאת מת כדי ליישב את סתירת הרמב"ם בין מתני' לרב אחא בר יעקב).
♦
ח. ראיה מסוגי' הגמ' על ר"ל כביאור החדש שנתבאר בסוגי'
ולהלן בסוגי', ריש לקיש אמר שפיר שטרפוהו במימיו נעשה כמת שנתבלבלה צורתו וכו'. ומשמעות הסוגי' דהביאו את דברי ר"ל כדי ליישב את קושיית הגמ' מ"ט דר"ש באופן אחר מרבי יוחנן. והיינו שר"ל אמר שא"צ לומר דהכא משום ביטול ברוב נגעו בה דבלאו הכי יש לטהר משום בלבול צורה כמת וכו'.ולכאורה יש לעיין טובא לכל שיטות הראשונים בביאור הסוגי' איך אפשר להבין זאת. הלא לדעת רש"י, כפי הבנת התוס', דמטמא מדין נצל, כבר הקשו התוס' (שם) דלית ביה משום בלבול צורה. ולדעת התוס' עצמם, שהוא משום מת שלם, ולכן מהני מדין בלבול צורה, אין מובן נמי, כי כמבואר שם בתוס' שבבית חיצון היה ברור מתחילה דטהור, והא למה? אי נימא מתחילה ידעו רוב או בלבול צורה, אז מה הקשו, ואם משום נימוק שהוא דבר בפ"ע, מאי שנא נימוק מבלבול צורה? וצריך עיון.
ולדעת הרמב"ן שהקשו משום דמשכחת דאיכא חתיכות כזית, גם פלא הלא היכן מצינו בזה טהרה משום בלבול צורה, ועיינתי בדבריהם ולא מצאתי לי מנוח, שהרמב"ן כתב שא"א לטמא חתיכות שלא ניכר בהן צורתן, ולכאורה לא מצינו טהרה מחמת בלבול צורה אלא במת שלם, אבל חתיכות קשה טובא לדון בהן דין בלבול צורה, וצריך עיון ליישב את דברי רבותינו הקדושים.
אולם לפי מה שבארנו לעיל את סוגי' הגמ' (ע"ד הירו') שהקשו משום סתירת התוספ', שהעלו מזה שאין ברור אף לר"ש (ומהכ"ת שיהיה ברור לו), שאינו נימוק קודם שיצא מרחם אמו, שהוא סיבה עצמית לטהר, וע"ז אמרו דאם כן מה מטהר אותו ביציאה מהרחם לאוויר העולם. ועל זה העלו ב' תשובות מרבי יוחנן ותלמידו, משום שבצאתו לפרוזדור הוא מתערב עם דם ומי הלידה, והב' שיש כאן טירוף כשפיר שטרפוהו מימיו, יהיה ניחא היטב.
וכן יש ללמוד מדברי הרמב"ם, דהלא הוא הביא (פ"ג מטומאת מת ה"ט) את דברי ר"ל, ששפיר שטרפהו במימיו טהור. אולם, לפי מה שמבואר בסוגי' לכאורה דבריו כדברי ר"ש שלא פסק כוותיה. ואם באנו לדון לפי דבריו עכ"פ לעניין בית החיצון כדברי ר"מ, עכ"פ עולה לנו שטעמו של ר"מ אינו משום נימוק לגמרי, שהוא כביכול טעם אחר (כמו שעולה מדעת הרמב"ן לכאורה), ומוכח שהכל סובב מסביב לטעם זה, ואין הנימוק קודם שיצא דר"ש אלא סיבה ראשונית שלא נשארה, ואין בה רק נפק"מ לעניין מה שנתבאר באות ו' שכך היה קי"ל לר"ש שהוא בד"כ, ונפק"מ לעניין מה שנתבאר שם דוק היטב.
[ולעיקר סוגי' הגמ' דריש לקיש יש איתי עוד מילין על מה שכתבו בתוס' (ד"ה מת) בפירושו הראשון וקיימו בסוף דבריהם עפ"י סוגית הירו' (ה"ג), שנראה כפשטיה שאינו מתאים עם סוגית הגמ', אלא אם כן שמו מילים בדברי ר"י שהוא עצמו לא אמרם, וכדמשמע באמת שבירו' איכא מסורת אחרת בשמו. דאל"כ, למה שרבי יוחנן לא יענה כפשטיה דדברי ר"י מגדלאה הן כר"א, והוא עצמו הביאם, דוק ותשכח.
ובעניין אחר יש לציין את דברי הרמב"ם (פ"ג מטומאת מת הל"ט) שהוא אכן העתיק סוגי' כמו שהיא, אלא שהביא פירוש 'שלדו' גם כפשטה בכ"מ לשון שלד ועצמות, וגם דברי רבינא דשלהי סוגי' דמיירי בנחרך, וזה לא כסוגי' דידן לכאורה, דאי כן מה הקשו ה"ד שלדו קיימת, ויל"ע].
♦ ♦ ♦