הערה על מאמרו של הרב שלמה יאקב 'הטעמים מדוע אין גומרים את ההלל בכל ימי הפסח'

הערה על מאמרו של הרב שלמה יאקב "הטעמים מדוע אין גומרים את ההלל בכל ימי הפסח" (גיליון כז עמ' קצב)

במש"כ בעמ' רטז לתמוה על המשנת יעב"ץ.
איני מבין את כל תמיהתו, האם מפני שהב"י וכל האחרונים כתבו שאלו ב' טעמים סותרים, א"א ליישב שיהיו ב' הטעמים נכונים?
והאמת היא אכן שכך צריך להיות - ב' טעמים על ב' דברים אלו, כי הרי באמת יש ב' מחייבים, הלל מדין החג והלל מדין הנס, וכמו בחנוכה שהוא משום הנס, וכמו בשאר ימים טובים שהוא מפני החג.
וכך מבואר להדיא בגמ' בער"פ נביאים תיקנו להם שיאמרו אותו על כל פרק ופרק, וכשנגאלים אומרים אותו על גאולתן, כמו שפירש"י כגון חנוכה.
ומה שכתב מלשון המדרש דקאי על כל ימי הפסח, אכן באמת תמוה כפשוטו לתת טעם מחמת שמעשי ידי טובעין בים על כל השבעה, ואם נפשך לומר ע"ד שכתב המהרי"ל, שלא יהיו ימי המועד חמורים משביעי של פסח, אכתי יתכן שהבבלי הוסיף טעם נכון, שבלאו הכי אין סיבה מחמת היום טוב לומר בכל יום, ועכ"פ הטעמים צריכים.
ומה שהקשת למה לא כתב הבבלי "מחמת הנס", מה כ"כ קשה שכשבא התלמוד לתת טעם מאי שנא פסח מסכות הלא בוודאי כוונתו לשאול מה חילוק יש ביניהם מחמת גדרי היו"ט שלהם, ולא שיהיה עוד מחייב מחמת הנס בשביעי, ע"ז לא חש התלמוד לדון כעת.
ועכ"פ, כמו שכתבתי, דבריו נכוחים למבין בעיקר העניין שנתן טעם נכון לב' מחייבים אלו, שהם מחייבים לעולם לומר שירה, כמו שנא' על גאולתנו ועל פדות נפשינו נודה לך.
ואף שיש להתבונן קצת למה בחנוכה ופורים דבר זה דמעשי ידי וכו' לא שייך, עכ"פ אין זה שייך לדבריו שהן נכונים בטעמם (וכד הווינא טליא זכיתי מעצמי לכוון לדבריו ז"ל, ושבחני על כך, תיתי לי שזכיתי לכוון לדברי זקני זצ"ל).
כל הברכות
משה מרדכי אייכנשטיין

תגובת המחבר

יסוד דברי המשנת יעבץ נמצא גם בקודמים: קודם הדיון בדברים הנפלאים יש לציין שעיקר היסוד כבר היה לעולמים, ואין זה רק דבריך ודברי הרב זקינך, אלא נפתח בדברי גדולים - הישועות יעקב (סימן ת"צ ס"ק א), ועוד כעין זאת בספר ערך דל (לערכין י' ע"ב). גם רבינו אהרן קוטלר במשנת רבי אהרן מאמרים (חלק ג' עמוד ג'), ניבא כזאת. ולהלן נראה שלמרות שיסוד הדברים אחד הוא עדיין היא מחלוקת בעיקר גדול.
באו ליישב הקושי בקדמונים שהוצרכו לשני הטעמים וזה אינו מתיישב: ובדבר הטענה איני מבין את כל תמיהתו, האם מפני שהב"י וכל האחרונים כתבו שאלו ב' טעמים סותרים, א"א ליישב שיהיו ב' הטעמים נכונים? וכי לא באנו למצוא פותר ליישב את דברי קדמונינו שכתבו שני טעמים?
ואני שונה מפורש במשנת יעב"ץ היא שקושיתו למה צריכים את שני הטעמים, וכן בדברי רבינו הישועות יעקב הציב את תמיהתו בלשון הזה, וכבר תמהו בזה על דברי הפוסקים שהביאו טעם זה מעשה ידי טובעים בים נגד הש"ס דמסכת ערכין הנ"ל. וכיון שהתברר שאין המדרש שכתב את הטעם של מעשי ידי, יכול להכיל את הביאור הנפלא, וכן כל מי שהביא את טעם המדרש ראשונים ואחרונים אינם יכולים להתפרש על פי הרעיון החדש, את דברי מי באנו להמתיק.
על כרחנו שהיסוד שייך רק ליישב קושיא חדשה: אלא מה יש לומר, אכן כל הדברים אינם במשמע בכל מקום שהוא, אבל באנו ליישב קושיא חדשה, [שלמעשה נולדה ברצון ליישב את הקדמונים], למה לא נאמר הלל בשביעי של פסח מחמת הנס.
והתירוץ לקושיא החדשה הוא שאין לומר הלל משום הנס מחמת מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה.
כל מקום הקושיא לא שייכת בביאור שיטת הגאונים ורוב ראשונים: הנה כל הטענה היא רק על פי פירוש רש"י ורשב"ם ואחריהם הרי"ד בפסחים קי"ז שעל כל צרה וצרה היינו חנוכה, אך שיטת הגאונים שי"ח ימים כולל חנוכה אין דינם מחמת הצרה, וכאשר כתב בהלכות גדולות סימן טו - הלכות לולב עמוד רט, הלכות רי"ץ גיאת הלכות הלל עמוד קסז, הובאו דבריהם כבר בספר הישר לר"ת (חלק החידושים) סימן תקלז, ומשם כבר בתוספות בכמה מקומות בתלמידי רבינו יונה ובר"נ, ובראשונים רבים בספר העיטור עשרת הדיברות - הלכות הלל דף צד טור ג, ובספר המנהיג הלכות הלל עמוד רנה ובעמוד רס, ועיין עוד בחידושי הגרי"ז הלכות חנוכה.
גם שיטת רש"י בקביעת הלל מדין צרה על חנוכה, אין זה יומו בלבד, אלא כל שמונת ימי החנוכה וזה מורה שאין כאן דין הלל על יום הצרה בלבד, אלא הייתה כאן תקנה מיוחדת, וקשה לומר שמעיקר הדין היה יום אחד הלל מדין על כל צרה וצרה, ובאה התקנה להוסיף עוד שבעת ימי הלל, עיין היטב.
מוסיף לברר שהתלמוד בדיון על ההלל מוכרח שחולק על טעם המדרש: ומה שטענת לדחות את משמעות התלמוד שלא אוחז את טעם המדרש, ותורף דבריך שהתלמוד לא בא לפרש למה אין הלל מחמת הנס אלא רק מחמת החג, אין הדברים מתיישבים כלל. למה לא יעסוק התלמוד בדבר, אחרי ששנה תחילה כל הימים שנאמר בהם ההלל הן מחמת המחייב של החג [סוכות שבועות ופסח] והן מחמת הנס [חנוכה], היה לו לתלמוד לשאול, כשם ששאל מאי שנא פסח מסוכות מחמת המחייב של החג, הוא הדין היה לו לשאול מאי שנא שביעי של פסח מחנוכה המחויב מחמת הנס. ובפרט שהגמרא כן עוסקת בהקשר שבין הלל מחמת הנס של חנוכה לבין פסח, כמפורש בערכין דף י עמוד ב: והא חנוכה דלא הכי ולא הכי וקאמר משום ניסא. פורים דאיכא ניסא לימא אמר רבי יצחק: לפי שאין אומרים שירה על נס שבחוצה לארץ. מתקיף לה רב נחמן בר יצחק: והרי יציאת מצרים דנס שבחוצה לארץ הוא, ואמרינן הלל כדתניא: עד שלא נכנסו ישראל לארץ - הוכשרו כל הארצות לומר שירה, משנכנסו לארץ - לא הוכשרו כל ארצות לומר שירה. ע"כ. ולמה לא הקשו מיד מאי שנא שביעי של פסח, שלא אומרים הלל על הנס כשם שאומרים הלל על הנס בחנוכה^[2].
ממילא, כל דברי הקדמונים מוכיחים שלא חשו לקושיא החדשה למה לא אומרים הלל מטעם הנס: והנה שנבוא לדון ביחס לקושיא החדשה למה לא אומרים הלל בשביעי של פסח מחמת הנס, עלינו להודות שקושיא זו לא הכירו בה כל הדנים באמירת הלל בשאר ימי הפסח, המדרש הראשונים וראשוני האחרונים. והנה המדרש, שהוא אבי הטעם של מעשי ידי טובעים בים, שאל מה שונה פסח מסוכות, וברור שלא בא ליישב את השאלה על הלל מחמת הנס שהרי אין נס בסוכות. ומה נעשה שהראשונים [השבלי הלקט] והבית יוסף הביאו את דברי המדרש כמשמעו וכן כל האחרונים. ואם יורשה לנו ללמוד מדבריהם שלא דיים שאינם מסתייעים ומתיישבים בביאור שני המחייבים הנפרדים להלל, אלא הם עוד אומרים לנו שלא עלה לבם טעם נוסף לחייב הלל מחמת הנס^[3].
התלמוד במגילה חולק מפורש על טעם המדרש: וביותר במאמר בעיקרי השמועה הורחב באורך שבפשוטו הבבלי חולק על המדרש וסובר שאין טעם מעשי ידי טובעים בים מונע אותנו מלומר שירה, ואם כן ברור שלא נוכל ליישב את הקושיא למה אין הלל משום נס על פי המבואר בבלי פסחים קי"ז שנס מחייב הלל על פי טעם שהבבלי חולק עליו, ואם כן עלינו כאחד למצוא את ההסבר הנכון למה אין לדון כלל לחייב אמירת הלל מחמת הנס.
ואחר שהוברר שאין בדברים הנזכרים שום יישוב לדברי המדרש ושאר כל המדברים בעניין שני הטעמים, ממילא לא נותר לנו אלא לבוא להקשות מעצמנו באמת למה אין חיוב הלל בשביעי של פסח מחמת הנס, ולבוא לדון ליישב מעצמינו שאולי זה מהטעם של מעשי ידי טובעים בים שהוזכר במדרש ובשאר הקדמונים כלפי עיקר חיוב הלל מחמת החג, ולקחת זאת לתרץ את הקושיא החדשה למה אין חיוב להלל מחמת הנס.
ממקום שבאת מפורש שאמרו הלל שמעשה ידיו טבעו בים: וממקום שבאת מפסחים קי"ז ע"א מפורש באותה סוגיא: "הלל זה מי אמרו רבי יוסי אומר: אלעזר בני אומר: משה וישראל אמרוהו בשעה שעלו מן הים, וחלוקין עליו חביריו לומר שדוד אמרו, ונראין דבריו מדבריהן. אפשר ישראל שחטו את פסחיהן ונטלו לולביהן ולא אמרו שירה דבר אחר: פסלו של מיכה עומד בבכי, וישראל אומרים את ההלל”. ולהלן שם "תנו רבנן: הלל זה מי אמרו רבי אליעזר אומר: משה וישראל אמרוהו בשעה שעמדו על הים, הם אמרו לא לנו ה' לא לנו, משיבה רוח הקודש ואמרה להן למעני למעני אעשה”. ואם כן, מפורש שאמרו הלל על הים, ואין התנאים בברייתא בבבלי סבורים שהטעם של מעשי ידי טובעים בים מסביר למה אין אומרים הלל מחמת המחייב של הנס בשביעי של פסח. ולדברי רש"י [בהרחבה להלן] הכל מודים שישראל אמרוהו על הים לא נחלקו זה על זה אלא הוסיפו זה על דברי זה, גם לדברי הרשב"ם כך שיטת חכמים בברייתא שישראל אמרו הלל על הנס של קריעת ים סוף.
למה לא נקבע לדורות הלל מחמת הנס לשיטת רש"י: שמא תאמר - אם כן למה לא נקבע לומר גם לעתיד? לא כל הלל שנאמר באותו פרק של גאולה נקבע לדורות, וכמו שבאותה סוגיא דברו על ההלל מי אמרו, ואמרו מקצת תנאים יהושע וישראל אמרוהו בשעה שעמדו עליהן מלכי כנען, ולמה לא נקבע לדורות, ומקצתם אמרו דבורה וברק אמרוהו בשעה שעמד עליהם סיסרא. ולמה לא הקבע לדורות, ומקצתם אמרו חזקיה וסייעתו אמרוהו, בשעה שעמד עליהם סנחריב^[4], ולמה לא נקבע לדורות^[5]. והנה מקצם אמרו חנניה מישאל ועזריה אמרוהו בשעה שעמד עליהם נבוכדנצר הרשע, ועל זה יש להשיב שלא נקבע כי נס יחידים הם, וגם לאומרים מרדכי ואסתר אמרוהו בשעה שעמד עליהם המן הרשע, הרי השיבו קריאתה זו היא הלילא, או אכתי עבדי אחשורוש ונס שבחוצה לארץ. על כל פנים, אין לקבוע ולטעון מעצמינו למה לא אומרים הלל מחמת הנס בשביעי של פסח שהתורה כסתה את יום הטבעת המצרים [אלא אם כן תאמר שמאותו טעם של מעשי ידי טובעים בים] ולא הזכירה זמנו.
במחלוקת התנאים על מה נאמר ההלל: ויש לדקדק עוד הרבה בסוגיא זו: "וחכמים אומרים: נביאים שביניהן תיקנו להם לישראל שיהו אומרים אותו על כל פרק ופרק, ועל כל צרה וצרה שלא תבא עליהם לישראל, ולכשנגאלין אומרים אותו על גאולתן." מה באו חכמים לחלוק על כל התנאים הקודמים, רבי אליעזר רבי עקיבא רבי אלעזר המודעי רבי אלעזר בן עזריה רבי יוסי הגלילי רבי יהודה רבי יוסי. אם הם באו לומר שהלל זה נאמר באחד מהמאורעות במשך הדורות, במה הם חולקים עליהם וכי בדבר זה שייך לשלול את כל האפשרויות, האם ברור להם שלא נאמר הלל בכל אלו הזמנים, האם מרדכי לא אמר הלל אחר נפילת המן והצלת עם ישראל, וביותר מי הם החכמים החולקים על כל התנאים הגדולים והרבים הללו, ואין כאן חכמים מול יחידים אלא כל התנאים שנמנו הם דברי רבים,
והנה, יש כאן מחלוקת גדולה בין רש"י לרשב"ם, ששיטת רש"י היא שאכן אין מחלוקת בין כל התנאים שפירטו מי אמרו וכל אחד מוסיף על דברי חבירו, וכך פירש רש"י בעניין יהושע וכל ישראל אמרוהו - כלומר אף יהושע וכל ישראל אמרוהו. ונמצא לדברי רש"י שעל כל פנים כל התנאים לא נחלקו זה על זה. אלא שהרשב"ם השיב על דברי זקנו ואלו דברי הרשב"ם: יהושע וכל ישראל אמרוהו. כלומר אף ישראל ויהושע אמרוהו כן פירש רבינו. ולא נהירא לי שאם כן בכולן אתה צריך לפרש כן ואם כן מאי בינייהו ובין חכמים שאומרים נביאים שביניהן אמרוהו וכו' ואתי למימר דכל הני דאמרן לעיל אמרוהו על צרתן שהרי תקנוהו נביאים לכך אלא כל אחד מן התנאים הכי קים ליה מרביה. עכ"ל. הנה, הבין הרשב"ם בשיטת חכמים שאומרים שנביאים שביניהם תקנו זה למעשה ככל השיטות שנאמרו לעיל, שהרי אם יש תקנת נביאים אז אמרו את ההלל בכל הפרקים הללו, והנה עיקר פירוש הרשב"ם הוא על פי הדרך שכתב שכל כל אחד קיבל מרבו במסורת, ועל פי הדרך האחרת כל אחד אמרו מסברת לבו שזה היה זמן ראוי להלל ובזאת קבע שבאותו הפרק אמרוהו.
והיה מקום ליישב את שיטת רש"י שאכן חכמים מסכימים שהכל אמרו את ההלל, אבל לא זהו חידושם, אלא המשך דבריהם על חיוב ההלל בכל פרק ופרק. ויתכן שאין כאן מחלוקת בדברי חכמים, אלא הן הן דברי החכמים שהוזכרו מקודם, והם מודים במהות חיוב ההלל, ומתחילה אמרו סברת כל אחד ואחד אימתי הזמן שאמרו ההלל, ובסוף הזכירו את עיקר חיוב ההלל. אך עדיין יש לדקדק מה אמרו חכמים בגדר ההלל ולא מצאנו שום חידוש בדבר ונפקא מינה לדינא ברורה, האם ההלל הנאמר בשלושת הרגלים נלמד מחיוב ההלל של נס, והרי הכל מבואר ואם כל זה בא לחנוכה, האם חכמים באו לומר את חיוב ההלל בחנוכה, ושמא רק באו לומר מי הם המתקנים וכל התקנה הייתה סוף דבר לחנוכה בלבד, וכל זה דוחק.
וקצת יש להוכיח כדברי הרשב"ם ממה שאמרו הלל זה מי אמרו, רבי יוסי אומר: אלעזר בני אומר: משה וישראל אמרוהו בשעה שעלו מן הים, וחלוקין עליו חביריו לומר שדוד אמרו, ונראין דבריו מדבריהן. אפשר ישראל שחטו את פסחיהן ונטלו לולביהן ולא אמרו שירה, ולכאורה אם כולם מסכימים זה לזה מה אמרו וחלוקים עליו כו', הרי כל אחד מוסיף זה על זה.
והרמב"ן בהשגות לספר המצוות לרמב"ם שורש א כתב והנה לדעת ר' אליעזר הוא למשה על צרתן עם פרעה ולדברי חכמים לא על צרה ידועה שלפרעה אבל הוא שירה לכל הפרקים והצרות ולגאולה העתידה מתקנת נביאים שביניהם. ומה שאמרו נביאים שביניהם ירמוז לדור שיצא ממצרים למשה אהרן ומרים ואל אצילי בני ישראל ולכל שבהם רוח הקדש. ומבואר בדברי הרמב"ן שגם לפי חכמים היו תיקון ההלל על ידי משה אהרן ומרים ומסתמא אמרו ההלל גם בעת שנקרע הים ואין סיבה שיחלקו חכמים בזה על רבי אליעזר, ומשמעות דברי הרמב"ן היא שרבי אליעזר אינו מסכים לתקנת אמירת הלל בכל צרה שתהיה כסברת חכמים.
עוד יש לדקדק מה הלימוד ממה שאין שחיטת פסח ללא הלל, לכך שאמרו את ההלל על הים, שהיה בזמן אחר לגמרי.
השמטת הרי"ף והרמב"ם דין הלל על כל צרה וצרה: גם יש לדון בהשמטת הרי"ף והרמב"ם דברי חכמים נביאים שביניהן תיקנו להם לישראל שיהו אומרים אותו על כל פרק ופרק, ועל כל צרה וצרה שלא תבא עליהם לישראל, ולכשנגאלין אומרים אותו על גאולתן. והחיד"א בשו"ת חיים שאל חלק ב סימן יא^[6] ביאר את השמטת רי"ף רמב"ם ורא"ש שאין הדין אלא בנס הנעשה לרוב ישראל, והיום אין כל ישראל על אדמתם ולא יתכן הדין למעשה, ואין זה מספיק להשמטת הרמב"ם שכתב כל הדינים, וביותר שבדברי הרמב"ם בדיני ההלל משמע שההלל קבוע בי"ח ימים שנאמרו בגמרא בלבד וכל מיני ההלל יסוד ושורש אחד להם, ועיין לעיל משיטת בה"ג והגאונים, ועל כל פנים היה מקום לרמב"ם להזכיר את ההלל בזמן הצרה לכל ישראל.
נפקא מינה בין טעם הישועות יעקב לדברי המשנת יעב"ץ: עוד יש להעיר שיש הפרש גדול בין בעלי השמועה המחדשים שטעם של מעשי ידי בה כנגד המחייב של הלל מחמת הנס, שלדברי הישועות יעקב^[7] אין הטעם של מעשי ידי טובעים בים פוטר את אותו היום בו טבעו בים מהלל, אלא סובר הישועות יעקב שעל נס שיש בו שמחה הראויה לחייב הלל ובאותו הנס יש גם עצב, כביכול, כלפי שמיא של מעשי ידי טובעים בים, אין הנס הזה ראוי לחייב שירה, אבל אין אותו היום נפטר מחיוב הלל אחר. ולכן לדברי הישועות יעקב גם בשביעי של פסח אנו צריכים לטעם התלמוד שאין פסח חלוק בקרבנות, ובשל כך אין השביעי חייב הלל מחמת החג עצמו, ובלא טעם זה לא היה השביעי נפטר מחמת שמעשה ידי טובעים בים, כי אין זה סיבת פטור לאותו היום שאירע בו העצב של מעשה הטביעה כי אם על הנס. ולדברי הישועות יעקב [ומשנת רבי אהרן] אם יהיה חיוב הלל מטעם אחר, כמו בנידון המאמר מרדכי שהיה חייב הלל מחמת נס אחר שאירע באותו היום, יאמר הלל גמור גם בשביעי של פסח גם לטעם המדרש. ואמנם, במשנת יעב"ץ תפס שטעם המדרש מונע אמירת הלל גם מחיוב אחר כמו מחמת חיוב החג, ולדבריו אין צורך בטעם הבבלי שאין חלוק בקרבנות לגבי שביעי של פסח, אלא לגבי חול המועד בלבד. ונפקא מינה הלכה למעשה בנידון הגר"ח במי שלא אמר הלל בראשון של פסח, שלדברי הישועות יעקב הולך ומשלים כל ימי המועד ואף בשביעי שלו, שאין טעם המדרש מונע אמירת הלל באותו יום, אמנם, לדברי המשנת יעב"ץ טעם המדרש מונע אמירת הלל באותו יום, וזאת כסברא הפשוטה שהמדרש אכן אמר טעמו כלפי החיוב של החג, ובכל זאת נתן טעם משום מעשי ידי טובעים בים, וכפסק המאמר מרדכי שלפי המדרש אכן באותו היום אין הלל אף מחמת נס אחר [אלא שהמאמר מרדכי הכיר בכך שלטעם הבבלי, שהוא העיקר, חייב בהלל, שהוא חולק על טעם המדרש]. והמשנת יעב"ץ הרחיב את הדברים על פי דברי הפוסקים שלא יהיה חולו של מועד חמור משביעי של פסח, ולכן גם אם יש חיוב הלל מחמת החג, וכגון שלא אמר בראשון, לא יאמר כל חול המועד שהרי בשביעי אינו יכול לומר, והעמיס כזאת בדברי הט"ז^[8]. ובעיקר דבריו יש לדון שעד כאן לא טענו האחרונים שלא יהיה חול המועד עדיף מיום טוב אחרון, אלא אם היה הדין שאומרים הלל כל יום ויום מימי הפסח למעט שביעי שלו, אבל באם יוכל לומר את עיקר ההלל המחויב מחמת החג רק בחול המועד ולא בשביעי אין כאן חיסרון בכבודו של שביעי של פסח, ובעיקר הדבר כבר התבאר באורך שלבבלי לכאורה אין מניעה מלומר ההלל של החג כל הפסח, ואף בשביעי שלו, כי אינו סובר לטעם המדרש, ובפרט לסבורים הלל של חג דאורייתא.
סיכומם של דברים:
א. הביאור של שני מחייבי ההלל משום חג ומשום נס, אינו מיישב את המדרש וכל הקדמונים שהביאו הטעם של מעשה ידי טובעים בים.
ב. אפשר לשאול מעצמינו קושיא חדשה למה לא אומרים הלל שביעי של פסח מחמת הנס ולהשיב מעצמינו מטעם מעשה ידי טובעי בים.
ג. אך משמעות כל הקדמונים שלא הוקשה להם קושיא זו מאיזה טעם.
ד. כל נידון הקושיא לא שייך לשיטת בה"ג ורוב ראשונים.
ה. הפשטות שהבבלי לא מסכים עם טעם המדרש שמעשי ידי מונע הלל.
ו. מבואר שהתנאים סוברים שישראל אמרו הלל בקריעת ים סוף.
ז. נפקא מינה בין טעם ישועות יעקב למשנת יעב"ץ שלישועת יעקב גם לטעם של מעשי ידי טובעים בים אומרים הלל מחמת חיוב אחר.
♦