"לקבוע יום שמחה ביום טובה כגון חנוכה ופורים... דאורייתא הוא"
חידושו של החת"ס בגדר חנוכה ופורים
החת"ס מחדש במספר מקומות בספריו חידוש ביחס לתוקפם של חנוכה ופורים. בחלק הראשון של דברינו נדון בעצם החידוש ובדיונים שעורר, בחלק השני, נתמקד בהשלכות להבנת ענין פורים קטן, ובחלק השלישי, נשלים את הדברים באיזכור מספר השלכות נוספות.♦
פרק ראשון - דברי החת"ס ודיון בהם
כותב החת"ס (שו"ת אורח חיים סימן רח): "לקבוע יום שמחה ביום טובה כגון חנוכה ופורים דאורייתא הוא מק"ו, משיעבוד לגאולה אומרים שירה בפסח ממיתה לחיים לא כ"ש (מגילה י"ד ע"א), וק"ו דאורייתא הוא". בהמשך הוא מוסיף: "ומ"ש דפורים וחנוכה וכל ימי מגילת תענית לעשות זכר לנס ממות לחיים הוא דאורייתא… יעיין רמב"ן סוף שרש ב'".כוונת החת"ס[2] לדברי הרמב"ן בסוף השגותיו לשורש שני של ספר המצוות לרמב"ם, שהאריך שם בראיות כי הדרשות מפסוקי הנביאים הם דין תורה ממש, מלבד כשאמרו בפרוש שהוא רק אסמכתא, וכתב אח"כ: "וכבר אמרו ארבעים ושמנה נביאים ושבע נביאות עמדו להם לישראל, לא פיחתו ולא הותירו על מה שכתוב בתורה אפילו אות אחת חוץ ממקרא מגילה, מאי דרוש... ק"ו ומה מעבדות לחרות אמרו שירה, ממוות לחיים לא כל שכן, למדו אותנו בזה כי כל התקנות והגזרות אינן תוספת, אבל הם גדר וסייג לתורה, אבל מקרא מגילה היא תוספת לפי שנכתבה בתורה והוקבעה חובה לדורות, אלא שסמכו על חיובה בק"ו הזה, ועל כתיבתה מן הרמז שמצאו כתוב זאת זכרון בספר"[3].
מדברי הרמב"ן נראה שקריאת המגילה היא מן התורה, אולם החת"ס כנראה התלבט בזה. בהמשך דבריו הוא כותב: "מכל מקום היינו לעשות שום זכר לנס, אבל איכות וכמות הזכרון ההוא הוא מדרבנן, כגון קריאת מגלה ומשלוח מנות והדלקת נרות בחנוכה הכל מדרבנן, אבל לעשות שום זכר קצת ולכל הפחות לאסרו בהספד ותענית הוא דאורייתא מק"ו הנ"ל". וכך כתב ביתר הרחבה בתחילת דבריו בשו"ת יורה דעה סימן רלג: "לפ"ז יום פורים וימי חנוכה דאורייתא הם, אך מה לעשות בהם אם לשלוח מנות או להדליק נרות או לעשות זכר אחר זהו דרבנן, והעובר ואינו עושה שום זכר לימי חנוכה ופורים עובר על מצות עשה דאורייתא, אך העושה שום זכר יהיה מה שיהיה עכ"פ ביום א' מימי חנוכה ואפי' לא הדליק נרות ולא שלח מנות בפורים וכדומה אינו אלא עבריין דרבנן". אולם הוא מוסיף: "ואפשר קריאת הלל ומגילה הוה ק"ו דאורייתא לומר שירה כמו שציוה בפסח לספר יציאת מצרים בפה, ה"נ ממות לחיים חייב לומר שירה בפה דוקא", וכן משמע בדבריו בשו"ת אורח חיים סימן קסא, בהסבירו את המחלוקת האם בערים מסופקות קוראים מגילה בשני הימים כתב: "ונראה דטעם פלוגתתם בזה בפלוגתת הרמב"ם והלכות גדולות דהלכות גדולות ס"ל קריאת הלל דאורייתא והחזיק בידו הרמב"ן בס' המצות (שרש הראשון) והרמב"ם השיג על ה"ג בשרשים שם, ולפ"ז כיון דאמרינן בפ"ק דמגילה (י"ד ע"א) דאנשי כנסת הגדולה למדו ק"ו השתא מעבדות לחרות אמרינן שירה ממיתה לחיים לא כ"ש והרי ק"ו דאורייתא הוא והתורה ניתנה לדרוש בי"ג מדות, הרי חיוב ההלל בפורים גם כן דאורייתא וקרייתה זו הלילא, נמצא ספק קריאה ה"ל ספק דאורייתא וקורין בשניהם, והר"ן בשם הגאונים ס"ל כשיטת הרמב"ם דהלל בכל י"ט אינו אלא מדברי קבלה השיר יהיה לכם כליל התקדש חג ומדברי קבלה ילפינן ק"ו לקריאת מגלה וס"ל דברי קבלה כדרבנן דמי וספיקא להקל"[4].
יש להזכיר שלפי הצד שהדינים הנוספים הם דרבנן, מגדיר אותם החת"ס בחידושי לגיטין ל"ו ע"ב כסייג, וז"ל: "והם אמרו לקרות מגלה ולעשות משתה שמחה ויו"ט וכדומה והכל מדרבנן סייג לגוף מ"ע שהיא דאורייתא מק"ו הנ"ל", ויש בזה נפ"מ לענין ביטול הדבר ע"י בית דין אחר: "ואע"כ כיון שהוא סייג לתורה אין ב"ד גדול יכול לבטל", אלא שכל זה "לבטל כל הסייג, ולהעביר ימי הפורים מתוך היהודים זה א"א בשום אופן". לעומת זאת: "אם יעמידו הסיג במקומו אך על אופן אחר כגון הם תיקנו פורים בימי מנוחה וב"ד אחר יאמרו הכפרים יקראו בימי מלחמה י"א י"ב י"ג אין זה עקירה אלא שינוי זה יכול ב"ד גדול לבטל".
♦
פקפוק הנצי"ב וערוגות הבושם
הנצי"ב (העמק שאלה כ"ו) פקפק על דברי החת"ס, לפי דברי רש"י במגילה שם, המפרש אמרו: "מעבדות לחרות - ביציאת מצרים אמרו שירה על הים", והרי אין מצווה לומר שירת הים בכל שנה, אלא ע"כ שהק"ו הוא רק לשעת התרחשות הנס[5]. וא"ת א"כ כיצד מביאה זאת הגמרא כמקור לקריאת מגילה בכל שנה? אלא שאחרי שעיקר הענין בשנה הראשונה, נלמד מק"ו שהוא מן התורה, שוב קביעת הדבר לדורות מדרבנן אינה נחשבת לתוספת מצווה[6]. אולם, כבר ציינו[7] שהטורי אבן הקשה על רש"י מספר קושיות, וביניהן: "דשירה זו לא הוקבע חובה לדורות אלא לשעה בשעת הנס לחוד אמרוהו", וכן: "הא דפריך בסמוך א"ה הלל נמי נימא, ואי האי ק"ו מעבדות לחירות אשירה שעל הים קאי הא קריעת ים סוף הי' בשביעי של פסח ואותו היום לא אמרי' הלל". לכן פרש: "ול"נ דה"פ מה מעבדות לחירות אמרי' שירה אהלל קאי דאמרינן ביום א' דפסח שהוא יום יצ"מ וס"ל כחכמים דאמרו בפ"י דפסחים שם נביאים שבהם תקנו לישראל שיהיו אומרים אותו על כל פרק ופרק ועל כל צרה וצרה שלא תבוא עליהם וכשנגאלין אומרים אותו על גאולתן". לכאורה, הלל שביום א' של פסח הוא מדין יו"ט ולא מדין נס, כמבואר בערכין י, ב, ולכן בארו שכוונת הטו"א להלל של ליל הסדר[8]. ודברי החת"ס מתאימים יותר לפרוש הטו"א[9].אולם, מלשונו של החת"ס הנ"ל ביו"ד רל"ג: "ואפשר קריאת הלל ומגילה הוה ק"ו דאורייתא לומר שירה כמו שציוה בפסח לספר יציאת מצרים בפה, ה"נ ממות לחיים חייב לומר שירה בפה דוקא", נראה שהמקור אינו הלל אלא סיפור יציאת מצרים (כמו שמשמע גם מדבריו עצמו באו"ח קס"א), שבפשטות אינו שירה אלא סיפור. אמנם, מלשון הרמב"ם (ספר המצוות מצות עשה קנז): "שצונו לספר ביציאת מצרים… וכל מה שיוסיף במאמר ויאריך הדברים בהגדלת מה שעשה לנו השם ומה שעשו עמנו המצרים מעול וחמס ואיך לקח השם נקמתנו מהם ובהודות לו ית' על מה שגמלנו מחסדיו יהיה יותר טוב" נראה שחלק מהמצווה היא גם הודאה שאינה כהלל ממש אבל יש בה מן הדמיון אליו. כעי"ז כתב בשבט הלוי (חלק ג סימן פט) לבאר את דברי החת"ס באופן רחב יותר, כמוסבים על כללות חג הפסח, וכתב: "... דעת הח"ס דאין עשיית הק"ו על פרט דהלל ושירה לבד, אלא דהק"ו על קביעת יום מסוים י"ט, דהא כן כתב הח"ס ביסוד ההלכה דקביעת פורים חדש ליחיד או לצבור דהוא היום המסוים בכללו, והק"ו הוא באמת ממה שקבעה תורה יום טוב של פסח על הגאולה משעבוד ק"ו שנקבע אנן מהגאולה ממות לחיים, וכיון דהיו"ט דאורייתא שבא על הגאולה משעבוד, הוא לדורות עולם, דכד' וחגותם אותו חג לה' לדרתיכם חוקת עולם, וכ' ושמרת את החקה הזאת למועדה מימים ימימה דהיינו משנה לשנה, הה"ד מה דילפינן מיני' מק"ו הוא לא רק בשעת נס אלא לדורות בכל שנה ושנה". מדבריו משמע שהוא מוסיף לתמונה הכוללת דברים נוספים של החת"ס (אורח חיים סימן קצא), שדן בקביעת יום זכר לנס שארע בזמננו וכתב: "מיהו נ"ל בלאה"נ דלא אמרו שלא להוסיף אלא דומיא דהנך שפשטו בכל ישראל, אבל עיר א' ומדינה א' בפ"ע אינו דומה להנך ומותר בלי פקפוק. מיהו נראה דהיינו דוקא ממיתה לחיים דומיא דמרדכי ואסתר, אבל בפדות משארי צרות לא, דהרי אחז"ל (מגילה י"ד ע"א) במרדכי ואסתר מאי דרוש ק"ו מעבדות לחירות אומרים שירה ממיתה לחיים לא כ"ש, וא"כ כל זמן שאנו בגלות וליכא פדיון מעבדות לחירות כל שאין ההצלה ממיתה לחיים ממש הבו דלא לוסיף לקבוע יום טוב". מזה למד שבט הלוי שעיקר הדיון הוא קביעת יום, ולא הלל דווקא[10].
במקור נוסף ביאר החת"ס (דרשות ח"א דף ר"ה) מדוע עוסקת הגמרא לדעתו בדבר הנכון לדורות, שכן לשעתו לא צריך ק"ו, שכן נביא רשאי לחדש דבר לשעה אם הוא אינו קובע אותו לדורות, ובכך מובנת שיטתו.
♦
דברי האגרות משה
באגרות משה (אורח חיים חלק א סימן טו) תמה על החת"ס: "והנה על טעם הראשון שהוא בשם החת"ס אני תמה איך אפשר לומר שהוא מדאורייתא לעשות זכר לנס באמירת דבר מה ק"ו מיציאת מצרים, הא גם התם אין חיוב לומר שירה בכל שנה ורק תיכף בשעת הנס אמרו שירה וההלל שאומרים בלילי פסח וכן ביום הוא רק מדרבנן וא"כ דיו לבא מן הדין להיות כנדון שלא יהו חייבים לעשות זכר לנס באמירת שירה רק בשעת הנס ולא בכל שנה. ולעשות ק"ו מהא שאמרה תורה לעשות חג ולאכול מצה ומרור בכל שנה לזכר הנס הא חזינן שלא אמרינן דהא לא תקנו לעשות חג בפורים דאם היו אומרין ק"ו זה לא היה סגי בקריאת המגילה ובסעודה לבד וגם לא אמרו בגמ' ק"ו זה, וק"ו דשירה הא אינו ק"ו כלל ולכן הוא טעם תמוה לע"ד". אחר כך העיר על הראיה מדברי הרמב"ן: "ועיינתי ברמב"ן בסה"מ בשורש השני לא הוזכר זה בפירוש שכך איתא התם אחר שהביא הגמ' דמגילה מ"ח נביאים עד אחר הק"ו ממות לחיים לא כ"ש, כתב למדו אותנו בזה כי כל התקנות והגזירות אינן תוספת אבל הם גדר וסיג לתורה אבל מקרא מגילה הוא תוספת לפי שנכתבה בתורה והוקבעה חובה לדורות אלא שסמכו על חיובה בק"ו הזה ועל כתיבתה מן הרמז שמצאו כתב זאת זכרון בספר עיין שם, ומפרש החת"ס בכוונת הרמב"ן שהוא ק"ו גמור, אף שכתב רק לשון שסמכו דמשמע שהוא רק אסמכתא בעלמא, משום דאל"כ היו עוברין בבל תוסיף לשיטת הרמב"ן שסובר שמקרא מגילה הוא תוספת. והוקשה להחת"ס הא דבר ידוע שהוא רק מדרבנן ותירץ חילוק זה דעיקר הדבר שיעשו איזה זכר לנס הוא מדאורייתא אך שיעשו הזכר דוקא בקריאת המגילה הוא מדרבנן, אבל לא תיקן כלום דהא ליכא ק"ו שיעשו זכר בכל שנה כדלעיל וא"כ צריך לומר שאינו ק"ו גמור וכפשטות הלשון דרמב"ן דהוא רק אסמכתא בעלמא ונשאר הקושיא מ"ט ליכא בזה בל תוסיף". והוא מנסה לתרץ לפי הרמב"ן בשורש א בסה"מ: "שכתב שיש לומר שהלל דאכילת ושחיטת פסחים ונטילת לולב מדאורייתא והביא לזה הוכחה מפ' ערבי פסחים דא"ר יוסי אפשר שחטו ישראל את פסחיהם ונטלו לולביהן ולא אמרו הלל[11], ולכן יש לעשות ק"ו מהלל דפסחים שהוא דאורייתא בכל שנה שיעשו גם זכר לנס פורים בכל שנה, וא"ש דברי החת"ס ומתורץ דברי הרמב"ן". אלא שעדיין קשה: "דהרמב"ן לא כתב שם לדבר ודאי, ואם היה סובר דהק"ו הוא גמור הי"ל לסבור זה לדבר ודאי שהלל דאורייתא דאל"כ ליכא ק"ו, וגם הי"ל להזכיר ראי' זו, אלא משמע שגם הרמב"ן סובר שאינו ק"ו גמור ואף אם נימא שהלל דאורייתא אפשר שאין הטעם משום הנס אלא מטעם הקרבן פסח". על כך יש לומר שכפי שהזכרנו לעיל יש משמעות בחת"ס שלמד מספור יציאת מצרים.הוזכרו לעיל דברי שבט הלוי: "והק"ו הוא באמת ממה שקבעה תורה יום טוב של פסח על הגאולה משעבוד ק"ו שנקבע אנן מהגאולה ממות לחיים", אלא שהאגרות משה כבר דחה זאת בראש דבריו: "ולעשות ק"ו מהא שאמרה תורה לעשות חג ולאכול מצה ומרור בכל שנה לזכר הנס, הא חזינן שלא אמרינן דהא לא תקנו לעשות חג בפורים דאם היו אומרין ק"ו זה לא היה סגי בקריאת המגילה ובסעודה לבד וגם לא אמרו בגמ' ק"ו זה". מצד שני, שבט הלוי נסמך על דברי החת"ס על קביעת יום בזמננו כנ"ל, וצ"ב.
♦
באורים נוספים לק"ו, באופן שאינו מדאורייתא
כתב בבאורי הרא"ם על הסמ"ג (ה' מגילה), בתחילתו: "המצוה הרביעית מדברי סופרים, והא דאמרינן בפ' קמא דמגילה, מ"ח נביאים ושבע נביאות לא פחתו ולא הותירו על מה שכתב בתורה, חוץ ממקרא מגילה, ומפרש תלמודא מאי דרוש, קל וחומר, ומה מעבדות לחירות אמרו שירה ממות לחיים לא כל שכן, אינו אלא אסמכתא בעלמא, דאם לא כן מאי שהותירו על מה שכתב בתורה דקאמר".והוסיף עוד: "וכ"ש לדעת הרמב"ם ז"ל, שכתב בספר מצות הקצר, שכל מה שלא תמצאהו כתוב בתורה, ותמצא שלמדוהו באחת מי"ג מדות, אם בארו הם עצמם, ואמרו שזה גוף תורה, או שזהו מדאורייתא, הנה הוא מן התורה, ואם לא יבארו זה, ולא ידברו בו, הנה הוא מדרבנן, פירוש ואותו הק"ו או הג"ש, אינו אלא אסמכתא בעלמא, וכך אמרו בהדיא בפרק הקורא למפרע, אמר ר' יוחנן מאי דכתיב ועליהם ככל הדברים וגו', מלמד שהראהו הקדוש ברוך הוא למשה דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים, ומה שהסופרים עתידים לחדש, ומה ניהו מקרא מגילה וכו'".
בהררי קדם (א, קפ"ג) כתב בשם הגרי"ד סולוביצ'יק לבאר גמרא זו בדרך שיש בה דרך ביניים בין החת"ס והרא"ם: "דאף שעיקר חובת מגילה היא מדרבנן... מ"מ יש בקיום מצוותה גם קיום מן התורה של הודאה על נס, ואשר קיום זה נלמד מק"ו דמעבדות לחרות... דיסוד חיוב הודאה על נס נלמד ממצות והגדת לבנך.. ומינה ילפינן לחיוב הודאה על כל נס ונס, ותקנת חכמים לקיים הודאה זו ע"י תקנת מקרא מגילה ביום הפורים, ודעל כן לא הוי הוספה על מצוות התורה", מצד שני, נחשב הדבר שהותירו, שכן זו תקנ"ח. נמצא שדרכו דומה יותר לרא"ם, אך הוא רואה כחת"ס את הצד של הקיום, שאינו חיוב הנלמד מוהגדת לבנך.
הגרז"נ גולדברג[12] באר את הגמרא במגילה שלא כחת"ס, וז"ל: "...לפי מה שהארכנו קשה שאין כך מידת ק"ו, שלא הביאו חומרה שמצאנו במי שיצא ממות לחיים מה שאין במי שיצא מעבדות לחרות שנעשה מזה ק"ו, ואינו אלא מסברה, וגם לפי מה שצדדנו שק"ו מסברה נידון "במה מצינו"... נראה שזה רק בסוג וענין אחד... אבל פורים וחנוכה אינם מענין וסוג אחד עם פסח שפסח חג הוא ואסור בעשיית מלאכה וחייב במצה, משא"כ חנוכה ופורים, ואפילו אם נאמר שיש ק"ו מסברה לחוד, מ"מ יש לדחות ק"ו זה, מה לפסח שכן אסור במלאכה וחייב במצוות משא"כ חנוכה ופורים. לכן נלע"ד שק"ו זה שדרשו שחייבים לומר הלל בחנוכה ופורים אינו מי"ג מידות... אלא שהגמרא אמרה שמסברה שיש לומר בהם הלל, והסברה בנויה על ק"ו... ונמצא שיש סברה לומר שירה ולעשות זכר לנס, אבל אינו מצווה דאורייתא,והרי זה דומה למצוות שיודעים מסברה ואין בהם ציווי... דומה לברכה ראשונה שחייב אדם לברך על מאכלו...". בזה הוא רוצה לישב שאלה נוספת העולה מדברי החת"ס: "ובזה מיושב למה אין חנוכה ופורים אסורים במלאכה מק"ו מפסח... שאין הסברה מחייבת לאסור במלאכה משא"כ הודאה השכל מחייבו". לשאלה זו התיחס גם הגרי"מ ארנברג (הלכות יום העצמאות עמוד לג) ותירץ באופן אחר, התואם גם את דברי החת"ס. הנה בבמדבר י, י נאמר שיש לתקוע בשופר ביום שמחתכם ופירש אבן עזרא: "וביום שמחתכם ובמועדיכם - ששבתם מארץ אויב, או נצחתם האויב הבא עליכם וקבעתם יום שמחה כימי פורים". לפי זה י"ל שהפסוק יחד עם הק"ן, מלמדים שיום זה נקבע לשמחה ולא מעבר לכך.
ובשו"ת בנין שלמה (סימן נ"ח) דן בהרחבה בשאלה האם קריאת מגילה נחשבת מצוה דאורייתא. בין השאר הוכיח בהרחבה שישנה מחלוקת תנאים אם אפשר ללמוד ק"ו מהלמ"מ, "דכל עקר הק"ו... הוא מהלל דלילי פסחים והלוא כל עיקר הלל דלילי פסחים אינו אלא הלמ"מ כמו שכתב הרמב"ן להדיא", וכתב שלמ"ד שאין דנין "אין כאן ק"ו באמת ועל כרחך לדעתם דמעצמם תקנו כן בלא ק"ו ואינו אלא מצווה דרבנן".
♦
פרק שני - משמעות דברי החת"ס להבנת גדרי פורים קטן
דברי החת"ס מהווים נקודה משמעותית בהבנת גדרי פורים קטן. נחלקו הראשונים בהבנת דברי הגמרא במגילה ו', "הא לענין הספד ותענית זה וזה שווין". הרא"ש במקום סובר שאין שום משמעות לפורים קטן, ומה שמצינו: "דיום י"ד וט"ו דאדר הראשון והשני שוין בהספד ותענית היינו דוקא כשקראו המגילה ובו ביום נראה להם לעבר השנה אבל אם לא קראו המגילה מותרין בהספד ותענית". לעומת זאת, רוב הראשונים סבורים שאכן יש לנהוג בפורים קטן איסור הספד ותענית ולדעת חלקם אף לנהוג משתה ושמחה, וכדלקמן.כתב הרמב"ם (הלכות מגילה פ"ב הי"ג): "ושני הימים אסורין בהספד ותענית באדר הראשון ובאדר השני". לעומתו, התוספות (בד"ה ורבי אליעזר) הביאו: "ויש שנוהגין לעשות ימי משתה ושמחה בארבעה עשר ובחמשה עשר של אדר הראשון וריהטא דמתניתין נמי משמע כן מדקאמר אלא מקרא מגילה בלבד ומתנות עניים מכלל דלענין משתה ושמחה זה וזה שוין". דעה דומה הובאה בטור או"ח תרצ"ז. ננסה לברר את פשר שתי הדעות.
♦
ביאור הדעה האוסרת הספד ותענית ולא מחייבת שמחה
תמה הגר"א בביאורו לשו"ע או"ח תקס"ח על דעת הביניים, האוסרת הספד ותענית בלבד: "ולכאורה קשה הא איסור הספד ותענית ילפינן ממ"ש משתה ושמחה, ואם כן איך אפשר שיהא אסור בהספד ותענית ולא חיוב משתה ושמחה", וישב: "דטעם הספד ותענית שאסור בראשון לאו משום קרא דקרא לא אסיר אלא בשני כמ"ש השנית, אלא משום דכתיבי במגילת תענית כמ"ש במגילת תענית ובגמ' שם ה' ב' וכתוב שם במגילת תענית ואין בין אדר ראשון כו'". וכדבריו הוכיח בקונטרס חנוכה ומגילה (פורים סימן ו') מדברי המרדכי (מגילה פרק מגילה נקראת רמז תשפד), שכתב: "אין בין אדר ראשון לאדר שני אלא מקרא מגילה ומתנות לאביונים הא לענין הספד ותענית זה וזה שוין אמר ר"מ היינו קודם שבטלה מגילת תענית אבל בזמן הזה כיון שבטלה מגילת תענית והותרו כל הימים אין אסורין בהספד ותענית אלא בחנוכה ופורים דמתפרסמא מילתא דניסא כדמפרש פ"ק דר"ה לבד מפורים דאית ביה מקרא מגילה אבל י"ד דאדר הראשון כיון דלית ביה פרסום ניסא ולא מקרא מגילה לא עדיף משאר מגילת תענית ומותר בהספד ובתענית", הרי מבואר בדבריו שאיסור הספד ותענית בפורים קטן מדין מגילת תענית הוא. וכ"כ גם האבני נזר (סימן תקטו), אחר שתמה: "ואינו מובן דמגילת תענית דפורים היינו לאסור של זה בזה. אבל כל חד ביומי' ממגילת אסתר שנאמרה ברוח הקודש למדנו כדאיתא בגמרא (דף ה' ע"ב) ופירש"י שם. ומה ראי' ממגילת תענית", ובאר: "נראה דמהר"ם סבירא ליה דהא לענין הספד ותענית זה וזה שוין ושניא דין הספד ותענית משאר מצוות היום. היינו דשאר מצוות היום קום ועשה נינהו ואין צריך לעשותם רק פעם אחת בשנה פשוטה. הוא הדין בשנה מעוברת בפעם אחת באדר שני יוצא. מה שאין כן הספד ותענית דאיסורא הוא ואיסורא כל היום. הוא הדין בשני אדרין האיסור כל שני הימים כאילו הי' יומא אריכתא". אלא שלפי דרך זו, היינו צריכים לומר שבזמן הזה אין איסור באדר א', ואילו הראשונים והפוסקים שהוזכרו לעיל לא חילקו. וצ"ל לדעתם שגם ע"ז קאי הכלל שמגילת תענית לא בטלה ביחס לחנוכה ופורים[13], אך בעצם היסוד שאיסור זה קשור למגילת תענית דעתם דומה למרדכי.אולם החתם סופר צעד בדרך אחרת, וניתן לומר הפוכה. בעוד שהגר"א המעיט בערך איסור ההספד לעומת החיוב הנובע מהמגילה, החת"ס החשיב זאת לחמור יותר מהמגילה. וכיצד יתכן דבר זה? ע"פ חידושו בענין הק"ו הוא מבאר גם את הנידון דידן: "ובזה נתיישב לי מ"ט וסברא לאסור בהספד ותענית בי"ד וט"ו באדר הראשון, ממה נפשך אם אין עושין אותו פורים ממש מה ענין לאוסרו בהספד ותענית". והוא מוסיף תמיהה בסוגיה: "והנה בלא"ה נמי צריך עיון מה ראו באמת לקבוע פורים בשני משום מסמך גאולה לגאולה עדיף, הלא זריזין מקדימין למצות ואין מעבירין על המצות עדיף מעשות מצוה מן המובחר... ומיהו לזה י"ל דוקא במצוה שכבר מוטל עליו יש לו לזרז ולהקדים ולא להמתין, אבל מצוה שאנו מקבלים עלינו תחלה ועדיין לא נתחייבנו בה, לא שייך כל כך זריזין וטוב לקבוע ביום המובחר והיינו מסמך גאולה לגאולה, ואך לפי הנחה שהנחנו שעכ"פ מדאורייתא מחוייבים לעשות שום זכר לכל הפחות לאוסרו בהספד ותענית, א"כ מחוייבים לעשות מיד באדר הראשון משום אין מעבירין על המצות ובזה מודה ר' שמעון בן גמליאל לר' אלעזר ב"ר שמעון, אך מה שהוספנו אנחנו מגלה ושמחה ומשלוח מנות אנחנו קובעים ביום המובחר בשני למיסמך גאולה לגאולה". לדבריו ברור שאין מקום להבדיל בין הזמן הזה לזמן הבית, כפי שכתב המרדכי.
♦
האם דין לאסור של זה בזה נוהג באדר א'
לפי זה, יש לדון במחלוקת הראשונים האם בהספד ותענית באדר א' אוסרים של זה בזה. והנה, הרמב"ם נקט שאסורים זב"ז, כנ"ל, אולם המאירי במגילה ה, ב הסתפק בדבר, והתוספות רי"ד (מגילה ו, ב) הקל בזה: "שוין בהספד ובתענית שאסורין זה בזה פירש עיירות בי"ד וכרכים בט"ו אבל לאסור של זה בזה לא נאמר אלא באדר שקורין את המגלה".וי"ל שאם לומדים ממגילת תענית נאסרו של זה בזה, שהרי למדנו במגילה ה, ב: "את יום ארבעה עשר ואת יום חמשה עשר יומי פוריא אינון, דלא למספד בהון. ואמר רבא: לא נצרכא אלא לאסור את של זה בזה ואת של זה בזה". משא"כ לדעת החת"ס אין לאסור אלא כל אחד ביומו [כעי"ז כתב באסיפת שמועות חנוכה ופורים לגר"ג אדלשטיין עמוד קמ"ח, אך שם לא הזכיר את החת"ס, אלא דרך הסוברת ש"זה נכלל בימי משתה ושמחה"]. ויש לחדד, הרי מגילת תענית באה אחרי המגילה ואחרי החיוב מן התורה, ומדוע לא יחולו דבריה גם על גדר החיוב הנובע מהק"ו, וינהג בו איסור של זה בזה? תשובה לדבר, לדרך זו אין מגילת תענית עוסקת אלא באדר ב', שהוא האדר המשמעותי, ובאדר א' יש רק את גדר הק"ו, ותו לא[14].
לכאורה מצאנו שחוץ ממגילת תענית יש דבר נוסף המחבר בין שני הימים, כלפי כל העולם, כמו שכתוב תוס' (מגילה ד, א ד"ה פסק) שאין נופלין על פניהם בי"ד וט"ו משום דכתיב ימי משתה ושמחה, כלומר "ששני הימים הם כיומא אריכתא אלא שלענין קיום מצוות היום נוהגים הפרזים בחלק זה של ימי הפורים, והמוקפים בחלק השני, אבל באמת יום ארוך הוא" (הררי קדם לגרי"ד סולוביציק סימן ר"ח), אך כנראה זה רק ביחס למנצח ונפילת אפים, שאין בהם חיוב כדינים אחרים, שהרי לגבי הספד ותענית, הנלמדים ממשתה ושמחה, נוהג של זה בזה רק מכוח מגילת תענית[15].
אולם, בסידור רש"י (סימן שלא) מצינו: "וכן למחר אינן אומרים למנצח, ואין נופלים על פניהם בתחנונים בשניהם, משום דכתיב להיות עושים את שני הימים האלה (שם שם כ"ז), ערים המוקפים בט"ו וכפרים בי"ד, ואמר מר אסורין זה בזה". משמע שגם זה רק מכוח מגילת תענית, וממילא יצא שאם אין איסור באדר א' של זב"ז לגבי הספד ותענית, לדעת התורי"ד והחת"ס יהיה מקום לומר תחנון ביום השני.
♦
ביאור הדעה המחייבת שמחה
כאמור לעיל, יש ראשונים הסוברים שיש לנהוג משתה ושמחה באדר א'. במבט ראשון אין דעה זו תואמת להבנת החת"ס, שכן לדבריו ציון איסור הספד ותענית מספיק, אך ראינו לעיל שהחת"ס עצמו בשו"ת יו"ד רל"ג, נותן מקום להבנה המחייבת יותר: "ואפשר קריאת הלל ומגילה הוה ק"ו דאו' לומר שירה כמו שציוה בפסח לספר יציאת מצרים בפה ה"נ ממות לחיים חייב לומר שירה בפה דוקא". לפי זה אפשר להבין שהשיטות המחייבות שמחה רואות בה חלק מגדר הק"ו, אבל מאידך, משתה ושמחה אינם דומים להלל ומגילה, הדומים למקור הק"ו. ולפי זה אפ"ל שבעלי דעה זו סוברים כדברי השפ"א, שהוזכרו לעיל בהערה יג: "דמסברא היה ראוי לומר דנוהג בשניהם, רק דמכל שנה מוכח דא"צ לקרות אלא בחודש א' כמו בשנים פשוטין, וממילא כיון דבעי קרא ע"ז מוכח דעיקר הנס והשמחה היה שייך בשניהם אלא דרצו להשוות היו"ט בכל השנים, ממילא עכ"פ בהספד ותענית אסורין בשניהם", ולדעתם אותו הסבר נכון גם לגבי משתה ושמחה.אולם, באמת מצינו כמה אחרונים שפרשו שיטה זו לאור דברי החת"ס. בשו"ת מנחת יצחק (י, נח) ביאר כך: "והנה אף דהחת"ס מיירי רק לענין איסור הספד ותענית באדר ראשון מ"מ נוכל ללמוד מזה להבין ג"כ דעת הפוסקים שיש ג"כ ענין של חיוב משתה ושמחה עכ"פ במקצת כדעת הרמ"א דכיון דזכר לנס שהוא מדאורייתא אנו עושים באדר ראשון א"כ עושים גם קצת משתה ושמחה לזכר הנס", ומיישב בזה מה שהקשו על הרמ"א, שכותב לעשות משתה ושמחה, והרי אין פורים לחצאין משתה ושמחה בלא מקרא מגילה ומתנות לאביונים, אך: "להמבואר מהחת"ס נראה דאף דאין קורין המגלה ומתנות לאביונים משום מיסמך גאולה לגאולה, מ"מ מה דאפשר להוסיף על מה שאנו עושין זכר לנס מדאורייתא באדר הראשון להרבות קצת במשתה ושמחה עושין". ובסגנון אחר כתב בשו"ת ערוגת הבשם (או"ח ח"ב ס"ס קפב), שם העיר ע"ד החת"ס, דמה זכר לנס יש במה שאינו מתענה דהא אינו אלא בשב וא"ת ולא נשתנה משאר ימים שאינו מתענה, וכתב: "ונ"ל דזה טעם המחמירים להרבות קצת במשתה ושמחה באדר ראשון דס"ל דאין מעבירין על המצוות דאורייתא ובהספד ותענית אינו יוצא יד"ח זכר לנס משא"כ בעושה משתה ושמחה שפיר איכא זכר לנס". ולדבריו מיושב יותר מאשר למנחת יצחק מדוע הוסיפו משתה ושמחה, שכן לשיטתו, בלי זה לא הועלנו כלום.
♦
האם לדעה זו נוהג משתה ושמחה גם בט"ו?
הבאנו לעיל את דברי התוספות: "ויש שנוהגין לעשות ימי משתה ושמחה בארבעה עשר ובחמשה עשר של אדר הראשון". ויש להסתפק האם בכל המקומות יש לנהוג כך בשני הימים, או פרזים בי"ד ומוקפין בט"ו, ולהשוות דיון זה לאמור לעיל בדעת השיטה שאינה מחייבת אלא מניעת הספד ותענית. אכן, הטור כתב: "וכן כתב הרי"ף ז"ל שצריך להרבות בו בסעודה בי"ד אבל בט"ו כתב שאין צריך להרבות בו בסעודה". הרי שמדובר רק על י"ד ולא על ט"ו. ועדיין יש מקום לשאול, האם הכוונה י"ד לפרזים, וה"ה ט"ו למוקפים, ולפי"ז נפשט לדעה זו הספק, ורור שאין דין של של זה בזה לענין זה[16], וא"ש שהרי נלמד הוא ממגילת תענית, ולענין הספד ותענית כמבואר במגילה ה, ב, ומנין להחילו גם על משתה ושמחה[17]. או שמא כוונת דבריו והרמ"א שכתב כך, בסימן תרצ"ז, שרק בי"ד יש לשמוח, ואף למוקפים אין דין זה בט"ו. כך אכן סבור הפמ"ג, שכתב (אשל אברהם תרצז, א): "ומה שכתב רמ"א בארבעה עשר, אבל ט"ו בראשון אין מרבין בסעודה, ב"י (ד"ה ופשוט), יע"ש. וסבור הייתי לומר דזה לעיירות, אבל מוקפין מרבין בשמחה בט"ו בראשון, אלא ממה שכתב הב"י מדאמר תלמודא עלה דמתניתין אין בין אדר ראשון, דהכי קאמר, אין בין י"ד שבראשון, שמע מינה בט"ו לא, מוכח אף לכרכין, דאם לא כן סתמא היה לומר אין בין ראשון לשני"[18].ופשר דבריו צריך בירור, שכן מה בין י"ד לט"ו ומדוע שינהג הדין רק בי"ד? כתב הגרי"נ רוזנטל (משנת יעקב זמנים עמוד רצ"ו) לבאר לפי דברי החת"ס (ובהמשך למה שהובא לעיל, שלדעת ראשונים אלו לא סגי באסור הספד ותענית כדי להיות זכר לנס), ויש להקדים את דברי הרמב"ן מגילה ב, א: "שבזמנו של נס זה כבר נפקדו ישראל ועלו לארץ ברשיון כורש ונתיישבו בעריהם… וכשצוה אחשורוש להשמיד להרוג ולאבד היו הפרזים והעיירות שאין להם חומה סביב בספק וסכנה גדולה שלא יעלו עליהם אויבים יותר מן המוקפין, וכשנעשה הנס עשו כולם יום נוח ומשתה ושמחה, דכתיב ושאר היהודים אשר במדינות המלך אחשורוש נקהלו ועמוד על נפשם ביום שלשה עשר ונוח בארבעה עשר ועשה אותו יום משתה ושמחה, ושל שושן עשאו ג"כ ממחרת הנס שלהן, וזה היה בשנת הנס בלבד. ולאחר מיכן בשנים הבאות עמדו פרזים ונהוג מעצמן לעשות יום ארבעה עשר שמחה ומשתה ויום טוב, אבל מוקפין לא עשו כלום לפי שהיה הנס גדול בפרזים והיה עליהם (הסכנה) יותר כדפרישית… אחר זמן לאחר שהאיר הקדוש ברוך הוא עיניהם ומצאו סמך מן התורה… קבעו יום טוב של פרזים ביומן ושיהא מיוחד להם, ושל מוקפים קבעו ביום נוח של שושן" מסביר במשנת יעקב שכיון שהמשתה ושמחה באדר א' הוא משום זכר לנס, מובן מדוע החיוב הוא רק בי"ד כי רק לפרזים היה נס[19], אבל המוקפין לא היו בסכנה, ולכן רק בי"ד חייבין, ומה שאנשי המוקפין חייבים אף הם בי"ד "י"ל משום דהנס היה של רוב ישראל שהיו בפרזים, נתחייב כל עם ישראל לעשות זכר לנס". אלא שע"ז הוקשה לו שאם כן גם בהספד ותענית היה צריך להיות מותר בט"ו באדר א', והרי הרמ"א כתב שאסורים בשני הימים, ונשאר בצ"ע. ושמא אפשר לומר לדעה זו שאיסור הספד ותענית נובע ממגילת תענית (או כשפ"א) ולכן הוא קיים בשני הימים, אלא שע"ג זה ישנו הק"ו של החת"ס, וי"ל שלא ניחא לדעה זו לומר שהימנעות מהספד ותענית מספיקה כדי לציין זכר לנס, ולכן תקנו משתה ושמחה, אך רק ביום י"ד כפי שהסביר במשנת יעקב שאז היה יום ההצלה של הפרזים שלהם היה עיקר הנס, ובזה יוצאים ידי חובה[20].
בספר אלה הם מועדי העיר ששלפי דברי החת"ס, אם חל י"ד בשבת שממילא אסור בהספד ותענית, לכאורה היה צ"ל שבאותה שנה יציינו בט"ו גם בפרזים, גם למ"ד שאין אסורים של זה בזה, ולהפך לגבי מוקפים, אם חל ט"ו בשבת. אך נראה שכיון שלהלכה נפסק ברמב"ם ושו"ע שאסורים של זה בזה, איך בכך נפ"מ. אלא שגם לדעת התורי"ד, לא שמענו דבר כזה, וכנראה שיוצאים ידי חובת הזכר גם אם ממילא כבר נאסר ביום זה הספד ותענית, כיון שסו"ס לא מתענים ומספידים.
♦
פורים קטן לעומת פורים
בשו"ת ערוגת הבשם (או"ח סימן קפ"א) הקשה השואל על החת"ס מדברי הרמב"ם (הלכות נדרים פרק ג הלכה ט): "הנודר שיצום בשבת או ביום טוב חייב לצום, שהנדרים חלים על דברי מצוה כמו שבארנו, וכן הנודר שיצום יום ראשון או יום שלישי כל ימיו ופגע בו יום זה והרי הוא יום טוב או ערב יום הכפורים הרי זה חייב לצום ואין צריך לומר ראש חדש, פגע בו חנוכה ופורים ידחה נדרו מפני הימים האלו הואיל ואיסור הצום בהם מדברי סופרים הרי הן צריכין חזוק וידחה נדרו מפני גזירת חכמים". וסיום דבריו, אודות חנוכה ופורים אינו תואם לדברי החת"ס, שהספד ותענית אסורים מן התורה. והסביר בערוגת הבושם שאין זו קושיה כיון שאנו קוראים מגילה ומדליקים נרות ומקיימים בכך את החיוב דאורייתא, וכל דברי החת"ס נוגעים רק לפורים קטן, שאין עושים בו זכר אלא במניעת הספד ותענית. אם נחדד נאמר כך - לאור ספקו של החת"ס האם מספיק הספד ותענית, או שצריך אמירה בפה-גם אם יוצאים באסור בלבד, אבל כאשר קוראים בפועל מגילה, גם אם אין חיובה מן התורה, יוצאים בה ידי חובה, מק"ו ממניעת הספד ותענית, וממילא יורד איסור הספד ותענית מדרגתו.♦
פרק שלישי - השלכות נוספות של דברי החת"ס
מצוות צריכות כוונה
בשו"ת ויען יוסף (אורח חיים סימן שנד) באר מדוע פסק הרמב"ם (מגילה פ"ב ה"ה): "הקורא את המגילה בלא כוונה לא יצא" ואילו: "בהל' קריאת שמע דשאר הפרשה חוץ מפסוק ראשון אפילו קורא להגיה יצא, ואמאי נהי דכוונת הענין לא בעי מ"מ כוונה לצאת ליבעי, ואי משום דפסוק ראשון לבד הוא דאורייתא והשאר אינו אלא מדרבנן, הא קריאת המגילה ג"כ מדרבנן הוא" והסביר: "על פי מה שכתב החתם סופר ...דבר הנלמד מק"ו מיחשב דאורייתא, והו"ל מגילה עיקרה מדאורייתא ופירושה מדברי סופרים, דמן התורה חייבין לומר הודאה על נס וחכמים תיקנו שתהא ההודאה בקריאת מגילה, וי"ל דמשו"ה דיינינן ליה לענין מצוות צריכות כוונה כמצוה דאורייתא, משא"כ בקריאת שמע חוץ מפסוק ראשון דלא הוי אלא דרבנן קורא להגיה נמי יצא".♦
האם פורים דוחה אבילות
תוספות בדף ה, ב בד"ה "שאסורים בהספד" כתב בשם רש"י: "וכי מי נתן כח לימי מגלת אסתר לדחות אבילות, אי איתא דבהספד נאסר משום דכתיב ימי משתה ושמחה והא חזינן דכולי עלמא נהגו בו היתר אלא ודאי לא הוי אלא לענין שאין נופלין על פניהם דלא הוי יום צרה אלא יום שמחה". וכוונתם לדחות אבילות היא לאבילות דיום ראשון שהיא מדאורייתא. מסביר בשו"ת דברי יציב (אורח חיים סימן רצז): "ושמא תאמר דדין פורים כמו יום טוב גמור, וכמו שיו"ט שני דרבנן דוחה אבילות דיום ראשון כמו כן פורים, לזה כתב אי איתא דבהספד נאסר משום דכתיב ימי משתה ושמחה ודינו עכ"פ כיו"ט שני, והא חזינן דכו"ע נהגו בו היתר רוצה לומר בעשיית מלאכה, וע"כ דלא הוי יום טוב גמור, אלא ודאי לא הוי יום טוב אלא לענין שאין נופלין על פניהם דלא הוי יום צרה אלא יום שמחה דייקא, אבל לא יום טוב גמור, דמה דכתיב בקרא יום טוב היינו רק דהוי יום שמחה ודו"ק", ומוסיף: "... וביתר שאת י"ל ע"פ דברי החתם סופר בשבת דף כ"ג ע"א דחיוב חגיגת זכר לנס פורים הוי מן התורה מהך ק"ו דמעבדות לחירות וכו'... ולזה כיון שחכמים קבעו את היו"ט מחמת חיובא דאורייתא לקבוע זכר לנס, שפיר היה דוחה אבילות דיום ראשון, אלא משום דכו"ע נהגו בו התר מוכח דאין דינו כיו"ט גמור ודו"ק".♦
האם אומרים שהחיינו על שאר מצוות היום
כתב המגן אברהם (תרצב, א): "ויכוין בברכת שהחיינו ג"כ על משלוח מנות וסעודת פורים שהם ג"כ מצות (של"ה) ונ"ל דיכוין זה בברכת שהחיינו דיום כי זמנם ביום, ונ"ל דמי שאין לו מגילה לא יברך שהחיינו על משלוח מנות וסעודה דזהו דבר הנהוג בכל יום ובכל שבת וי"ט דהא לא תקנו כלל ברכה עליהם". לעומת זאת, הביא בשו"ת שיח יצחק (סימן שעח): "פנ"י וגאון היעב"ץ בסידור ס"ל דיאמר", וביאר מחלוקת זו לאור דברי החת"ס: "ויש להסביר בזה שיטת המג"א עם החולקים עליו, דמג"א (סי' תרצ"ב ס"ק א') ס"ל שאם אין קורא מגילה אין אומר שהחיינו על שאר מצות היום משלוח מנות ומתנות לאביונים, ופנ"י וגאון היעב"ץ בסידור ס"ל דיאמר, די"ל דסבירא להו כשיטת הח"ס ז"ל כיון שעושה איזה דבר קיים הדאורייתא ויכול על זה לברך שהחיינו".♦
על הניסים כשאין מגילה
בשו"ת שיח יצחק (סימן נ) הביא: "לחידוש קצת ראיתי בס' בית דוד לגאון גדול מהספרדים על הטורים בסי' ת"ע כותב וז"ל, מנהג פשוט לומר על הנסים קודם קריאת המגילה וקודם הדלקה, הטעם נ"ל משום דלאו הא בהא תליא, אלא כל א' מצוה בפני עצמה, וכו' ומי שאינו יכול להדליק לאיזה סיבה שאין לו שמן וכיוצא, אינו פטור מלומר על הנסים בהודאה, וכן בפורים מי שאינו קורא המגילה לאיזה סיבה, כגון שאין לו מגילה וכיוצא, אינו פטור מלומר על הנסים" והעיר על זה שלפי החת"ס שזכר הנס הוא דאורייתא, רק שאינו מפורש בתורה כל מה שצריכים לעשות עבור זכרון הנס, "אדרבא, מי שאינו מדליק בחנוכה או אינו יכול לקרות מגילה, אדרבה ביותר הוא חייב לומר על הנסים כדי לקיים הדאורייתא לעשות זכר לנס, ודו"ק". כלומר, בעוד שמדברי הבית דוד נראה שחידוש הוא שאומרים על הניסים, טוען השיח יצחק שדווקא הדבר בעל תוקף רב יותר.הערה נוספת בענין על הניסים כתב בשו"ת בית שערים (אורח חיים סימן שעג): "וק"ל דהא הב"י כתב דמשו"ה אם לא אמר על הנסים בחנוכה ופורים אין מחזירין אותו משום דלאו דאורייתא נינהו… ולהנ"ל גם חנוכה ופורים דאורייתא ואמאי אין מחזירין". ולכאורה י"ל שעל הניסים אינו דאורייתא, כותב שם: "ואין לומר דהאי לומר מעין המאורע לאו דאורייתא דהא זה גם בר"ח ושבת לאו דאורייתא. ואולי י"ל לפי התוספתא כל יום שאין בו מוסף וכו' וא"כ הפירוש היכא שהמוסף מה"ת גם בהוספה דרבנן בתפילה מחזירין, אבל היכי שאין מוסף מה"ת גם הוספה דרבנן אין מחזירין".
♦
משמעות דברי החת"ס בחנוכה
נזכיר לסיום השלכות של דברי החת"ס ביחס לחנוכה. בשו"ת דברי יציב (ליקוטים והשמטות סימן סג) באר ע"פ החת"ס את דעת הרמב"ם שישנה חובת שמחה בחנוכה: "וי"ל בדעת הרמב"ם דכיון דהוי יום טוב מדאורייתא ה"ה לענין חיוב שמחה כיון שנצולו ממיתה לחיים כשנמסרו גבורים ביד חלשים ורבים ביד מעטים".ובשו"ת שיח יצחק (סימן שכה) רוצה לבאר בזה מנהג הנשים שלא לעשות מלאכה: "והיות האנשים עושים איזה הזכרות שימי נסים היו, מדליקים נרות ואומרים הלל והודאה, לזאת סילקו איסור מלאכה מעליהם. אמנם כן, הנשים אין מדליקות בפני עצמן… והחת"ס ז"ל בחידושי שבת פרק במה מדליקין (כ"א ע"ב ד"ה והמהדרין), כתב בזה, ותו"ד בקיצור הם, מפני שבתחילה כאשר הדליקו בחוץ והלכו המהדרין לחוץ להדליק, לא נמצא שום אשה שתהיה ממהדרין, כי אין כבודה לצאת בחוץ לעתותי ערב לרשות הרבים ולהדליק בין האנשים, והשתא אף על גב שכולם מדליקים בפנים, מ"מ מנהג הראשון לא זז ממקומו... ומהודאה אשה פטורה, דהרי פטורה מתפלה, כבמג"א סי' ק"ו ס"ק ב', ומהלל ג"כ פטורה, כבמג"א סי' תכ"ב ס"ק ה'… ולא נשאר לפניה רק להזכיר חנוכה בברכת המזון, דבברכה אחת מעין ג' אין מזכירים חנוכה… ואין בו פרסומי ניסא כל כך, כאמור בתוס' שבת כ"ד ע"א ד"ה מהו להזכיר של חנוכה בברהמ"ז, וגם אם רצונה שלא לאכול כל אותן הימים דבר המחייב ברכת המזון, הרשות בידה, דהרי אין חובה לאכול פת בימים אלה. והיות שאינה עושה דבר בפועל לפרסומי ניסא, קיימו וקיבלו הנשים עליהם לדורות להיות עושים כמנהג הראשון שלא לעשות מלאכה בימים אלה, או לכל הפחות כל זמן שהנרות דולקים, וא"ש מנהגן של בנות ישראל תורה שכתב הטור".
♦ ♦ ♦