ראש ישיבת "פחד יצחק" ירושלים
מצוות נר חנוכה מצוה חביבה היא עד מאד
כתב הרמב"ם (הלכות מגילה וחנוכה ד, יב): "מצות חנוכה מצווה חביבה היא עד מאד". לשון מחודש הוא מצוה חביבה היא עד מאד, ומש"כ שאם אין לו מוכר כסותו, כתב המ"מ שהוא כארבע כוסות, וק"ו לנ"ח, שעדיף הוא מקידוש היום. ודברי המ"מ תמוהים - מה הוא כ"ש, והא נ"ח נלמד מארבע כוסות, ומהו כ"ש, והא דין זה דהכא נלמד משם, כן תמה הלח"מ שם.עצם העניין הזה של מצוה חביבה היא עד מאד, הזכירו שם בנו"כ שנזכר בגמ' שעי"ז זוכה לבנים ת"ח. מכל מקום, להגיד על מצוה זו חביבה, לכאורה הוי בגדר של האומר שמועה זו נאה וכו', וע"כ לא באו לשקול מצוה זו כנגד אחרות, אלא שמכאן נפתח לנו כוח החביבות בכלל, וכאן הוא שער כללי להבין חיבתן של מצוות דרך כלל, ולכן אם אין לו הוא מוכר כסותו, ויש להבין מה מונח כאן בכל זה.
בנר חנוכה היה גמר הגלות של מלכות יון, ועשו מזה גמר כלליות גמר הגלות, והרמב"ם שם בתחילת הל' חנוכה מכליל, בעניין הנס, שהעמידו מלך מהכהנים, ושעמדה המלכות הזאת מאתים שנה עד חורבן הבית, ולכא' זה אינו שייך למצות נר חנוכה, שהרי זה שייך לכא' לנס המנורה באותו שעה. ועל כרחך פרט זה שייך לעניין הנס הזה, ביחוד שנסתיימה הגלות הזאת, שחנוכה כשמו כן הוא, שהיה כאן חינוך לכל העתיד שיבוא, ושייך לכל הגאולה מכל הגלויות שהיו, בבל ופרס ויון, ואדום הוא רק חזרה על כל הג' מלכויות הראשונות שהיו, ועצם היציאה מהן, הוא מראה על היציאה בכלל בציור הזה, אלא שאח"כ יהיה חזרה על כל הנ"ל בגלות אדום הארוכה, ולפי זה הגאולה הזאת היא יציאה מכלל כל המצב גם שלנו היום.
ויש בגמ' (יומא כט.) בנוגע לנס פורים, למנצח על אילת השחר, מה אילת השחר סוף הלילה אף אסתר היא סוף כל הניסים, והאיכא חנוכה, ניתנה לכתוב קאמינא, שחנוכה אחר חיתום כתבי הקודש. מדקדוק הדברים נראה כאן לימוד גם לעניין חנוכה, שאסתר סוף הלילה, ואם אח"כ יש עוד מהלך של עוד מועד חנוכה מד"ס לאחר הלילה, אם כן הוא כבר שייך להיום, ויש לעיין בדבר.
טוב לנו להקדים עניין אחד מהצד לכל זה, יש בסוף חידושי הגרי"ז על התנ"ך (עה"פ וקרבתי אליכם למשפט והייתי עד ממהר וגו') מה ששמע כמה פעמים מאביו, שכל הדינים שדנים אדם מהשמים בכל חייו, שאין אדם יודע סוף דינו עד יום הדין הגדול. ומביא לזה מה שאמרו בגמ' (חגיגה ד:) ששמואל ביקש ממשה רבינו ע"ה שיבוא עימו כשחשש שבא דין יום הגדול, אף שהוא היה במדריגה שאין למעלה הימנה, שהרי היה במחיצת משה רבינו, בכל זאת חשש מסוף דינו ביום הגדול והנורא, שהוא סוף כל החשבונות, אולי שם לא יזכה, כך הביא שם מאביו הגר"ח זצ"ל. ולכן נראה שיש כאן מהלך של פרטים כל ימי האדם, אבל על כלליות האדם, זה יום הדין הגדול הכולל כל הבריאה וכל האדם בכלליותו, וע"ז אמר שאי אפשר לאדם לדעת סוף דינו הכללי, והרי שיש חשבון פרטים ויש חשבון הכלל, והכלל הוא מה יהיה בסוף ימיו.
וזה דוגמא למה שאנו מדברים כאן, שיש מיני גלויות, שהם כולם בכלל פרטים - גלות כזו וגלות כזו, שמבבל נכנסו לפרס, ומפרס אחר איזה הפסק נכנסו ליון, אבל הגלות של יון, לבד ממה שהיה פרט של אומה זו, ביציאה ממנו היה מעין ציור של הגאולה העתידה, שהעמידו מלך עד סוף הבית. וזה מה שנקרא שאסתר הייתה סוף כל הניסים, וענינה בלילה שאינו נראה כל התמונה הכללית, אבל בחנוכה היו כבר בא"י ובית המקדש, שהוא ציור של הגאולה העתידית והיא כבר ביום, שיש אור ורואים כבר כל התמונה הכללית בציור הגאולה העתידה.
וגאולה, זו אף שלא הייתה בזמן הנבואה, היה בה כוח התורה, ובפרשת ראה נאמר לשכנו תדרשו ובאת שמה, ומקרא זה לומדים שיש לברר את מקום המקדש ולבנות שמה. וזה מה שעשו דוד ושמואל, לברר את מקום המקדש בעסק התורה, ואח"כ לשמוע מהנביא. והגמ' (זבחים נד:) מביאה איך שדוד ושמואל בררו בכוח התורה איה מקום המקדש, קודם ששמע מהנביא, שע"ז נא' לשכנו תדרשו מהתורה. ומה העניין בזה, כי המקדש הוא עניין האדם גם כן, וחזינן שהתורה מבררת באר היטב את מקום הר גרזים והר עיבל, ולא פירטה את מקום המקדש, וזה צריך לברר בכוחות עצמו. והרי שמה שנאמר בקדושת המקום הוא מגביל למה שנמצא בנפש, שמתחילה חיצוניות, כמו הר גרזים, ובסוף מקום המקדש, הוא גילוי מקומו בנפש שבא ע"י עמל דווקא, לראות במעמקי נפשו איה המקום המקודש, דאינו רק מקום פיזי, אלא מקומו הרוחני איה הוא מקומו המקודש, והיינו לשכנו תדרשו, לדרוש מקום המקדש שבנפש.
ונאמר ויברח יעקב שדה ארם, וחז"ל (תנחומא ויצא פרשה ט) ורש"י מביאים שברח מבית אביו, וקודם זה שהה הרבה שנים בבית המדרש, וטמן עצמו שם. וכך יש בחז"ל (עירובין נד.) כשיסורים באים על האדם יש לו לברוח למקום ד"ת. ורואים שאדם יכול לברוח למקום ששכלו ונפשו נמצאים, וא"א למצאו שם, שהוא כאילו מקום שאפשר לברוח אליו. וכשבא יעקב לבית המדרש היסורין ברחו ממנו, שאין הם יכולים להגיע למקום זה שאין הם שיכים לשם.
וכשהחריבו הגויים את המקדש ובאו ישראל לגלות בבל ופרס ויון, ואח"כ הצילם הקב"ה והייתה הגאולה הזאת, אז קודם העניין שבאו למקדש, באמת מתחיל מהשייכות שלהם אל המקום, כמו לשכנו תדרשו, לגלות מקום המקדש שבנפש, והבירור של מקום זה הוא דווקא ע"י תורה ולא ע"י נבואה, וכוח התורה הזאת חודרת לשרשי מקום המקדש.
בא נלמד מה רצו היונים, שאמרו 'כתבו לכם על קרן השור אין לכם חלק באלקי ישראל', וקרן השור הוא עניין מה שעשו ישראל את העגל, ואיבדו את מעלתם אז, ולכן יכולים לכתוב אין לנו חלק באלקי ישראל. והיינו מידת יון שהיא עניין החכמה החיצוניות, והם באו לבטל מישראל את עניין קדושתם, ולא שרצו רק שילמדו ישראל חכמות החיצוניות, אלא שבאו לבטל את כוח התורה בעניינה הפנימי שבנפש, תורה שקדמה לעולם שהיא שורש כל הבריאה, כי כל התורה כולה אף בענינה החיצוני היא שייכת בשרשה לתורה שקדמה לעולם, שהוא נקרא חלק אלוקי ישראל. ואפי' אם תהיה כל התורה כולה, אם לא יהיה עם זה ציור של קשר לה' אלוקי ישראל, זו גישה אחרת לגמרי, וזה מה שניסו לבטל, שחשבו שביטלו ע"י העגל שעשו את חלקם זה בתורה. ולכן כאשר נתבטלה גזירת יון ע"י המסירות נפש שמסרו נפשם ונצלבו על קדושת ה' מעל ומעבר לכל הטבע שבעולם, זכו לגילוי זה של התורה שהיא בבחינת חלק באלוקי ישראל, שנתחדש והתהדק עוד יותר חלק חזק זה שבקשר בין התורה של ישראל לבין ה' אלוקי ישראל.
וזה מה שאמר ה' למשה "הנה אנכי כורת ברית נגד כל עמך ישראל אעשה נפלאות" וגו', והרמב"ן שם העיר שלכא' לא מצינו שעשה עימם נס ופלא אחרי חטא העגל, אלא שיהיה עימהם במופלא במכוסה ובנעלם, ודברי הרמב"ן סתומים לכאורה. ושמענו שכוונת הרמב"ן היא לגילויים שהיו בתורה בזמן בית שני בברית התורה שהיה שם, שרואים הצלחת התורה איך התורה נותנת חיים ומגדלת כל ישראל, וזה אהיה עימהם שם, וזו ההקדמה ללוחות שניות. ואיך יכולים הת"ח בכל הדורות ממשה רבינו עד ימינו, לקיים את כל התורה בנפשם, אינו אלא ע"י ההבטחה והברית הזאת, שתהיה התורה מקויימת בחכמי ישראל בכל הדורות. וזה התחיל דווקא בבית שני, יותר מבית ראשון שהייתה נבואה בכלל ישראל, וזה גם מה שכתב הרמב"ן שבבית שני היו ראוים לניסים בתחילת הבית, שיעלו בשינוי הטבע, וזה התקיים בימי החשמונאים, וכמו שנא' בחגי (ב, ו) "אני מרעיש את השמים ואת הארץ", והוא כנגד נס החשמונאי כמו שכתב שם רש"י.
ואז התחילה תקופת הזוגות ומחלוקת בתושבע"פ, והוא עניין התפשטות תושבע"פ שהייתה בתקופה הזו. ועומק העניין הוא שלא היה בתקופה זו שינוי גדול כ"כ בטבע כיצי"מ, אלא שהיתה השפעת התורה מעל ומעבר, שהתורה נמצאת בבית המקדש, במקום לוחות הברית לפני ולפנים שמשם השורש של התורה, ובחוץ יש את המנורה שמשפיעה את כוח התורה לחוץ, ובמנורה שבעה נרות, ומכל מקום כולם פונים אל פני המנורה, שהם פונים לנר המערבי הפונה לקבל ההשפעה מלוחות הברית שהם בלפני ולפנים ובנעלם.
ונמצא כך שבכל ס"ת כל אות עומדת לעצמה ואין קשר אלא מחמת זה שהן כתובות בספר אחד, אבל הלוחות הם חקוקים באבן, הם ממש עניין אחד שהרי כולם ממש חקוקים באותו אבן. והוא הדין בתורה שכל הדורות ממשה רבינו עד אז, כל המחלוקות היו נפשטות, כי היו ממש משורש אחד, אבל משם ואילך, הוא שייך לעניין המנורה, שהוא מפשט את אור התורה לשבעה. וזה שייך לאלו ואלו דא"ח, שהכל מגיע מהאור מפנים ומתחלק, וזה נעשה מובן עם גאולת יון, שנעשה הקשר בין המנורה לארון שבפנים, ע"י זה שהנר דלק בלי גבול שמונת ימים, והיינו שקדושת הארון שאין לה גבול נתפשט לבחוץ למנורה, ומראה שמכאן ואילך המנורה דולקת מכוח מלפני ולפנים, ולכן היא מופקעת מזמן. והחידוש הנוסף, הוא שאין בארון רק לוחות הברית, והאין והרק הן מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות, לומר שאפי' ס"ת מקבל את הבחינה של הלוחות, להביאו גם לחוץ, ומעתה כל הת"ח החלוקים בתורה, הן כמחוברים בשרשם, והאמת הזאת נתגלתה כאן, שר' פלוני אומר חייב ור' פלוני אומר פטור, ויכולים להתפצל, והכל אמת, וזה אהיה עימהם במופלא ובמכוסה, שנהיה עימהם אחרי הסליחות של חטא העגל, והושלם בימי החשמונאים.
ונמצא שהנס הזה שהמנורה דלקה זמן, הוא הקשר וההשפעה מלפני ולפנים, וזה הנותן כוח להפקיע מכל הגבולין את החכמה האלוקית, ולתת הקשר בתורה למקום שהוא מעל שכל האדם, וניתן כוח לחכמים להבין התורה שהיא מעל שכל העולם, ולכן לא שייך תורה באומה"ע, שהשכל שלהם טבעי, והתורה היא שכל אלוקי מעל העולם ומופקע מהטבע.
וזה ההשפעה של היום לעומת הלילה, שביום רואים הכל במסגרת אחת, ורואים את החיבור של הדברים, ולא רק הפרטים, ובנו את בית המקדש על האופן הזה, ולכן יש תמיד ההסתכלות על הפרטים ויש דין ע"ז, ויש התפיסה הכללית וחנוכה היא הכנה לזה, והיה בשביל להעביר אותנו את כל הגלות הארוכה הזו, שממנה ניקח את האופן איך לעבור אותה ע"י ההשפעה של תורה.
ולכן כשעשו זכר למנורה בהדלקה של כל בית, היינו שמהמנורה המאירה בבית המקדש, יש התפשטות לכל לב כל אחד ואחד בישראל, במקומו הפרטי, והמצוה הזאת אינה רק הודאה פרטית, אלא שהתוכן המצוה הזאת הוא עצמו מראה על אופן חביבות המצוות. וכמו שליעקב אבינו זרחה לו השמש כאילו לו באופן פרטי, וכן לכל בית ובית, מקבל הארה פרטית באופן יחידי, ולא כעשרה מאמרות שהם קבועים, אלא לכל ואחד חלקו פרטי, וזה נר איש וביתו, שמקבל השפעה פרטית, מהדרין ומהדרין מן המהדרין הכל מתחיל או מסתיים באחד, שכל החילוקים מסתיים או מתחיל מאותו אחד ומתפשט להרבה.
וכל זה נקרא חנוכה, שהוא חינוך לאותה ישועה שתבוא מגלות אדום, שכיון והיציאה בעניין השכל, והשכל מקיף את כלליות העניין, ולכן הוא יכול להיות דוגמא ליציאה הכללית מכל הגלויות.
וזו מצווה חביבה היא עד למאד, שמצות נר חנוכה היא מה שמגיע לעצמיות האדם, שהיא איחוד לימוד התורה המגלה חיבור הפנימיות בשורש לימוד התורה, לשכנו תדרשו. וזו החביבות שאין כמוה, ושהזכרנו שיעקב אבינו ברח לבית המדרש ועשיו לא יכול למצוא אותו, ושם אפשר להטמן, עד שעשיו בורח משם, והוא המקום הנמצא ביחידה שבנפש האדם.
והיינו חביבות מלשון מחבוא חבוי, שהוא לשון פנים שבפנים, וכיון שכך, אדם צריך למכור כסותו, שכיון שעצם הדבר הזה הוא גילוי מהות פנימיות האדם, ואינו ככל המצות שלא ניתנו עד כך, כיון שמצוה זו מגיעה לחובו ופנימיותו של האדם, צריך למכור כסותו, כי המצוה הזאת היא שייכת לפנימיות, שהיא עצמה מסתורו של האדם ככסותו.
♦ ♦ ♦